ביטול חוזה בגלל כפיה כלכלית

כפיה כלכלית קיימת כאשר מתקשר אדם בחוזה כדי להשתחרר מלחץ עסקי- מסחרי בלתי חוקי המופעל כלפיו. היום כבר ברור כי הגדרתה הרחבה של הכפיה ככל מעשה בלתי לגיטימי המיועד לאלץ אדם להתקשר בחוזה מאפשרת להכליל בגדר סעיף 17 גם מקרים של כפייה כלכלית או עסקית. ברור איפוא כי לא כל לחץ כלכלי מהווה כפיה המקנה זכות לביטול החוזה. רק במקרים שבהם כרוך הלחץ בפסול מוסרי, חברתי או כלכלי, ולמתקשר אין חלופה עסקית סבירה אלא להיכנע ללחץ זה, ניתן לבטל את החוזה מחמת כפיה. כפיה כלכלית המזכה בביטול חייבת לעמוד בשני מבחנים: מבחן האיכות ומבחן העוצמה. עליה להיות פסולה מבחינה מוסרית, חברתית או כלכלית (מבחן האיכות) וכן עליה להיות כזו "שמתקשר אינו יכול בנסיבות העניין להימלט מבין מלתעותיה" (מבחן העצמה). מלשונו של סעיף 17 לחוק החוזים עולה כי קיומה של ברירה לבטל חוזה מחמת כפיה מותנה בכך שהכפיה היתה על ידי "הצד השני או אחר מטעמו". מקום שמתקשר אחד איננו אחראי לפגם ברצונו של המתקשר השני ואיננו יודע עליו, הרי הוא רשאי לסמוך על הגילוי החיצוני של רצונו של אותו מתקשר שני. יחד עם זאת דרישה זו, שהכפיה תהא על ידי הצד השני או אחר מטעמו, איננה חלה מקום שהכפיה היא כה חמורה עד ששללה לחלוטין את רצונו של הקרבן, כך שמבחינתו "לא נעשה דבר. גם על עילות ביטול חוזה המנויות בחוק החוזים שולט עיקרון תום הלב, היינו גם זכות הביטול מחמת כפייה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא כפיה כלכלית: בפני תובענה אשר הוגשה בדרך של המרצת פתיחה למתן פסק דין הצהרתי, ולפיו לא התקיים בין הצדדים כל הליך של בוררות כמתחייב מהסכם שנכרת בין הצדדים ביום 19.03.07 (להלן "ההסכם"), וכן כי המסמך עליו חתם המבקש ביום 13.12.07, ובו הסכים כביכול לוותר על כל טענותיו מכח ההסכם, תמורת קבלת סך 36,190 ₪ (להלן "כתב הויתור"), הינו בטל ומבוטל, וזאת בשל חתימתו של המבקש על כתב הויתור תוך "כפייה ואונס". המבקש הינו קבלן עצמאי המבצע עבודות בנייה, המשיבים הינם מחזיקים ובעלים של מגרש, אשר היו מעוניינים לבנות עליו, ולצורך כך התקשרו בהסכם עם המבקש. טענות המבקש- ביום 19.03.07 התקשרו הצדדים בהסכם לביצוע עבודת הקמת יחידת שלד. על פי המוסכם בין הצדדים, כל חילוקי הדעות בין הצדדים, אם יהיו, ימסרו להכרעתו של מהנדס בניין בהנדסה אזרחית, אשר פסיקתו תחייב את הצדדים. עוד הוסכם כי הבורר ימונה בהסכמה, ובהעדר הסכמה ימונה ע"י ראש לשכת עוה"ד בישראל. בין הצדדים אכן התגלעו מחלוקות בקשר עם תמורת ביצוע העבודות והשינויים בביצוע העבודות, ואולם במקום למנות בורר כאמור בהסכם, "נכנס לתמונה" צד ג', מר יחזקאל שבירו, אשר הציע כי המשיבים ישלמו למבקש סך 36,190 ₪ כנגד סיום המחלוקות בין הצדדים. כתנאי לקבלת הסך הנ"ל נאלץ המבקש לחתום על הצהרה לפיה סכום זה יהווה את התמורה הסופית, וכן כי לא יהיו למבקש כל תביעות או טענות כנגד המשיבים ביחס לחוזה המקורי ביניהם. זאת, על אף שיתרת חובם של המשיבים כלפי המבקש היה גבוה פי כמה מהסכום ששולם בסופו של דבר בפועל. ביום 13.12.07 המבקש חתם על כתב הויתור וקיבל את הסך 36,190 ₪, ואולם לטענתו עשה כן רק בשל הקשיים הכספיים בהם היה נתון באותה עת. ביום 18.12.07 שיגר המבקש אל המשיבים הודעה ולפיה ההצהרה עליה חתם בטלה ומבוטלת הואיל ונחתמה בכפיה, ולצורך צמצום הנזקים שנגרמו לו עקב הפרת החוזה ע"י המשיבים. כמו"כ פנה המבקש לראש לשכת עוה"ד על מנת שימנה בורר, וכך אכן נעשה, אלא שהמשיבים מסרבים לפנות לבורר בטענה כי העניין כבר הוכרע ע"י "הבורר" מר יחזקאל שבירו. לפיכך מוגשת התובענה. טענות המשיבים- דין התובענה להידחות מכמה טעמים. לטענתם, המבקש הוא שבחר את מר יחזקאל שבירו כבורר על מנת לקצר את ההליכים ולזרזם, והמשיבים הסכימו לכך. בין הצדדים התקיימו 5 ישיבות בוררות. כ"א מהצדדדים שטח את טענותיו בפני הבורר הנ"ל, בסופו של הליך הושגה הסכמה לפיה תמורת הסך 36,190 ₪ שישלמו המשיבים למבקש יוותר המבקש על כל טענותיו כנגד המשיבים. הסכום הנ"ל אכן שולם, לאחר שהמבקש חתם מתוך רצון חופשי וביודעין על הצהרה בדבר היעדר תביעות. למרות כל זאת, המבקש פנה למשיבים ביום 18.12.07 בטענתו המופרכת כי התמורה הסופית שולמה לו לאחר שההצהרה נחתמה על ידו בכפייה. לא זו אף זאת, ביום 03.12.08 פנה המבקש לבימ"ש זה בבקשה למינוי בורר, ובקשתו נדחתה, וכעת מבקש המבקש לערוך "מקצה שיפורים". דיון- אין ספק כי צדדים להסכם רשאים לשנות ממנו בהסדר פשרה, ובלבד שהסדר הפשרה נחתם מתוך רצון חופשי כדין. הסכם פשרה ניתן לביטול כמו כל חוזה, לרבות בעילה של כפייה. ראה לעניין זה ד. פרידמן, נ.כהן "חוזים", כרך ב', עמ' 914 וה"ש 121. כפייה- הכפייה מוכרת כעילה מוצדקת לביטול הסכם, בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973, הקובע: "א. מי שהתקשר בחוזה עקב כפייה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכח או באיום, רשאי לבטל את החוזה. ב..." היינו, קיומה של ברירה לבטל חוזה מחמת כפיה מותנית בכך שהכפייה היתה ע"י הצד השני או מטעמו. הכפיה לה טוען המבקש בעניינינו הינה "כפייה כלכלית". בספרה של גבריאלה שלו "דיני חוזים- החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי", הוגדרה כפיה כלכלית כך: "כפיה כלכלית קיימת כאשר מתקשר אדם בחוזה כדי להשתחרר מלחץ עסקי- מסחרי בלתי חוקי המופעל כלפיו. היום כבר ברור כי הגדרתה הרחבה של הכפיה ככל מעשה בלתי לגיטימי המיועד לאלץ אדם להתקשר בחוזה מאפשרת להכליל בגדר סעיף 17 גם מקרים של כפייה כלכלית או עסקית" (שם, עמ' 330). בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד פ"ד מח(5) 705, נדון מקרה הדומה לזה שבפנינו. בין הצדדים, יהלומנים מצד אחד, וסוחר יהלומים מצד שני נערך הסכם למכירת יהלומים. משהתברר ליהלומנים כי הסוחר לא יוכל לעמוד בהתחיבויותיו לתשלום עבור היהלומים שכבר קיבל לרשותו, ניאותו לחתום על הודעת ויתור ולקבל בתמורה חבילות יהלומים ששויין קטן בהרבה משווי היהלומים שמסרו לו. בשלב מאוחר יותר ניסו היהלומנים להשתחרר מהודעת הויתור. ביהמ"ש העליון נדרש לסוגייה, וקבע כי מבחני הכפייה הכלכלית הם שניים: מבחן האיכות-יתקיים כאשר הכפיה הנדונה תהא כזו שחיי מסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתה. מבחן העוצמה- יתקיים, כאשר לא היתה למתקשר חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע ללחץ הכלכלי העסקי שהופעל עליו. במקרה זה נקבע בדעת רוב כי היתה ליהלומנים חלופה סבירה, פנייה לערכאות שיפוטיות, לא נשלל חופש הרצון שלהם ולפיכך לא היתה בפרשה זו כפייה כלכלית. מסכמת המלומדת ג. שלו וקובעת (שם, בעמ' 332): "ברור איפוא כי לא כל לחץ כלכלי מהווה כפיה המקנה זכות לביטול החוזה. רק במקרים שבהם כרוך הלחץ בפסול מוסרי, חברתי או כלכלי, ולמתקשר אין חלופה עסקית סבירה אלא להיכנע ללחץ זה, ניתן לבטל את החוזה מחמת כפיה. ולסיכום: כפיה כלכלית המזכה בביטול חייבת לעמוד בשני מבחנים: מבחן האיכות ומבחן העוצמה. עליה להיות פסולה מבחינה מוסרית, חברתית או כלכלית (מבחן האיכות) וכן עליה להיות כזו "שמתקשר אינו יכול בנסיבות העניין להימלט מבין מלתעותיה" (מבחן העצמה). מה הדין כאשר הכפייה לא היתה מחמת הצד השני או מטעמו? האם במקרה כזה קיים הבדל בין צד שני שידע על הכפייה לבין צד שני שלא ידע על הכפיה? "מלשונו של סעיף 17 לחוק החוזים עולה כי קיומה של ברירה לבטל חוזה מחמת כפיה מותנה בכך שהכפיה היתה על ידי "הצד השני או אחר מטעמו"... מקום שמתקשר אחד איננו אחראי לפגם ברצונו של המתקשר השני ואיננו יודע עליו, הרי הוא רשאי לסמוך על הגילוי החיצוני של רצונו של אותו מתקשר שני" (פרידמן וכהן, שם, עמ' 961). יחד עם זאת "דרישה זו, שהכפיה תהא על ידי הצד השני או אחר מטעמו, איננה חלה מקום שהכפיה היא כה חמורה עד ששללה לחלוטין את רצונו של הרבן, כך שמבחינתו "לא נעשה דבר" (שם, עמ' 962). מה הדין כאשר המתקשר יודע על הכפיה, אף שהכפיה לא נעשתה על ידו ולא היתה מטעמו? נראה כי במקרה כזה לא יחול סעיף 17 כלשונו. ואולם "בכל זאת ראוי להעניק סעד למי שכלפיו הופעלה כפיה חמורה בנסיבות אלה. כריתת חוזה על ידי המתקשר השני, היודע על הכפיה, מנוגדת לחובת תום הלב. לכן ראוי להעניק למי שפעל מחמת הכפיה זכות לבטל את החוזה" (שם, עמ' 963). גם על עילות ביטול חוזה המנויות בחוק החוזים שולט עיקרון תום הלב, היינו גם זכות הביטול מחמת כפייה כפופה לעיקרון זה. ראה פרידמן וכהן, שם בעמ' 960 וכן ע"א 189/89 קופת חולים נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית ואח' פ"ד מה(4) 817. במסגרת בחינת תום הלב יש משמעות לפער בין הסכום השנוי במחלוקת לבין הסכום שנקבע בפשרה. ראה בעניין זה פרידמן וכהן, שם עמ' 967. מן הכלל אל הפרט- מי הוא הכופה? המבקש טוען כי "בעקבות לחץ כלכלי בו היה נתון המבקש עד כדי חשש ממשי להגבלת חשבון הבנק שלו, והן בשל רצונו של המבקש לצמצם את נזקיו, שהינם חסרון כיס משמעותי, כתוצאה מאי עמידת המשיבים בהתחייביותיהם כלפיו, כאמור לעיל, חתם המבקש על ההצהרה הנ"ל..." (סיכומי המבקש, עמ' 2 סעיף 10). מדברים אלה לא ברור האם המבקש היה נתון ללחץ כלכלי שהפעיל עליו הבנק, או ללחץ כלכלי שהפעילו עליו המשיבים. מהעדויות עולה, לכאורה, כי המבקש היה נתון ללחץ שהפעיל עליו הבנק, כך לדבריו בחקירה הנגדית, וכך בסיכומיו, בסעיף 19, הוא היה במצב כלכלי גרוע עד לסכנה מוחשית למוגבלות בחשבון הבנק היחיד שלו באותה עת, ובקבלתו את השיק שהציעו לו המשיבים בהסדר הפשרה היה כדי להקטין את נזקיו ו"להרחיק" את איום המוגבלות בבנק. במקרה כזה שבו הלחץ הופעל ע"י צד ג' (הבנק), ובכך בלבד, לא מתקיים סעיף 17 א' לחוק, הדן במצב שבו הלחץ הופעל ע"י "הצד השני או אחר מטעמו", אא"כ הוכח כי הצד השני, היינו המשיבים, ידעו על הלחץ שמפעיל הבנק על המבקש והשתמשו בכך לרעה. אלא שידיעה מסוג זה לא הוכחה. מכאן, שאם מדובר על לחץ כלכלי שהיה המבקש נתון בו מצידו של הבנק בלבד, הרי שאין לחץ מסוג זה מעניינם של המשיבים, ועילת הביטול בשל הכפייה אינה יכולה לחול כלפיהם, ואין בה כדי לבטל את הסדר הפשרה המגולם בכתב הויתור. אלא שהמבקש מוסיף וטוען כי קשייו בבנק נוצרו "גם בעטייה של התנהלות המשיבים" (ההדגשה שלי, בסיכומיו בסעיף 19). מכאן, שהקושי הכלכלי בו היה נתון המבקש ביום החתימה על כתב הויתור נבע מגורמים נוספים. בנסיבות כאלה היה על המבקש לפרט את מצבו הכלכלי פירוט יתר, תוך הגדרה מדוייקת בסוגייה מה חלקם המדוייק של המשיבים ביצירת הקשיים שאליהם נקלע. פירוט זה לא נמצא בשום שלב משלבי המשפט. המבקש איננו מציין בכתב טענותיו מהו חובם של המשיבים כלפיו וכיצד הוא מגיע לחישוב החוב. למעשה, הפעם הראשונה בה נוקב המבקש בסכום חוב מוערך (ולא מפורט) הוא בחקירתו הנגדית לשאלת ביהמ"ש, אז נאמר לראשונה כי חובם של המשיבם למבקש עומד ע"ס 190,000 ₪. מאידך, לדבריו של המבקש סך של 36,000 ₪ פתר לאותה עת את מצוקתו. מכאן, כי קשייו של המבקש, אשר אין מחלוקת כי ניהל עסקים בהיקף של מיליוני שקלים, היה בגובה של כ-36,000 ₪ בסך הכל, ולמעשה ביום 31.12.07 היה המבקש מצוי ביתרת חובה בסך 30,593 ₪ בבנק (פרוטוקול, עמ' 12 שורה 11), ביום 11.12.09 היה חשבון הבנק ביתרת חובה בסך 29,045 ₪, וביום 13.12.09 פחתה יתרת החובה לסך 21,000 ש"ח. כל זאת, כאשר מדובר בקבלן שהיקף העיסקאות שלו מאות אלפי ש"ח, ואף למעלה ממליון ₪ כבעניינינו. האם מצוקה בהיקף זה, של כשלושים אלף ₪ בלבד עלולה ליצור כפייה כלכלית? תמהני! ואם בהיקף עסקיו של המבקש עסקינן, התברר עוד כי ביום 16.12.09 הופקדו בחשבונו של המבקש סך 20,000 ₪, שהמבקש כלל לא זכר את מקורו, אח"כ אמר שהסכום התקבל כנראה מעמותת "שירה חדשה" עמה ערך הסכם במקביל (פרוטוקול, עמ' 13). לא זו אף זאת, אין חולק כי עד לחתימת כתב הויתור שולם למבקש סך 1,130,943 ₪. גם אם נקבל את עדותו (הכבושה, אשר עלתה בפעם הראשונה בחקירתו) של המבקש כי הפער בין החוב האמיתי לבין סכום הפשרה הוא בסך כ-154,000 ש"ח (190,000 ₪ פחות 36,000 ₪) הרי מדובר במחלוקת, לכל היותר (שכן, המשיבים כופרים בכך שזהו היה חובם) בשיעור של כ-13.5% מסכום העיסקה הכולל. האם פער שכזה יכול להיחשב ככפייה כלכלית?! אינני סבורה כך. ועוד יצויין, כי גם לדברי המבקש, ביום בו חתם על כתב הויתור, חולל רק שיק אחד של המבקש (פרוטוקול, עמ' 13 שורות 17-18). ואולם, כאמור,מעל הכל עומד מחדלו של המבקש אשר לא פירט מהו סכום החוב של המשיבים כלפיו לגירסתו, כיצד מורכב חישוב הסך הנ"ל, ומה חלקם של המשיבים בכלל הקשיים אליהם נקלע המבקש לטענתו. כמו"כ המבקש איננו מפרט היכן הושקעו סך 1,130,943 ₪ ששולמו לו עד ליום החתימה על כתב הויתור ו/או פירוט קשייו הכלכליים באופן כללי, שכן לא ניתן להוכיח מצוקה כלכלית בהצגת חשבון בנק אחד בלבד המתייחס לתקופה מוגבלת ביותר של מספר ימים. מילים אחרות, על המבקש היה להוכיח קשייו הנטענים באופן מפורט יותר, ע"י הצגת האובליגו בבנק, דוחות רווח והפסד ודוחות למס הכנסה, רכוש ומלאי עיסקי, וכן עיסקאות מקבילות שנעשו עמו בתקופה הרלוונטית, כגון העיסקה בינו לבין עמותת "שירה חדשה". בעניין זה הודה המבקש כי בשעה שחתם על כתב הוחתור ידע שהוא עומד לקבל תשלום גם ממנה (פרוטוקול, עמ' 10 שורות 23-26). כל האמור לעיל לא נעשה ועל כן לא עמד המבקש בנטל המוטל עליו להוכיח כי המשיבים ניצלו באיזו דרך שהיא את מצוקתו הכלכלית עד כדי הפעלת כפיה כלכלית, כמשמעותה כמובהר לעיל. מבחן האיכות- הנה כי כן מבחן זה לא הוכח. מתברר כי יתרת החובה של המבקש בבנק היתה זניחה לעומת הכספים שנכנסו לחשבונו לפני ואחרי החתימה על כתב הויתור (לפני החתימה שולמו לו למעלה ממליון ₪, ולאחרי החתימה נכנסו לחשבונו כספים מעיסקה עם עמותת "שירה חדשה"), כמו"כ הפער בין טענות הצדדים באשר לחוב הנטען מגיע לכל היותר לשיעור של פחות מחמישה עשר אחוז משווי העיסקה כולה, וע"כ אין לומר כי מדובר בפשרה שחיי מסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתה, או כי המדובר בפשרה פסולה מבחינה מוסרית, חברתית או כלכלית. מבחן העוצמה- לא הוכח כי למבקש לא היתה חלופה אחרת, מעשית וסבירה, שלא להיכנע ללחץ שכביכול הופעל עליו. המבקש לא הסביר מדוע לא ביקש מהבנק להגדיל את האשראי (כפי שעשה בעבר, ראה פרוטוקול, עמ' 12 שורות 11-13), או מדוע לא פעל לניכיון שיקים כפי שעשה ביום 31.12.07 (פרוטוקול, עמ' 12 שורות 10-13). כמו"כ יכל המבקש, לפנות לערכאות ולא לחתום על כתב הויתור (בדומה להלכה שנפסקה בפרשת מאיה נ' פנפורד). ולא שוכנעתי כי הסכום שהתקבל לאחר החתימה על כתב הויתור היה כה קריטי מבחינת מצבו הכלכלי של המבקש באותה עת, עד שמנע ממנו פנייה לערכאות. תום הלב- כאמור לעיל, גם עילת הביטול האמורה, כפייה, כפופה להפעלתה בתום לב ע"י הנפגע. האם פעל המבקש בעניינינו בתום לב? אני סבורה כי יש להשיב לשאלה זו בשלילה. מחקירת המבקש עולה כי כבר ברגע החתימה על כתב הויתור מנוי וגמור היה עמו לטעון בשלב מאוחר יותר כי הויתור אינו כדין, ואכן כך עשה. כדבריו הגלויים לשאלת ביהמ"ש:- "נכון שידעתי באותו רגע שחתמתי שאני לא אסתפק בסכום שהם נותנים לי. אבל הייתי זקוק נואשות לסכום הזה, אם לא הייתי מכניס את השיק הזה לחשבון, היו חוזרים לי שורה של שיקים שיהפכו אותו לחשבון מוגבל...". המבקש אף מודה כי לא מצא לנכון להתייעץ עם אחיו עוה"ד לפני החתימה כי החליט כבר, בינו לבינו, כי לחתימה זו אין כל תוקף וכל מטרתה לקבל במזומן סך 36,000 ₪ אשר יקלו על מצוקתו הכלכלית באותה עת, כדבריו: "מייד כשיצאתי מהחדר התקשרתי לאחי (שהוא עו"ד ו.פ), ואמרתי לו שחתמתי על המסמך הזה מתוך כפיה ואונס ומתוך חובות כספיים..." (פרוטוקול, עמ' 7). ובהמשך הוא נשאל: "ש. מה שאתה אומר שהתייעצת עם אחיך בעניין משפט לאחר החתימה, אך לא חשבת להתייעץ איתו באותו עניין דקה לפני החתימה. ת. כי אני רואה את החוזה מול העיניים שלי ויודע שצריך להיות בורר בהסכמת 2 הצדדים שחותמים ואמרתי לו שהוא פועל נגד החוק בשעה שהוא זה שקובע את הסכום.... ... ש. התייעצת איתו? ת. לא אני אסביר- כשכתוב לי שחור על גבי לבן כשחתמתי על ההסכם שיהי בורר אובייקטיבי לא צריך לשאול את אחי". לעניין תום הלב יש מקום להוסיף, כי מי שסייע בסופו של דבר להגיע להסדר (אליו מתכחש כיום המבקש) הינו מכר שלו עצמו, מר יחזקאל שבירו, ועל כן קשה לקבל את טענת המבקש כיום בדיעבד, כי למעשה לא ויתר על מינוי מומחה שהוא מהנדס במקצועו אשר ימונה ע"י יו"ר לשכת עורכי הדין. בעניין זה מודה המבקש כי הביא את יחזקאל שבירו הנ"ל, על מנת "שישמש לי לפה" (פרוטוקול, עמ' 8). היינו, המבקש לא עמד לבדו במערכה. מימינו עמד ידידו יחזקאל שבירו, ומשמאלו עמד אחיו, עו"ד אלחריזי. מר שבירו הנ"ל הינו בעל נסיון רב בתחום הבנייה (ר' עדותו של מר שבירו, עמ' 17 לפרוטוקול, שורה 6), ולמרות נסיונות המבקש למצוא פגם באמינותו לא מצאתי כזה. למעשה, אני מקבלת כנכונים את דברי העד, מר שבירו, בעדותו לאמור: "... אורן הגיש כל מיני תוספות לשינויים והם (המשיבים ו.פ) לא הסכימו לשלם עד שהנושא הגיע לפיצוץ. ואורן ביקש ממני מספר פעמים לנסות לדבר איתם. והייתי איתם במס' פגישות במשרד. והסברתי לו מה הם מוכנים לתת והוא הסכים לכך, וזהו. מאז יצאתי מהתמונה. אין לי ולא כלום לא כנגד אורן ולא נגדם ולא נגדו..." (פרוטוקול, עמ' 17). למרות ההודעה על ביטול כתב הויתור, לא השיב המבקש עד היום את הסכום שקיבל. הטענה כי בכך מקטין המבקש את נזקיו אינה טענה הראויה להישמע. על המבקש היה להחליט, האם הוא פונה לערכאות על מנת למצות את מלוא נזקיו, ואז לא היה נחתם כתב הויתור ולא היה משולם סכום כלשהו. או לבחור בדרך הפשרה ולקבל את הסכום המוסכם. המבקש נהג בחוסר תום לב כאשר מחד הציג מצג של פשרה וקיבל את הכסף, ומאידך, מייד בסמוך הודיע על ביטול הפשרה אך הותיר את הכסף בידיו. התנהגות זו הינה התנהגות חסרת תום לב ומטעם זה בלבד אין לקבל את טענת הכפייה. לסיכום- טענת המבקש כי יש להורות על ביטול כתב הויתור בשל כך שנחתם בכפייה דינה להידחות בשל כל אחד מהטעמים הבאים: לא הוכח כי את הכפייה כפו עליו המשיבים, או מי מטעמם, או בידיעתם של המשיבים. לא הוכח כי המצוקה הכלכלית אליה נקלע המבקש נבעה ממחדליהם של המשיבים בלבד ו/או מה היה חלקם של המשיבים בכלל הגורמים שהביאו למצוקתו של המבקש. כמו"כ המבקש לא הוכיח כי היה במצוקה כללית באופן כללי, להבדיל ממצוקה זמנית בכל הנוגע לחשבון הבנק היחיד שהציג. לא הוכח כי המדובר בפשרה פסולה מבחינה מוסרית, חברתית או כלכלית. המבקש לא שלל כי יכל לפעול בדרכים אחרות, כגון הגשת תביעה כספית. המבקש לא נהג בתום לב. מאחר ולא הוכחה עילה המצדיקה את ביטול כתב הויתור, לא מצאתי מקום לדון בהסכם, אשר בוטל כדין ע"י כתב הויתור. התוצאה היא כי התובענה נדחית. המבקש ישלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪ + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל. כפיה כלכליתחוזהטענת כפייהביטול חוזה