מס לשכירים על רכב מהעבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה ייצוגית גביית מס משכירים על רכב מהעבודה: לפני בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה השבת מס אשר נגבה, לטענת המבקשים, שלא כדין ("בקשת האישור"). בקצירת האומר טוענים המבקשים כי בשנים 2006-2007 לא הכירה רשות המסים ("המשיבה") במלוא הוצאות הרכב ביחס לרכבים מסוג טנדר שמשקלם עד 3.5 טון. כמו כן, בשנים אלו, ניכתה המשיבה מס שלא כדין בגין שווי השימוש ברכבים הנזכרים, משכירים אשר מעבידם העמיד לרשותם רכבים מסוג זה. לשיטת המבקשים, מעשי המשיבה הנזכרים אינם מעוגנים בדבר חקיקה כאשר גביית המס בוצעה שלא כדין. זאת בעקבות תיקון הגדרת "רכב" בתקנות התעבורה התשכ"א-1961. הוסכם על הצדדים כי הבקשה תוכרע על סמך כתבי הטענות על המסמכים המצורפים להם. התשתית הנורמטיבית סעיף 17 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) תשכ"א-1961 ("הפקודה") שכותרתו "הניכויים המותרים" קובע כי: "לשם בירור הכנסתו החייבת של אדם ינוכו, זולת אם הניכוי הוגבל או לא הותר על פי סעיף 31 - יציאות והוצאות שיצאו כולן בייצור הכנסתו בשנת המס ולשם כך בלבד ..." סעיף 31 לפקודה מסמיך את שר האוצר ("השר"), באישורה של ועדת הכספים, להתקין תקנות "בדבר הגבלתו או אי התרתו של ניכוי הוצאות מסויימות". מכוחה של סמכות זו תוקנו, בין השאר, תקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב), התשנ"ה-1995 ("תקנות ניכוי הוצאות רכב"). סעיף 2 לתקנות ניכוי הוצאות רכב, כנוסחו הרלוונטי עד לתום שנת המס 2007, קובע כי: "הוצאות החזקת רכב שהוצאו בייצור הכנסה שאינה הכנסת עבודה, יותרו בניכוי בשנת מס כמפורט להלן: סכום הוצאות החזקת הרכב מחולק במספר הקילומטרים השנתי ומוכפל במספר הקילומטרים השנתי העודף על 9,900 קילומטר לגבי אותו הרכב, או 25% מהוצאות החזקת הרכב, לפי הגבוה; על אף האמור בפסקה (1), ברכב של חברה להשכרת רכב לתקופה קצרת מועד (להלן - החברה) - כל הוצאות החזקת הרכב לגבי כלי הרכב שמספרם עולה על מספר עובדי החברה". ה"רכב" עליו חלות תקנות ניכוי הוצאות רכב מוגדר בסעיף ההגדרות הפותח את התקנות, אשר נוסחו בשנים הרלוונטיות לבקשה היה: "רכב - רכב נוסעים פרטי, רכב פרטי דו-שימושי, רכב מסחרי אחוד ורכב מסחרי בלתי אחוד, כמשמעותם בתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, למעט רכב עבודה כמשמעותו בפקודת התעבורה, תשכ"א-1961, בין שבבעלותו של הנישום ובין שלא בעלותו, ובלבד שמשקלו הכולל המותר פחות מ-3,500 ק"ג" מכח סמכותו לפי סעיף 2(2)(ב) לפקודה, ובאישורה של ועדת הכספים, התקין השר גם את תקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), התשמ"ז-1987 ("תקנות שווי השימוש ברכב"). בתקנות אלו נקבע מה שוויו של השימוש ברכב לפי "קבוצת המחיר שנקבעה לרכב". שווי זה ייכלל בהכנסתו החייבת של עובד אשר הועמד לרשותו רכב על ידי מעבידו או מטעמו. בסעיף ההגדרות לתקנות שווי השימוש נקבע כי: "רכב - כהגדרתו בתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב), התשנ"ה-1995" עולה איפוא כי הגדרות רכב בתקנות ניכוי הוצאות רכב ובתקנות שווי השימוש ברכב (להלן יחדיו: "תקנות מס הכנסה"), עושות שימוש בהגדרות הרכב בתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 ("תקנות התעבורה"). דא עקא, במסגרת סעיף 1(4) לתקנות התעבורה (תיקון מספר 3) התשס"ה-2005 (פורסם בקובץ תקנות 6360 מיום 9.1.05) קבע השר כי: "ההגדרות "רכב מסחרי אחוד", "רכב מסחרי בלתי אחוד" ו"רכב פרטי דו שימושי" - יימחקו". כפי שצוין בדברי ההסבר לתיקון מספר 3 בתקנות התעבורה, תיקון זה הינו חלק מרפורמת רישוי הרכבים, פרי החלטת הממשלה 2202 מיום 16.8.2000 שמטרתה התאמת תקינת התחבורה בישראל לזו הנהוגה באירופה. רפורמת הרישוי נערכה במספר מישורים ובכלל זה באמצעות התאמת סיווגי הרכב בישראל לסיווגים הקיימים באירופה (דברי ההסבר לתיקון בתקנות התעבורה צורפו כנספח א' לתשובת המשיבה). טענות המבקשים המבקש 1 הינו עצמאי אשר הפעיל בתקופה הרלוונטית עסק של שיפוצים. בבעלותו של המבקש 1, בין היתר, טנדר מסוג טויוטה וטנדר מסוג מיצובישי. המבקש 2 הועסק בתקופה הרלוונטית כשכיר בחברת א. ניב חברה לבניה ופיתוח בע"מ ובשנים אלו הועמד לרשותו טנדר מסוג מיצובישי מאגנום. לטענת המבקשים הואיל ותקנות מס הכנסה מפנות לתקנות התעבורה, אזי "כדי לדעת אם חלה על רכב כלשהו ההגבלה של תקנות הניכוי או האם חלה חובה לנכות את שווי השימוש בו, יש לראות האם וכיצד הוגדר בתקנות התעבורה" (פסקה 18 לסיכומי המבקשים, ההדגשות במקור). לאחר שינויים שנערכו בסעיף ההגדרות של תקנות התעבורה, נותרה רק הגדרתו של "רכב נוסעים פרטי" מתוך כלל סוגי הרכבים המנויים בתקנות ניכוי הוצאות רכב: "רכב מסחרי אחוד (Delivery van)" - (נמחקה); "רכב מסחרי בלתי אחוד (pick up)" - (נמחקה); "רכב פרטי דו שימושי (double purpose)" - (נמחקה); "רכב נוסעים פרטי" - רכב מנועי פרטי המיועד להסיע נוסעים אשר צוין ברישיון הרכב שלו סיווג ראשי M1; לשיטת המבקשים, הואיל ורכבי הטנדר ("pick up") אינם נכללים בהגדרתו של "רכב נוסעים פרטי", בין השאר משום שברישיון הרכב שלהם אין מצוין סיווג M, אזי לא יחולו עליהם התקנות. המבקשים הדגישו כי "לא ניתן לגבות מס ביתר מנישום לגבי רכב כלשהו, ללא עיגון מתאים בתקנות לאותו כלי רכב, אחרת יש בכך גביית מס שלא כדין" (פסקה 25 לבקשה, ההדגשות כך במקור). לטענת המבקשים, למרות השינוי בתקנות התעבורה אשר לשיטתם הוציא את רכבי הטנדר מההגבלה שבתקנות ניכוי הוצאות רכב, תיקון שהתיר לדבריהם לנכות את מלוא הוצאות החזקת הרכב, התייחסה המשיבה לרכבים אלו בפועל כאילו הם נכללים בהגדרת "רכב נוסעים פרטי" ולא התירה לנכות את הוצאות החזקת הרכב בגין 9,900 הק"מ הראשונים. בנוסף, וחרף התיקון הנזכר, הורתה המשיבה להוסיף למשכורתו של עובד שהועמד לרשותו טנדר, סכום מסוים כשווי שימוש ברכב וכללה סכום זה בהכנסתו החייבת של העובד, כאילו המדובר ב"רכב נוסעים פרטי". למעשה, מסכמים המבקשים "מאז שנת 2005 ועד ליום הזה פועלת המשיבה בניגוד לאמור בפקודה ובתקנות וגובה מס שלא כדין מעשרות נישומים, עצמאיים ושכירים כאחד, המחזיקים בטנדרים" (פסקה 31 לבקשה). המבקשים סקרו את תכליתה של "התובענה הייצוגית" ככלי דיוני ואת התנאים לאישורה של תובענה כייצוגית והבהירו כי הדרך היעילה וההוגנת להכרעת המחלוקת נשוא התובענה שצירפו לבקשה תהא באמצעות אישורה כייצוגית. טענות המשיבה המשיבה התייחסה באריכות רבה לאי התאמתה של התובענה דנן להליך ייצוגי מטעמים שונים. לדבריה: בפקודת מס הכנסה, נקבעו הליכים ייחודיים לבירור שאלות הנוגעות לחבותו של נישום במס ומעצם טיבה אין התובענה דנן מתאימה להידון כתובענה ייצוגית; לשיטתה, תובענה שעילתה החזר מס ספציפי לכל נישום אינה מתאימה להליך הייצוגי, בין היתר מטעמי יעילות ומשיקולים של חיסיון. ובנוסף סבורה המשיבה כי הסעד המבוקש בתובענה הינו סעד הצהרתי אותו לא ניתן לתבוע באמצעות כלי דיוני זה. המשיבה הבהירה כי גם לגופם של דברים דין התובענה להידחות. לאחר שסקרה את סיווגם של הרכבים בתקנות התעבורה עד לרפורמת הרישוי טענה המשיבה כי "בעבר היה נהוג להפריד בין רכבים שייועדו לצרכי עבודה לבין רכבים שיועדו לצרכים פרטיים" כאשר ההבחנה בין הסוגים השונים התבססה על נתונים טכניים כגון גובה ומשקל הרכב. לאורך השנים, כך לדברי המשיבה, חלו תמורות במישור התחבורתי וכן בחקיקה התחבורתית והפיסקאלית. "הפערים "המסורתיים" בין סוגי הרכב, "פרטי" מול "מסחרי", הלכו והצטמצמו והתחלופה ביניהם הלכה וגדלה. יותר ויותר כלי רכב מסחריים מסוגלים לבצע משימות מעורבות (כגון: פרטיות-משפחתיות כמו גם עסקיות), וזאת בעיקר כתוצאה משיפורים טכנולוגיים ניכרים בהיצע הרכב המסחרי. גם המצב ההפוך מתקיים בו נעשה שימוש "מסחרי" ברכב "פרטי"." (פסקה 64 לתשובה). משכך "הטבת המס שניתנה לכלי רכב מסחריים יצרה השפעה ממשית על שיקולי הצרכן ללא הצדקה ממשית". עוד טוענת המשיבה כי צמצום הפערים השימושיים בין סוגי כלי הרכב השונים יצרו עיוותי מס ובעקבותיהם תכנוני מס. המשיבה הדגישה כי החל מראשית שנות ה-90 בוצעו מהלכים שנועדו ליצור אחידות במערכת המס תוך ביטול ההבדלים בין סוגי הרכב אך ורק לאור הגדרות טכניות. לדבריה, בתום תהליך חקיקה חדלה מערכת המס מלהתערב בשיקולי הצרכנים בבואם לקנות רכב פרטי או מסחרי. במסגרת זו מנתה המשיבה חיקוקים רבים שאין זה המקום לפרטם ובחתימת דבריה ציינה כי "כפי שניתן להיווכח, התמודדה מערכת המס בנחישות בשני העשורים האחרונים בהבדלים במיסוי שנגרמו לא בהכרח מתוצאה כלכלית הגיונית אלא מהגדרות שונות של סוגי הרכב השונים". המשיבה תיארה את הליך חקיקת תקנות ניכוי הוצאות רכב וסקרה את הפסיקה בקשר לתקנות אלו הקובעת, בין השאר, כי: "תכלית התקנות היתה לקבוע חזקה חלוטה לגבי החלק הפרטי בהוצאות הרכב כדי להתיר את ניכוי החלק העסקי בלבד וכדי למנוע התדיינויות משפטיות נרחבות בכל מקרה ומקרה לגבי ההפרדה בין החלק הפרטי והחלק העסקי" (ע"א 380/99 אברהם קימה נ' פקיד שומה גוש דן, פ"ד נד(5), 529). כמו כן התייחסה המשיבה גם לתכליתן של תקנות שווי השימוש ברכב כשלטענתה טובת ההנאה הנצמחת מרכב "מסחרי" לעובד אינה נופלת מטובת ההנאה שבהעמדת רכב "פרטי" לרשות העובד. לאור האמור הדגישה המשיבה כי חרף ביטולן של הגדרות "רכב מסחרי אחוד" ו"רכב מסחרי בלתי אחוד" בתקנות התעבורה, אין בכך כדי לצמצם את תחולת תקנות מס הכנסה אך ורק ל"רכב נוסעים פרטי" כמשמעותו בתקנות התעבורה. גישה זו לשיטתה אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה. המשיבה התייחסה לסעיף 25 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 ("חוק הפרשנות") המלמד כי: "אזכור של חיקוק בחיקוק אחר - כוונתו לחיקוק המאוזכר כנוסחו בשעה שנזקקים לו, לרבות הוראות שנוספו בו והוראות שבאו במקומו בחיקוק אחר". לטענתה אף שהגדרתם של רכב מסחרי אחוד ובלתי אחוד בתקנות התעבורה (החוק המאוזכר) בוטלו, הרי שאין בכך כדי לבטל את תחולת תקנות מס הכנסה (החוקים המאזכרים) על רכבים אלו. לתימוכין בעמדה זו הפנתה המשיבה לדברי בית המשפט העליון בפרשת מילשטיין: "סעיף 20 לחוק המזונות היפנה, כאמור, למגבלות הניכוי שהיו קבועות אז בפקודה הישנה ואשר הועתקו מאוחר יותר לפקודה בנוסחה החדש. תיקון 22 - שהמיר את שיטת הניכויים בשיטה של זיכויים - ביטל את סעיפי הפקודה, בהם נקבעו מגבלות הניכוי. תיקונים אלה לא גררו תיקון כלשהו בהוראת סעיף 20 לחוק המזונות. נוצר מצב בעייתי: בעוד שסעיף 20, המפנה למגבלות הניכוי שנקבעו בפקודה הישנה, מוסיף לעמוד על מכונו, אין עוד בפקודה הוראה כלשהי הקובעת מגבלה לניכוי. כיצד יפורש סעיף 20? [...] ככלל, אין בית-המשפט מסיק מחקיקתו של חוק חדש את ביטולו מכללא של חוק ישן; ומקום שהמחוקק איננו מבטל במפורש את החוק הישן, עם ולרגל חקיקתו של החוק החדש, רואה בית-המשפט להעמידו בחזקתו, כי התכוון לקיים את שני החוקים זה לצד זה. כדברי השופט ברק בבג"ץ 174/85 חסן נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד לט(3) 245: הפרשן מניח, כי המחוקק לא נתכוון לבטל או לצמצם חקיקה קודמת, שאילו עמד עניין הביטול או הצמצום לנגד עיניו, היה קובע בוודאי הוראה מפורשת בעניין זה. אכן, הפרשן מבקש להניח, כי מטרתה של החקיקה היא במציאתה של הרמוניה חקיקתית, אשר תאפשר קיום זה בצד זה של דברי החקיקה השונים, בלא שהאחד מבטל או מצמצם את האחר [...] אכן, לחזקה שמכוחה נמנע בית-המשפט מלהכריז על ביטולו מכללא של חוק, ייתכנו חריגים. אלא שרק כאשר בין שני דברי חקיקה קיימת סתירה מהותית וברורה, העולה מהוראותיהם בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, ואין כל דרך פרשנית ליישב את הסתירה שבין הוראותיהם, יכיר בית-המשפט בביטולו מכללא - כולו או חלקו - של חוק מוקדם, מכוח הוראותיו של חוק מאוחר ממנו. בהתייחסו לרציונל שביסוד כלל זה ציין הנשיא שמגר (בפרשת מדאינווסט, בעמ' 38), כי הנטייה להרחיק מסקנה בדבר ביטול מכללא באה למנוע הזרמתו של חוסר ודאות בלתי רצוי אל תוך הפרשנות של דברי-חקיקה, אשר בנוסחם יכולה הייתה הרשות המחוקקת לבטא באופן מפורש את כוונתה לבטל הוראת חוק קודמת, לו אכן רצתה בכך" (ע"א 2704/99 משה מילשטיין נ' פקיד שומה תלאביב 1, פ"ד נז(5), 869). המשיבה הדגישה בהמשך לאמור כי אף שהמונחים "רכב מסחרי אחוד ו-"רכב מסחרי בלתי אחוד" בוטלו, הרי שאלו היוו יחדיו את קבוצת הרכב המסחרי ומונח זה לא עבר מן העולם. בשינוי תקנות התעבורה לא נתכוון השר לגרוע את הרכבים המסחריים מתקנות מס הכנסה ומתכליתן של התקנות ניתן ללמוד כי יש להשוות את דין הרכב המסחרי לדין הרכב הפרטי. דיון והכרעה מחלוקת הצדדים בקשר עם אפשרות השימוש בכלי הדיוני של התובענה הייצוגית, כשעילת התובענה הינה השבתו מס שנגבה ביתר, נדונה בעניין גבע (בש"א (תל-אביב-יפו) 30602/07 מדינת ישראל- רשות המסים נ' עו"ד אריה גבע, ). באותו העניין נקבע גם כי "ברגיל על התובע המבקש להיות תובע ייצוגי, לעשות את כברת הדרך המוטלת עליו בדרכו לניהול הליך אישי של ערעור מס. המעבר דרך ההליך השומתי, הוא המפתן שעליו לעבור בו. ללא הליך זה ניתן לומר כי לתובע אין עדיין "עילת תביעה". זהו הכלל ובית המשפט יכול ויבחן יוצאים מן הכלל בהתאם לעתירה שבפניו. (ראה גם ת"מ 146/07 שיפמן משה נ' רשות המסים, ). די בכך כדי להקפיא את הדיון בבקשת האישור עד שיתברר אם פתחו המבקשים בהליכים שומתיים או אם עוד יכולים הם לפתוח בהליכים כאילו ולאפשר להם בכך מחד לדאוג לקבוצה לה הם טוענים בבקשה דכאן ומאידך לברר את הסוגיה מבלי שחברי הקבוצה, ככל שתאושר בקשתם, יפגעו למשל בשל התיישנות שנות המס. עם זאת, כאשר מדובר בסוגיה שכל כולה פרשנות משפטית, כשבית המשפט מוצא כי לא נעשה שימוש בהליך העתירה ובקשת האישור כאמצעי לקבלת אישור מראש או תכנון מס, כאשר עמדת רשות המס הובהרה ואין בית המשפט מקדים הכרעתו להפעלת שקול דעת רשות המס, כאשר ניתן להניח כי הברור השומתי יעשה לאור עמדה שכבר הובעה על ידי רשות המס ואם כך קביעות פרטניות של המשיב יהיו זהות ממילא לקביעתו העקרונית, כאשר ההליך השומתי, תוצאתו ברורה לבית המשפט כבר בשלב הדיון הראשוני בעתירה המנהלית שעיקרה בקשה להכרה בה כתובענה ייצוגית, אזי בהיקש ובשינויים המתחייבים, מדיני הסילוק על הסף, ניתן לדון, באותם מקרים מסוימים ולפי העניין, בסוגיה המשפטית לגופה אף שטרם הושלם ההליך השומתי של העותר. בכך ניתן לייתר המשך התדיינויות, פתיחה בהליך שומתי שסופו ידוע מראש, ולהעדיף יצירת וודאות משפטית פיסקאלית הנוגעת לציבור רחב, עם הפיכת הקביעות לקביעות חלוטות. תקנות מס הכנסה מגדירות את ה-"רכב" עליו חלות הוראותיהן תוך מניית ארבעה סוגי רכבים. למשמעותם של ארבעת הסוגים מפנות תקנות מס הכנסה לתקנות התעבורה. המדובר בהוראת הפניה קלאסית בה עוסק חוק הפרשנות וממילא כוונתה של ההפניה "לחיקוק המאוזכר כנוסחו בשעה שנזקקים לו, לרבות הוראות שנוספו בו והוראות שבאו במקומו בחיקוק אחר" (על השימוש בהוראות הפניה, בין השאר בחקיקה מיסויית ראו: עמ"ה 1061/07 טלרום משאבי אנוש בע"מ נ' פקיד שומה ת"א-יפו 5, ). אלא שכאמור, מתוך ארבעת סוגי הרכבים המנויים בתקנות מס הכנסה, מוגדר כיום בתקנות התעבורה רק "רכב נוסעים פרטי". האם יש "למחוק" את שלושת סוגי הרכב הנותרים מהחוק המאזכר? דומני כי יש להשיב על כך בשלילה. לו היתה הגדרתם של סוגי הרכבים המנויים בתקנות מס הכנסה ממשיכה ומופיעה בתקנות התעבורה, גם אם בשינוי כזה או אחר, אזי היה על הפרשן "להעתיקה" כנוסחה הרלוונטי אל החוק המאזכר. אך משנמחקה הגדרתם של "רכב מסחרי אחוד" ו-"רכב מסחרי בלתי אחוד" מתקנות התעבורה, אין לראות בכך כאילו נמחקו מונחים אלה גם בחוק המאזכר (ראה כאמור בעניין מילשטיין דלעיל). התוצאה לה עתרו המבקשים היתה מושגת לו היו מונחי "רכב מסחרי אחוד" ו-"רכב מסחרי בלתי אחוד" מוגדרים בתקנות התעבורה כ"קבוצה ריקה" אך לא היא. הגדרות אלו נמחקו מתקנות התעבורה וממילא הוראת ההפניה בחיקוק המאזכר שהורתה לפרשן לפנות אל דבר החקיקה המאוזכר אינה יכולה לסייע בידו כלל. יש אף לציין את הערת המשיבה כי חרף ביטולן של ההגדרות הנדונות, משמעותן עדיין ממשיכה לחול אף בתקנות התעבורה גופן. כך למשל בסעיף 9א(א) לתקנות התעבורה נקבע: "לא ינהג נוהג חדש כמשמעותו בסעיף 12א לפקודה ברכב נוסעים פרטי, ברכב פרטי דו-שימושי וברכב מסחרי אחוד שמשקלו הכולל המותר עד 3,500 ק"ג אלא אם כן הוצמדה תוית כאמור בתוספת השניה (בתקנה זו - התוית) בחלון האחורי של הרכב בשוליו התחתוניים כך שתיראה לנוהג אחריו". יודגש כי תקנה זו תוקנה במסגרת תיקון מספר 14 לתקנות התעבורה (המאוחר לתיקון מספר 3 במסגרתו נמחקו הגדרות "רכב פרטי דו שימושי", "רכב מסחרי אחוד" ו-"רכב מסחרי בלתי אחוד"). המחוקק ממשיך ועושה שימוש במונחים אלו גם בתקנה 84, תקנה 355(ג1), תקנה363א, תקנה 364א ואף בהגדרתו של "רכב אספנות". לא נותר אלא לחתום בפרשנותם של המונחים "רכב מסחרי אחוד" ו-"רכב מסחרי בלתי אחוד" בתקנות מס הכנסה, זאת בהתאם לכללי הפרשנות של כל דבר חקיקה: "כללים אלה, המשמשים לפירוש חוקים בדרך כלל, משמשים גם לפירושם של חוקי מסים. אין להם לחוקי המסים כללי פרשנות משלהם [...] על הפרשן ליתן אותו פירוש, המביא להגשמת תכלית החקיקה. אין עליו לפרש את החוק לטובת הנישום [...] כשם שאין עליו לפרשו לרעתו [...] אין עליו לפרש את החוק באופן דווקני, כשם שאין עליו לפרשו באופן ליבראלי [...] הפרשנות התכליתית (purposive construction) החלה מכה שורש באנגליה והיא מוחלת לעניין החוקים כולם, לרבות חוקי מסים [...] אכן, כך הדבר באנגליה עצמה, וכן הדבר על אחת כמה וכמה אצלנו. בחוק מס, כמו בכל חוק אחר, אין להסתפק בלשון בלבד יש לפרש את החוק לפי התכלית החקיקתית, ואותה יש להסיק בדרכים המקובלות והידועות" (ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פד"י לט (2) 70 (1985)). בהמשך הדברים מפורטים הכלים בהם יסתייע בית המשפט של מסים בחשיפתה של תכלית החקיקה: "על תכליתה של חקיקת המס ילמד השופט מכל מקור אמין. כך, למשל, בחוק מס, כמו גם בכל חוק אחר, יש חשיבות רבה לשאלה, מה היתה התקלה שביקש המחוקק לרפא ומה הרקע לחקיקתו של חוק המס [...] לחקיקת מסים רקע כלכלי, ורקע זה יש לדעת, ואותו ניתן ללמוד מכל מקור אמין [...] לעתים קשה בדיקת הרקע הכלכלי של החוק. חוקי המסים סבוכים הם [...] בכל אלה צריך הפרשן להתחשב. עליו להניח, כי המחוקק ביקש להטיל מס ולא ליצור פרצות. עליו להניח, כי כוונתו היתה ליצור כלי יעיל ולא חסר ערך. עליו להניח, כי המגמה היא ליצור מערכת סבירה וקוהרנטית" (שם, בהמשך) מקובלת עלי עמדת המשיבה כי לאור תכליתן של תקנות ניכוי הוצאת רכב אשר נדונה בפרשת קימה ותכליתן של תקנות שווי השימוש ברכב, ולאחר שנסקרה מדיניות המחוקק המעדיפה ניטראליות (הבאה לידי ביטוי, בין השאר, בביטול ההבחנות בין סוגים שונים של רכבים), יש לראות את סוגי הרכבים "רכב מסחרי אחוד" ו-"רכב מסחרי בלתי אחוד", שמשקלם עד 3,500 ק"ג, כסוגי רכבים המרכיבים את קבוצת "הרכב המסחרי". כך למעשה יחולו תקנות מס הכנסה הן על רכב פרטי שברישיונו יצוין M1 והן על רכב להובלת טובין שברישיונו יצוין N1. קבלת עמדת המבקשים היתה מקבעת ומעמיקה את הפער שבין מיסוי רכב פרטי למיסוי רכב מסחרי בהקשר על ניכוי הוצאות רכב וזקיפת שווי שימוש ובכך מעצימה את ההטיה בין השניים, הטיה אשר שוכנעתי בידי המשיב, כי מחוקק המשנה בקש לבטל. זאת כאשר כאמור, בפועל, האבחנה שבין רכב מסחרי לפרטי, הולכת ונעשית לא ממשית. פרשנות המשיב עדיפה ומתיישבת עם הרציונאל האמור, בעוד פרשנות המבקשים מנוגדת לו, יחד עם זאת, לא מן הנמנע כי מחוקק המשנה ייתן דעתו לחסר המילולי הלכאורי שנוצר כאמור. לאור האמור, ומבלי שיש צורך להכריע ביתר טענות הצדדים, בקשת האישור נדחית. עמה נדחית העתירה כולה. בשים לב להסכמות הדיוניות שהשיגו הצדדים, ישאו המבקשים בהוצאות המשיבה ובכלל זה בשכר טרחת באי כוח המשיבה בסך כולל של 15,000 ₪. השעיהרכבמיסים