יצירה נגזרת אסורה

המבחנים להיותה של יצירה נגזרת אסורה הם "מבחן הזיקה המהותית בין היצירות" וכן "מבחן הזיקה הגלויה ליצירת הבסיס"; השאלה היא האם ניתן לזהות ללא כל קושי את יצירת המקור, כולה או חלקה, בתוך היצירה הנגזרת.

מבחנים אלו חופפים במידה רבה את המבחנים הכלליים שנקבעו בפסיקה לגבי הפרת זכות יוצרים, לפיהם על מנת להוכיח הפרה יש להראות העתקה של חלק ממשי ומהותי מן היצירה המקורית.

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא יצירה נגזרת אסורה:

א. רקע עובדתי

1. האם הפרו הנתבעים זכויות יוצרים של התובעת בביוגרפיה שכתב נתבע 1 על הסופר הדגול ש"י עגנון ז"ל, בכך שהזמינו, כתבו, הפיצו ומכרו ביוגרפיה נוספת על עגנון? זהו עיקרה של התביעה שלפני, במסגרתה מבקשת התובעת צו מניעה שיאסור על הנתבעים להפיץ, לשווק ולמכור את הספר הנטען כמפר, וכן פיצוי כספי בסך של 200,000 ש"ח. שאלה נוספת שיש להכריע בה היא האם הפר נתבע 1 את ההסכם שכרת עם התובעת, במסגרתו העביר לה את זכויות היוצרים בביוגרפיה הראשונה שכתב על עגנון, והאם חזרו זכויות היוצרים בספר לנתבע 1 לאור תנאי ההסכם.

2. התובעת הינה הוצאה לאור המתמחה בספרות עברית עולמית, ספרי עיון ופוליטיקה, יהדות וציונות, משפטים, פילוסופיה, היסטוריה ועוד. הנתבע 1 (להלן: "לאור") הינו פרופ' לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, העוסק זה עשרות שנים בחקר תולדות חייו וכתביו של עגנון. הנתבעת 2 הינה עמותה שיזמה הוצאה לאור של סדרת ביוגרפיות אודות גדולי הרוח והיצירה בתולדות עם ישראל, בעריכת פרופ' אבי רביצקי. נתבעות 3-4 הן, בהתאמה, רשת חנויות ספרים וחברה להפצת ספרים. השתיים לא הגישו כתבי טענות כלשהם, ומהשלמת הטיעון שהגישו נתבעים 1-2 עולה כי הן הורידו מן המדפים את הספר הנטען כמפר.

3. ביום 8.10.96 חתמו התובעת והנתבע 1 על הסכם (להלן: "ההסכם"), לפיו העביר לאור לתובעת את זכויות היוצרים בביוגרפיה שחיבר והנושאת את השם "חיי עגנון" (להלן: "הספר הראשון"). סעיף 10 להסכם קובע כי: "עם חתימת ההסכם עוברות לרשות ההוצאה כל הזכויות (copyright) על ההוצאה של הספר הנ"ל הן בשפה העברית והן בשפה הלועזית". עוד קובע הסעיף כי: "המחבר אינו רשאי להרשות לאיזה שהוא צד שלישי להדפיס מהדורות חדשות של הספר הנ"ל או להדפיס קטעים ממנו". זאת ועוד, סעיף 15 להסכם קובע כי המחבר מתחייב להציע להוצאה כל ספר חדש אשר ירצה להוציא לאור. מנגד, קובע סעיף 16 להסכם כי: "המחבר רשאי לדרוש מן ההוצאה להוציא לאור מהדורה מחודשת של הספר שנתיים לאחר שהמהדורה הקודמת אזלה מן השוק. במקרה שההוצאה לא תיגש להכנת מהדורה חדשה במשך שנה אחת לאחר קבלת ההודעה הנ"ל, יתבטלו זכויות ההוצאה על הספר הנ"ל ויחזרו אל המחבר" (נספח א' לתצהירה של רחל אידלמן, המוציאה לאור של התובעת – להלן: "אידלמן").

4. בתצהירו הבהיר לאור כי הספר הראשון הינו ביוגרפיה מקיפה של עגנון, שהיא פרי עבודת מחקר והוראה במשך עשרות שנים, וכי כתיבת הספר עצמו ארכה כחמש שנים. מדובר בספר החובק 774 עמודים, ואשר עומד בכל הכללים של מחקר מדעי. הוא מכיל אפראט מדעי מפורט, לוח כרונולוגי, ביבליוגרפיה, רשימה מפורטת של מקורות ארכיונים, תיעוד ועיתונות, וכן מפתחות. עוד הבהיר לאור כי הספר נכתב ביוזמתו, ללא מעורבות כלשהי של התובעת, וכי כתב-היד הוגש לתובעת בשלמותו, לאחר סיום העבודה עליו בשנת 1996. חלקה של התובעת בכתיבת הספר הראשון הסתכם בכך שהיא איפשרה ללאור גישה לארכיונו של ש.ז. שוקן בירושלים ולארכיון ההוצאה בתל-אביב (סעיפים 4-5).

5. הספר הראשון יצא לאור בשנת 1998, ובמהלך השנים נמכר בכמה אלפי עותקים. סך הכל הדפיסה התובעת עד לשנת 2007 כ- 4,400 עותקים מן הספר, בשלוש הדפסות שונות (מסמך 8 למסמכי התובעת). כפי שעולה מן המסמך הנ"ל, בשנים 1998-2004 נמכרו 3,750 עותקים מן הספר, כאשר בתקופה זו אף ארעה שריפה במחסני התובעת אשר כילתה 640 עותקים של הספר. עד תום שנת 2004 נותרו במחסני התובעת עותקים בודדים בלבד של הספר.

6. במסגרת סדרת הביוגרפיות שמוציאה הנתבעת 2 לאור, פנו נציגיה (וביניהם עורך הסדרה – פרופ' אבי רביצקי) ללאור, על מנת שיכתוב ספר על עגנון. מתצהירו של צבי יקותיאל, מנכ"ל הנתבעת 2 (להלן: "יקותיאל"), עולה כי תחילה דחה לאור את הצעת הנתבעת 2. אך בסופו של דבר התרצה לאור, וביום 19.10.06 חתם על הסכם עם הנתבעת 2 בו הוסכם כי יכתוב ביוגרפיה על חיי עגנון (להלן: "הספר החדש"), וכי זכויות היוצרים בספר זה תהיינה שייכות לנתבעת 2 (סעיפים 2-3 לתצהיר יקותיאל). במסגרת הסכם זה הצהיר לאור כי הספר הוא יצירה מקורית, וכי הוא בעל זכויות היוצרים היחיד של הספר, וכי לא העניק בכל דרך שהיא את הזכות להוציא לאור את הספר, או חלק ממנו, לכל גורם אחר (נספח א' לתצהיר יקותיאל). נוכח הצהרה זו של לאור, שלחה לו הנתבעת 2 הודעת צד שלישי במסגרת כתב ההגנה שהגישה בתיק זה (לאור לא הגיש כתב הגנה להודעה זו).

7. הספר החדש, אשר יצא לאור בחודש מאי 2008, קצר בהרבה מן הספר הראשון וכולל 205 עמודים בלבד. הספר אינו כולל הערות ומפתחות, להוציא רשימת קורות חיים וביבליוגרפיה קצרות. לאור הבהיר בתצהירו כי בניגוד לספר הראשון, המיועד לציבור של חוקרים וקוראים מיומנים ומעמיקים, הרי שהספר החדש הינו חיבור עממי, קצר ונגיש לכל, המיועד לקהל המבקש לרכוש ידע בסיסי וראשוני על עגנון. זאת ועוד, בספר החדש נעשה שימוש בחומרים ובמחקרים חדשים שהִתּוספו במהלך עשר השנים שחלפו מאז יצא לאור הספר הראשון. גם המבנה של שני הספרים שונה, הדגשים שהושמו בהם על ארועים שונים בחיי עגנון הינם שונים, וכך גם שמות הפרקים (סעיפים 6-9 לתצהיר לאור).
לאור תאר בתצהירו את תהליך יצירתו של הספר החדש, והדגיש כי הספר לא הועתק מן הספר הראשון, אלא נכתב באופן עצמאי לגמרי, תוך הסתמכות על הידע האישי הרב שצבר במשך עשורים של מחקר והוראה אודות עגנון. לאור ציין כי רק לעיתים נדירות במהלך כתיבת הספר החדש נעזר בספר הראשון, כמו גם בפרסומים אחרים שלו אודות עגנון, על מנת לוודא עובדות מסויימות (סעיף 11).

8. ביום 24.5.08 התקשרה אידלמן ללאור על מנת ליידע אותו בדבר הדפסת מהדורה חדשה של הספר הראשון. בשיחה זו סיפר לה לאור כי עתיד לצאת לאור בימים הקרובים הספר החדש, באמצעות הנתבעת 2, ואף הוא עוסק בתולדות חיי עגנון. אידלמן מחתה על כך בפני לאור, ובהמשך גם בפני המנכ"ל של נתבעת 2, מר יקותיאל, וטענה כי מדובר בהפרה של זכויות היוצרים של התובעת בספר הראשון. בנסיבות אלו, ומכיוון ששבוע הספר עמד בפתח, הגישה התובעת בקשה דחופה לצו מניעה זמני במעמד צד אחד, עוד בטרם הוגש כתב התביעה (בש"א 11062/08).

9. סגן הנשיא, כב' השופט י' זפט, דחה את הבקשה למתן צו מניעה במעמד צד אחד, וזימן את הצדדים לדיון בפניו, כשהוא מורה לתובעת להגיש כתב תביעה עובר למועד הדיון שנקבע. במהלך הדיון בבקשה נענו הצדדים להצעת בית המשפט לפיה פסק הדין בתיק יינתן על סמך החומר המונח לפניו, לרבות זה שהוגש במסגרת הבקשה, והצדדים יהיו רשאים להגיש מסמכים נוספים מטעמם וכן השלמת טיעון (ראה החלטה מיום 25.11.08). כך אכן עשו הצדדים. לא אסתמך על טענות עובדתיות שנטענו בסיכומי הצדדים, ואשר אינן נתמכות בתצהיר או במסמכים שהוגשו.

ב. טענות הצדדים

10. לטענת התובעת, הספר החדש הינו "יצירה נגזרת אסורה" של הספר הראשון. התובעת מודעת לכך שעובדות ונתונים ביוגרפיים אינם מוגנים, כשלעצמם, בזכות יוצרים. אך היא סבורה כי לאור העתיק מן הספר הראשון גם את צורת הביטוי של אותם עובדות ונתונים, שהיא מוגנת. לטענתה, הספר החדש מכיל ציטוטים, רעיונות וקטעים שלמים אשר נלקחו מהספר הראשון, חלקם באופן זהה ללא עריכה, וחלקם באופן מתומצת. כמו כן, שמו של הספר החדש "ש"י עגנון" דומה דימיון רב לשמו של הספר הראשון "חיי עגנון". הספר החדש אינו מכיל כל תוספת יצירתית מקורית המקנה לו אופי שונה מזה של הספר הראשון, ולאור לא השקיע כל מאמץ בחיבורו, אלא הסתמך על הספר הראשון, באופן שהספר החדש הינו למעשה תימצות או תקציר של הספר הראשון. לביסוס טענותיה אלו ערכה התובעת השוואה בין קטעים שונים בספר הראשון ובספר החדש, מהם עולה, לגישתה, כי הספר החדש מהווה הפרה של זכויות היוצרים בספר הראשון.

עוד טוענת התובעת כי לאור הפר את הוראות ההסכם עמה ונהג שלא בתום לב, וכי יש לה גם עילת תביעה של גרם הפרת חוזה נגד נתבעת 2. בסעיף 14 להסכם התחייב לאור להפנות אל התובעת צדדים שלישיים אשר יפנו אליו על מנת לקבל רשות להדפיס את הספר בחלקו או בשלמותו, או על מנת לעשות בו כל שימוש אחר, ובסעיף 15 התחייב לאור להציע תחילה לתובעת כל ספר חדש אשר ירצה להוציא לאור. לטענת התובעת, הוראת סעיף 15 מקנה לה "זכות קדימה" בספר החדש, וזכות זו הופרה על ידי לאור. לאור אף נהג בחוסר תום לב כאשר הסתיר מן התובעת את המגעים שהתנהלו בינו לבין הנתבעת 2 ואת כתיבת הספר החדש עבורה.

אשר לנזקים שנגרמו לה, טוענת התובעת כי מאחר והספר החדש יצא לאור עם פתיחתו של שבוע הספר, ומאחר והספר החדש קצר וזול באופן משמעותי מספרה של התובעת, נגרם לה נזק חמור וממשי בהיבט של פגיעה בהכנסותיה. מלבד הנזק הכלכלי נגרמו לתובעת, לטענתה, נזקים נוספים הן בשל הפרת זכויות היוצרים ופגיעה בזכותה הקניינית והן בשל הפרת האמון החמורה. התובעת מעריכה את נזקיה בסכום גלובלי של 200,000 ש"ח.

11. הנתבעים 1-2 טוענים כי התובעת לא הוכיחה שהספר החדש מפר את זכויות היוצרים שלה בספר הראשון. לגישתם, אין מדובר ביצירה נגזרת. להיפך, בחינת ההשוואה שערכה התובעת בין הספר הראשון לספר החדש מעלה שוני מהותי בין שני הספרים, הן במילים בהן בחר הנתבע לעשות שימוש, הן בדרך ההתנסחות של הארועים המתוארים בספרים, והן באופן הביטוי הייחודי. הנתבעים מדגישים את העובדה שזכות היוצרים בביוגרפיה הינה מטבעה מצומצמת, שכן היא איננה חלה על העובדות והנתונים המהווים בסיס לה, אלא רק על אופן ביטויים, וכי גם אופן ביטויים של עובדות ונתונים אלו הינו, מטבע הדברים, מוגבל. הנתבעים טוענים כי על מנת להוכיח הפרה של זכות יוצרים על התובעת להראות העתקה של חלקים ממשיים ומהותיים מהספר הראשון, וכי בחינת הדימיון בין הספרים צריכה להיעשות על פי מכלול הספר, ולא באמצעות השוואה של קטעים נבחרים מתוכו. אשר לנטל הראיה, טוענים הנתבעים כי הדימיון בין הספרים איננו כזה המצדיק היפוך הנטל במקרה דנן.

פרופ' לאור טוען כי התובעת לא הדפיסה עותקים חדשים של הספר הראשון במשך 8 שנים, אף שהספר אזל מן המדפים; בשנת 2002 נותרו במחסני התובעת רק 135 עותקים של הספר. משסרבה התובעת לפניותיו של לאור להדפיס עותקים חדשים של הספר, התקיימו תנאיו של סעיף 16 להסכם וזכויותיה של התובעת בספר התבטלו ושבו אל לאור. אשר לטענת התובעת לפיה לאור התחייב בסעיף 15 להסכם ביניהם להציע לה כל ספר חדש שירצה להוציא לאור, מבהיר לאור כי הספר החדש הינו יוזמה של הנתבעת 2 ולא שלו, וכי אין תחולה במקרה זה לסעיף 15 הנ"ל.

אשר לנזקים הנטענים על ידי התובעת, טוענת הנתבעת 2 כי הטענה בדבר פגיעה במכירות התובעת הינה סתמית, וממילא טענה התובעת כי מאז שנת 2002 נמכרו על ידה בכל שנה עותקים בודדים של הספר, ולכן נזקיה אינם יכולם להיות גדולים. כמו כן, טוענת הנתבעת 2 כי התובעת לא הצליחה להוכיח קשר סיבתי בין הוצאתו לאור של הספר החדש לבין הירידה הנטענת במכירותיה. להיפך, מעיון בדוחות המכירה של התובעת עולה כי במהלך 20 הימים שלאחר הוצאתו לאור של הספר החדש נמכרו 11 עותקים של הספר הראשון – יותר מסך המכירות בשנת 2006 ויותר מן הכמות היחסית שנמכרה באותה תקופה בשנת 2007.

הנתבעת 2 טענה, לחלופין, כי אם ייקבע שהספר החדש מפר זכות יוצרים של התובעת בספר הראשון, הרי שיש לראות בה "מפר תמים" ולפטור אותה מתשלום פיצויים. הנתבעת 2 ידעה אמנם כי לאור הוציא בעבר ביוגרפיה אודות עגנון בהוצאת שוקן, ואולם הסתמכה על הצהרתו במסגרת ההסכם עימה, לפיה בהוצאת הספר החדש אין משום הפרת זכויות יוצרים של צד שלישי כלשהו. לאור אף התחייב לשפותה במידה ותוגש נגדה תביעה בגין הפרת זכות יוצרים. בנסיבות אלו לא היתה לנתבעת 2 סיבה לחשוד כי זכויות היוצרים ביצירה נתונות לתובעת. לכן טענה הנתבעת 2 כי אם תחוייב בתשלום פיצוי כלשהו לתובעת, אזי היא זכאית לשיפוי מלא מפרופ' לאור.

ג. דיון ומסקנות

1. הבעלות בזכויות היוצרים בספר הראשון

12. סעיף 16 להסכם בין לאור לתובעת קובע כדלקמן:

"המחבר רשאי לדרוש מן ההוצאה להוציא לאור מהדורה מחודשת של הספר שנתיים לאחר שהמהדורה הקודמת אזלה מן השוק. במקרה שההוצאה לא תיגש להכנת מהדורה חדשה במשך שנה אחת לאחר קבלת ההודעה הנ"ל, יתבטלו זכויות ההוצאה על הספר הנ"ל ויחזרו אל המחבר".

מכאן, שאם נכונה טענת לאור לפיה סרבה התובעת במשך שנים להוציא לאור את הספר הראשון, הרי שזכויות היוצרים בו כלל אינן שייכות עוד לתובעת. במקרה זה, יש לדחות את התביעה בעילה של הפרת זכות יוצרים, בין אם נכונה טענת התובעת לפיה הספר החדש הינו יצירה נגזרת של הספר הראשון, אשר מהווה הפרת זכות היוצרים שמקנה הספר הראשון, ובין אם לאו.

13. לאור טען בתצהירו כי כשלוש שנים לאחר הופעתו של הספר הראשון בשנת 1998 אזלו כל העותקים הימנו, ומשלא הודפס עוד על ידי התובעת - נעלם מחנויות הספרים (סעיף 13). משנוכח לאור כי הספר אינו נמצא בחנויות, ולאחר שקיבל פניות מאנשים שונים שהיו מעוניינים לרכוש את הספר, פנה לאור אל התובעת מספר פעמים בבקשה להדפיס את הספר מחדש, ואף הציע להשתתף במימון ההדפסה החדשה, אך נדחה בטענה שלספר אין ביקוש. הספר אזל מן המדפים ונעלם מחנויות הספרים במשך 6 שנים (סעיפים 14-16). לאור לא נחקר על תצהירו והמצהירה מטעם התובעת, גב' אידלמן, לא התייחסה כלל לנושא זה בתצהירה. התובעת גם לא הגישה תצהיר תשובה בתגובה לתצהירו של לאור בבקשה לסעד זמני. התובעת טענה, בהשלמת הטיעון מטעמה, כי כמות הספרים שהודפסה היתה גדולה מן הביקוש לספר, וכי נוכח הביקוש הנמוך נותרו במחסניה למעלה מאלף עותקים של הספר (סעיף 9 להשלמת הטיעון). אולם טענה זו, שאינה נתמכת בתצהיר, אינה עולה בקנה אחד עם הנתונים שסיפקה התובעת עצמה במסמכים שצורפו מטעמה, כפי שיבואר בהמשך. זאת ועוד, מגרסת התובעת לא ברור כמה עותקים של הספר היו אותה עת בחנויות הספרים, ודומני כי צודקים הנתבעים כאשר הם מפרשים את הביטוי "אזל מן השוק" שבסעיף 16 להסכם כמתייחס להעדרם של עותקים של הספר מחנויות הספרים, ולא ממחסני התובעת.

טענתה של התובעת כי לא היה ביקוש לספר הראשון אף היא נשמעת בלתי מבוססת. בשנת 2007 הדפיסה התובעת מהדורה נוספת של הספר, בכריכה רכה, ב-100 עותקים, ומכרה 93 עותקים. ב-28.4.08 הדפיסה התובעת 100 ספרים נוספים, גם הפעם בכריכה רכה, ומכרה עד ליום 22.6.08 17 ספרים. נתונים אלה מלמדים כי קיים ביקוש לספר הראשון, אם כי מוגבל בהיקפו.

14. אין לפני תיעוד של פניות בכתב של לאור לתובעת עד לשנת 2006, ואולם סעיף 16 להסכם לא קבע כי על הפניות להיות בכתב דווקא. מנוסחן של ההתכתבויות בין לאור לבין גב' אידלמן משנת 2006 (מסמך 3 לתיק המסמכים של התובעת), ברור כי לאור פנה אל התובעת גם קודם לכן בבקשה להדפיס עותקים חדשים של הספר ונדחה. במכתבו של לאור לתובעת מיום 28.6.06 (נספח ו' לסיכומי התובעת) הוא ממש מתחנן בפניה להדפיס עותקים נוספים של הספר, לאור פניות רבות שהוא מקבל מאנשים שהופתעו לגלות שלא ניתן למצאו בחנויות. לאור כותב לתובעת: "אני באופן אישי חש מאוד פגוע מכך שההוצאה נמנעת זה קרוב לשנתיים מלהדפיס מחדש את הספר, ולו במספר מוגבל של עותקים", ואף מציע להשתתף במימון הדפסה זו. ברור ממכתב זה שלאור דרש מן התובעת במשך כשנתיים להדפיס מהדורה חדשה של הספר. למעשה, התובעת לא הכחישה כי לאור פנה אליה במהלך השנים בבקשות להדפיס מהדורות נוספות של הספר. כל שטענה בהקשר זה היה כי הספר מעולם לא אזל מן השוק. רק ביום 6.3.07 נענתה התובעת לדרישת לאור, והציעה להדפיס מהדורה חדשה של 100 ספרים בכריכה דקה, ולאור הסכים לכך (נספח ח' לסיכומי התובעת).

התובעת טענה עוד כי כאשר הודיעה ללאור במרץ 2007 על כוונתה להדפיס 100 עותקים נוספים של הספר הראשון, נתן לאור הסכמתו לכך ולא טען כי זכויות היוצרים בספר הראשון שבו לבעלותו. אינני רואה בעובדה זו ראיה לכך שלאור ויתר על זכויותיו. סעיף 16 להסכם, שנוסח על ידי התובעת (סעיף 5 לתצהיר לאור), קובע כי במקרה הנדון "יתבטלו זכויות ההוצאה על הספר הנ"ל ויחזרו למחבר". מדובר בתוצאה משפטית המתרחשת מאליה עם קיום התנאים שפורטו בסעיף, ואשר איננה דורשת מתן הודעה מצד המחבר. אין לראות בהסכמתו של לאור להדפסת 100 עותקים נוספים של הספר משום ויתור על זכות היוצרים בספר, אם אכן זו שבה אליו מכוח סעיף 16 להסכם. סופר עשוי להסכים להדפסה שכזו בלא כל קשר לשאלת הבעלות בזכויות, מתוך ידיעה שהוא עצמו איננו יכול לבצע הדפסה זו או לממן אותה.

15. חרף האמור לעיל, נותרו בלבי ספקות של ממש בנוגע לקיום יסודות סעיף 16 להסכם, לאור המסמכים שהגישה התובעת עם השלמת טיעוניה, על-פי ההסכמה הדיונית שבין הצדדים. סעיף 16 דורש קיומם של שני תנאים לצורך השבת הזכויות בספר למחבר: האחד - חלוף שנתיים ימים מן המועד בו דרש המחבר מן ההוצאה להוציא מהדורה מחודשת, לאחר שהמהדורה הקודמת אזלה מן השוק; והשני - ההוצאה "לא ניגשה להכנת מהדורה חדשה" במשך שנה לאחר קבלת ההודעה הנ"ל. מן הדו"חות שהגישה התובעת לגבי כמות הספרים שנמכרה בכל שנה וכמות הספרים שנותרה בידיה (נספחים 8-10 בתיק המסמכים שהגישה), ניתן ללמוד כי עד חודש ספטמבר 2004 נמכר עדיין הספר הראשון, אם כי בכמות מצומצמת. בשנת 2003 נמכרו 80 ספרים, בשנת 2004 נמכרו 39 ספרים (למעשה גם בשנת 2005 נמכרו 3 ספרים, ואפילו בשנת 2006 נמכרו 4 ספרים). מכאן ניתן להסיק שאין לומר, כלשונו של סעיף 16 להסכם, כי "המהדורה הקודמת אזלה מן השוק" עד לחודש ספטמבר 2004. מסקנה זו מתיישבת עם מכתבו של לאור מחודש יוני 2006 (נספח ו' לסיכומי התובעת), בו טען כי "ההוצאה נמנעת זה קרוב לשנתיים מלהדפיס מחדש את הספר". אם הספר לא אזל מן החנויות, שהרי הוא עדיין נמכר בכמה עשרות עותקים לפחות עד אמצע שנת 2004 - לא היה זכאי לאור לדרוש על פי סעיף 16 להסכם לגשת להכנת מהדורה חדשה לפני אמצע שנת 2006. אכן, מכתבו הנ"ל לתובעת מחודש יוני 2006 הינו דרישה תקפה על פי סעיף 16 להסכם. אלא שלאחר דרישה זו היה עליו להמתין עוד שנה בטרם ישובו הזכויות אליו, אם היה מתברר שבשנה זו לא ניגשה התובעת להכנת מהדורה חדשה. אך מסתבר שבחודש מרץ 2007 סיכמו התובעת ולאור על הוצאת מהדורה חדשה, בכריכה דקה, בהיקף של 100 ספרים (נספח ח' לסיכומי התובעת). ביום 24.5.08 הודיעה התובעת ללאור על כך שהודפסה מהדורה חדשה (סעיף 6 לתצהיר אידלמן). מכאן נראה, על פי הראיות המוגבלות שהציגו הצדדים בפניי, שלא ניתן לקבוע כי נתמלאו תנאי סעיף 16 להסכם.

סיכומו של דבר: ניתן להבין את התרעומת שהביע לאור בתצהירו ובמכתביו על כך שהתובעת לא דאגה לכך שהספר הראשון יודפס במהדורה מחודשת בכמות ראויה, לאחר שלמעלה ממחצית מן המהדורה שהודפסה בשנת 1999 כלתה בשריפה. מאמין אני ללאור שהיה ביקוש לספר, ושהיה קשה להשיגו. גם מנתוני התובעת עולה כי בשנים 2004-2003 נותרה במחסניה כמות מצומצמת של ספרים. אין מחלוקת שהתובעת לא הוציאה מהדורה נוספת מאז מהדורת 1999, ועד למהדורה המצומצמת מאוד של 100 ספרים בכריכה דקה בשנת 2007. לאור התחנן בפני התובעת להדפיס מהדורה חדשה, ואף הציע להשתתף במימונה. עם זאת, העובדה היא שכמה עשרות עותקים של הספר נמכרו עד אמצע שנת 2004, ועל פי תנאי סעיף 16 להסכם די בכך כדי לשלול את הטענה שהספר "אזל מן השוק" עד לאותה עת. לכן במועד בו התקשר לאור עם הנתבעת 2 בהסכם להוצאת הספר החדש (אוקטובר 2006), נותרו זכויות היוצרים בספר הראשון בידי התובעת, וכך גם היה המצב בעת שלאור כתב את הספר החדש והנתבעת 2 הוציאה אותו לאור בשנת 2008. לכן, יש לברר האם כתיבת הספר החדש והפצתו מהווים הפרת זכות היוצרים בספר הראשון.

2. הספר החדש: העתקה ויצירה נגזרת של הספר הראשון או שמא יצירה חדשה

16. התובעת טוענת, כאמור, כי זכות היוצרים בספר הראשון שייכת לה, וכי הספר החדש מהווה "יצירה נגזרת אסורה" של הספר הראשון. הספר החדש הינו, לטענתה, "חזרה על עיקרו של הספר המקורי... תוך כדי נטילת קטעים שלמים, ציטוטים ורעיונות מהספר המקורי ועיבודם ל'יצירה חדשה' בניגוד לחוק". לשם ביסוס טענתה הנ"ל ערכה התובעת השוואה בין שני הספרים, המלמדת, לגישתה, כי זכויות היוצרים בספר הראשון הופרו. פרופ' לאור, טוענת התובעת, "מתאר את קורות חייו של ש"י עגנון באותו האופן כפי שעשה בספר המקורי. פרופ' לאור לא השתמש בצורת ניסוח חדשה, לא באופן התבטאות שונה, לא בזווית ראיה אחרת, פרופ' לאור ניגש אל המוגמר העתיק, 'שכתב' וקיצר את הספר המקורי". הנתבעים, לעומת זאת, טוענים כי הדימיון בין שני הספרים מתמצה בעובדות הביוגרפיות הנוגעות לקורות חייו של עגנון, שהן בגדר נחלת הכלל ואינן מוגנות בזכויות יוצרים, בעוד שאופן הביטוי של עובדות אלו בספר הראשון ובספר החדש - אשר רק עליו מגינים דיני זכויות היוצרים - איננו דומה כלל.

17. טענותיה המשפטיות של התובעת בעילה המבוססת על זכות יוצרים אינן לגמרי קוהרנטיות. התובעת טענה כי הראיה לכך שהספר החדש הינו "יצירה נגזרת אסורה" של הספר הראשון נעוצה בכך שהספר החדש אינו מכיל "תובנה יצירתית משמעותית ומקורית". אולם, "יצירה נגזרת" לפי סעיף 16 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: "החוק") הינה "יצירה מקורית המבוססת באופן מהותי על יצירה אחרת" (החוק החדש חל על המקרה דנא לאור הוראת סעיף 78 לחוק, וגם התובעת מבססת תביעתה על חוק זה). לכן, אם טוענת התובעת שהספר החדש מהווה "יצירה נגזרת" של הספר הראשון – טוענת היא בהכרח שהספר החדש מהווה "יצירה מקורית", כמשמעותה בסעיף 16 לחוק. דרישת המקוריות בהקשר זה - משמעותה שהיוצר לא העתיק יצירה קיימת, אלא הוסיף תוספת שמקורה בו, ולצורך כך די ברמת מקוריות מועטה (ראה: א' פישמן-אפורי, היצירה הנגזרת בדיני זכויות יוצרים (תשס"ה-2005), בעמ' 180-190, וכן ראה פסיקת בית המשפט העליון שצוטטה בהחלטתי בת.א. (ת"א) 1428/03 אייל לוין נ' גלריה גורדון בע"מ ואח', ).

גם אם מדובר ביצירה נגזרת בעלת מקוריות - עדיין יכולה התובעת לבסס טענה של הפרת זכות יוצרים, שכן עשיית יצירה נגזרת ופרסומה מהווים הפרה של זכות היוצרים ביצירה הראשונית שהיא מתבססת עליה, אם היצירה הנגזרת נעשתה ללא הסכמת הבעלים של היצירה הראשונית. הזכות לעשות יצירה נגזרת ולפרסמה שמורה בלעדית לבעלים של זכות היוצרים ביצירה הראשונית שממנה נגזרה (סעיף 11(6) לחוק). ודוק: מי שעושה יצירה נגזרת ללא הסכמת הבעלים של היצירה המקורית מפר את זכות היוצרים ביצירה הראשונית, גם אם יצר יצירה שהיתה ראויה להגנת זכות יוצרים כ"יצירה נגזרת" לו נעשתה בידי הבעלים של היצירה המקורית או בהסכמתו. אדם המעבד ספר לסרט יוצר יצירה נגזרת הראויה, בעיקרון, להגנת זכות יוצרים. אם הדבר נעשה בידי בעל זכות היוצרים בספר – הוא יהיה גם בעל זכות יוצרים נפרדת ועצמאית בסרט; אם הדבר נעשה ללא הסכמתו - יהווה הדבר הפרת זכות יוצרים לפי סעיף 11(6) לחוק. באי-כוחו של לאור מסתמכים על החלטה שנתתי בעניין גלריה גורדון הנ"ל, עמ' 2129, והפסיקה שצוטטה שם. אכן, יוצרה של היצירה הנגזרת עשוי להיות זכאי לזכות היוצרים בה, אם הושקע בה די מאמץ וכישרון, וזאת בנפרד מזכות היוצרים ביצירה הראשונית, שעליה התבססה היצירה הנגזרת. אך הדבר מותנה בכך שהוא קיבל רשות לעשותה מבעל זכות היוצרים ביצירה הראשונית; זכות היוצרים ביצירה הראשונית משתרעת גם על הזכות לעשות ולפרסם יצירה נגזרת, כפי שמבהיר סעיף 11(6) לחוק זכות יוצרים.

נראה כי התובעת מערבבת בין התנאים להיותה של יצירה נגזרת יצירה מוגנת בזכות יוצרים בפני עצמה, לבין השאלה אם יצירה חדשה זו מהווה הפרת זכות יוצרים ביצירה קודמת. על מנת שיצירה נגזרת תזכה להגנת זכות יוצרים, יש להראות כי היא מכילה תוספת יצירתית מקורית המצדיקה הגנה זו. אך השאלה שלפני איננה האם הספר החדש ראוי להגנת זכות יוצרים, בפני עצמו, אלא האם הוא מהווה הפרה של זכות היוצרים בספר הראשון. התיחסותה של התובעת לשאלת התוספת המקורית איננה מובנת. המבחנים להיותה של יצירה נגזרת אסורה הם "מבחן הזיקה המהותית בין היצירות" וכן "מבחן הזיקה הגלויה ליצירת הבסיס"; השאלה היא האם ניתן לזהות ללא כל קושי את יצירת המקור, כולה או חלקה, בתוך היצירה הנגזרת (ראה א' פישמן-אפורי בספרה הנ"ל, בעמ' 306-308). מבחנים אלו חופפים במידה רבה את המבחנים הכלליים שנקבעו בפסיקה לגבי הפרת זכות יוצרים, לפיהם על מנת להוכיח הפרה יש להראות העתקה של חלק ממשי ומהותי מן היצירה המקורית (ראה להלן).

לאור האמור לעיל, יכולה התובעת לטעון שתי טענות, שהן נבדלות זו מזו (ראה ספרה הנ"ל של א' פישמן-אפורי, בעמ' 217). האחת – שהנתבעים עשו ופרסמו יצירה נגזרת שהיא יצירה מקורית המבוססת על הספר הראשון, וכיוון שעשו כן ללא הסכמת התובעת, הם הפרו את זכות היוצרים בספר הראשון. השניה – פרופ' לאור ביצע העתקה מפרה של הספר הראשון, שאיננה יצירה מקורית חדשה, הואיל והעתיק מן הספר הראשוני קטעים ממשיים ומהותיים, והנתבעים מפרסמים את הספר המפר. התובעת מעלה, בנשימה אחת, את שתי הטענות יחדיו במקביל, עד כי קשה להבין מהי טענתה האמיתית. מכל מקום אבחן את שתי הטענות האפשריות הללו.

18. התובעת הגישה לבית המשפט טבלת המצטטת כמה קטעים בספר הראשון, תוך השוואתם לקטעים מקבילים מבחינת התוכן בספר החדש. אולם ההלכה היא, כי מתן מענה לשאלה אם קיים דימיון מהותי בין שתי יצירות מחייב התרשמות של בית המשפט מן היצירה במלואה, ואין די במספר נקודות דימיון הפזורות באקראי לאורך היצירה (ט' גרינמן, זכויות יוצרים (מהדורה ראשונה – 2003), בעמ' 350). הכלל הוא כי "כדי לבסס תביעה על פגיעה בזכות יוצרים, על התובע להוכיח שהנתבע העתיק מיצירתו חלקים ממשיים ומהותיים. 'בעניין זה לא הכמות קובעת, אלא האיכות והערך של החלקים שהועתקו'". וכן: "'השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה, ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על-סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מהיצירות בכללותן'" (ע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מב (3) 749, 756, המצטט מפסק הדין המנחה בע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, בעמ' 830; וראה גם ע"א 15/81 גולדנברג נ' בנט, פ"ד לו(2) 813; ע"א 139/89 הרפז נ' אחיטוב, פ"ד מד (4) 16).

עוד נפסק בעניין אלמגור הנ"ל (פסקה 4), כי: "דמיון מסוים בין היצירות אינו מספיק כשלעצמו להוכחת העתקה, כי יכולות להיות סיבות אחרות שונות לאותו דמיון". אמנם, במקרים מסויימים די אפילו בהעתקה של המוטיב המרכזי של היצירה על מנת להפר זכות יוצרים (ע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577; וכן ראה ט' גרינמן, זכויות יוצרים (מהדורה ראשונה – 2003), בעמ' 338; מ' דהאן, שם, בעמ' 68), אך נראה כי כלל זה נכון בעיקר לגבי דמויות או עלילות פיקטיביות, שהן פרי דימיונו של היוצר, ולא ניתן להחילו לגבי ביוגרפיות, אשר מבוססות על עובדות ואירועים שאינם מוגנים כשלעצמם.

19. לאחר שבחנתי את שני הספרים הגעתי למסקנה כי הדימיון ביניהם הינו ברובו, אם לא כולו, תולדה ישירה של העובדה שמדובר בביוגרפיה של אדם אחד, אשר עובדות חייו ומערך יצירותיו הספרותיות הינן נתון שאינו ניתן לשינוי ואפשרויות הביטוי שלו מוגבלות לעומת יצירה שהיא פרי דמיון ספרותי. אמנם גם יצירות עובדתיות מוגנות בזכות יוצרים; אך ההגנה על יצירות אלה מצומצמת, והיא חלה רק על אופן ביטויין של העובדות, ולא על העובדות עצמן (ט' גרינמן זכויות יוצרים - כרך א' (מהדורה שניה - 2008) בעמ' 86-87, 111; ש' פרזנטי דיני זכויות יוצרים – כרך ראשון (מהדורה שלישית – 2008), בעמ' 513-514; וראה גם מ' דהאן קנין רוחני (מהדורה ראשונה-2003), בעמ' 58-59; וכן ת.א. (ת"א) 1143/83Belbo Film Productions נ' חברת מוניטין עיתונות בע"מ, פ"מ מז(2) 391). מידע הכולל עובדות ונתונים איננו ראוי להגנת זכות יוצרים (ראה גם החלטותיו של כב' השופט י' זפט בבש"א (ת"א) 13191/03 חיים אחרים תקשורת ושיווק בע"מ נ' קריבושאי, , ובש"א 2018/05 מעריב – הוצאת מודיעין בע"מ נ' חברת אול יו ניד בע"מ, , שאושר ברע"א 2516/05 , פסקה 8). כלל זה, השאוב מן הדין האנגלו-אמיריקאי, בא לידי ביטוי בסעיף 5(4) לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, הקובע כי זכות יוצרים ביצירה לא תחול על עובדה או נתון, אלא רק על דרך ביטויים. זה אף הדין בארה"ב, כפי שבואר מפי כב' השופט א' שלו בהמר' 6898/97 חברת אינדקס פרסומים בע"מ נ' בידור ואירוע חברה לפרסום (1996) בע"מ, ).
בענין - (Co Feist Publications Inc. v. Rural Telephone Service INC. (1991) 18 USPQ 2D p. 1275)
פסק בית המשפט העליון בארה"ב:

“…copyright protection may extend only to those components of a work that are original to the author…Thus, if the compilation author clothes facts with an original collocation of words, he or she may be able to claim a copyright in this written expression. Others may copy the underlying facts from the publication, but not the precise words used to present them…a subsequent compiler remains free to use the facts contained in an autor’s publication to aid in preparing a competing work, so long as the competing work does not feature the same selection and arrangement…”.

כך מסוכמת ההלכה הנוהגת במשפט האמריקאי והאנגלי, והמוצעת בדין הישראלי, לגבי יצירות ספרותיות המהוות בעיקרן ליקוט של עובדות, בספרה הנ"ל של המלומדת א' פישמן-אפורי בעמ' 386:
"ההגנה על יצירות שכאלה, מטבעה, משתרעת על חלקים מצומצמים מן היצירה, אשר עיקרם באיסוף, בבחירה, בארגון או בשילוב המרכיבים הבלתי מוגנים שביצירה. בהתאם לכך ומטבע הדברים, ההגנה על המרכיבים המוגנים שביצירות אלו באה לידי ביטוי באי-מתן אפשרות לאחר ליהנות מפרי האיסוף, הבחירה והארגון של המרכיבים הבלתי מוגנים ביצירה, ובמילים אחרות: להעתיק את היצירה כמות שהיא. לעומת זאת ככל שמדובר ביצירה נגזרת, שינוי הצורה והמדיום של יצירת הבסיס, וכן התכלית החדשה של היצירה הנגזרת, יאלצו את מפיק היצירה הנגזרת לערוך מחדש את המרכיבים הבלתי מוגנים שביצירה. כך למעשה לעתים רבות הפקת היצירה הנגזרת על בסיס יצירות מהסוג האמור פירושה אינו אלא נטילת המרכיבים הבלתי מוגנים מן היצירה, במובחן מהעתקה של היצירה כמות שהיא".

בעמ' 160 לספרה מציינת המחברת המלומדת כי:

"בארצות הברית בתי המשפט נטו להעניק הגנה מצומצת ליצירות עובדתיות רק מפני העתקה מדויקת או כמעט מדויקת. מקום שבו הופקה יצירה נגזרת על בסיס היצירה העובדתית נטו בתי המשפט לקבוע כי נעשה שימוש במרכיבים הבלתי מוגנים שביצירת הבסיס, ולפיכך אין מתקיימת הפרה" (כן ראה עמ' 379-380).

20. מכאן ברור עד כמה קשה להוכיח הפרת זכות יוצרים בגין עשיית יצירה נגזרת מ"יצירה עובדתית", אלא אם כן הוכחה העתקה כמעט מושלמת של חלקים מהותיים מן היצירה המקורית. הלכה זו נקבעה אמנם לגבי יצירות עובדתיות "שימושיות", שהן בדרך כלל בעלות מידת מקוריות מועטה יותר, באשר הן כוללות לקט של עובדות או נתונים. אך ניתן ללמוד ממנה גם לענייננו, כאשר בביוגרפיה עסקינן. בספרו של המלומד ט' גרינמן הנ"ל, בעמ' 152, נאמר כי ההלכה לפיה אין זכות יוצרים בעובדות ונתונים שביצירה "חשובה במיוחד לעניין יצירות תיעודיות, ביוגרפיות ויצירות דרמטיות המבוססות על עובדות קיימות או היסטוריות". כך נפסק גם בארה"ב לגבי הביוגרפיה של איל הכספים הנודע הווארד היוז, שנכתבה בידי סופר על פי הזמנתו ונגנזה על ידי היוז: כאשר ניסה למנוע הוצאת ביוגרפיה המבוססת על עובדות שנכללו ביצירה שנגנזה, נדחתה תביעתו, ונפסק שהספר של הנתבעת לא העתיק את דרך הביטוי של הביוגרפיה המקורית, אלא רק את העובדות עליהן היא מבוססת, ואלו אינן מוגנות בזכות יוצרים
(ראה: Rosemont Enterprises Inc., v. Random House Inc., 366 F.2d 303 (2nd Cir. 1966) )

אמנם מידת המקוריות בכתיבת ביוגרפיה גדולה יותר, וקיימות בוודאי כמה דרכים לכתוב ביוגרפיה על אותו אדם. אך העובדות הכלולות בביוגרפיה אינן מוגנות בזכות יוצרים, וכך גם סקירת יצירותיו הספרותיות של אדם שעליו נכתבת הביוגרפיה (כל עוד אין מדובר בניתוח ספרותי שלהן, שהוא בוודאי מקורי). בענייננו, פרופ' לאור היה רשאי לכלול את העובדות המופיעות בספר הראשון במסגרת הספר החדש, מבלי להפר זכות יוצרים בספר הראשון, כפי שכל אחד אחר היה רשאי לעשות. רק האופן בו מוגשות העובדות לקריאה, לרבות הסדר בו הן מוגשות וצורת עריכתן, נתונים להגנת זכות יוצרים.

21. פרופ' לאור מפרט בתצהירו את השוני בין שני הספרים כיצירה כוללת. הוא מבהיר כי הספר החדש, בניגוד לקודמו, הוא חיבור עממי, קצר ונגיש (היקפו כ- 200 עמודים), אשר מוסר בצורה שווה לכל נפש סקירה כללית לגבי קורותיו של עגנון ומפעל חייו. הספר הראשון, לעומתו, הינו ביוגרפיה מקיפה (היקפה כ- 750 עמודים), אשר עומדת בכל הסטנדרטים של מחקר מדעי ומיועדת לקהל קוראים מצומצם בהרבה. גם חלוקת הפרקים בספר החדש שונה מזו שבספר הראשון: הפרקים בו מעטים בהרבה והם בעלי אופי כללי יותר. המטרות השונות של שני הספרים, וקהל היעד השונה שלהם, מכתיבים, כלשונו של לאור: "פריודיזאציה שונה, ריתמוס שונה שכמובן גורם ליצירת הדגשים אחרים". לאור מוסיף כי אף ששני הספרים נשענים על ציר כרונולוגי, הרי שהספר הראשון – שהינו ביוגרפיה מדעית - נפתח עם לידתו של עגנון ומסתיים עם מותו, בעוד הספר החדש, שהינו חיבור פופולארי לקהל הרחב, פותח דווקא בארוע המפורסם ביותר בחייו של עגנון – קבלת פרס נובל לספרות – ומסתיים בימינו אנו (סעיפים 6, 9 לתצהירו). עוד מדגיש לאור בתצהירו, כי מאז פירסום הספר הראשון חלפו 12 שנים, שבמהלכם הִתּוספו מחקרים ופרסומים חדשים על עגנון, ואלו מצאו דרכם לספר החדש, וכמובן אינם נמצאים בספר הראשון (סעיף 8). גם הנתבעת 2 מדגישה בטיעוניה כי הספר החדש נועד להקנות ידע בסיסי, והוא אינו כולל הפניות ואיזכורים, בעוד שהספר הראשון מהווה מחקר מקיף ויסודי אודות עגנון.

לאור ציין בהקדמה לספר החדש: "ספרי הקודמים על עגנון, מאמרים שפרסמתי בהזדמנויות שונות, וכן הוראת כתביו באוניברסיטה – כל אלה שימשו לי בסיס לכתיבתו של ספר זה". הוא הבהיר בתצהירו כי לא העתיק מן הספר הראשון: הספר החדש נכתב באופן עצמאי, תוך הסתמכות על הידע הרב שצבר על עגנון במשך עשרות שנים של הוראה ומחקר (סעיף 11 לתצהירו). הספר מבוסס על ספרים קודמים אודות עגנון (כולל ספרו של לאור בהוצאת ספריית הפועלים משנת 1995 - "שי עגנון: היבטים חדשים"), כמו גם על עשרות מאמרים שפירסם בנושא ועל הוראת כתביו של ש"י עגנון באוניברסיטה (סעיף 12 לתצהיר). עדותו של לאור לא נסתרה, והיא מתחזקת לאור ההשוואה הכללית של שני הספרים. לאור (כמו כל אדם אחר) היה רשאי לעשות שימוש בנתונים עובדתיים שנלקחו מתוך כתביו הקודמים במסגרת הספר החדש, כל עוד אופן ביטויים הוא שונה. התובעת מדגישה בסיכומיה כי הספר הראשון נכתב, בין היתר, תוך הסתמכות על ארכיונים שהתובעת העמידה לרשות התובע. עדיין, העובדות שניתן להפיק מארכיונים אלו אינן מוגנות בזכות יוצרים, ואין שום ראיה שנאסר על לאור להשתמש בידע שהפיק מארכיונים אלו לכל מטרה אחרת, או שהוא עשה שימוש בחומר של ארכיונים אלו לצורך כתיבת הספר החדש.

22. מעיון בשני הספרים התרשמתי כי אכן מדובר בשתי יצירות שונות, הנבדלות זו מזו בהיבטים מהותיים רבים, ולא ניתן לראות בספר החדש תקציר או תימצות של הספר הראשון. עיון בספר הראשון ובספר החדש, כמו גם בטבלאות שערכה התובעת במסגרת כתב התביעה ובמסגרת המסמכים שצרפה להשלמת הטיעון מטעמה (מסמך 12), מוביל למסקנה כי הספר החדש איננו יצירה נגזרת של הספר הראשון ובו,ודאי שאינו העתקה שלו. דווקא אותם קטעים שבחרה התובעת להדגיש ולצטט בטבלת ההשוואה שערכה - ואלו מן הסתם הקטעים בהם רמת הדמיון בין שני ספרים היא הגבוהה ביותר - מפריכים את טענתה כי הספר החדש מהווה הפרת זכות היוצרים בספר הראשון. באופן כללי ניתן לומר כי אותם חלקים בהם קיים דימיון בין שני הספרים אינם מוגנים בזכות יוצרים, בהיותם נתון או עובדה הנוגעים לקורות חייו של עגנון וסקירת מכלול יצירותיו הספרותית. לעומת זאת, אותם חלקים הראויים להגנה מכוח זכות יוצרים, דהיינו אופן ביטויים של העובדות והנתונים דלעיל, אינם דומים בספר הראשון ובספר החדש. התמונה שמציירת התובעת, כאילו לאור העתיק קטעים מן הספר הראשון ורק ערך בהם "שינויים קוסמטיים", איננה התמונה העולה מקריאת הטבלאות בהן השוותה התובעת בין קטעים בספר הראשון ובספר החדש, ואף לא מעיון בספרים עצמם.

יש לציין בהקשר לנטל הראיה כי התובע הוא זה שצריך להוכיח את הפרת זכות היוצרים על-ידי הנתבע, בדרך של העתקת יצירתו או חלק מהותי ממנו. אמנם נטל הראיה יכול לעבור אל הנתבע, אם הוכח שלנתבע הייתה גישה ליצירה של התובע והשוואת שתי היצירות כשלעצמן נותנת מקום, על פי מידת הדמיון שביניהן, להשערה שהנתבע לא יכול היה לחבר את יצירתו אלא בדרך של העתקה מהתובע (ע"א 136/71 מדינת ישראל נ' אחימן, פ"ד כו(2) 259, 262; ע"א 8117/03 ענבר נ' יעקב, , פסקה 12 לפסק דינה של כב' השופטת מ' נאור). אך במקרה דנא, אין מקום להניח הנחות על סמך גישה של המחבר לחומר, ואף לא לאור הדמיון המסוים בין הספר הראשון לספר החדש, כאשר שני הספרים נכתבו על ידי אותו אדם והשוואת שני הספרים מלמדת שהדמיון מתייחס לאותם חלקים שאינם ראויים להגנת זכות יוצרים, בהיותם עובדות ונתונים שהם נחלת הכלל.

23. נמחיש את ההלכות המשפטיות והמסקנות המבוארות לעיל בכמה דוגמאות מתוך לוח ההשוואה בין שני הספרים שהכינה התובעת לשם הוכחת הטענה של הפרת זכות יוצרים. העובדה שעגנון זכה בפרס נובל לספרות ונסע לקבלו בשטוקהולם אינה מוגנת בזכות יוצרים. כך גם אין זכות יוצרים לגבי העובדה שהוא התגורר בשטוקהולם במלון "גרנד הוטל", ממנו יצא לטקס קבלת פרס נובל לספרות רק לאחר השעה ארבע, היא שעת יציאת השבת, וכי משטרת שטוקהולם העמידה שוטרים רכובים על אופנועים על מנת לפלס את דרכו אל הטקס. הגנת זכות היוצרים משתרעת רק על אופן הביטוי של העובדות האמורות. וכך באו לידי ביטוי העובדות האמורות בספר הראשון:

"כמה דקות לאחר השעה ארבע נכנסו עגנון ופמלייתו אל שתי המכוניות שהמתינו להם בפתח ה'גרנד הוטל'. לפני המכונית ניצבו במצב הכן שני שוטרים של משטרת שטוקהולם, רכובים על אופנועים. בתיאום עם ראש הטקס השוודי ומשטרת שטוקהולם הוחלט כי האופנועים יפלסו את דרכו של עגנון אל מקום הטקס, ובכך יבטיחו את הגעתו במועד".

ואילו בספר החדש תוארה הסצינה הנ"ל כדלקמן:

"כמה דקות לאחר השעה ארבע – שהייתה שעת יציאתה של השבת – פילסו אופנועים של משטרת שטוקהולם את הדרך למכונית מהודרת שנסעה ממלון ה'גרנד הוטל' בדרכה אל אולם הקונצרטים. לצורך זה העמידה לרשותו קרן נובל מכונית מיוחדת, ומשטרת שטוקהולם הקצתה שני אופנוענים, שנועדו להבטיח לו נסיעה ללא תקלות ולמנוע כל אפשרות שמא תיקלע המכונית לפקקי תנועה".

אכן, קיים דימיון בין שני הקטעים (למעשה, מדובר בשני קטעים שהדימיון ביניהם הינו הרב ביותר מבין כל הקטעים עליהם הצביעה התובעת). אולם דמיון זה נובע מכך ששני הקטעים מתארים לפרטי פרטים סיטואציה שהתרחשה במציאות, ואשר דרכי תיאורה אינן בלתי מוגבלות. יפים לעניין זה דבריו של המלומד ט' גרינמן בספרו הנ"ל:

"לא פעם, ביטוי מוכתב, במידה זו או אחרת, על-ידי מגבלות הרעיון או דרישות המשתמשים. לעיתים, דרישות אלה אינן מותירות בידי המחבר אלא אפשרויות ביטוי מוגבלות. כך, ביצירות רבות שנועדו למטרות פונקציונליות או ביצירות המבקשות לשקף מציאות מן הטבע. במקרים כאלה, יזכה הביטוי להגנה מועטה בלבד..." (שם, בעמ' 81).

דברים אלו צוטטו בהסכמה בעניין ענבר נ' יעקב הנ"ל, פסקה 20 לפסק דינה של כב' השופטת מ' נאור. פועל יוצא מכך הינו כי בדרך כלל, על מנת לקבוע כי הופרה זכות יוצרים בביוגרפיה, יש להצביע על דימיון רב - עד כדי העתקה כמעט מלאה - בין היצירה המקורית לבין היצירה הנטענת כמפרה.

שני הקטעים המתוארים לעיל, למרות הדימיון הרב ביניהם, אינם זהים. בחירת המילים בשני הקטעים שונה, ואף המידע הנמסר לקורא לגבי הסיטואציה הנתונה שונה בכל אחד מהקטעים. זאת ועוד, מיקומה של הסצינה המתוארת לעיל שונה בשני הספרים: בעוד שבספר הראשון מופיעה הסצינה לקראת סופו של הספר, בהתאם לשלב בחייו של עגנון בו התרחשה, הרי שבספר החדש מדובר בסצינה הפותחת.

24. קטעים אחרים משני הספרים שהתובעת עורכת השוואה ביניהם מחזקים את המסקנה כי הדימיון בין שני הספרים מתייחס בעיקרו לקטעים עובדתיים שאינם מוגנים. כך, במסגרת השלמת הטיעון מטעמה מצטטת התובעת קטע מתוך שני הספרים, שהיא סבורה כי הוא מהווה דוגמא לדימיון המהותי בין שתי היצירות. הקטע מן הספר הראשון הינו כהאי לישנא: "מאז הופעת 'גיבור קטן' היה עגנון לבן בית בשבועון המצפה ובו פרסם שירים, סיפורים, ואפילו רפורטאז'ות קצרות". הקטע בספר החדש מנוסח כדלקמן: "מאז הפרסום הראשון ב'מצפה' הציף עגנון את העיתונים ואת כתבי העט בגליציה ביצירותיו כשהוא מנסה את ידו בכל – שירים, סיפורים קצרים, לעיתים קצרים מאד, רשימות, סקיצות, כתבות עיתונאיות ופיליטונים". למעט המילים "מאז", "עגנון" "שירים" ו"סיפורים", אין דימיון של ממש בין שני הקטעים הנ"ל – לא בבחירת המילים, לא בסגנון, ואף לא במידע הנמסר לקורא וברושם המתעורר אצלו למקרא הכתוב. כך, העובדה שעגנון הפך ל"בן בית" בשבועון "המצפה" אינה נזכרת בספר החדש, ולעומת זאת, מן האמור בספר הראשון לא מתקבל הרושם העולה מן הספר החדש, לפיו לאחר הפרסום הראשון החל עגנון בשטף של כתיבה מכל הסוגים והמינים.

דוגמא נוספת לדימיון בין שני הספרים מוצאת התובעת בקטעים הבאים:

"עגנון שאב עידוד עצום מן התמיכה שהעניקה לו משפחתו, ולכן נהג לשתף אותם בכל מה שעשה... לעת ערב היו בני המשפחה תופסים מקום ליד שולחן האוכל – האב שלום מרדכי, האם אסתר והאחות הבוגרת דבורה – ועגנון היה קורא באוזניהם את החיבורים החדשים שלו, כששלושתם מתבוננים בו מתוך השתאות" (הספר הראשון).

לעומת:

"גם הוא וגם אימו של עגנון, אסתר, היו אנשים אוהבי שירה וספרות, והדברים שכתב בנם הבכור, הבולט והמוכשר מכל ילדיהם, ריגשו אותם והרשימו אותם. עגנון נהג לפעמים לקרוא בפניהם מתוך כתב היד של יצירתו".

גם כאן, לטעמי, השוני בין שני הקטעים הינו משמעותי, ואם ניתן ללמוד דבר מה מן ההשוואה הנ"ל הרי זה דווקא כי צודקים הנתבעים בטענתם לפיה הספר החדש נכתב באופן עצמאי, ולא כעיבוד או כתקציר של הספר הראשון. הדמיון בין שני הספרים נובע מהתבססות על אותן עובדות מהן מורכבת הביוגרפיה של עגנון.

25. סיכומו של דבר: הספר החדש בוודאי איננו העתקה של הספר הראשון, והוא אף איננו יצירה נגזרת שלו. הספר החדש מהווה יצירה חדשה ועצמאית, אשר קווי הדמיון בינו לבין הספר הראשון נוגעים לחלקים שאינם מוגנים בזכות יוצרים, בהיותם מבוססים על עובדות הקשורות לקורות חייו של עגנון. שני הספרים שונים לחלוטין מבחינה מבנית ומבחינה תוכנית, שכן הן נועדו לתכליות שונות. הספר החדש איננו "מבוסס באופן מהותי" על הספר הראשון, כלשונו של סעיף 16 לחוק, אלא שהוא מבוסס על ספרים, מאמרים ומחקרים רבים אודות עגנון - רבים מהם של פרופ' לאור עצמו. בכך מתחיל ובכך מסתיים הדמיון בין שני הספרים: הדמיון בין שני הספרים נובע מן העובדה שבפנינו שתי ביוגרפיות של אותו אדם, אשר נכתבו על סמך אותם מקורות ידע שצבר פרופ' לאור. אך אופן הביטוי של העובדות והנתונים הנוגעים לקורות חייו של עגנון - שהוא לב-ליבה של זכות היוצרים בספר ביוגרפי - איננו דומה בשני הספרים, שהינם בעלי אופי כתיבה שונה ותכלית שונה. הספר החדש איננו מהווה עיבוד או תקציר של הספר הראשון, ובוודאי לא העתקה של חלקים ממשיים ומהותיים ממנו. הוא כולל ביוגרפיה וסקירת מפעלו הספרותי של עגנון בנוסח פשוט, עממי ושווה לכל נפש, לעומת הספר הראשון שנכתב בסטנדרטים גבוהים של מחקר מדעי המיועד לאוכלוסיה מצומצמת בהרבה. לתובעת אין זכויות יוצרים במחקרים שערך לאור במשך שנים רבות לגבי קורות חייו וכתביו של עגנון, ובוודאי שאין לה זכות יוצרים לגבי עובדות הכלולות במאגרי מחקר שהצטברו במשך השנים - לפני הוצאת הספר הראשון, ולאחריו. מכאן שהתובעת לא ביססה את העילה של הפרת זכות יוצרים.



3. הפרת ההסכם וקיומו שלא בתום-לב

26. משקבעתי כי התובעת לא הוכיחה הפרה של זכות יוצרים, יש לדון במערכת היחסים החוזית שבין התובעת לבין פרופ' לאור. במישור העקרוני, עוד בטרם נתיייחס להוראות ההסכם שבין הצדדים, עולה השאלה האם אדם שחיבר, למשל, מדריך טיולים עבור הוצאה לאור א' זכאי לחבר מדריך טיולים אחר, לגבי אותן ארצות, עבור הוצאה לאור ב', המתחרה בהוצאה לאור א'. השאלה מתעוררת במישור החוזי שבין המחבר להוצאה לאור א', כאשר הספר השני איננו מהווה העתקה או יצירה נגזרת של הספר הראשון (ועל כן אין הפרת זכות יוצרים), אך הוא מבוסס על אותן עובדות ונתונים שהמחבר אסף במשך שנים, ואשר שימשו אותו לכתיבת הספר הראשון. שאלה דומה מתעוררת לגבי כתיבת שני ספרי ביוגרפיה על ידי אותו מחבר לשתי הוצאות לאור שונות.

אכן, התובעת מסתמכת גם על העילה החוזית. טענתה הראשונה היא כי לאור הפר את סעיף 10 להסכם, אשר קובע כי המחבר איננו רשאי להרשות לצד שלישי "להדפיס מהדורות חדשות של הספר הנ"ל או להדפיס קטעים ממנו". טענה זו יש לדחות לאור הממצאים העובדתיים דלעיל, שכן הספר החדש איננו כולל קטעים שהועתקו מהספר הראשון, ובוודאי איננו מהווה "מהדורה חדשה" של ספר זה. כך גם אין בסיס להסתמכות התובעת על סעיף 14 להסכם, המחייב את המחבר להפנות אל התובעת מוציא לאור שיבקש רשות להדפיס את הספר הראשון בחלקו או בשלמותו, או להשתמש בו לשם עיבוד למחזה, לסרט או כל מדיום אחר. כפי שנקבע לעיל, הספר החדש איננו הדפסה של הספר הראשון, בחלקו או בשלמותו, ואיננו עיבוד של הספר הראשון.

27. עוד טוענת התובעת, במישור החוזי, כי פרופ' לאור הפר את ההסכם עימה כאשר נמנע מלהציע לה תחילה להוציא לאור את הספר החדש, בניגוד לחובתו על-פי סעיף 15 להסכם, אשר קובע:

"המחבר מתחייב להציע להוצאה כל ספר חדש אשר ירצה להוציא לאור, וההוצאה מתחייבת להודיע למחבר בתוך חודשיים מזמן קבלת ההצעה אם היא מעוניינת בפירסום הספר המוצע".

הנתבעים טוענים כי סעיף 15 אינו חל בנסיבות המקרה דנן, וזאת משום שלא לאור יזם את כתיבת הספר החדש אלא הנתבעת 2, וכי לא היה ביכולתו של לאור לפנות לתובעת ולהציע לה את הספר.

טענת התובעת לתחולת סעיף 15 להסכם על המקרה הנדון אינה מתיישבת עם טענתה שספרו השני של לאור מהווה העתקה של הספר הראשון, שהרי סעיף 15 מתייחס לכתיבת "ספר חדש". מכל מקום, נראה לי כי סעיף 15 איננו חל על המקרה הנדון. סעיף זה מעורר תחושה לא נוחה של פגיעה בלתי-מידתית בזכויות המחבר, כאשר לפי עדותו של לאור, שלא נסתרה, הוכתבו לו תנאי ההסכם ללא כל אפשרות לשנותם (סעיף 5 לתצהירו). סעיף זה אף מהווה, לכאורה, פגיעה בחופש התחרות, באשר הוא מחייב את המחבר להיזקק לשירות ההוצאה לאור של התובעת גם לגבי ספריו בעתיד. לפי האמור בסעיף, מחויב פרופ' לאור לאפשר לתובעת להוציא לאור כל ספר חדש שיכתוב בעתיד, בכל נושא שלא יהיה, וזאת בלא כל הגבלת זמן או כמות של ספרים, וכאשר לא ברור איזו תמורה, אם בכלל, ניתנה ללאור עבור התחייבות זו. לא נאמר בסעיף מהם התנאים למימוש זכות הסירוב הראשונה הניתנת לתובעת, ואפילו לא נאמר בסעיף כי היא חייבת להשתוות בהצעתה להצעה של ההוצאה האחרת, על מנת לממש את הזכות ולהוציא לאור את הספר החדש.

ודוק: הנתבעים לא העלו טענה נגד תוקפו החוקי של סעיף 15, והתמקדו בשאלת פירושו הנכון, ותחולתו במקרה הנדון. אך לנוכח האמור לעיל, ראוי לפרש בצמצום ובדווקנות את הוראת סעיף 15 להסכם, אשר קובעת הסדר הנראה בלתי מאוזן לחלוטין. בעניין זה יש להפנות לדעה, כי ראוי לפרש בצמצום חוזים בהם מעביר יוצר את זכויות היוצרים שלו ביצירה לתאגיד, ועל בית המשפט למנוע מן התאגיד לאמץ לעצמו זכויות החורגות מגדר הציפייה הסבירה של הצדדים בעת כריתת העסקה הראשונית (ראה רשימתו של ג' וקסלמן "היצירה התאגידית והיצירה השיתופית" במסגרת הספר יוצרים זכויות - קריאות בחוק זכות יוצרים בעריכתם של מ' בירנהק וג' פסח, תשס"ט-2009, בעמ' 199-195).

28. בנסיבות מקרה זה, יש לדעתי לקבוע כי פרופ' לאור לא היה חייב להציע תחילה לתובעת להוציא את הספר החדש לאור, מכוח סעיף 15 להסכם. אין מדובר בכתיבת ספר המוצא לאור באופן עצמאי על-ידי הוצאה לאור המתחרה בתובעת. הנתבעת 2, שהיא עמותה הפועלת שלא למטרות רווח, הוציאה לאור סדרת ביוגרפיות תחת הכותרת "גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי", ולאחר שהוציאה כבר 9 ספרים במתכונת זו פנתה אל פרופ' לאור, הידוע כגדול החוקרים של עגנון, על מנת לכלול בסדרה ספר על עגנון. פרופ' לאור לא פנה ביוזמתו לנתבעת 2, ואין מדובר בספר שהוא היה כותב ביוזמתו ומוציא לאור בהוצאה אחרת, אלא בספר שיכול היה לצאת אך ורק ביוזמת הנתבעת 2, וכחלק בלתי נפרד מן הסדרה המיוחדת שהיא מפיצה בעריכת פרופ' אבי רביצקי. ספר שכזה לא היה יוצא לאור בידי התובעת, ופרופ' לאור לא יכול היה להציע לתובעת להוציא לאור ספר אשר נועד להיות חלק מן הסדרה שמוציאה לאור הנתבעת 2. אין מדובר בפנייה למתחרה של התובעת, ואף לא במקרה שבו פרופ' לאור היה צריך להעניק לתובעת הזדמנות ראשונה להוציא לאור ביוגרפיה נוספת של עגנון. בנסיבות המתוארות לעיל, היה רשאי לאור להיענות לפנייתה של הנתבעת 2 לכתיבת הספר החדש במסגרת הסדרה המיוחדת שהוציאה לאור.

29. בכל מקרה - חשוב להדגיש: גם אם הייתי סבור שסעיף 15 להסכם חל בנסיבות המקרה, הרי שאין בו כדי לחייב צד שלישי שלא היה מודע לקיומו כפי שעולה מתצהירו של מנכ"ל הנתבעת 2, צבי יקותיאל. הנתבעת 2 לא הייתה מודעת לאפשרות שלתובעת זכויות יוצרים בספר החדש שחיבר לאור, והוא אף הצהיר בסעיף 3(א) להסכם כי הוא בעל זכות היוצרים בספר זה. התובעת לא הביאה כל ראיה להוכחת ידיעה של הנתבעת 2 על קיום זכותה של התובעת מכוח סעיף 15 להסכם, ודי בכך כדי לדחות את טענתה המבוססת על העילה של גרם הפרת חוזה. כאמור לעיל, גם הפרת זכות יוצרים לא ניתן לייחס לנתבעת 2, או למישהו אחר.

30. נקודה שהטרידה אותי, אף שלא ממש נטענה על-ידי התובעת, נוגעת לחובה לקיים חוזה בדרך מקובלת ובתום-לב. התובעת אמנם הזכירה חובה זו בחצי משפט בכתב התביעה (פרק ד(ד)(1) בכתב התביעה), ובסיכומיה היא מייחסת לפרופ' לאור חוסר תום-לב בשל כך שהתקשר בעסקה עם הנתבעת 2 מאחורי גבה, כאשר הוא מנהל משא ומתן עם התובעת על הדפסת מהדורות חדשות של הספר הראשון. אך התובעת לא טענה שעצם ההוצאה לאור של שתי ביוגרפיות שונות, גם בהעדר הפרת זכות יוצרים ובהעדר הפרה של הוראה מפורשת בהסכם, מהווה, כשלעצמה, הפרת החובה לקיים חוזה בתום-לב לפי לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. חובה זו משמעותה כי:

"הצדדים ליחס החוזי חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועל-פי המקובל על בעלי חוזים הוגנים...על כל הצדדים לחוזה מוטלת החובה לשתף פעולה זה עם זה ולפעול תוך התחשבות באינטרס המשותף להם בחוזה. על בעלי החוזה לפעול להגשמתה של כוונתם המשותפת, תוך נאמנות ומסירות למטרה, שעמדה לנגד עיניהם, ותוך עקביות בהגשמת ציפייתם הסבירה" (דברי כבוד השופט א' ברק, כתוארו אז, בבג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי בירושלים, פ"ד לה(1) 828, 834).

(כן ראה ע"א 144/87 מדינת ישראל נ' אינג' פבר, חברה לבניין, פ"ד מד(3) 769, 777). החובה לקיים חוזה בתום-לב כוללת את החובה להימנע מפגיעה ברוח העסקה ומטרותיה (ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה שנייה - תשנ"ה), עמ' 60-61).

במקרה דנא, שוכנעתי כי אין לייחס לפרופ' לאור קיום חוזה שלא בתום-לב. משקבעתי כי התובעת לא נענתה לבקשתו של לאור להדפיס את הספר הראשון במהדורה חדשה במשך כשמונה שנים, למרות שנותרה בידיה כמות קטנה מאוד של המהדורה שהוצאה בשנת 1999, ושחציה נשרפה, והיה קשה להשיג את הספר (אף שלא ניתן לומר שהספר אזל לגמרי מן השוק; כי הספר החדש איננו מפר את זכויותיה של התובעת בספר הראשון; כי לאור לא יכול היה להציע לתובעת להוציא לאור את הספר החדש, שנועד לצאת אך ורק בהוצאה המיוחדת של הנתבעת 2, שהיא איננה הוצאה מסחרית, כחלק מסדרת ספרים שהיא מוציאה לאור על גדולי הרוח והיצירה בתולדות עם ישראל; כי הספר הראשון והספר החדש נכתבו במתכונת שונה לחלוטין, ומיועדים לקהל קוראים שונה; וכי סעיף 15 להסכם המתייחס להוצאת ספר חדש איננו חל בנסיבות המקרה - הרי שיש לדחות גם את טענת חוסר תום-הלב בהקשר להפרות נטענות אלו. תמוהה בעיני טענת התובעת לזכות להוציא לאור ביוגרפיה נוספת של עגנון מפרי עטו של פרופ' לאור, חרף טענתה כי אין כלל ביקוש לביוגרפיה הראשונה שכתב, ולאחר שנמנעה במשך שנים מלהדפיס מהדורות נוספות של הביוגרפיה הראשונה. בנוסף הבאתי בחשבון את העובדה שמאז הוצאתו לאור של הספר הראשון, ועד צאתו לאור של הספר החדש, חלפו 10 שנים. בהעדר נסיבות מיוחדות אלו, נראה כי הייתי נוטה לדעה שמחבר ביוגרפיה או מדריך טיולים איננו רשאי לכתוב במקביל שתי ביוגרפיות על אותו אדם, או שני מדריכי טיולים על אותן ארצות, לשתי הוצאות ספרים מתחרות, גם אם הדבר איננו נאסר בחוזה במפורש, וזאת מכוח החובה לקיים חוזה בתום-לב.

אמנם סבור אני כי במישור האתי מיטיב היה פרופ' לאור לעשות לו היה מעדכן את התובעת בנוגע להוצאת הספר החדש לנוכח התקשרותו עם הנתבעת 2, בעת שניהל עם התובעת משא ומתן לקראת הוצאת מהדורה מחודשת של הספר הראשון. אך לאור מכלול הנסיבות שפורטו לעיל, נראה לי כי יהיה זה מרחיק לכת לייחס ללאור קיום של ההסכם עם התובעת שלא בתום-לב.

ד. סיכום

31. לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית. התובעת היא בעלת זכות היוצרים בספר הראשון. אך היא לא הוכיחה שהספר החדש מפר את זכות היוצרים בספר הראשון, או כי פרופ' לאור הפר את ההסכם שחתם עמה. כך גם לא הוכחה אף לא אחת מן העילות שנטענו נגד הנתבעת 2 או הנתבעים 3-4 (שכלל לא טרחו להתגונן).

32. התובעת תשלם לכל אחד מן הנתבעים 2-1 הוצאות משפט בסך 5,000 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. העתקת יצירה

  2. יצירה מוגנת

  3. העתקת דגם שמלה

  4. העתקת מאמר משפטי

  5. יצירה נגזרת אסורה

  6. זכויות יוצרים בלוג

  7. יצירה מקורית מוגנת

  8. העתקת מודעות דרושים

  9. זכויות יוצרים גופנים

  10. זכויות יוצרים על כתבה

  11. זכויות יוצרים על יצירה

  12. זכויות יוצרים בארה''ב

  13. זכויות יוצרים על תוכנה

  14. זכויות יוצרים באנגליה

  15. הגנה על זכויות יוצרים

  16. עורך דין יצירות אומנות

  17. זכויות יוצרים על מחזמר

  18. חוק זכויות יוצרים החדש

  19. זכויות יוצרים בעיצוב בד

  20. הפרת זכויות יוצרים בסרט

  21. זכויות יוצרים על ספר ישן

  22. זכויות יוצרים על דמויות

  23. זכויות יוצרים על תספורת

  24. זכויות יוצרים על ציורים

  25. זכויות יוצרים על פרסומת

  26. זכויות יוצרים ספרי לימוד

  27. זכות יוצרים ביצירה מוזמנת

  28. הפרת זכויות יוצרים בצילום

  29. הפרת זכויות יוצרים על יצירה אדריכלית

  30. הפרת זכויות יוצרים בציורים

  31. רשומת קול - זכויות יוצרים

  32. הפרת זכויות יוצרים בתמונה

  33. הפרת זכויות יוצרים בתוכנות

  34. הפרת זכויות יוצרים במקומון

  35. זכויות יוצרים ציורים ודמויות

  36. הפרת זכויות יוצרים בצילומים

  37. הפרת זכויות יוצרים בפייסבוק

  38. זכויות יוצרים על דגמי בגדים

  39. זכויות יוצרים על שיטת לימוד ?

  40. זכויות יוצרים על טקסט פרסומת

  41. הפרת זכויות יוצרים בספרי ילדים

  42. זכויות יוצרים על עיצוב אותיות

  43. זכויות יוצרים בתמונות תלת מימד

  44. זכויות יוצרים על תוכנה של מדפסת

  45. זכויות יוצרים על צילום דוקומנטרי

  46. הפרת זכויות יוצרים בהשמעת מוסיקה

  47. זכויות יוצרים באתר תמונות פליקר

  48. האם יש זכויות יוצרים על "רעיון" ?

  49. הפרת זכויות יוצרים סדרת טלוויזיה

  50. הפרת זכויות יוצרים באולם אירועים

  51. הפרת זכויות יוצרים סרטים מצוירים

  52. זכויות יוצרים בתמונה ישנה משנת 1969

  53. הפרת זכויות יוצרים באולמות אירועים

  54. עתירה לבג"ץ בגין פגיעה בזכות יוצרים

  55. זכויות יוצרים על שיר בהזמנה לחתונה

  56. תביעה של רב בגין הפרת זכויות יוצרים

  57. העתקת תקציר תסריט הפרת זכויות יוצרים

  58. הדפסת ספרים ידיעה על הפרת זכויות יוצרים

  59. אחריות מנהלי תאגיד להפרת זכויות יוצרים

  60. האם צילום הופעה מהווה הפרת זכויות יוצרים

  61. ספר הדרכה למורים למתמטיקה - זכויות יוצרים

  62. תביעה נגד אולם שמחות בגין הפרת זכויות יוצרים

  63. תביעה בגין הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בצילום

  64. נדחתה תביעה נגד העירייה בגין הפרת זכויות יוצרים

  65. אחריות בעל אולם אירועים להפרת זכויות יוצרים במוסיקה

  66. אחריות מנהל אולם אירועים על הפרת זכויות יוצרים במוזיקה

  67. סעיף 37 לחוק זכות יוצרים: דרישת הכתב בהעברת זכויות יוצרים

  68. זכויות יוצרים על תמונה שצולמה לפני חוק זכויות יוצרים החדש

  69. החזקת תקליטורי DVD צרובים המהווים "עותקים מפרים" לפי חוק זכויות מבצעים ומשדרים

  70. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון