מצג שווא חוזה

למצג השווא שתי צורות אפשריות. בצורתו האחת, מצג השווא הוא תוצאה של תרמית, והוא עוולה לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), ובאפשרות השניה הוא תוצאה של מעשה רשלנות (מצג שווא רשלני), ואז יש לבחון את יסודות עוולת הרשלנות. ככל שמדובר במצג שווא שהוא תרמית, על התובע להוכיח, שכבר בשלב ההתקשרות ידע המפר שהמצב העובדתי שונה מזה שהוא מציג לצד הנפגע, והמפר הציג לנפגע את המצג הכוזב על מנת שהנפגע יפעל על פיו. ככל שמדובר בבחינת יסודות עוולת הרשלנות, יש לבחון, האם הצד שהציג את המצג הפר חובת זהירות, שהיה חב בה כלפי הנפגע. בשתי הצורות בהם מתקיים מצג שווא, בין כמעשה תרמית ובין כמעשה רשלנות, נדרש התובע להוכיח, שהוא הסתמך על המצג הרשלני באופן סביר ועקב כך נגרם לו הנזק (רע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) 276, פיסקה 27 מפי כב' השופטת ט' שטרסברג כהן). עוד יש להוסיף, כי אין חובה שהמצג יוצג ישירות על ידי המפר לנפגע, ויתכנו מקרים בהם תוטל אחריות על הנתבע (מציג המצג) גם כאשר התובע פעל על סמך מצג שהועבר אליו על ידי גורם ביניים, ולאו דווקא ישירות מהנתבע (ע"א 5302/93 בנק מסד בע"מ נ' לויט, פ"ד נא(4)591, פיסקה 11 מפי המשנה לנשיא ש' לוין). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מצג שווא חוזה: א. רקע 1. התובעים בתביעה שלפני הם חוכרי חנויות המצויות במתחם התחנה המרכזית הישנה, אשר בשכונת "בת - גלים" שבחיפה, ובתביעתם עותרים הם לכך שהנתבעת תחויב לפצותם בסכום של 8,614,125 ₪, בגין נזקים שנגרמו להם. 2. הנתבעת היא מי שבנתה את התחנה המרכזית הישנה, ומוסכם על הצדדים, שהתחנה המרכזית הישנה נפתחה לשירות הציבור בשנת 1975 (וראה עמ' 5 לפרוטוקול). 3. הצד השלישי הוא אגודה שיתופית לתחבורה (להלן - "אגד"), המפעילה קווי אוטובוס ציבוריים, עירוניים ובין עירוניים. התחנה המרכזית הישנה שימשה את קווי האוטובוס השונים אשר הסיעו נוסעים מהעיר חיפה ואליה, וכן שימשה קווי אוטובוס עירוניים, שתחנות המוצא או התחנות הסופיות שלהם, היו ממוקמות בתחנה המרכזית הישנה. 4. במסגרת התחנה בנתה הנתבעת מתחם של חנויות, והתובעים שלפני הם בעלי הזכויות בחנויות אלה. חלק מהתובעים רכשו את זכויותיהם בחנויותיהם ישירות מאת הנתבעת וחלקם האחר רכשו את זכויותיהם מאנשים אחרים. מאליו יובן, שכל עוד קווי התחבורה העירוניים והבין עירוניים פקדו את התחנה המרכזית, עברו בתחנה המרכזית הישנה נוסעים רבים, ורבים מהם פקדו את החנויות שבבעלות התובעים. על פי עדויותיהם של התובעים, החנויות הניבו להם הכנסות גדולות ורווחים נאים. 5. בעקבות שינויים שנעשו במערך התחבורה העירוני בחיפה, נבנו שתי תחנות מרכזיות חדשות. התחנה האחת נבנתה ביציאה הצפונית של העיר חיפה (באזור צומת ה"צ'ק פוסט"), והיא ידועה בשם "מרכזית המפרץ", והתחנה המרכזית השניה נבנתה ביציאה הדרומית של חיפה, והיא ידועה בשם "מרכזית חוף הכרמל". 6. בעקבות פתיחת שתי התחנות המרכזיות החדשות, פסקה כמעט לחלוטין תנועת האוטובוסים לתחנת המרכזית הישנה, והנוסעים הרבים שפקדו את התחנה הפסיקו לפקוד אותה. עקב כך נותרו החנויות שבבעלות התובעים שוממות, והקונים הרבים אשר פקדו אותן בעבר אינם פוקדים אותן עוד. כתוצאה מכך, חנויותיהם של התובעים עומדות כאבן שאין לה הופכין, ואין הן מפיקות הכנסות כלל. ב. טענות הצדדים 7. בכתב תביעתם טוענים התובעים, כי בחוזי הרכישה, לפיהם מכרה הנתבעת לתובעים זכויות חכירה בחנויות שבתחנה, הצהירה הנתבעת כי היא מתכוונת להקים ולבנות על שטח התחנה "תחנת אוטובוסים מרכזית אשר מיועדת לשמש את צרכי התחבורה העירונית והבין עירונית", וכאשר נמכרו להם זכויות החכירה בחנויות, "הוצג בפניהם מצג לפיו חנויות אלה תמצאנה בתחנת האוטובוסים הראשית של חיפה, אשר יועדה לשמש אך ורק כתחנת אוטובוסים ראשית ואף תוכננה ונבנתה באופן מיוחד שמתאים ליעוד זה, וליעוד זה בלבד". התובעים מוסיפים וטוענים, כי למרות התחייבויותיה המפורשות של הנתבעת, "הנתבעת הסכימה לביטול מרביתן המוחלטת של תחנות קווי האוטובוסים של חברת "אגד" ולשינוי בתוואי קווי האוטובוסים של חברת "אגד"", ולא הודיעה לתובעים על השינויים הצפויים בהסדרי התנועה, ואף לא דרשה מהצד השלישי להמשיך ולקיים את קווי האוטובוס בתחנה. עוד טוענים התובעים, כי רכשו את זכויות החכירה בחנויות שבתחנה, אך ורק משום שהחנויות היו ממוקמות בתחנה המרכזית , ועל כן התובעים זכאים לכך שיעוד התחנה כתחנה מרכזית יישמר, ולא יהיה נתון להחלטות חד צדדיות ושרירותיות של הנתבעת. כמו כן טוענים התובעים, שעד היום לא נרשמו זכויות החכירה שרכשו בספרי המקרקעין, ואף בכך הפרה הנתבעת את החוזים שנכרתו עם התובעים. לטענת התובעים, בעקבות המצב שנוצר, מצאו התובעים עצמם במצב בו השקעה ועמל שנים ירד לטמיון "והכל בשל החלטה חד צדדית ושרירותית של הנתבעת", ולתובעים נגרמו נזקים כבדים, אשר פורטו בכתב התביעה. על כן, התובעים עותרים לכך שבית המשפט יחייב את הנתבעת לשלם להם פיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם. 8. הנתבעת מכחישה את טענות התובעים. לטענת הנתבעת, התחנה המרכזית הישנה אכן נבנתה על ידה, בשיתוף עם חברה נוספת, אמות השקעות בע"מ שמה, והתחנה אשר יועדה לשמש את צרכי התחבורה העירונית והבין עירונית הושכרה ל"אגד" "בשכירות חופשית לשם הפעלת שירותי תחבורה ציבורית". כמו כן נבנה במתחם התחנה בניין משרדים, שחלקו הושכר ל"אגד" וחלקו הושכר לצדדים שלישיים. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי במשך כ- 25 שנים, פעלה התחנה המרכזית, "ורק לאחרונה החליטה "אגד" משיקוליה, לצמצם באופן ניכר את היקף שירותי התחבורה שהיא מפעילה מהתחנה". הנתבעת טוענת, כי "לא התחייבה כלפי התובעים ואף לא הציגה בפניהם מצג לפיו לנצח תמשיך התחנה לשמש להפעלת תחבורה ציבורית". ככל שהדברים נוגעים לשינויים שחלו בסידורי התחבורה השונים, טוענת הנתבעת, כי קווי התחבורה נקבעים על ידי המפקח הארצי לתחבורה, מכוח סמכותו על פי דין, ובתיאום עם חברת "אגד", והנתבעת "לא נתבקשה לתת ולא נתנה הסכמה כלשהי בעניין זה". הנתבעת טוענת כי דרשה מחברת "אגד" לקיים את הסכם השכירות שנכרת בין השתיים, "ואגד הודיעה שתמשיך לשלם את דמי השכירות על פי ההסכם". בכתב הגנתה מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי לא התחייבה כלפי התובעים שהתחנה המרכזית הישנה תמשיך לשמש ככזו לעולם, והעובדה כי שימשה למטרה זו במשך כ- 25 שנים, "מהווה מילוי מלא של כל ציפיות התובעים". ככל שהדברים נוגעים לכך שזכויות התובעים לא נרשמו בספרי המקרקעין, טענה הנתבעת, כי טענה זו הועלתה על ידי התובעים לאחר כ- 25 שנים, מבלי שהצביעו על כך שדבר זה, כשלעצמו, גרם להם נזק, ומכל מקום, היא פועלת, ביחד עם חברת "אמות", לבצע את הרישום הדרוש. על כן, הנתבעת עותרת לכך שתביעת התובעים תידחה. 9. לצד כתב ההגנה הגישה הנתבעת הודעה לצד שלישי נגד "אגד". בהודעתה לצד שלישי טוענת הנתבעת, כי על "אגד" לשפותה בגין כל סכום (עד לסכום של 2,500,000 ₪ שנקבע לצרכי אגרה) שהנתבעת תחויב לשלם לתובעים, כיוון שאגד העתיקה את מירב שירותי התחבורה שהפעילה מהתחנה לתחנה מרכזית חדשה, שנבנתה במבואות חיפה, בטרם הסתיימה תקופת השכירות לפי חוזה השכירות שנכרת בין הנתבעת ו"אגד". כמו כן טענה הנתבעת, כי "אגד" היא שגרמה לעיכוב ברישום זכויות החכירה של התובעים בחנויות. 10. הצד השלישי ("אגד") מכחיש את ההודעה לצד שלישי. לטענת "אגד", "אגד" לא התחייבה להפעיל שירותי התחבורה מהתחנה המרכזית, לא כלפי הנתבעת ולא כלפי התובעים, ועל כן לא הפרה כל התחייבות. לטענתה, אף אם הייתה מתחייבת להפעיל מהמקום שירותי תחבורה, כי אז עדיין היא עומדת בהתחייבותה, שכן היא ממשיכה להפעיל מהתחנה מספר קווי תחבורה וכן היא ממשיכה להשתמש במשרדים ששכרה. "אגד" מוסיפה וטוענת, כי לא ביקשה מאת הנתבעת הסכמה לשינויים בהסדרי התנועה בתחנה, ואף לא הייתה חייבת לבקש את הסכמתה להעתיק את קווי האוטובוסים לתחנות אחרות, וכי בין "אגד" והתובעים לא קיימת יריבות כלשהי. על כן, בסיפא לכתב הגנתה, עותרת "אגד" לדחות את ההודעה לצד שלישי שנשלחה לה. ג. הפלוגתא שנוסחה 11. במסגרת קדם המשפט נקבע, כי הפלוגתא העומדת לדיון בין הצדדים בשאלה, "האם בעת שנכרתו החוזים עם הנתבעת, יצרה הנתבעת מצג כלשהו כלפי התובעים או כלפי אלה שבאו בנעליהם, ולאחר מכן התברר מצג זה כמצג לא נכון". על בסיס פלוגתא זו נשמעו העדים שבפני. 12. יצוין כי לא כל התובעים רכשו את זכויותיהם בחנויות אשר בתחנה המרכזית הישנה מאת הנתבעת, ויש מהם כאלה, אשר רכשו את זכויותיהם מאנשים אחרים. כיוון שהנני סבור שיש להבחין בין תובעים שרכשו זכויותיהם מאת הנתבעת לבין כאלה שלא רכשו זכויותיהם ממנה, אעמוד בקצרה על עדויותיהם של התובעים. ד. עדויות התובעים 13. עדות מר בני פורת (תובע מס' 1): הראשון להעיד היה מר בני פורת (ותצהיר עדותו הראשית הוגש כמוצג ת/1). מר פורת הוא בעלים של שתי חנויות. את החנות האחת (חנות מס' 12 במפלס התחתון) רכש מאת הנתבעת על פי חוזה שנכרת בתאריך 11.8.1970, ואת החנות השניה (חנות מס' 13 במפלס התחתון) רכש מבני הזוג שרה ואברהם לימור לפי חוזה שנכרת בתאריך 14.4.1979. כמו כן, בשנת 1976 רכש ביחד עם אחיו חנות, לצורך השקעה, אך כעבור מספר שנים הם מכרו את החנות לתובע מס' 7 (מר ניסים כהן). מר פורת מסר בעדותו, כי בשנת 1970 היה חבר ב"אגד" וראה מודעות על הכוונה לבנות את התחנה המרכזית, ובה הצעה לחברי "אגד" לרכוש חנויות בתחנה שתיבנה. מר פורת התייעץ על כך עם אדם בשם שמעון רודיק אשר באותה עת היה מנהל הנתבעת, ולדברי מר פורת מר רודיק הציע לו לרכוש את החנות, כיוון שהחנות תניב פרנסה לו, לילדיו ולנכדיו. נראה שצפייתו של מר פורת מדבריו של מר רודיק לא נכזבה, שהרי בשנת 1979 רכש חנות נוספת. מר פורת מסר בתצהיר עדותו הראשית, כי עבור החנות שרכש מאת הנתבעת שילם לה סכום כסף נכבד, ולמעשה היה עליו למכור דירת שלושה חדרים שהייתה בבעלותו. את החנות פתח מר פורת בשנת 1974, ובסעיף 15 לתצהירו ציין מר פורת כי "לאחר כשנתיים ימים של עבודה בחנות, הגעתי למסקנה כי אכן הבטחתו ששמעון רודיק נתן לי - מתקיימת, וכי אכן מדובר בפרנסה לטווח ארוך, שכדאי לי לטפח ולחזק, כדי שאכן תשמש אחרי גם את ילדי ואת נכדי, ולפיכך קיבלתי החלטה לפרוש מעבודתי ב"אגד" ולהתמסר כל כולי לעבודה בחנות". בחקירתו הנגדית תאר מר פורת את מר רודיק כאדם ישר, שדלתו הייתה פתוחה לעזור לכל אדם שפנה אליו, והוסיף, כי ביניהם היו יחסי ידידות בין היתר על רקע תמיכתו של מר פורת במר רודיק בבחירות שהתקיימו ב"אגד". מר פורת אישר בחקירתו הנגדית (עמ' 15 לפרוטוקול), כי קיבל העתק מהחוזה לפני שחתם עליו והתייעץ עם עורך דין מטעמו בקשר אליו. מר פורת הוסיף ומסר בעדותו, כי היה מעוניין לרכוש את החנות בתחנה המרכזית הישנה, משום שידע שחנות בתחנת אוטובוסים מרכזית היא השקעה טובה, מה עוד, שמר רודיק אמר לו, כי התחנה המרכזית שתיבנה תהייה התחנה המרכזית הגדולה ביותר במזרח התיכון. אם לתמצת עדותו של מר פרות, הרי שעולה ממנה, כי התייעץ עם מר רודיק בדבר כדאיות ההשקעה בחנות משום שסמך עליו והיו בין השניים יחסי ידידות, ומר רודיק אמר לו כי החנות תבטיח לו ולצאצאיו פרנסה לשנים רבות, שכן התחנה שתיבנה תהיה התחנה המרכזית הגדולה במזרח התיכון. עוד עולה מעדותו של מר פורת, כי בשנים בהם התחנה המרכזית הישנה פעלה כתחנה מרכזית יחידה בחיפה, החנות הניבה פירות יפים, ומר פורת אף הרחיב את השקעותיו בכך שרכש חנות נוספת. עם זאת, לא באה מפיו של מר פורת אמירה כאילו מר רודיק הטעה אותו או רימה אותו או הסתיר ממנו מידע. 14. עדותו של מר ירון לוי (תובע מס' 2): מר לוי היה כבן שנתיים בעת שהתחנה המרכזית נבנתה, ובבעלותו ארבע חנויות. שלוש חנויות נמצאות במפלס העליון של התחנה (חנויות שמספרן 4, 5 ו- 75) וחנות נוספת נמצאת במפלס התחתון (חנות מס' 38). בחנויות שבבעלותו מכר מר לוי ציוד למחנאות ולחיילים. בתצהיר עדותו הראשית (מוצג ת/4) מסר מר לוי, כי "כאשר רכשתי את החנויות הנ"ל הכרתי את התחנה ואת העסקים בה, כיוון שאימי רחל לוי וכן אחותי לאה יונה, החזיקו ביחד במספר חנויות בתחנה, אשר אחת מהן נרכשה ממפעלי תחנות". מר לוי מסר, שאילו ידע על הכוונה לשנות את הסדרי התנועה, לא היה מעלה על דעתו לרכוש את החנויות, וכתוצאה מהמצב שנוצר, נאלץ לסגור את החנויות. לטענתו, לצורך רכישת החנויות נטל מר לוי הלוואות, והשקיע סכום של כ- 600,000 דולר, "ועד היום אני ומשפחתי נאנקים תחת תשלומי הלוואה גבוהים". 15. עדות הגב' סימה פרוצ'נסקי (התובעת מס' 3): הגב' סימה פרוצ'נסקי היא בעלים של ארבע חנויות בתחנה המרכזית, הן החנויות שמספריהן 6, 7, 9 (אשר שלושתן נמצאות במפלס התחתון) והחנות שמספרה 23 (במפלס העליון). בתצהיר עדותה הראשית מפרטת הגב' פרוצ'נסקי את השתלשלות הרכישות, שנעשו על ידה ועל ידי בעלה המנוח. אף לא אחת מהחנויות שרכשו הגב' פרוצ'נסקי ובעלה נרכשה מאת הנתבעת, וכולן נרכשו מאנשים אחרים שהיו בעליהן הקודמים של חנויות אלה. עם זאת, לטענת הגב' פרוצ'נסקי, לאחר שהיא ובעלה רכשו את החנות הראשונה (חנות מס' 6, שנרכשה על ידם בתאריך 5.4.1979), נפגשו השניים עם מר רודיק, שהכיר היטב את בעלה, ומר רודיק מסר להם כי מדובר בתחנה שתעבוד במקום 99 שנים, ותשמש כמקור פרנסה לבני הזוג ולילדיהם. בתשובה לשאלות בא כוח הנתבעת בחקירה הנגדית, מסרה הגב' פרוצ'נסקי, כי התחנה המרכזית היתה תחנה טובה, "אלפים של אנשים הלכו שם, זו היתה תחנה טובה" (עמ' 37 לפרוטוקול). 16. עדות הגב' לאה יונה (התובעת מס' 4): הגב' יונה לאה (לוי) היא התובעת מס' 4, והיא בעלים של חנות מס' 2 אשר במפלס התחתון, אותה רכשה בתאריך 10.5.1979 מחברה בשם "אומגה". כמו כן, הגב' לאה ובעלה הם בעלים של חנויות 13 ו- 14. את החנות שמספרה 13 רכשו בתאריך 16.12.1991 ממר יוסף מנחם (אשר באותו תאריך מכר את חנות מס' 4 לאחיה מר ירון לוי - התובע מס' 2), ואת החנות שמספרה 14 רכשו ממר סלים סעד בתאריך 1.11.1991. בתצהירה מסרה הגב' לאה, כי "הכירה היטב" את התחנה המרכזית משום שאמה, הגב' רחל לוי (התובעת מס' 12), החזיקה בשלוש חנויות, וכלל לא העלתה על דעתה מצב בו התחנה המרכזית תפסיק לפעול ותעמוד שוממת. ברכישת החנויות השקיעו הגב' לאה ובעלה את כל חסכונותיהם "מתוך מחשבה אחת בלבד, והיא: שהמקום יוכל לקיים אותנו ואף לשמש כמקום עסק את ילדינו עוד שנים רבות". בעת רכישת החנויות היו הגב' לאה ובעלה מיוצגים על ידי עו"ד אברהם זר, וכלל לא הבינו כי יתכן מצב בו התחנה תפסיק לפעול. 17. עדותו של מר אייל לוי (תובע מס' 6): מר אייל לוי הוא בעלים של מחצית חנות מס' 7 אשר במפלס התחתון, ואת זכויותיו בחנות רכש מחברת "סטימצקי" בשנת 1995. גם מר לוי היה מיוצג על ידי עורך דין מטעמו, ושניהם, מר לוי ובא כוחו, לא חשבו שקיימת "סכנה" שבתוך 10 שנים, התחנה תפסיק לפעול במקום. 18. עדותו של מר ניסים כהן (תובע מס' 7): מר ניסים כהן הוא בעלים של חנות מס' 14 אשר במפלס התחתון, אותה רכש ממר בני ומשה פורת (תובע מס' 1) בשנת 1997. בתצהיר עדותו הראשית מסר מר כהן, כי "כאשר רכשתי את החנות , ידעתי כמובן שזו תחנה מרכזית. לא העליתי ולא יכולתי להעלות על דעתי כי יתכן שתוך כ- 4 שנים בלבד, תתחיל אגד לעזוב את התחנה עד לעזיבתה המוחלטת ביום 1.1.2005". מר כהן היה מיוצג על ידי עורך דין מטעמו, ואף עורך הדין "לא העלה בפני "סכנה" אפשרית כזאת מקריאת ההסכם של מפעלי תחנות". 19. עדות הגב' שושנה חיים (תובעת מס' 8) הגב' שושנה חיים היא בעלים של חנות מס' 10 אשר במפלס התחתון של התחנה, אותה ירשה לאחר פטירת אביה. לדברי הגב' חיים, בעת שאביה רכש את החנות "הוא סיפר לי כי הוא רכש עבורי נכס שיבטיח את עתידי לכל חיי". עוד הוסיפה הגב' שושנה, שאף לפני מותו אמר לה אביה, שהיא יכולה להסיר כל דאגה מליבה בקשר לעתידה ועתיד ילדיה, כיוון שיש לה נכס בטוח שיבטיח את עתידם (סעיף 5 לתצהיר עדותה הראשית - מוצג ת/9). הגב' חיים מוסיפה בתצהירה, כי אביה לא היה רוכש את החנות ומשקיע ברכישתה ממיטב כספו "לו ידע כי מדובר בנכס שיפעל כ- 25 שנים בלבד". בחקירתה הנגדית אישרה הגב' חיים, כי בעת שאביה רכש את החנות היא עדיין הייתה חיילת בצה"ל, ולא הייתה מעורבת בהליכים לרכישת החנות, ועוד מסרה, כי לאחר שאביה רכש את החנות הוא השכיר אותה, וכאשר היא ירשה את החנות, היא המשיכה להשכירה. 20. עדותו של מר ליאון ליבני (התובע מס' 9) מר ליבני ואישתו רכשו חנות בתחנה המכרזית בתאריך 18.2.1985 מסוכנות ברונפמן והוצאת מודיעין בע"מ, ובעת כריתת חוזה הרכישה היו מיוצגים על ידי עורך דין מטעמם. מר ליבני הסביר בתצהיר עדותו הראשית (מוצג ת/10), כי הוא ואישתו רכשו את החנות "אך ורק כיוון שסברנו כי זאת חנות בתחנה המרכזית והיא תשאר כך עד סוף תקופת החכירה המוארכת כפי שמצויין בהסכם מפעלי תחנות עם המוכרים שלנו". מר ליבני הוסיף, כי "לא הייתי מעלה על דעתי לרכוש את החנות לולא התרשמתי כך מההסכם ומהיעוץ המשפטי שקיבלתי, שכן כאשר רכשנו את החנות היינו כבר בני 62, ורכשנו את החנות כביטחון לפנסיה שלנו לעת זיקנה". 21. עדות הגב' יהודית סודרי (תובעת מס' 10): הגב' יהודית סודרי ובעלה יוסף (התובע מס' 11) מחזיקים בשלוש חנויות בתחנה המרכזית, כולן במפלס העליון של התחנה. את החנות שמספרה 9א' רכשו בני הזוג סודרי ישירות מאת הנתבעת לפי חוזה מתאריך 31.1.1979, את החנות שמספרה 10 רכשו בתאריך 29.12.1981 מאליהו ומוריס רחמים, ואת חנות שמספרה 9 רכשו ממר אייל לוי ומשה ופרנסיס הירוש לפי הסכם משנת 12.1.1992. לטענת הגב' סודרי, מי ששכנע אותה ואת בעלה לרכוש את החנות הראשונה היה מר שמעון רודיק, אשר אמר להם כי התחנה שתקום תהיה התחנה המפוארת והגדולה ביותר במזרח התיכון, וכי היא תעמוד על תילה 98 שנים. לדברי הגב' סודרי מר רודיק אמר להם, שהחנות תפרנס אותם ואת הדורות הבאים. מחקירתה הנגדית של הגב' סודרי עולה, כי בני הזוג הגיעו לחיפה מהנגב, ופנו למר רודיק בעקבות הצעה שהציע להם חבר שלהם להשקיע כספי פיצויים שהיו בידם (עמ' 23 לפרוטוקול). כמו מר פורת, אף בני הזוג סודרי התייעצו עם עורך דין מטעמם בקשר לחוזה רכישת החנות. עוד הוסיפה הגב' סודרי בחקירתה הנגדית, כי החנות הניבה פירות יפים, ועל כן במשך הזמן, כל חסכון שחסכו השקיעו ברכישת חנויות נוספות, ולטענתה "כולנו הולכנו שולל" (עמ' 29 לפרוטוקול). 22. עדות הגב' רחל לוי (התובעת מס' 12): הגב' רחל לוי (אמם של ירון לוי והגב' יונה לאה) היא בעלים של החנויות שמספרן 15, 16 ו- 17, וכולן נמצאות במפלס העליון של התחנה. את חנות מס' 17 רכשו הגב' לוי ובעלה המנוח מאת הנתבעת על פי חוזה מתאריך 11.8.1970, את החנות שמספרה 16 רכשו הגב' לוי ובעלה המנוח בתאריך 28.5.1978 מבעליה הקודמים, ואת החנות שמספרה 15 רכשה הגב' לוי, ביחד עם בעלה הנוכחי בתאריך 13.11.1991 ממר משה לוי. ככל שהדברים נוגעים לרכישת חנות מס' 17, מסרה הגב' לוי בתצהיר עדותה הראשית (מוצג ת/6), כי היא ובעלה נפגשו עם מר רודיק, ומר רודיק מסר לה כי כדאי לה לרכוש את החנות "כי זו חנות שתשרת לא רק אותי אלא אף את ילדי ונכדי אחרי". בכל שלושת המקרים בהם הגב' לוי רכשה חנויות בתחנה המרכזית, הייתה הגב' לוי מיוצגת על ידי עורכי דין, ואיש מהם לא חשב שקיים סיכון שהתחנה המרכזית תפסיק לפעול. הגב' לוי הוסיפה ומסרה, שאילו היא ובעלה ידעו שהתחנה המרכזית תפסיק לפעול ביום מן הימים, לא היו רוכשים חנויות במקום. במהלך חקירתה הנגדית השיבה הגב' לוי לשאלות בא כוח הנתבעת כדברים הבאים (בעמ' 34 לפרוטוקול): "ש. אחרי שקניתם את החנות ונפתחה התחנה, הפרנסה הייתה טובה עד כדי כך שפתחתם חנות נוספת וגם הילדים פתחו חנויות, וכל מה שאמר רודיק הוא צדק? ת. הוא צדק. אחרת לא היה לנו כסף לקנות עוד חנויות. עבדנו יום ולילה." 23. עדותו של מר יוסף מנחם (תובע מס' 13): מר יוסף מנחם הוא בעלים של חנות מס' 3 במפלס העליון, אותה רכש מאת מר אלי ששון בתאריך 12.7.1988. מר מנחם היה מיוצג על ידי עורך דין מטעמו, אשר בדק אף את החוזה שנכרת בין מר ששון והנתבעת. מר מנחם העיד כי קרא היטב את ההסכם שנכרת בין מר ששון והנתבעת, "ולא העליתי בדעתי לשניה כי יתכן שהמקום לא ישמש כתחנה מרכזית, וכי יתכן כי הדבר יקרה לאחר כ-12 שנים בלבד (!!!)". 24. עדות הגב' פנינה שכטמן (תובעת מס' 15): הגב' פנינה שכטמן היא אלמנתו של מר אליהו שכטמן ז"ל, והיא בעלים של חנות מס' 5 (במפלס התחתון של התחנה). את החנות רכש מר שכטמן המנוח מאת הנתבעת לפי חוזה שנכרת בתאריך 11.8.1970. הגב' שכטמן מסרה, כי היא ובעלה נפגשו מספר פעמים עם מר רודיק, שאף הגיע לביתם כדי לשכנעם לרכוש את החנות. לטענת הגב' שכטמן, מר רודיק אמר להם שהתחנה תעמוד על תילה לפחות 98 שנים ותספק פרנסה להם ולילדיהם. לצורך רכישת החנות מכרו בני הזוג שכטמן דירת מגוריהם, והוסיפו לכך פיצויי פיטורין שקיבל מר שכטמן מעבודתו בחברת "סולל בונה", ועוד נטלו הלוואה כדי להשלים את סכום הכסף שהיה חסר להם. לדברי הגב' שכטמן (בסעיף 6 לתצהיר עדותה הראשית - מוצג ת/2), "כל זאת עשינו כדי להבטיח לעצמנו את מה שחשבנו שיהיה הביטחון שלנו לעת פרישה, וביטחון לילדנו". 25. עדותו של מר ניסים לוי (התובע מס' 16): מר ניסים לוי הוא הבעלים של חנות מס' 3 במפלס התחתון. את החנות רכש מר לוי ביחד עם מר שמחה פרוצ'נסקי ז"ל (בעלה של הגב' פרוצ'נסקי), מאת צבי ושרה לחר. מספר שנים לאחר מכן מכר מר לוי למר פרוצ'נסקי חלקו בחנות אחרת וקיבל את חלקו של מר פרוצ'נסקי בחנות מס' 3, וכך הפך מר לוי לבעלים הבלעדי בחנות מס' 3 במפלס התחתון. את החנות רכשו מר לוי ומר פרוצ'נסקי ז"ל מאת צבי ושרה מלחר בשנת 1981, ומאחר ולפני רכישת החנות פרש מ"אגד" לאחר שנים ארוכות של חברות, התייעץ מר לוי עם מספר אנשים ובהם מר שמעון רודיק, אליהו אלקלעי ומר דוד לרנר ז"ל ביחס לכדאיות הרכישה. לפני פרישתו מחברותו ב"אגד", ניהל מר לוי את המסעדה והמזנונים בתחנה המרכזית. לדברי מר לוי, האנשים עמם התייעץ (מר אלקלעי ומר לרנר ז"ל) "אמרו לי שזו התחנה הגדולה במזרח התיכון ושמחנות כזאת אני אראה פרנסה עוד שנים רבות, ואף לא רק אני אלא גם ילדיי אחרי" (סעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית - מוצג ת/8). בחקירתו הנגדית אישר מר לוי, כי היה מיוצג על ידי עורך דין מטעמו בעת רכישת חנות מס' 3, וכי פרש מחברותו ב"אגד" לאחר חילופי גברי בהנהלה בעקבות בחירות שנעשו באגודה. מר לוי אישר, כי לפני פרישתו היה שייך למחנה ("קליקה" בלשונו) של מר רודיק ויתר האנשים בשמותיהם נקב בעדותו. מר לוי הוסיף ואמר בחקירתו הנגדית (עמ' 39 לפרוטוקול): "ש מה פתאום בשנת 1981 אתה הלכת להתייעץ עם מישהו מהם לגבי רכישת חנות בתחנה המרכזית, בזמן שאתה מספר לנו שעוד לפני שעזבת את "אגד", אתה ניהלת בתחנה המרכזית את המסעדה והמזנונים, ולדעתי הכרת יותר טוב מהם את התחנה? ת. הלוואי ובשנת 1976 הייתה חנות למכירה. לא הייתה חנות. כשעזבתי את אגד כבר אז רציתי לקנות. ש. זאת אומרת, ידעת מכח הפעילות האישית שלך בתחנה שזו תחנה טובה ולכן רצית לקנות. ת. בטח, איזו שאלה. תוך כדי שהייתי מנהל המזנונים ידעתי שיש הכנסה טובה. ש. אם היה שואל אותך מישהו אז, אם כדאי לקנות חנות בתחנה המרכזית, מה היית אומר לו? ת. הייתי אומר לו שכדאי לקנות. בהמשך חקירתו אישר מר לוי, כי בשנים בהם התחנה פעלה, החנות הפיקה לו הכנסות. ה. עדותו של מר רודיק מטעם הנתבעת 26. מטעם הנתבעת העיד מר שמעון רודיק. מר רודיק מסר בתצהיר עדותו הראשית, כי בשנות ה- 60 וה - 70 היה מנהל הנתבעת באזור הצפון. הנתבעת הייתה חברת בת של "אגד", ושכנה בבניין נפרד מהבניין בו שכנה הנהלת "אגד". בתוקף תפקידו, טיפל מר רודיק בהקמת הבניין ומכירת החנויות באגף המסחרי שבו, ולדבריו "התוכנית הייתה להקים תחנת אוטובוסים גדולה וחדישה שתשרת את ציבור הנוסעים של אגד בשילוב עם אגף מסחרי ומשרדים". מר רודיק מאשר בתצהיר עדותו הראשית, כי הוא היה האחראי לכריתת החוזים עם רוכשי החנויות באגף המסחרי. בסעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית (מוצג נ/1) מסר מר רודיק: "אינני יכול לזכור היום במדויק כל משפט ומשפט שהוחלף ביני ובין מי מהרוכשים אולם אני יכול לזכור במפורש כי לא הבטחתי למי מהרוכשים שאגד תפעיל התחנה לתקופה מוגדרת כלשהי (הנושא כלל לא עלה) ולא אמרתי שמדובר בתחנה הגדולה בעולם או במזרח התיכון. נכון שזו אמורה היתה להיות התחנה הגדולה ביותר של מפעלי תחנות בארץ, באותה עת, וכך אכן הייתה עם סיום בנייתה." לדברי מר רודיק, לא היה צריך להמריץ איש לרכוש חנויות בתחנה, כיוון שהביקוש עלה על ההיצע, והיה ברור לפונים "שחנות המצויה בתחנה מרכזית גדולה יכולה לספק לבעליה פרנסה נאה, וכך גם היה בפועל". מר רודיק הוסיף, כי לא הבטיח בשם הנתבעת פרנסה לרוכשי החנויות או לצאצאיהם, שכן "הם עצמם האמינו בכך ולכן פנו אלי בבקשה לרכוש". בתצהיר עדותו הראשית הוסיף מר רודיק והתייחס באופן פרטני לעדויותיהם של הגב' שכטמן, הגב' יהודית סודרי והגב' רחל לוי, ומסר, כי לא שכנע את קרוביהן לרכוש חנויות בתחנה המרכזית ולא הבטיח להם פרנסה. 27. בחקירתו הנגדית נשאל מר רודיק על המידע שהיה ברשותו בעת הקמת התחנה ופתיחתה לציבור, על כוונותיה של אגד, וכך השיב (עמ' 49 לפרוטוקול): "ש. אתה לא סיפרת לאף רוכש עד מתי אגד אמורה להישאר בתחנה? ת. רק פתחו את התחנה, מישהו ידע שבשנת 2005 אגד זזה משם? אם מישהו קונה דירה הוא יודע כמה זמן הדירה הזו תהיה שלו? ש. כלומר, כשאתה מכרת את החנויות האלה, אתה לא ידעת ולא חשבת שהתחנה הולכת לעמוד שם בסביבות 20 - 25 שנים? ת. לא. לא עלה על הדעת דבר כזה, שאחרי 25 שנים אגד יעזוב למקום אחר." ו. שתי צורות למצג השווא 28. טענת התובעים היא, כי הנתבעת הציגה בפניהם מצג שווא. למצג השווא שתי צורות אפשריות. בצורתו האחת, מצג השווא הוא תוצאה של תרמית, והוא עוולה לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), ובאפשרות השניה הוא תוצאה של מעשה רשלנות (מצג שווא רשלני), ואז יש לבחון את יסודות עוולת הרשלנות. ככל שמדובר במצג שווא שהוא תרמית, על התובע להוכיח, שכבר בשלב ההתקשרות ידע המפר שהמצב העובדתי שונה מזה שהוא מציג לצד הנפגע, והמפר הציג לנפגע את המצג הכוזב על מנת שהנפגע יפעל על פיו. ככל שמדובר בבחינת יסודות עוולת הרשלנות, יש לבחון, האם הצד שהציג את המצג הפר חובת זהירות, שהיה חב בה כלפי הנפגע. בשתי הצורות בהם מתקיים מצג שווא, בין כמעשה תרמית ובין כמעשה רשלנות, נדרש התובע להוכיח, שהוא הסתמך על המצג הרשלני באופן סביר ועקב כך נגרם לו הנזק (רע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) 276, פיסקה 27 מפי כב' השופטת ט' שטרסברג כהן). עוד יש להוסיף, כי אין חובה שהמצג יוצג ישירות על ידי המפר לנפגע, ויתכנו מקרים בהם תוטל אחריות על הנתבע (מציג המצג) גם כאשר התובע פעל על סמך מצג שהועבר אליו על ידי גורם ביניים, ולאו דווקא ישירות מהנתבע (ע"א 5302/93 בנק מסד בע"מ נ' לויט, פ"ד נא(4)591, פיסקה 11 מפי המשנה לנשיא ש' לוין). 29. ככל שמדובר בתובעים שלפני, אם יצרה הנתבעת מצג שווא כלשהו, הרי יכולה הייתה ליצור מצג זה, בראש ובראשונה כלפי אותם רוכשי חנויות שרכשו את חנויותיהם ישירות ממנה. על כן, בשלב הראשון בכוונתי לבחון האם נוצר מצג שווא, בין כתרמית ובין כמעשה רשלנות כלפי אותם תובעים שרכשו חנויותיהם מאת הנתבעת, ורק לאחר מכן ניתן יהיה לבחון, האם מצג זה הועבר על ידי רוכשי החנויות, שרכשו חנויותיהם ישירות מאת הנתבעת, ליתר רוכשי החנויות. 30. את רוכשי החנויות בתביעה שלפני ניתן לחלק לשלוש קבוצות: קבוצה א': קבוצת התובעים שרכשו את חנויותיהם ישירות מאת הנתבעת. תובעים אלה הם מר בני פורת (התובע מס' 1), הגב' יהודית סודרי (תובעת מס' 10), הגב' רחל לוי (תובעת מס' 12) והגב' פנינה שכטמן (תובעת מס' 15). קבוצה ב': קבוצת האנשים שרכשו חנויותיהם מאנשים שרכשו את חנויותיהם ישירות מהנתבעת, ואשר העידו במשפט. על קבוצה זו נמנה מר ניסים כהן, אשר רכש את חנותו מאת מר בני פורת (התובע מס' 1). ביחס לקבוצה זאת יהיה צורך לבחון, על סמך העדויות שנשמעו, מה היה המצג שהרוכש הראשון (מר פורת) העביר למר ניסים כהן. אעיר, שמר יוסי לוי (התובע מס' 2) רכש חנות ממר יוסף מנחם (תובע 13), אלא שרכישה זאת נעשתה בשנת 1991 לאחר שמר לוי כבר היה בעלים של חנויות אחרות בתחנה, ועל כן לא יכולה להיות בפיו טענה, כי רכש את החנות על סמך מצג שמר מנחם העביר לו ביחס לתקופת פעולתה של התחנה המרכזית. הוא הדין עם הגב' יונה לאה (התובע מס' 4), שרכשה חנות ממר מנחם בשנת 1991 לאחר שכבר היו בבעלותה חנויות אחרות. קבוצה ג': קבוצת האנשים אשר לא רכשו חנויותיהם ישירות מאת הנתבעת, והאנשים שמכרו להם את החנויות לא העידו במשפט. על קבוצה זאת נמנים מר ירון לוי (תובע מס' 2 שרכש חנויות מבנק הפועלים וממר שטרית), הגב' יונה לאה (התובעת מס' 4 שרכשה את חנותה הראשונה בשנת 1979 מחברה בשם "אומגה"), הגב' פרוצ'נסקי (תובעת מס' 3, שרכשה את חנותה בשנת 1979 מבני הזוג ירקוני), מר ניסים לוי (תובע מס' 16, שרכש את חנותו בשנת 1981 מצבי ושרה לחר), הגב' שושנה חיים (תובעת מס' 8, שירשה את החנות מאביה), מר ליאון ליבני (תובע מס' 9, שרכש את חנותו ממר ברונפמן והוצאת מודיעין בע"מ), מר איל לוי (תובע מס' 6, שרכש את חנותו בשנת 1995 מחברת "סטימצקי") ומר יוסף מנחם (תובע מס' 13, שרכש את חנותו בשנת 1988 ממר אלי ששון). ז. הקבוצה הראשונה 31. כאמור התובעים הנמנים על קבוצה זאת רכשו את זכויותיהם, לפחות באחת מהחנויות שבבעלותם, ישירות מאת הנתבעת, ועל סמך המצגים שהציגה להם הנתבעת, ולמען הדיוק, מר רודיק, אשר טיפל במכירת הזכויות מטעם הנתבעת. התובעים שעמדו בקשר עם מר רודיק מסרו, כי מר רודיק אמר להם שהחנויות תספקנה להם פרנסה למשך שנים רבות, להם ולצאצאיהם, ולעומת זאת מר רודיק מכחיש דברים אלה. מכל מקום, השאלה העיקרית היא, האם היה בידי מר רודיק מידע שלא היה בידי התובעים, ואם היה בידו מידע כזה, כיצד הוצג המידע לתובעים. ככל שמדובר במצג שווא שהוא תרמית שהנתבעת ביצעה כלפי התובעים, כי אז היה על התובעים להוכיח את היסודות הקבועים בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובע לאמור: "תרמית היא הצג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון." בשום מקרה, התובעים שעמדו בקשר ישיר עם מר רודיק, לא העידו ולא הוכיחו, שמר רודיק ידע, שעה שניהל עמם את המשא ומתן ביחס לרכישת חנויותיהם, כי בחלוף 25 שנים ממועד פתיחת התחנה המרכזית, שהייתה אז תחנה גדולה וחדשה ובבנייתה הושקעו סכומי כסף גדולים, יתבצעו שינויים במערך התחבורה בחיפה, ותיבנינה שתי תחנות מרכזיות חדשות. לא הוכח אפוא, שמר רודיק הציג לתובעים מידע כוזב, ביודעו שהוא כוזב, או הסתיר במתכוון מידע רלבנטי מפני התובעים, או הציג להם מידע רלבנטי בצורה מטעה, ומתוך כוונה להטעות אותם. על כן, אין לומר שהנתבעת ביצעה תרמית כלפי התובעים במצג שהציגה להם בעת כריתת החוזים עמם. בכך נשמט למעשה הבסיס לעוולת התרמית. 32. אף בהתייחס לאפשרות שמר רודיק הציג לתובעים שנשאו ונתנו אתו מצג שווא רשלני, נראה שלא בוצעה עוולה כלפי התובעים. בזמן שהנתבעת ניהלה משא ומתן עם התובעים הנמנים על קבוצה א', חלו עליה חובות שונות מתחומי דיני החוזים ודיני הנזיקין, ולצד חובתה של הנתבעת לנהל עם התובעים משא ומתן בתום לב, חלה עליה חובת זהירות שלא להציג בפניהם מצגי שווא רשלניים. ואולם, בבחינת העובדות הרלבנטיות למועד כריתת החוזים, שנכרתו בין התובעים הנמנים על הקבוצה הראשונה והנתבעת, לא ניתן לומר, שהנתבעת (או מר רודיק שנשא ונתן עם התובעים בשמה) הפרה את חובות הזהירות שהיא חבה כלפי התובעים והציגה לתובעים מצגי שווא רשלניים. כאמור, החנויות נמכרו לתובעים עוד לפני שהתחנה המרכזית, שהייתה אז בשלבי בניה, פתחה את שעריה, והערכתו של מר רודיק, כי החנויות תספקנה פרנסה לשנים רבות, לאור תנועת הנוסעים הערה שהייתה צפויה בתחנה, לכשתפתח את שעריה, לא הייתה הערכה שניתן לייחס לה רשלנות. במילים אחרות, בידי הנתבעת לא היה מידע על כך שבחלוף 25 שנים תיבנינה שתי תחנות מרכזיות חדשות והתחנה, שאז עמדה עוד בשלבי בניה, תסגר. ממילא לא ניתן לומר, שהמידע הוצג לתובעים בצורה רשלנית. על כן, בחומר הראיות אף לא מצוי הבסיס הדרוש לחיוב הנתבעת בעילת מצג השווא הרשלני. 33. במשך תקופה של כ- 25 שנים, התובעים הפיקו הכנסות נאות מחנויותיהם, וחלקם לא מצאו כל פגם במצגים שהציג להם מר רודיק, שהרי הוסיפו ורכשו חנויות נוספות לחנות שרכשו מאת הנתבעת באופן ישיר. מר פורת רכש שתי חנויות נוספות, וזאת כבר לאחר שנוכח לדעת, שאכן החנות שרכש מאת הנתבעת מגשימה את ציפיותיו. יתרה מזאת, מר פורת אף ציין בעדותו, כי "לאחר כשנתיים ימים של עבודה בחנות, הגעתי למסקנה כי אכן הבטחתו ששמעון רודיק נתן לי - מתקיימת, וכי אכן מדובר בפרנסה לטווח ארוך, שכדאי לי לטפח ולחזק, כדי שאכן תשמש אחרי גם את ילדי ואת נכדי, ולפיכך קיבלתי החלטה לפרוש מעבודתי ב"אגד" ולהתמסר כל כולי לעבודה בחנות" (וראה סעיף 15 לתצהיר עדותו הראשית, מוצג ת/1). הגב' סודרי (תובעת מס' 10) העידה, כי החנות שהיא ובעלה רכשו הניבה הכנסות נאות, ועל כן הם השקיעו את חסכונותיהם ברכישת חנויות נוספות. אף הגב' לוי (תובעת מס' 12) העידה כי היא ובעלה הפיקו הכנסות נאות מהחנות, וכי מר רודיק צדק כאשר אמר להם שתהיינה להם הכנסות יפות מהחנות. 34. על כן, הנני סבור שלא הוכח בפני, כי הנתבעת הציגה לתובעים הנמנים על הקבוצה הראשונה מצג שווא שבסיסו בתרמית, ואף לא הוכח שנעשה על ידי הנתבעת מצג שווא רשלני. ח. הקבוצה השניה 35. התובעים הנמנים על אנשי הקבוצה השניה הם כאלה שרכשו את חנויותיהם מאנשים שרכשו את חנויותיהם ישירות מאת הנתבעת, ואותם אנשים (אלה שרכשו ישירות מהנתבעת) העידו במשפט. על קבוצה זאת נמנה למעשה אך ורק מר ניסים כהן, אשר רכש את זכויותיו בחנות מס' 14 ממר פורת. לגבי מר ניסים כהן, יש אפוא לבדוק, האם מר פורת העביר לו את מצג השווא שנעשה כלפיו על ידי הנתבעת, באופן המטיל חבות על הנתבעת כלפי מר כהן, הגם שמר כהן לא רכש את חנותו באופן ישיר מאת הנתבעת. 36. כיוון שבפרק הקודם הגעתי למסקנה שהנתבעת לא הציגה מצג שווא למר פורת, לא על דרך המרמה ולא על דרך הרשלנות, לא ניתן לומר שמר פורת העביר למר כהן מצג שווא שיצרה הנתבעת. על כן, אף ביחסים שבין הנתבעת ובין מר ניסים כהן, לא ניתן לומר שהנתבעת הציגה מצג שווא שהועבר לו. ט. הקבוצה השלישית 37. אנשי הקבוצה השלישית הם אנשים אשר לא רכשו חנויותיהם ישירות מאת הנתבעת, והאנשים שמכרו להם את החנויות לא העידו במשפט. כיוון שהתובעים הנמנים על קבוצה זאת לא רכשו את חנויותיהם ישירות מאת הנתבעת, לא ניתן לומר, שהם רכשו את החנויות על סמך המצגים שהנתבעת הציגה להם. נותר אפוא לבחון, האם מצגי שווא שיצרה הנתבעת הועברו לתובעים הנמנים על קבוצה זאת באמצעות מי שמכרו להם את חנויותיהם. ואולם, מי שמכרו לאנשים אלה את חנויותיהם לא העידו במשפט, ועל כן למעשה לא הוכח מה היו המצגים שהוצגו לאותם אנשים, ומה היו המצגים שאותם אנשים העבירו לתובעים הנמנים על קבוצה זאת. על כן, גם התובעים הנמנים על אנשי הקבוצה השלישית לא הוכיחו שהנתבעת ביצעה כלפיהם עוולה של הצגת מצגי שווא, באחת משתי צורותיה. י. סיכום 38. לתובעים, בעת שרכשו את חנויותיהם, הייתה צפיה להפיק מחנויותיהם הכנסות למשך תקופה ארוכה. בכל מועד בו מי מהתובעים רכש חנות בתחנה המרכזית, לא היה ידוע שתיבנינה שתי תחנות מרכזיות חדשות והסדרי התנועה בחיפה ישתנו. רכישת החנויות על ידי התובעים נעשתה על בסיס ההנחה שמדובר בהשקעה טובה, כיוון שמדובר בחנויות הממוקמות במקום בו עוברים אנשים רבים מידי יום. במשך כ- 25 שנים צפייתם של התובעים התגשמה. ואולם, לא מצאתי בחומר הראיות שלפני עילה להטיל על הנתבעת אחריות לאכזבתם של התובעים מכך שהתחנה המרכזית שינתה את פניה. יתרה מזאת, התובעים לא רכשו את החנויות משום שהסתמכו על דבריו של מר רודיק אלא משום שהם עצמם האמינו, כי מדובר בחנויות הממוקמות במקום בו קיימת תנועה רבה של אנשים, אשר יפקדו את חנויותיהם. לדעתי, אין קשר סיבתי בין אמירותיו של מר רודיק, שהתחנה תספק לתובעים ולצאצאיהם פרנסה לשנים רבות, ובין החלטתם לרכוש את החנויות. בעת שהתחנה המרכזית פתחה את שעריה, איש לא ידע, ואף לא יכול היה לדעת, מה צופן העתיד. את העובדה כי בחלוף 25 שנים נעשו שינויים שהותירו את חנויותיהם של התובעים ריקות, לא ניתן לזקוף לחובתה של הנתבעת, ואין מצבם של התובעים, אשר נהנו מהשקעותיהם במשך התקופה בה התחנה המרכזית פעלה, שונה ממצבם של משקיעים אחרים, בהשקעות שונות, שבמהלך הזמן מאבדות את נפקותן. דינם של התובעים בעניין זה אינו שונה מדינו של אדם שבנה תחנת דלק בצד הכביש, ולימים נסלל כביש מהיר במקום אחר, ותחנת הדלק נותרה בשיממונה. דרכו של העולם היא, שהוא הולך ומשתנה עם הזמן. יש מי שהשקעתו צומחת בעקבות השינויים ויש מי שהשקעתו יורדת לטמיון. במקרה שלפני, ולמרבה הצער, החנויות שהתובעים רכשו אינן פעילות, אך את האחריות לכך אין לתלות בנתבעת. 39. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני דוחה את תביעת התובעים. (ב) כפועל יוצא מכך הנני דוחה אף את ההודעה לצד שלישי שהנתבעת שלחה לצד השלישי. (ג) בנסיבות העניין, הנני מחליט שלא לעשות צו לתשלום הוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו.חוזהמצג שווא