מימון בית אבות ע"י חברת הביטוח לאחר תאונת דרכים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מימון בית אבות ע''י חברת הביטוח לאחר תאונת דרכים: השופטת ש.דברת ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בימ"ש השלום בבאר-שבע, כב' השופטת טהר שחף, סגן נשיא בת.א 4612/01 , מיום 5.9.07, בו חוייבו המערערים בתשלום פיצוי למשיב בסך 634,116, כדלקמן: בגין שהות המשיב בבית אבות במשך 36 חודש לתקופה שמיום 1.9.01 ועד 31.8.04 לפי עלות של 6,061 ₪ לחודש 218,196 ₪ מיום 1.9.04 ועד 31.8.97 במשך 36 חודש שליש מהעלות בסך 2,020 ₪ לחודש 72,720 ₪ הפסד השתכרות בעתיד 37,200 ₪ עזרת הזולת 75,000 ₪ עזרת מיטיבים 30,000 ₪ ניידות והוצאות רפואיות 95,000 ₪ פיצוי לא ממוני 106,000 ₪ עסקינן בתביעה עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים למשיב, יליד 1922 שנפגע בתאונת דרכים ביום 16.2.01, בהיותו בן 79 שנה. הערעור מופנה כנגד קביעת ביהמ"ש בצורך של המשיב לשהות בבית אבות במהלך התקופה שלאחר שחרורו מבית החולים במשך שלוש שנים בעלות מלאה ובתום תקופה זו ועד סיום תוחלת חייו, ב-1/3 מעלות הדיור בבית האבות, וזאת בהיעדר קשר סיבתי בין התאונה ותוצאותיה לבין הצורך לשהות בבית האבות הן מפאת מצבו הרפואי של המשיב טרם התאונה והן מפאת העובדה שלא מונה ולא התבקש מינויו של מומחה שיקומי, כדי שיקבע את צרכיו של המשיב. עוד נטען כי בתשלום החודשי לבית האבות נכללו גם הוצאות בגין ארנונה, מים, חשמל, נקיון, גיהוץ כביסה, עבודות משק בית ועוד, כאשר הוצאות אלה נחסכות ע"י המשיב בעת שהותו בבית האבות. לגבי עזרת הזולת ומיטיבים למיניהם כמו גם בגין נסיעות והוצאות רפואיות נפסקו סכומים, מבלי שאלה הוכחו תוך התעלמות מעדות המומחים בדבר העזרה הניתנת ע"י מל"ל. לא היה מקום לפסוק פיצוי בגין הפסד השתכרות, לאור גילו ומצבו הרפואי של המשיב טרם התאונה. 3. בערעור שכנגד נטען, כי שגה ביהמ"ש בקובעו שהמערער סבל מפרקינסון, משקביעה זו אינה נתמכת בחוו"ד של פרופ' רכס, הנוירולוג שמונה מטעם ביהמ"ש, שקבע שלא נמצאו במערער סימני פרקינסון שעה שבדק אותו ולכן או שהטיפול שניתן ביטל את סימני המחלה או שיתכן ומדובר באבחנה שגויה. כך גם שגה ביהמ"ש, עת קבע, כי הצורך בריקון שתן עצמוני והצינתור אינם קשורים לתאונה, ולכן גם לא קבע נכות אורולוגית. כמו"כ שגה ביהמ"ש בקביעתו כי לאחר שלוש שנים של שהות בבית האבות תשא המערערת בשליש מהעלות בלבד ולא במלוא הסכום כיוון שהמעבר לבית אבות נובע מהתאונה משאינו יכול לשוב ולהתגורר בחוות הטרשים בה התגורר טרם התאונה. לא היה צורך במינוי מומחה שיקומי כיוון שביהמ"ש הוא שקובע צרכים אלה, במיוחד כשהמומחים מטעם ביהמ"ש התייחסו לצורך בדיור המוגן. שהותו בדיור המוגן, אין בה כדי לחסוך בתשלומי ארנונה וכיוצ"ב, כיוון שטרם התאונה התגורר בחוות יתיר עם בתו ובני משפחתה וצרכיו מומנו על ידה בתמורה לעבודתו בחווה, בנוסף לשכר ששולם לו. עוד טעה ביהמ"ש שעה שפסק למשיב שכר עבור שנה אחת בלבד ולא עבור חמש שנים, משהוכח כי המשיב עבד בחווה ותפקד ללא מגבלה. דיון 4. למרבה הצער נפטר המשיב ביום 29.10.07, כחודשיים לאחר פסק-דינו של ביהמ"ש השלום. עיקר הערעור מתמקד בשהותו של המשיב בבית האבות ובשאלה האם מצבו הרפואי, לאחר התאונה - בה היה מעורב - מצדיק שהות כה ארוכה בבית האבות, אם בכלל. בימ"ש קמא קבע כי "לנוכח גיל התובע עובר לתאונה, יחד עם מה שהוברר גבי מצבו הרפואי ונתוניו המשפחתיים בתקופה שקדמה לה, תהא נקודת המוצא בפסק הדין כי, כאמור לעיל, גם אלמלא התאונה היה נדרש, בשלב מסויים, לעזוב את מגוריו בחווה, ולעבור לגור בדיור מוגן". ובהמשך "אלמלא התאונה היה גם נדרש התובע, באופן כמעט טבעי ורגיל, לעזרת הזולת בשל מצבו ובשל התקדמות הגיל, במיוחד בשל מצבו בתחום האורולוגי... כשמוסיפים לכל אלה את יתר הבעיות הרפואיות מהן הוא סובל, ברי הוא כי התאונה החמירה מצבו לעומת המצב בו יכול היה להיות בתקופות השונות, אלמלא אותן פגיעות שסבל..." (סעיף 27 לפסה"ד). מטרת דיני הנזיקין, כידוע, להחזיר המצב לקדמותו. אין המטרה לשפר את מצב הנפגע לעומת מצבו טרם התאונה, העברת המשיב למגורים בבית אבות מאז התאונה ועד קץ תוחלת חייו, הינה מעבר להחזרת המצב לקדמותו. המשיב טרם התאונה התגורר בחווה יחד עם בתו וחתנו אך לא באותו מבנה. מדובר בגבעת טרשים, ולכן החזרת המצב לקדמותו משמעותו הכשרת השטח באופן שהמשיב יוכל להתגורר במקום כפי שהתגורר שם ערב התאונה, או לכל היותר לשכור דירה בעיר סמוכה. לא מצאתי בחומר הרפואי ולא בפסק הדין של ביהמ"ש את הצורך הרפואי בשיכונו של המשיב בבית אבות. גם לא מצאתי במה שונה בית האבות מדירה שהיה המשיב שוכר, ואם היה זקוק לטיפול, ניתן היה לשכור שירותיו של מטפל, ככל שידרש ויוכח הצורך בכך, צורך שלא הוכח, אבל לא להרבות בהוצאות ע"י שיכונו למשך שלוש שנים בבית אבות, תוך חיוב המערערת לשאת בהוצאות אלה, כשלא הוכח צורך רפואי לכך. זאת ועוד, במהלך הדיון הסתבר שגם בתו של המשיב נפגעה באותה תאונה והמערערת פיצתה אותה עבור התאמת המקום למגוריה. ביהמ"ש מציין בפסה"ד כי החווה ערכה שינויים כדי להתאים המקום לצרכי בתו של המשיב ובשינוי זה יש להיטיב גם עם המשיב, וקבע - "...הנה נתקבל כבר הפיצוי בגין הצורך להתאים השבילים בחווה גם לצרכי התובע ואין לחייב הנתבעות לפצות שוב כאן" (עמ' 99 שורות 25-26). ניתן היה להתאים המקום למגורי המשיב זה מכבר ובכך לייתר את הצורך בשהות בבית האבות, ולכן בפרק זמן של שנה די והותר כדי להתאים המתחם באופן שהמשיב יוכל להתהלך בו, אך אין כל הצדקה רפואית או שיקומית לשהותו בדיור מוגן. העובדה שנקבעה במסגרת הבקשה לתשלום תכוף - אפשרות מגורי המשיב בבית האבות וערכאת הערעור אישרה זאת - אין בה כדי לחייב בתיק העיקרי. בעת הדיון בתשלום התכוף לא פרוסה בפני ביהמ"ש מלוא התמונה כפי שזו מצטיירת עם ניהול התיק ושמיעת המומחים. סעיף 5ב. (א) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים התשל"ה-1975 קובע כי "סבר בית המשפט כי לכאורה זכאי המבקש לפיצויים לפי חוק זה, רשאי הוא להחליט שישולם לו תשלום תכוף" בסעיף 5ג. באה הוראה מפורשת ביותר "החלטת בית המשפט בבקשה לתשלום תכוף לא תהווה מעשה בית דין לגבי התביעה העיקרית". בע.א 2745/90 אביבה בארי נ' חיים הלפרין ואח' קבע כב' הנשיא שמגר "ההחלטה בקשר לתשלום תכוף אינה מהווה הכרעה סופית בשאלה אם פלוני זכאי לפיצוי ומה שיעור הפיצוי... ההחלטה בנויה על הנחה שיהיה דיון בהליך העיקרי אשר בו יתבררו הזכויות והחבויות". קביעותיו של בימ"ש, מצביעות על כך שלא היתה כל הצדקה לשהותו של המשיב בבית אבות, וכי ממילא לאור מצבו - ללא קשר לתאונה - היה נזקק לבית אבות. אבל גם אם לא כך הדבר, כנטען ע"י ב"כ המשיב, הרי שאין קשר בין התאונה לבין רצונו לשהות בבית האבות. כנקודת מוצא היה צריך לשקמו במקום בו התגורר טרם התאונה שכן המשיב לא הוגדר כסיעודי בגין התאונה. החזרת המצב לקדמותו, אין פירושה הכבדה בלתי סבירה על קופת המבטח. במיוחד כאשר המשיב לא הוכר כחולה סיעודי או חולה נזקק. יש לבחון מצבו של המשיב בהתייחס למגוריו טרם התאונה ולא למצב של שדרוג שאין לו כל קשר לתאונה. לאור מסקנה זו, אין כל חשיבות לשאלה אם לקה המשיב במחלקת הפרקינסון אם לאו, שכן גם אם לא חלה, כאמור, לא היתה כל הצדקה לשכנו בבית האבות, במיוחד, כשלא הוכר כחולה סיעודי או נזקק, ולכן אין כל משמעות למגוריו בבית אבות. בנוסף, לא היתה בפני ביהמ"ש חוו"ד שיקומית, שכן זו לא התבקשה וגם לא הובאה ראיה לצרכיו של המשיב המצדיקים שהות בבית אבות או היותו נזקק או סיעודי, כפי שקבע ביהמ"ש (עמוד 97 לפסה"ד ש' 20 ואילך). עוד קבע ביהמ"ש שלא מצא שהמשיב אינו יכול להתגורר בחווה כתוצאה מהתאונה. לכן לא היה מקום להטיל על המערערת את עלות שהותו של המשיב בבית אבות. סוף דבר, לא מצאתי לפסוק למשיב בגין שהות בבית אבות מעבר לשנה לאחר התאונה בעלות של 6,061 ₪ לחודש ולשנה בסך של 72,732 ₪, משסבורה אני שדי היה בתקופה זו כדי להתאים את מקום מגוריו לצרכיו. בפריט של עזרת הזולת נפסק סכום של 75,000 ₪ הן לעבר והן לעתיד. כך גם לגבי ניידות נקבע סכום של 75,000 ₪ לעבר ולעתיד, סכום זה נפסק מבלי שהוצגו קבלות לגבי העבר ולא הוכח הנזק המיוחד. נראה שפריטים אלה נקבעו בפן הגבוה באין ראיות לגבי הנזקים המיוחדים בעבר ולכן הפיצוי בשני פרמטרים אלה יעמוד על סך של 80,000 ₪. 6. מטבע הדברים, משקיבלתי הערעור, יש לדחות הערעור שכנגד, משלא מצאתי בו ממש. באשר לטענה של נכות אורולוגית, דינה להידחות משבחר ביהמ"ש להסתמך על דברי המומחה שמונה מטעם ביהמ"ש - כמפורט בסעיף 17.2 לפסה"ד - שלא מצא הקשר הסיבתי שבין התאונה למצבו של המשיב ולא מצאתי להתערב בקביעות עובדתיות אלה. יתר הוראות פסה"ד בעינן, משלא מצאתי שיש לדחות הממצאים העובדתיים התומכים במסקנות המשפטיות אותם קבע ביהמ"ש. לסיכום, פסה"ד יעמוד על הסך של 345,932 ₪ כמפורט להלן: א. שהות בבית אבות 72,732 ש"ח ב. הפסד השתכרות לעתיד 37,200 ש"ח ג. עזרת הזולת וניידות לעבר ולעתיד 80,000 ש"ח ד. עזרת מיטיבים 30,000 ש"ח ה. הוצאות רפואיות 20,000 ש"ח ו. פיצוי לא ממוני 106,000 ש"ח מסכום זה ינוכו הניכויים על פי קביעת בימ"ש קמא. בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי ולאור מותו של המשיב, לא מצאתי ליתן צו להוצאות. ש. דברת- שופטת נ.הנדל- ס.נשיא, אב"ד: אני מסכים. נ. הנדל - ס. נשיא, אב"ד א. ואגו- שופט: אני מסכים. א. ואגו - שופט הוחלט, כאמור, בפסק דינה של כב' השופטת ש.דברת.תאונת דרכיםחברת ביטוחפוליסהמימוןבית אבות