מהו כלל הגילוי המאוחר בסעיף 89 לפקודת הנזיקין ? סעיף 5 לחוק ההתיישנות, קובע: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן: "תקופת ההתיישנות") היא - בשאינו מקרקעין - שבע שנים;". באשר לאופן חישוב תקופת ההתיישנות, קובע סעיף 6 לחוק ההתיישנות: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדת עילת התביעה". ואילו סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". גם בפקודת הנזיקין קיימת התייחסות לתקופת ההתיישנות, ובסעיף 89 נקבע: "לענין תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות - 'היום שנולדה עילת התובענה' הוא אחד מאלה: מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על-ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". נשאלת השאלה, מהם יחסי הגומלין בין הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, והדברים הוסברו ובאו על פתרונם בע"א 34/95 גדעון נ' ד"ר ברמה, פ"ד נ(4) 463) כדלקמן: "הסדר ההתיישנות בנזיקין מורכב משתי מערכות דינים המשלימות זו את זו. ההסדר הכללי מצוי בחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958, שאליו מצטרף ההסדר הספציפי לדיני הנזיקין, כפי שהוא מוצא ביטויו בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אולם, בעצם הקביעה כי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה) וסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: החוק) משלימים זה את זה, אין כדי להשיב בבהירות לשאלת הזיקה שבין שני הסעיפים. שני הסעיפים מבטאים אמנם את "כלל ההתגלות" ואת ההשלכה שיש לגילוי המאוחר של העובדות על מועד ההתיישנות. אולם, השוני ביניהם מתבטא במיקומה של נקודת האיזון בין האינטרס של התובע הפוטנציאלי לבין האינטרס של הנתבע הפוטנציאלי. נקודת האיזון המגולמת בסעיף 8 לחוק, מיטיבה יותר עם הניזוק לעומת זו שבסעיף 89(2) לפקודה. סעיף 8 לחוק אינו קובע גבול עליון של זמן להגשת התביעה 'מקום בו העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מן התובע מסיבות שלא היו תלויות בו, והוא גם לא התרשל במניעתן'. תקופת ההתיישנות תתחיל אז "ביום שבו הגיעו העובדות לידיעתו" (ע"א 148/89 שיכון עובדים נ' עזבון יוסף בליבאום, פ"ד מט(5) 485, 503). לעומת זאת, מטיל סעיף 89(2) לפקודה מגבלה של זמן להגשת התביעה: "הוראות הסיפא של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לא באה להאריך את תקופת ההתיישנות 'הרגילה' של שבע שנים ולא באה ליצור תקופת התיישנות חלופית ועצמאית. מטרתה היתה לקבוע 'מחסום אחרון וסופי' ... להתיישנותן של תביעות, שבהן הנזק מתגלה לאחר התרחשותו, באופן שלא ניתן יהא להגיש תובענה על עוולה, שנזקה התגלה לאחר התרחשותה, לאחר עבור עשר שנים מיום אירוע הנזק" (ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת, פ"ד מ(1) 528, 531; וכן ע"א 831/08 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(2) 122, 130)" (וכן ראה: ע"א 4114/96 אביגדור המאירי נ' הכשרת הישוב בע"מ, פ"ד נב(1) 857). בע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עזבון יוסף בליבאום ז"ל, פ"ד מט(5) 485, העלה בית המשפט 3 תשובות אפשריות לזיקה שבין הסעיפים האמורים, בקובעו: "האחת, כי הסדרו של סעיף 89(2) לפקודה מהווה דין מיוחד הגובר על הסדרו הכללי של סעיף 8 לחוק. משמע, שסעיף 8 לחוק כלל אינו חל על עילות תובענה שסעיף 89(2) דן בהן. השנייה, כי הסדריהם של שני הסעיפים מתקיימים, זה לצד זה, והינם בעלי תוחלת מצטברת. והשלישית, כי ביחס לעילות האמורות בסעיף 89(2) יש להוראת סעיף 8 תחולה חלקית. לשיטה זו, סעיף 9 לחוק חל על כלל רכיביה האחרים של עילת התובענה, אך אינו חל על רכיב הנזק, שלגביו מצוי הסדר מיוחד בסעיף 89(2)". מהאמור עולה, כי הקו המפריד בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, מצוי, איפוא, ביסוד "הנזק" כתוצאה מהעוולה. סעיף 8 לחוק ההתיישנות דוחה את מירוץ ההתיישנות, מקום בו גילוי "העובדות המהוות את עילת התובענה", היה בשלב מאוחר, ואלמלא גילוי עובדות אלו, לא היתה משתכללת עילת התביעה. ואילו בהתאם לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, תשתכלל עילת התביעה בכפוף לקיומם של שני יסודות: האחד - קיומו של נזק; השני - קיומו של קשר סיבתי בין הנזק לבין המעשה או המחדל הנטענים, אשר גרמו להיווצרותו. ולסיכום, לשאלת יחסי הגומלין בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 89 לפקודת הנזיקין, יפים דברי בית המשפט העליון בע"א 7707/01 עליזה צורף נ' קופת-חולים של ההסתדרות הכללית : "... סעיף 89(2) לפקודה קובע מגבלה, לפיה בחלוף עשר שנים מיום קרות הנזק מתיישנת התביעה, וזאת אף אם טרם עברו שבע שנים מיום שנודע לתובע על דבר הנזק. מטבע הדברים, התרחשות הנזק קודמת לגילויו של הנזק, או לכל המאוחר מתרחשת בו-זמנית גילויו. ניתן למצות את האמור בסעיף 89(2) בשני כללים: כאשר הנזק מתגלה על-ידי התובע עד שלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה או שבע שנים מיום הגילוי. כאשר הנזק מתגלה על-ידי התובע למעלה משלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה או עשר שנים מיום התרחשות הנזק".כללים משפטיים