קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מענק ותיקים בקיבוץ: בתובענה שלפניי עותר התובע למתן פסק דין הצהרתי שלפיו הוא זכאי ל"מענק ותיקים", (מושג שיבואר להלן) במסגרת חלוקת רווחים בתאגיד החברים של קיבוץ גבעת חיים איחוד (להלן: "הקיבוץ"). לחילופין, מבקש התובע לקבוע כי יש להעביר את המחלוקת להכרעת האסיפה הכללית של הקיבוץ. התובענה כללה גם דרישה לפיצוי כספי בגין עגמת נפש, הוצאות ושכ"ט עו"ד. 1. הרקע וטענות הצדדים התובע, כבן 73 כיום הגיע לקיבוץ בגיל 7, לאחר גירושי הוריו. הוא גדל בקיבוץ אצל דודו ודודתו, אלכס וקלר ברנע ז"ל (להלן: "המנוחים") ובהגיעו לגיל 18 התקבל כחבר בקיבוץ. התובע מעולם לא אומץ כחוק על ידי המנוחים, אולם חי במחיצתם מאז שנת 1943, עת אספו אותו לביתם, ומאז גדל משך כל השנים עד לבגרותו כבנם לכל דבר ועניין. התובע טוען כי הקיבוץ הכיר בו כל השנים כבנו של אלכס ברנע ז"ל גם אם לא בן ביולוגי, הא ראיה: התובע למד במסגרת החינוכית של הקיבוץ כילדי הקיבוץ ולא שילם שכר לימוד כילדי החוץ בקיבוץ משום שהוכר כבנו המאומץ של אלכס ברנע ז"ל, בנוסף, דודו, אלכס ברנע ז"ל, שינה את שם משפחתו של התובע לברנע והמנוחים, קיבלו עבורו תוספת תקציב ומאוחר יותר קיבלו תוספת תקציב עבור ילדיו שהוכרו כנכדיהם. התובע צרף לתביעתו מכתבים שונים, בין היתר מבנם הביולוגי של המנוחים, מר רובי ברנע, שלפיו, תמיד ראו בו אח וכי הוריו ראו בו את בנם. בנוסף צרף מכתבים ממר מורדי מורג ומר עמרם ישראלי, מוותיקי הקיבוץ המאשרים כי הוא בנם של המנוחים על אף שמעולם לא אומץ באופן רשמי. בנוסף, צרף התובע את מכתבה של הגב' רותי אסטליין, המשמשת כאחראית על תקציבי החברים בקיבוץ, שלפיו תמיד התייחסו בקיבוץ לתובע כבנם של המנוחים ולפיכך נתנו להם תוספת תקציב עבורו ומאוחר יותר תוספת תקציב עבור ילדיו שהם נכדיהם. הקיבוץ עובר תהליך של הפרטה, ובמסגרתו הקים מערכת לחלוקת ההכנסות והרווחים מנכסיו השונים. במסגרת הליכי ההפרטה, אישרה האסיפה הכללית של הקיבוץ ביום 16.6.06 תכנית של "שיוך נכסים יצרניים" לחברים בקיבוץ (להלן: "החלטת היישום"). בהחלטת היישום הוחלט על הקמת "תאגיד חברים", אשר יחזיק עם הקיבוץ בתאגיד אחזקות, אליו יועברו נכסים שונים של הקיבוץ, כאשר חלק מן הרווחים מהנכסים הללו יועברו לתאגיד החברים. בהתאם להחלטה, הזכויות לקבלת הרווחים ב"תאגיד החברים", מוקנות על פי שלושה פרמטרים: (אא) חברות באגודת החברים- מקנה 10 נקודות. (בב) זכויות מצטברות בגין שנות חברות- מקנות נקודה עבור כל שנת חברות של החבר כאשר מקסימום הנקודות שניתן לצבור הוא 45 נקודות. (גג) "מענק ותיקים" לצורך קבלת רווחים - מקנה 50 נקודות ל"יורשי היחידה משפחתית", אם נפטרו המורישים לפני 13.2.02. (להלן: "מענק הוותיקים"). אין מחלוקת כי התובע זכאי ל-10 נקודות בשל היותו חבר באגודת החברים וכן ל- 45 נקודות בשל שנות חברותו בקיבוץ. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת הנוגעת רק ל"מענק הוותיקים". התובע טוען שהוא זכאי ל- 50 הנקודות של מענק הוותיקים, מאחר שמי שלטענתו הם הוריו המאמצים, אלכס וקלר ברנע ז"ל נפטרו לפני 13.2.02. הקיבוץ טוען כי בהתאם להחלטת היישום, מאחר שהתובע אינו בנם של המנוחים, שכן לא אומץ על ידיהם כדין, הרי שאינו יורש אותם, ולפיכך אינו זכאי ל- 50 נקודות לפי מענק הוותיקים. לטענת הקיבוץ, התובע אינו בנם של אלכס וקלר ברנע ז"ל, ואינו נמנה עם יורשיהם כדין, שכן, הוריו הביולוגיים חיו מחוץ לקיבוץ. להוכחת טענתו צרף הקיבוץ מסמך "תיעוד אישי", מארכיון הקיבוץ מספטמבר 1992, אותו מילא התובע ובו מצוינים שמות הוריו הביולוגיים, יהודה והלנה ביברשטיין וכן שמות אחיו מהוריו הביולוגיים. בהקשר זה הפנה הקיבוץ גם למספר קטעים מתוך עיתון הקיבוץ, הנוגעים להחלטת הקיבוץ שאישרה לתובע לנסוע לבקר את אמו באוסטרליה וכן מודעות תנחומים לתובע שפורסמו במות אמו ובמות אביו. לגרסתו, הקיבוץ מעולם לא הכיר במנוחים כהורי התובע, אלא ראה בהוריו הביולוגיים שהתגוררו מחוץ לקיבוץ את הוריו של התובע. זאת ועוד, הקיבוץ טוען כי גם אביו של התובע יהודה ביברשטיין ז"ל שינה את שם משפחתו לברנע ולפיכך, אין בשינוי שמו של התובע לשם המנוחים כדי להוכיח את טענות התובע בנוגע לאימוץ. בשל המחלוקת כאמור, פנה התובע ביום 20.7.08 למנהל הקיבוץ וביקש להעביר את המחלוקת לוועדת בוררות. בתשובה לפנייתו, השיב מנהל הקיבוץ ביום 27.7.08 כי, אינו יכול להיעתר לבקשתו זו מאחר שהחלטות הקיבוץ משקפות את "טעמי הציבור" ואינן פתוחות למשא ומתן וכי כל שינוי החלטה קיימת ייתכן רק אם מדובר בהחלטה לא חוקית. לנוכח השתלשלות העניינים האמורה לעיל, הוגשה התובענה דנן. במסגרת הדיונים שהתנהלו לפני, ובהמלצתי הובא עניינו של התובע לפני הנהלת הקיבוץ. ביום 4.5.09 הודיע ב"כ הקיבוץ, כי ההנהלה החליטה כי אינה מוסמכת לשנות הקריטריונים לחלוקת מענק הוותיקים, וכי הדרך הנכונה בה על התובע לפעול, היא הגשת ערעור בפני האסיפה הכללית, בהתאם לאמור בתקנון הקיבוץ. בתגובתו מיום 11.5.09, ציין התובע כי במשך שנים ניסה להעביר את העניין לבוררות ונדחה ולכן נאלץ להגיש את התובענה דנן וכעת משקיימת התובענה ברצונו להמשיך ולפעול במסגרתה. להשלמת התמונה יצויין כי טענתו המרכזית של התובע היא כי הניסוח בהחלטת היישום מגושם וכושל וברור כי החלטת היישום לא "קלעה" לכוונת המנסח, שכן, יורש יכול להיות גם אדם אשר אינו ילדו של חבר הקיבוץ שנפטר והכוונה בהחלטת היישום היא להקנות זכויות לילדי הנפטרים ולא לאדם או גוף אחר. להוכחת טענתו, הפנה התובע לסעיף 7 לכתב ההגנה, בו מתייחס ב"כ הקיבוץ ל"חבר קיבוץ ששני הוריו הלכו לעולמם". עוד טוען התובע כי מאחר שהקיבוץ התייחס אליו כל השנים כבנו של אלכס ברנע ז"ל ומעולם לא דרש ממנו לאמצו באופן חוקי, הרי שהוא מנוע כעת מלטעון כאמור, בהתאם לדוקטרינת המניעות. טוען התובע גם כי, בהתאם לסעיפים 39 ו- 61 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים"), חובה על הקיבוץ לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב ביחסיו עם חבריו על פי מסמך העקרונות, ומאחר שמקרה זה כה חריג בנסיבותיו הרי שרוח החוק והפסיקה מחייבות להחיל עקרונות אלו במקרה דנן. לבסוף טוען התובע כי נגרמו לו עגמת נפש וסבל נפשי רב בשל התנהגות הקיבוץ במשך שנים ולפיכך הוא מבקש כי יפסקו לטובתו פיצויים. הקיבוץ אינו מסכים עם טענת התובע, שלפיה כוונת חברי הקיבוץ היתה להקנות את מענק הוותיקים לילדיהם של חברי הקיבוץ שנפטרו בטרם המועד הקובע ולא ליורשיהם. הקיבוץ טוען כי יש לדחות טענה זו שלא הובאה לה כל ראייה. יתר על כן, טוען הקיבוץ כי בכתב התביעה טען התובע כי הוא זכאי למענק הוותיקים לפי החלטת היישום ואילו טענה זו, שלפיה החלטת היישום כלל לא משקפת את כוונת חברי הקיבוץ, הועלתה לראשונה בסיכומים ומהווה הרחבת חזית. טענה זו עומדת בניגוד ללשונה הברורה של החלטת היישום, בה נקבע במפורש "יורשי היחידה משפחתית" ולפיכך יש לדחות אותה. לטענת הקיבוץ, החלטת היישום מתייחסת בנושאים שונים ליורשים וכך גם תקנון הקיבוץ. טענת התובע עומדת בסתירה ואינה מתיישבת עם הרציונל העומד מאחורי מענק הוותיקים, אשר נועד לפצות חברי קיבוץ שהוריהם נפטרו לפני המועד הקובע ולפיכך אינם יורשים יחידת מגורים מהוריהם. הואיל והזכאים ליחידת המגורים הם היורשים, בהתאם לכך נקבע כי גם מי שזכאי למענק הוא היורשים. מאחר שהתובע לא היה יורש את זכויותיהם של המנוחים ביחידת המגורים, כך גם אינו זכאי למענק הוותיקים. ניסיונות התובע לשנות החלטת היישום, אין להם כל בסיס, ובית המשפט אינו אמור לכתוב החלטה חדשה. הדרך היחידה העומדת בפני התובע היא פנייה לאסיפה שתשנה החלטתה, ואף נמסר לו כי הדלת פתוחה וביכולתו להגיש ערעור בהתאם לתקנון הקיבוץ, אך הוא בחר שלא לעשות כן. הקיבוץ מבהיר כי הוא אינו יכול לפעול שלא בהתאם להחלטת היישום, שכן הזכויות לקבלת מענק הוותיקים הן זכויות של חברי הקיבוץ ולא של הקיבוץ עצמו. עוד טוען הקיבוץ כי מתן מענק ותיקים לתובע בניגוד להחלטת היישום משמעותו הפליית התובע לטובה והעדפתו על חברי קיבוץ אחרים המצויים במצב דומה, דבר אשר לא ייעשה. בנוסף טוען הקיבוץ בנוגע לטענת המניעות, כי בניגוד לנטען, הקיבוץ מעולם לא ראה בתובע את בנם של המנוחים. הקיבוץ ידע כי הם מגדלים אותו בביתם ולכן העמיד לרשותם תקציבים, אולם אין בכך כדי להעיד כי ראה בהם את הוריו של התובע. לבסוף טוען הקיבוץ כי לנוכח טענותיו כאמור התביעה לפיצוי בגין עינוי ועגמת נפש, מופרכת לחלוטין ומשוללת כל בסיס. ביום 18.3.09 במסגרת דיון שהתקיים לפני, הגיעו הצדדים להסכם דיוני שלפיו, החומר שיוגש יהווה בסיס הטענות בתיק וכל צד יגיש סיכומיו. כעת, לאחר שהצדדים הגישו סיכומיהם הגיעה העת למתן פסק הדין. 2. דיון והכרעה אפתח ואציין שצר לי מאד על תיק זה שהתגלגל לפתחו של בית המשפט. סברתי כי קיבוץ, אף אם הוא מצוי בעיצומו של תהליך הפרטה, ישכיל לסיים מחלוקת זו בדרך ראויה ומכובדת במיוחד כאשר מדובר בחבר המהווה חלק בלתי נפרד מהקיבוץ מזה עשרות שנים, אלא שמשהונח הנושא לפתחו של בית המשפט, אין מנוס ממתן הכרעה. נקודת המוצא לבדיקת טענות התובע היא החלטת היישום. בהתאם להחלטת היישום, הזכויות לקבלת רווחים ב"תאגיד החברים" של הקיבוץ מחולקות על פי מפתח נקודות, בהתאם לשלושה פרמטרים כאמור לעיל. באשר למענק הוותיקים קובעת החלטת היישום כדלהלן: "ג. מענק ותיקים לצרכי קבלת רווחים - הלכו לעולמם כל חברי היחידה המשפחתית (כמשמעה בסעיף 44 לתקנון הקיבוץ) קודם למועד הקובע (כמשמעו בתקנון הקיבוץ) יהיו זכאים יורשי היחידה משפחתית - כל אחד מהם, שהוא חבר מייסד כמשמעו בנוהל זה למענק ותיקים לצרכי קבלת רווחים בשיעור אחיד של 50 נקודות.". המחלוקת בין הצדדים נוגעת לפרשנות המונח "יורשי היחידה משפחתית", ולזכאותו של התובע להיכלל בהגדרה זו על אף שלא אומץ על ידי המנוחים כדין. בטרם אתייחס לפרשנות החלטת היישום ולזכאותו של התובע להיכלל בה, אסקור בקצרה את מידת ההתערבות של בית המשפט בהחלטות האסיפה הכללית של הקיבוץ. הקיבוץ הוא אגודה שיתופית הפועלת מכוח פקודת האגודות השיתופיות, והתקנות מכוחה. תקנה 2(5)(א) לתקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות), התשנ"ו-1995, מגדירה קיבוץ כדלהלן: "קיבוץ שיתופי - אגודה להתיישבות שהיא יישוב נפרד, המאורגנת על יסודות של בעלות הכלל בקנין, של עבודה עצמית ושל שוויון ושיתוף בייצור, בצריכה ובחינוך.". בהתאם לגישת הפסיקה התערבות בתי המשפט בהחלטות הקיבוץ מוגבלת למדי ויפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בע"א 8398/00 כץ נ. קיבוץ עין צורים, פ"ד נו (6) 602, 684 (2002): "לסוגיית הפעלת הביקורת השיפוטית על החלטות של קיבוצים נדרשו בעיקר בתי המשפט המחוזיים, בשורה ארוכה של פסקי-דין. כך נקבע, כי בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטת האסיפה הכללית, שהיא אורגן של אגודה שיתופית, אלא הביקורת על ההחלטה דומה בהיקפה ובעילותיה לזו המקובלת במשפט המינהלי (סגן הנשיא ד"ר ד' ביין בת.א. (חי') 1248/99 אמיתי יגאלי נ' קיבוץ עברון (לא פורסם) ). כך נקבע, כי החלטות האסיפה הכללית של קיבוץ צריכות להתקבל בהתאם לחוק ולתקנון הקיבוץ והן כפופות לקריטריונים של סבירות והגינות. על האסיפה הכללית לעשות שימוש בזכויותיה ובסמכויותיה על -פי התקנון בדרך המקובלת ובתום לב. המבחן לבחון בו אם פעלה האסיפה הכללית בדרך המקובלת ובתום לב לעניין הפעלת סמכותה להוצאת חבר מן הקבוץ, הוא מבחן אובייקטיבי. יש להכריע בכל מקרה על-פי נסיבותיו המיוחדות, תוך התחשבות באופי היחסים המיוחדים שבין החבר וקיבוצו ובחומרת הסנקציה הקשה של הוצאת החבר מן הקיבוץ (השופט ת' אור בת.א. (נצ') 972/85 הרבסט נ' גניגר, פ"מ תשמ"ט(ג) 369 ,360)... עוד נקבע, כי "בית המשפט איננו אמור להתערב בהחלטות הפנימיות של הקיבוץ ולקבל החלטות במקומו" (השופטת ר' אור בת.א. (י-ם) 2188/00 אסתר שיק נ' קיבוץ קלי"ה, תקדין-מחוזי 15819 (2)2001) , וכי "בית משפט רשאי להתערב בהחלטות מוסדות הקיבוץ רק שעה שהן עומדות בניגוד לתקנון הקיבוץ, עקרונות הצדק הטבעי, עקרונות סבירות ותום הלב, כללי שיוויון ועקרון כבוד האדם" (השופטת נ' דנון בת.א. (נצ') 622/98 לאה חן נ ' תל-קציר, תקדין-מחוזי 271 (3)98) .". (ההדגשות שלי - ה.ג). רואים אנו, כי בית משפט לא יתערב בדרך כלל בהחלטת גופים בקיבוץ, והתערבות תעשה אך ורק במקרים חריגים. ומן הכלל אל הפרט במקרה דנן, לכאורה אין מקום להתערבות בית משפט בהחלטת האסיפה, החלטה וולונטרית אודות חלוקת רווחים ופיצוי של אותם חברי קיבוץ אשר הוריהם נפטרו טרם המועד הקובע ולפיכך אינם זכאים לרשת זכויות ביחידת המגורים, ומנגד זכאים הם לקבלת מענק. איני סבורה כי ההחלטה פוגעת בעקרונות של תום לב וצדק טבעי, בהם מחויבת האסיפה הכללית של הקיבוץ. ההיפך הוא הנכון, מדובר בהחלטה מטיבה שבאה להעניק זכויות נוספות ליורשי היחידה המשפחתית ולפיכך, אין מקום להתערב בתוכנה. אלא שפרשנות החלטת היישום מקום שהיא שנויה במחלוקת, יכול שתיעשה אך ורק על ידי בית המשפט. השאלה הטעונה הכרעה כאן- היא שאלת הפרשנות של החלטת היישום ככל שהיא נוגעת להיקף המושג "יורשי היחידה המשפחתית". לפי גרסת הקיבוץ, הקיבוץ מבצע שיוך יחידות מגורים לחבריו. במסגרת זו, נקבע מועד קובע, 31.2.02, שלפיו חבר קיבוץ אשר היה בחיים באותו מועד, קיבל שיוך יחידת מגורים בקיבוץ. מי שנפטר טרם מועד זה, כמובן אינו זכאי ליחידת שיוך ולפיכך, החליטו חברי הקיבוץ לפצות את אותם חברי קיבוץ שהוריהם נפטרו טרם המועד ולהקנות להם מענק ותיקים. לטענתם, הואיל ומי שזכאים לזכויות ביחידת המגורים ששויכה לחברי קיבוץ שהיו בחיים במועד הקובע, הם יורשיהם של אותם חברים, בהתאם נקבע גם לגבי מענק הוותיקים כי מי שזכאי למענק הוא יורשיהם של חברי קיבוץ שנפטרו לפני המועד הקובע. לטענת התובע הרציונל שעמד מאחורי החלטת היישום היה הענקת מענק ותיקים לילדיהם של חברי הקיבוץ שנפטרו ולאו דווקא ליורשיהם על פי דין. לעניין זה הפנה התובע לסעיף 7 לכתב ההגנה בו ציין ב"כ הקיבוץ כי הכוונה למי שהוריו הלכו לעולמם לפני המועד הקובע. ראשית אומר כי, איני מקבלת את טענת הקיבוץ כי טענה זו של התובע מהווה הרחבת חזית שכן, טענה זו עולה במפורש מכתב התביעה, בו הסתמך התובע על היותו בנם המאומץ (אף כי לא אומץ על פי דין) של המנוחים. כל הראיות שהציג התובע במסגרת כתב התביעה , מכתביהם של חברי הקיבוץ המעידים שהוא בנם של המנוחים וכיוצ"ב, מצביעות על כך שזו בעצם הטענה העיקרית בכתב התביעה ועל כן לא ברורה לי טענת הקיבוץ בעניין זה. וכעת אבחן את נוסחה של החלטת היישום: בהחלטת היישום נאמר "יורשי". הגדרת המונח "יורשים" בסעיף 1 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן:"חוק הירושה"), היא כדלקמן: "היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה; הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה.". הגדרת "יורשים" בחוק הירושה כוללת, אם כך, הן יורשים על פי דין, הן זוכים על פי צוואה. דהיינו, אם אכן נאמץ את ההגדרה החוקית של החוק לצורך פרשנות החלטת היישום, נעמוד בפני מצב שבו למשל, אם היו המנוחים מותירים אחריהם צוואה ומורישים את כל רכושם לעמותה כלשהי, או למטפלת זרה שטיפלה בהם בערוב ימיהם או לחבר אחר בקיבוץ עצמו היו האחרונים עונים, לכאורה, להגדרת "יורשים" בהחלטת היישום. לא יכולה להיות מחלוקת שלא לכך כוונה החלטת היישום. חברי הקיבוץ התכוונו באופן ברור שילדיהם של חברי קיבוץ ותיקים שהלכו לעולמם לפני המועד הקובע, יהיו זכאים למענק הוותיקים, וזאת לא בהכרח מכוח היותם יורשים על פי דין. אמנם, סעיף 16 (א) לחוק הירושה קובע כדלהלן: "(א) מי שאומץ כדין יורש את מאמצו כאילו היה ילדו, וכן יורשים את המאמץ צאצאי המאומץ.". ואמנם, הגדרה זו אינה חלה על התובע, שהרי אין מחלוקת בענייננו כי לתובע היו הורים ביולוגיים שחיו מחוץ לקיבוץ והוא מעולם לא אומץ על ידי המנוחים באופן רשמי על פי דין ואף לא נטען כי הוא זוכה על פי צוואה. עם זאת כאמור נראה לי כי הפירוש הנכון למונח "יורשי" בהחלטת היישום הוא זה שניתן על ידי התובע. כידוע, סעיף 39 לחוק החוזים, מטיל חובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב בכל חיוב או שימוש בזכות הנובעת מחוזה. סעיף 61 לחוק החוזים קובע כי, הוראות חוק החוזים יחולו, ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה. (ראו: בג"צ 1683/93 יבין נ' פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מז(4) 708,702 (1993)). ונזכיר, עקרון תום הלב הוא עקרון ראשון במעלה במשפט האזרחי ומשפיע על כל התחומים של המשפט האזרחי, לרבות פרשנות החלטות (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון פ"ד נה (1) 199, 275 (1999); ע"א 700/81 מיכל פז נ' אליהו פז פ"ד לח(2), 736, 742 (1984)). בענייננו, אני סבורה כאמור, כי יש לפרש את המונח "יורשי" בהחלטת היישום, כילדיהם של הנפטרים אף אם אין מדובר בילד ביולוגי או בילד שאומץ כדין. בהחלטה לא נאמר יורשים על פי דין או בהתאם לחוק הירושה ועל כן לדעתי הפירוש הנכון שיש ליתן לה הוא כי כוונתה לילדי הנפטרים, כפי שנתפסו על ידי המנוחים ועל ידי הקיבוץ עצמו בהתייחסותו במהלך כל השנים. ואזכיר גם כי הקיבוץ הוא זה שניסח את החלטת היישום ובחר את מילותיה, ובהתאם לכלל הפרשנות נגד המנסח, כאשר מתעורר ספק בנוגע לפרשנות המסמך והוא נתון לשתי פרשנויות סבירות והגיוניות אפשריות הרי שהוא יפורש לרעת המנסח (ע"א 6025/92 צמיתות (81) בע"מ נ' חרושת חימר בע"מ, פ"ד נ(1) 826, 836 (1996)). מאזן השיקולים בין הפירוש הדווקני שמציע הקיבוץ לבין ההגינות ותום הלב נוטה בהכרח לטובת התובע. במקרה דנן, קיימות שתי דרכים אפשריות לפרשנות החלטת היישום, כאשר דרך אחת מעבר לכך שעולה בקנה אחד עם לשון ההחלטה כאמור היא אף הדרך ההוגנת והצודקת לפירושה הנכון. לאחר שאמרתי כל זאת, ולנוכח העובדה שמהראיות שהוצגו על ידי התובע, עולה בברור כי הוא גדל כבנם של המנוחים וכולם התייחסו אליו כבנם, המנוחים קיבלו עבורו תוספת תקציבים ומאוחר יותר גם תוספת עבור ילדיו, הרי שנדמה שאין מנוס מלקבוע שיש להכיר בו כיורשם לצורך החלטת היישום. מעבר לנדרש אוסיף כי העובדה שלתובע הורים ביולוגיים אינה מעלה ואינה מורידה לענין המסקנה שהתובע נחשב כבנם של המנוחים אשר אין מחלוקת כי הם אלו אשר גידלו אותו, כהורים לכל דבר. לנוכח האמור, נראה כי יש מקום לקבוע כי התובע זכאי לתוספת הנקודות כאמור בהחלטת היישום. במאמר מוסגר יצויין כי, אין בקביעה זו משום הפליית חברי קיבוץ אחרים, שכן הנסיבות במקרה זה חריגות ביותר. יתר על כן, נדמה כי במקרה דנן מנוע הקיבוץ מלטעון כי התובע אינו בנם של המנוחים, שכן, משך שנים הציג הקיבוץ מצג עובדתי שלפיו הוא מכיר בכך שהמנוחים הם הורי התובע. הקיבוץ כאמור העניק למנוחים תוספת תקציב בגין התובע, לא גבה שכר לימוד כפי שעשה מילדי החוץ וכיוצ"ב. ונזכיר את ההלכה שלפיה מי שהציג מצג עובדתי בפני הזולת בנסיבות בהן ניתן היה לצפות שהצד השני יסתמך, והוא אכן עשה כן ושינה מצבו לרעה, יהא מנוע מלכפור בנכונות העובדות שהציג. ההשתק מושתת על כך שנעשה מצג, ברם לעיתים די לשם הפעלתו בשתיקה, ובמצב כזה פועל צד אחד על יסוד הנחה מוטעית. כאשר הצד השני נמנע מלהבהיר את העובדות לאמיתן והצד האחר פעל על סמך ההנחה המוטעית ושינה מצבו לרעה, מנוע הצד השני מלכפור באותן עובדות, מדובר ב"השתק מחמת שתיקה" (ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרכים א'-ב' 87-89). "…יש לראות בדיני ההשתק פן אחד של תורת תום הלב שנקבע בחוק זה" (בר"ע 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל מונד מז (5) 94, 95 (1993)). קרי, גם מכוח דיני ההשתק נראה כי יש לקבל טענות התובע ולהכיר בזכותו מכוח החלטת היישום. לפני סיום, אציין כי באשר לפיצוי בגין עגמת נפש, לא הוכח לפני כי התובע סבל מהעניין משך שנים כנטען, החלטת היישום הינה רק מיום 19.12.07, ולא מצאתי בסיס לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה. מן המקובץ לעיל עולה כי התובע זכאי לקבל 50 נקודות נוספות במסגרת חלוקת הרווחים בקיבוץ בהתאם להחלטת היישום. 3. סוף דבר לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אני מקבלת את התובענה בשל הטעמים שפורטו לעיל וקובעת כי התובע זכאי לקבלת מענק וותיקים לצרכי קבלת רווחים, כאמור בהחלטת היישום. איני עושה צו להוצאות, מתוך תקווה שמערכת היחסים בין התובע לקיבוץ תהא תקינה אף בעתיד. מענקקיבוץ