משק בית משותף ללא לינה משותפת

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא משק בית משותף ללא לינה משותפת:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית-המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא (כב' השופט י' כהן) מיום 9.9.07 שבו נקבע כי המשיבה זכאית לרשת את המנוח צ' ל' ז"ל (להלן: "המנוח") כבת זוגו על פי הוראת סעיף 55 בחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

המחלוקת העיקרית שלפנינו היא אם הקשר שהיה בין המשיבה והמנוח מילא את התנאים שבחוק בדבר חיי משפחה במשק בית משותף, במיוחד לנוכח מצב דברים שבו בדרך כלל לן כל אחד מהם בדירתו כאשר הדירות סמוכות זו לזו והכול בנסיבות המיוחדות שיפורטו.

1. רקע



המערערים הם בניו של המנוח, ילדיו מאשתו המנוחה שנפטרה לפניו, בשנת 1993. המנוח נפטר ביום 6.1.03 כשהוא כבן 68 שנה, בלי שהשאיר אחריו צוואה. בשמונה שנות חייו האחרונות, משנת 1994 ועד לפטירתו (להלן: "התקופה הרלוונטית") קיימו המנוח והמשיבה קשר זוגי, שמהותו, טיבו ומאפייניו היו במרכז המחלוקת בבית משפט קמא. המנוח לא השאיר אחריו צוואה, ובתקופה הרלוונטית לא היו המנוח והמשיבה נשואים לאדם אחר.




בשנת 1962 נישאו המנוח ואשתו המנוחה. הם רכשו לעצמם דירה ברחוב הרשות 9 בהוד השרון שבה התגורר המנוח עד יומו האחרון. לבני הזוג נולדו שני בנים – המערערים, ילידי השנים 1963 ו- 1965. שני המערערים רווקים.




המשיבה, ילידת שנת 1939, התגוררה אף היא, מאז עלייתה ארצה בשנת 1950, בהוד השרון. היא נישאה בשנת 1963, אך הנישואין לא עלו יפה והיא נפרדה מבעלה לאחר זמן קצר. מנישואין אלו נולד בנה היחיד של המשיבה שהוא נשוי ואב לנכדיה.




המשיבה והמנוח הכירו בערך בשנת 1957, כאשר המנוח היה פעיל במפלגת העבודה בסניף הוד השרון והמשיבה עבדה שם כפקידה. בשנת 1994, כשנה לאחר פטירת אישתו של המנוח, החל להתפתח קשר זוגי הדוק בין המנוח לבין המשיבה. כאמור, טיבם של קשרים אלו עומד ביסוד המחלוקת בערעור זה.




עד שנת 1996 התגוררה המשיבה ברחוב בן-גוריון בהוד-השרון. בשנת 1996 מכרה המשיבה את דירתה ורכשה דירה ברחוב הרשות 3 בהוד השרון, סמוך מאוד לבית מס' 9 שבו התגורר המנוח, כאשר שני הבתים דומים ונמצאים לצד אותה חצר המשמשת גם לחנייה משותפת של דיירי שני הבתים.




לאחר פטירת המנוח התגלעה מחלוקת בין בעלי הדין באשר למעמדה של המשיבה כבת זוגו כמשמעות מונח זה בסעיף 55 בחוק. למען ירוץ הקורא נביא מעתה את לשון הוראת סעיף 55 בחוק:


"איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש."



המשיבה טענה שבמערכת היחסים שהייתה בינה לבין המנוח התקיימו התנאים שבסעיף 55: שהם דבקו לאהבה זה את זה, שהיה ביניהם קשר של בני זוג לכל דבר ועניין ושניהלו משק בית משותף, גם אם לנו לילות רבים כל אחד בדירתו. המערערים המעיטו בטיבה של מערכת היחסים, וטענו שהמנוח ראה בה אך עניין של סיפוק צרכים חברתיים, נוחות וכדאיות כלכלית. כן טענו המערערים שהמנוח לא ראה במשיבה את בת זוגו והתכוון שלא תירש אותו.


2. פסק דינו של בית-משפט קמא



מסכת הראיות שנפרשה לפני בית משפט קמא הייתה כדבריו "רחבת היקף". הופיעו לפניו עדים רבים, והוגשו ראיות חפציות לרבות מסמכים, קלטות חוזי, תמלילי שיחות שהוקלטו, תמונות ומכתבים. בית המשפט ספר ומנה 25 תצהירי עדים שהגישה המשיבה (כולל עדותה שלה) ועוד 20 תצהירי עדים שהגישו המערערים (כולל תצהיריהם שלהם), אך אין חולק שבספירה זו נפלו טעויות והמספרים הנכונים קטנים יותר.




בית משפט קמא קיבל את טענת המשיבה כי היחסים שבינה לבין המנוח מילאו את התנאים הנדרשים בסעיף 55 והכיר בה בת זוג של המנוח, היורשת לפי דין מחצית מעיזבונו.




לא הייתה מחלוקת שהמנוח והמשיבה לא היו נשואים זל"ז. אמנם המערערים טענו שהמשיבה לא הוכיחה שלא הייתה נשואה לאחר, אך בית המשפט דחה את טענתם, מהטעם שהמשיבה ואחותה העידו על מעמדה כגרושה וב"כ המערערים לא חקר בחקירה שכנגד בעניין זה והמערערים לא הביאו ראיות לסתור. נקבע אפוא כי בשעת מותו של המנוח אף אחד מהשניים לא היה נשוי לאדם אחר. המנוח גם לא השאיר אחריו צוואה. לפיכך התמקדה המחלוקת באשר לתחולת סעיף 55 בשאלה אם חיו המשיבה והמנוח "חיי משפחה במשק בית משותף".




בחלקו הראשון של פסק הדין סקר בית המשפט את פסיקת בית המשפט העליון באשר לטענת המערערים, המתבססת בין השאר על כותרתו של סעיף 55 "מעין צוואה", כי על הטוען לזכות לפי אותו סעיף להוכיח גם כוונת הורשה מצד המנוח. בית המשפט הראה שאמנם בתחילת הדרך, בתקופה הראשונה שלאחר חקיקת חוק הירושה, נשמעו דעות שאכן נדרשת גם הוכחת כוונה שכזו בראיות חיצוניות (ע"א 235/72 בירנבאום נ' עזבון המנוח יעקב לוין ז"ל, פ"ד כ"ז 645, 649 (1973), דברי השופט קיסטר). אולם, בית המשפט מצא שבסופו של דבר אימצה הפסיקה את הגישה שהוראת סעיף 55 אינה דורשת כוונת הורשה שיש להוכיחה מעל ומעבר להוכחת התקיימותם של התנאים שבסעיף 55 (לאחרונה בדברי הנשיא ברק בע"מ 9607/03 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, , ניתן ביום 29.11.2006)). לפיכך קבע בית המשפט שאין צורך לתור אחר כוונתו של המנוח. בית המשפט דחה כעניין שבעובדה את גרסת המערערים ועדה מטעמם, שטענו שהמנוח אמר שהמשיבה אינה בת זוגו ולא תזכה בחלק מעיזבונו.




באשר לדיבור "חיי משפחה במשק בית משותף" הציב בית המשפט לעצמו שאלה, שאותה שבים המערערים ומניחים לפתחנו, כדלקמן: "הניתן לקבוע קיומם של 'חיי משפחה' ו'משק בית משותף', על אף לינה דרך כלל או אף באופן קבוע בדירות נפרדות" (עמ' 6 בפסק הדין).




בית המשפט סקר את הפסיקה של בית המשפט העליון ושל בתי המשפט המחוזיים בשאלה מהו "ניהול משק בית משותף", וכך גם את פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה בשאלה מהם "מגורים משותפים". בית המשפט מצא שהפסיקה מכירה במגורים של בני זוג כמשותפים "גם אם מסיבות שונות הלינה אינה משותפת" (עב"ל (ארצי) 1169/01 אביטל נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, , ניתן ביום 10.5.2004), מפי סגנית הנשיא השופטת א' ברק), אפילו בני הזוג מתגוררים כל אחד בדירתו אך נוהגים להיפגש לצורכי בילויים, אכילה במסעדות וטיולים (תע"ז (מח' חי') 2063/96 מועלם נ' היוהמ"ש (לא פורסם, , ניתן ביום 10.8.98), מפי השופט גרשון), וכי "את המושג 'מגורים משותפים' אין להכניס לסד נוקשה וכללי שעל פיו יבחן כל מקרה ומקרה, אלא שומה על בית המשפט לבחון את מרכיב המגורים במקרה הקונקרטי" (תמ"ש (ת"א) 35924/99 ד' ו' נגד י' א' (לא פורסם, , ניתן ביום 14.5.2006) מפי השופט שוחט, פיסקה 12(א) בהחלטה)).




על יסוד האמור לעיל מצא בית המשפט "מהווה מבחן המגורים המשותפים (ולמעשה, הלינה המשותפת) אך ורק אחד מהגורמים הרבים המשפיעים על ההחלטה בסוגיית זיהוים של: 'חיי משפחה במשק בית משותף'" (עמ' 9), ואין בסעיף 55 העדפה של מבחן המגורים המשותפים על פני התנאים האחרים לקביעת חזקת קיומם של חיי משפחה במשק בית משותף. עוד סבר בית המשפט שמגורים משותפים "אינם מתייחסים דווקא ללינת לילה משותפת" (עמ' 10).




לסיכום המבחן שעל פיו יש לקבוע אם התקיימו חיי משפחה במשק בית משותף הביא בית משפט קמא את דברי השופט י' שילה (תיק עז' 1180/69, בעניין עיזבון המנוח הויגרשטיין ז"ל (לא פורסם)), כפי שהובאו בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ע"א 79/83 היועמ"ש נ' שוקרן, פ"ד לט(2) 690, 695-694 (1985), כדלקמן:


"'קיצורו של המיבחן אינו אלא קביעה אם היחסים בין בני הזוג שבהם דיבר סעיף 55 עולים בקנה אחד עם יחסים בין בני זוג נשוי. אך המבחן הוא גמיש ביותר כי אין לו מתכונת אחת של 'חיי משפחה במשק בית משותף' המצויה אצל כל הזוגות הנשואים ושונים הדברים כמעט מזוג לזוג לפי השוני בגילם, השכלתם, מזגם, השקפת עולמם, ארץ מוצאם, הרגלי חייהם, מקצועם, מצבם הכספי, מצב בריאותם וגורמים רבים אחרים שלא נצליח למנותם ולמצותם כאן. כך שאין לך מבחן נוקשה אובייקטיבי אלא מעין תדמית משתנית של יחסים בין בני זוג שמרכיביה שונים מזוג לזוג. מאידך ישנם גורמים קבועים באותו מבחן שמן הצרך לשקול את מציאותם הן מבחינת ישות והן מבחינת כמות. מקדמת דנא ובכל שיטות משפט של בני תרבות מונים שלשה יסודות בנישואין ועל המישורים של שלשת יסודות אלה מצויים הגורמים הקבועים של המבחן בו אנו עוסקים. 1) יסוד האישות ('עונתה' -'torus'). 2) היסוד הכלכלי ('שארתה וכסותה - 'memsa'). 3) היסוד האמוציונאלי ('אהבה, אחוה שלום רעות'). אולם יסודות אלה הם דברים שאין להם שעור וצמצום בממדיהם ואפילו העדר טוטלי מתוך סבה מבוררת של אחד מהם אינם עשויים בהכרח לקלקל את השורה'".



לפיכך קבע בית משפט קמא שאת נסיבות המגורים המשותפים של המנוח והמשיבה צריך לבחון על פי העובדות המיוחדות להם.




בית המשפט בחן באופן מפורט ומדוקדק את העדויות הרבות שבאו לפניו ואת החומר האחר וקבע ממצאים שבעובדה וממצאים שבמהימנות העדים ובעלי הדין. בית המשפט העדיף באופן ברור את גירסת המשיבה ועדיה ודחה את גירסתם של המערערים ועדים מטעמם. בית המשפט ציין שהמערערים עצמם הודו בחקירה שכנגד בעובדות המלמדות על חיי משפחה של בני זוג במשק בית משותף, כגון שהמערערים עצמם סעדו את ארוחות החגים וסדר פסח בדירתה של המשיבה, ושעדה מטעמם (הגב' דוריס נעים) חזרה בה בחקירה שכנגד מדברים שאינם אמת שאמרה בתצהיר באשר לאמירות שאמר לה המנוח על יחסיו עם המשיבה (פיסקה 32 בפסק הדין).




על יסוד כל אלו השתכנע בית המשפט כי בין המנוח והמשיבה שררה חברות, אינטימיות, דאגה, הערכה, מחויבות, חיבה ואהבה. כדבריו: "השתכנעתי כי בני הזוג החליטו לקשור גורלם זה בזו, וכי דבקו האחד במשנהו ... תוך שהם זקוקים 'זה לזו וזו לזה' ומבלים עיתותיהם יחדיו כמעט לאורך כל שעות היממה" (סעיף 21(ב) בפסק הדין).




באשר לקיום "משק בית משותף" עמד בית המשפט על הקושי המיוחד המתעורר במקרה דנן, כאשר בדרך כלל לן כל אחד מבני הזוג בדירתו בשעות הלילה. אולם, לאחר שבחן כאמור בפרוטרוט את חומר הראיות, הגיע בית המשפט למסקנה כי אף על פי שבני הזוג החזיקו בדירות נפרדות, הם אכן ניהלו משק בית משותף. בין היתר עמד בית המשפט על סדר יומם של בני הזוג, שרוב שעות היממה היו זה לצד זו כולל שינה בשעות אחר הצהריים יחד והכנת ארוחות היום שאותן סעדו יחד, על הארוחות המשפחתיות בשבתות ובחגים שסעדו כאמור עם המערערים וגם עם בנה של המשיבה (לרבות בדירת המשיבה), על השתתפותם באירועים משפחתיים של בני המשפחות הרחבות, על עריכת קניותיהם יחד כאשר המנוח היה משלם בעבורן ועל נסיעות וטיולים משותפים בארץ ובחו"ל, שאין צריך לומר שבאותן הזדמנויות לנו יחד. בית המשפט מצא שהמשיבה אף נהגה לנקות את דירתו של המנוח. בפעמים אחדות שכל אחד מהם אושפז בבית חולים, סעד אותו האחר, וכאשר נפטרו אימה של המשיבה ולאחר מכן גיסה, טיפל המנוח בסידורי ההלוויה והקבורה. שכנים ובעלי חנויות בסביבת מגוריהם ראו את השניים כבני זוג לכל דבר, בין אם ראו אותם ברחוב ובחנויות ובין אם ראו אותם בדירותיהם.


נקבע שעם לילה, כאשר הייתה המשיבה פורשת ללון בדירתה, לאחר שהשניים סעדו אצל המנוח יחד, היה המנוח מלווה אותה לדירתה, מרחק של 30 מטר בלבד. בית המשפט עמד על הנסיבות שהביאו את המשיבה לרכוש דירה הסמוכה לדירתו של המנוח ועל האילוצים שמנעו מבני הזוג להתגורר בדירה אחת. נמצא שהמשיבה רכשה את דירתה, על דעת המנוח, בעידודו ובסיועו, מפני ששניהם חפצו להיות קרובים זל"ז, ושהם לא עברו להתגורר יחד מפני ששתי הדירות היו קטנות, ובנו של המנוח היה נוהג לישון בדירת המנוח (כבר הזכרנו ששני המערערים, בניו של המנוח, לא נישאו מעולם). בית המשפט מצא שרצונם של בני הזוג להתגורר בשתי הדירות נבע בין היתר מתחושת החובה והאחריות של המנוח כלפי בניו שלא הקימו משפחות משלהם ונשארו קשורים לבית הוריהם; לשניהם היו מפתחות לדירת המנוח והם נהגו להיכנס לדירה בלי להקיש בדלת, והמנוח ידע שהם לא יחושו בנוח בדירה שבה יתגורר עם בת זוג.

בית המשפט סיכם זאת כך:

"מגוריהם של בני הזוג בשתי הדירות הסמוכות זו לו, הפכו באופן מעשי, נוכח סדר יומם שתואר לעיל, למגורים במעין דירה גדולה אחת ומשותפת. מעדויות שנפרשו בפני עלה כי לכל אחד מבני הזוג היה את מפתח שתי הדירות, וכי כל אחד מהם נכנס לשתי הדירות ועשה בהן שימוש באופן חופשי. בני הזוג עשו שימוש יחדיו בשתי הדירות, לסעודותיהם, לבישול יחדיו, ללינת צהריים משותפת ולעיתים אף ללינת לילה משותפת".
(ההדגשות במקור; סעיף 43 בפסק הדין)



מסקנה נוספת שאליה הגיע בית המשפט הייתה שבני הזוג אף נהגו ללון בדירת המנוח בסופי שבוע, כאשר בנו של המנוח לא בא לדירתו, ואף במקרים נוספים. בקשר לכך קבע בית המשפט שאפילו נקבל שבדרך כלל לא לנו בני הזוג יחד, אין בעובדה זו כשהיא לעצמה כדי לשלול שניהלו משק בית משותף.


3. עיקר טענות המערערים



הפרשנות המרחיבה שפירש בית משפט קמא את הוראת סעיף 55, במיוחד בהקשר של "משק בית משותף", מערערת את יסודותיה של ההוראה ואינה עולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון.




המנוח והמשיבה ניהלו מערכת יחסים חברית בלבד, ללא חיי משפחה במשק בית משותף. הם התגוררו בנפרד, כל אחד בדירתו, והייתה ביניהם הפרדה רכושית, כאשר כל אחד מהם המשיך לשמור על חשבונות הבנקים הנפרדים שלו.




המנוח והמשיבה נשאו כל אחד בהוצאותיו האישיות, גם כאשר קנו במרכול מצרכים איש לביתו ואישה לביתה.




קביעות רבות שבעובדה שקבע בית משפט קמא שגויות עד כדי כך שעל בית משפט של ערעור לבחון את חומר הראיות ולהגיע לממצאים הפוכים. אין להסתמך על המסקנות העובדתיות של בית משפט קמא, בין היתר מטעמים אלו: בית המשפט התעלם מטענות של המערערים, לא נהג במשנה זהירות הנדרש בדיון בדבר מחלוקת העוסקת באדם שנפטר, המסקנות אינן מתיישבות עם הגיון הדברים, בית המשפט אימץ את טענות המשיבה באופן גורף והתעלם מנטל הראיה החל על המשיבה. בית המשפט החליט על התוצאה ללא בחינה של כלל הראיות.




בית המשפט הסתמך בפסק דינו ואף הביא מובאות משלושה תצהירי עדות ראשית שהגישה המשיבה בכוונה להעיד את המצהירים, אף על פי שבסופו של דבר מצהירים אלו לא העידו ולא נחקרו על תצהיריהם, שלפיכך לא היה ערך לתצהירים אלו כלל וצריך היה לראותם, על פי הדין והסכמת הצדדים, כתצהירים שנמשכו חזרה ולא התקבלו כלל.


4. עיקר טענות המשיבה



המשיבה תומכת בפסק דינו של בית משפט קמא ומתנגדת לטענות המערערים במיוחד נגד קביעות שבעובדה ובמהימנות.




המשפט התמשך על פני כארבע שנים וחצי ונשמעו בו עדויות רבות שאיפשרו לבית המשפט לקבל תמונה מפורטת על הקשר בין בני הזוג והדרך שבה ניהלו את חייהם.




המערערים טוענים לעובדות שלא הוכחו כלל ומסתמכים על טענותיהם בתצהירי עדות ראשית ובסיכומים. המערערים מוציאים קטעי דברים שבפרוטוקול מהקשרם כדי להכשיל את בית המשפט.




גם המנוח ואישתו הראשונה שמרו על הפרדה רכושית מלאה.




בני הזוג נהגו לערוך את עיקר קניותיהם כפעמיים בחודש יחד; המנוח הוא ששילם עבור הקניות. אכן לעתים היה מי מבני הזוג קונה דברים קטנים בהעדר בן זוגו ואז היה משלם בעצמו. היו מקרים שבהם קנו בני הזוג יחד אך מי ששילם היה מי שעמד ראשון בתור והיו גם מקרים שבהם נזכרה המשיבה, עת עמדו בתור לתשלום או מייד לאחר התשלום, שברצונה לקנות דבר מה נוסף, כגון מצרכים אישיים, שאז שבה ושילמה בעצמה.


5. דיון והכרעה

דין הערעור להידחות.



אשר לשאלות שבעובדה: דין הוא שהכרעה בשאלות שבעובדה ובמהימנות מסורה לערכאה המבררת, ששמעה וראתה את העדים, ובית משפט של ערעור יתערב בקביעותיה רק במקרים חריגים. ראו בעניין זה את דברי בית המשפט העליון ששב וחזר על ההלכה במלים אלו:


"הליך הערעור האזרחי נועד לאפשר לבעל דין להשיג על פסק דינה של הערכאה הדיונית ככל שנפלו בו טעויות המצדיקות התערבות. הליך הערעור לא נועד לשמש במה לדיון מבראשית בכל הטענות שנדונו ונדחו בערכאה הדיונית.  בייחוד כך הוא ככל שהדבר נוגע לקביעות עובדתיות ולממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית. בעניין זה פסקנו ושבנו ופסקנו כי לערכאה הדיונית יתרון מובהק על פני ערכאת הערעור כמי שהתרשמה באופן בלתי אמצעי מן העדויות. על כן התערבות בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות יש לה מקום בנסיבות מיוחדות בלבד בהן מתגלה שגיאה בולטת בהחלטתו של בית משפט קמא.
(ע"א 9070/04 חסן נ' חסן (לא פורסם, , ניתן ביום 11.3.07)

דברים אלו חלים ביתר שאת בענייננו שבו המערערים מבקשים לשוב ולדון כמעט בכל קביעה שבעובדה ושבמהימנות, תוך הסתמכות על הסיכומים שהגישו בבית משפט קמא משל היה מדובר בבירור חדש בערכאה הדיונית.



בית משפט קמא ייסד את מסקנותיו הן על האמון המלא שרחש לעדותה של המשיבה, לרבות לדבריה שבסופי שבוע שבהם לא הגיע המערער 2 ללון בבית המנוח היא נותרה ללון בביתו, וכך גם מעת לעת בימות החול (עמ' 34), הן על אמון שנתן בשורה ארוכה של עדים שהעידו לבקשתה על מרכיבים יום יומיים של חיי משפחה בבית ומחוצה לו, הן על חומר הראיות האחר, שכלל, בין השאר, תמונות רבות של בני הזוג בדירת המנוח ובאירועים משפחתיים, לרבות עם בני משפחותיהם והמערערים בכלל זה, תמונות משותפות מטיולים בארץ ובחו"ל, תמונה מביקור של בני הזוג בבית החולים שבו ילדה קרובת משפחתה של המשיבה כששניהם מחזיקים בילדיה, תמונות מביקור אצל בנה ונכדה של המשיבה בקצרין, רישום של רשות השידור מיום 11.5.99 שלפיו הודיע המנוח שהוא מתגורר עם המשיבה בצירוף מס' הזיהוי שלה (מוצג 4 במוצגים שצירפה המשיבה לכתב התביעה), מסמכי אישפוז המלמדים שהמנוח ליוה את המשיבה כבן זוגה, מכתבים שכתב נכדה של המשיבה למנוח ולסבתו, ועוד.




כאמור, היו לפני בית המשפט עדויות משכנעות על חיי היום יום של בני הזוג, חיי משפחה של אהבה, חיבה, תמיכה הדדית, הן בעת שחוק בשמחות משפחתיות בטיולים בארץ ובחו"ל ובחגים, הן בעת בכות כאשר נפטרו אימה וגיסה של המשיבה, או כאשר אושפז כל אחד מבני הזוג בבית חולים פעם ועוד פעם עקב מחלה זו או אחרת. היו ראיות טובות ליחסי משפחה שהיו בין המנוח לבין בנה ונכדה הבכור של המשיבה כמו גם בינה לבין ילדיו המערערים, והיו ראיות באשר לאופן שבו ראו אותם אחרים כבני זוג לא פחות מאלו הנשואים זל"ז.




היו גם ראיות טובות באשר לחיים משותפים משך כל שעות היום, ניהול משק בית משותף, עריכת קניות לבית בצוותא חדא, כאשר המנוח נושא בדרך כלל בהוצאות ואף תומך במשיבה בכסף לצורך אחזקת דירתה, ובלינה משותפת בשעות היום. בית המשפט הסביר את מניעיו של המנוח שלא להתגורר עם המשיבה בדירתו או בדירתה (ראו עמודים 35 – 37 בפסק הדין), ועמד על כך שלשניהם היו מפתחות לשתי הדירות שבהן עשו שימוש דרך קבע, על הקירבה הפיזית המיוחדת שהייתה בין שתי הדירות ועל הנסיבות שבהן רכשה המשיבה את דירתה לנוכח הרצון המשותף לחיים משותפים. אפילו אם היינו מקבלים את טענת המערערים שההסבר שנתן בית משפט קמא להמשך החזקת שתי הדירות אינו מוכח (ובסופו של דבר מדובר בהסבר מתקבל על הדעת), עדיין אפשר היה ליתן הסברים אחרים לכך שהמנוח והמשיבה לא עברו להתגורר יחד באופן מלא. ממילא אין בהסברים אלו כדי לשלול את כוונת הצדדים לחיות כבני זוג זה לצד זה.




למערערים טענות רבות ומגוונות באשר לכל קביעה וקביעה של בית משפט קמא; הם טוענים שחומר הראיות מלמד שנפלו טעויות רבות בקביעות שבעובדה שקבע בית משפט קמא. אולם דומה שלמערערים התחלפו היוצרות, שכן טענותיהם אלו הן טענות שיש להשמיען, והם אכן השמיעו אותן, לפני הערכאה הדיונית. אין מקומן של טענות מסוג זה בבית משפט של ערעור, במיוחד לאחר שבית משפט קמא, כעניין שבהערכת מהימנות, העדיף את עדות המשיבה ועדיה על פני אלו של המערערים שאותן דחה מנימוקים מבוררים. עוד נציין שמצאנו טעם לפגם בדרך טיעונו של ב"כ המערער 1 המפנה בכל טענה וטענה למראי מקום בסיכומיו לפני בית משפט קמא – דבר המקנה משנה תוקף להערתנו דלעיל בדבר מקומן של טענות אלו.




אכן נפלה בפסק הדין טעות כאשר בית המשפט הביא מובאות אחדות מתוך שלושה תצהירי עדות ראשית של מצהירים שבסופו של דבר לא העידו, שלפיכך היה מקום לראות את תצהיריהם ככאלה שלא הוגשו כלל, ובוודאי שלא היה מקום להסתמך עליהם. כך גם נפלה טעות באשר למספר הכולל של העדים כפי שמנה אותו בית המשפט בפסק הדין. אף על פי כן אנו סבורים שלנוכח הראיות הרבות האחרות שבית המשפט הסתמך עליהן בפסק דינו המפורט, לא היה בטעויות אלו כדי לשנות ממסקנותיו כהוא זה, שהרי הממצאים והמסקנות מעוגנים היטב בחומר הראיות האחר. כאמור, גם טענותיהם האחרות של המערערים לגבי ממצאים שבעובדה אינן עומדות. כך למשל אין בכך שביום פלוני שילמה המשיבה מכספה עבור רכישת מוצר לשימוש אישי, אף על פי שהשניים ערכו באותו יום את קניותיהם יחד והמנוח שילם בעבורן, כדי ללמד על הכלל, ואף שמענו מפי ב"כ המשיבה הסבר מספק.




המסקנה העולה עד כה היא שאין מקום להתערב בכל ממצאי בית משפט קמא אם באשר לעובדות אם באשר למהימנות בעלי הדין והעדים.




נותרה לדיון הטענה שהואיל ובני הזוג לנו בדרך כלל איש בדירתו ואישה בדירתה יש ללמוד מכך שלא ניהלו משק בית משותף. גם בסוגיה זו לא עשה בית המשפט מלאכתו קלה. בית המשפט בחן ובדק את הפסיקה והגיע כאמור למסקנה שלינה משותפת באותה דירה אינה, בנסיבות שלפנינו, תנאי בלעדיו אין לקיום של חיי משפחה במשק בית משותף. בית המשפט הביא שורה ארוכה של פסקי דין העוסקים בהעדר דרישה נוקשה למגורים משותפים ובצורך לבחון כל מקרה לגופו. אכן אפשר לראות את התפתחותה של ההלכה במשך השנים באופן שכיום אין עוד דרישה דווקנית למגורים משותפים בכל עת, ודרישה זו היא אך אחת מיני מאפיינים רבים שעל פיהם נבחנת השאלה אם במקרה פלוני התקיימו "חיי משפחה במשק בית משותף".




בית משפט קמא מצא שהמשיבה לנה בביתו של המנוח בסופי שבוע שבהם בְּנוֹ לא שהה אצלו, ומעת לעת גם באמצע השבוע ושלעתים גם המנוח לן בדירתה. בית המשפט ראה להרחיב את מסקנתו לגבי ניהול משק בית משותף אפילו נהג כל אחד מבני הזוג ללון בדירתו שלו, ואנו סבורים שבדין בחן בית המשפט גם אפשרות זו, שהרי אין לפנינו נתונים על מספר הלילות שבילו השניים יחד, ונוצר הרושם שיתכן כי רוב ימות השנה לן כל אחד מהם בדירתו. בכל מקרה הדרא קושיה לדוכתא, אם אין בלינה הנפרדת של בני הזוג בשתי הדירות, כדי לשלול ניהולו של משק בית משותף.




אנו מצטרפים לבית משפט קמא במסקנתו שחרף העדר לינה משותפת כעניין שבשיגרה עדיין התקיים יסוד משק הבית המשותף. מסקנה זו מיוסדת על הנסיבות המיוחדות שפורטו לעיל, ובין היתר על שטחה הקטן של כל אחת מהדירות, על הגעתם התדירה של בניו של המנוח ללון בדירתו, ועל הקירבה המיוחדת שבין שתי הדירות המאפשרת לראות אותן לצרכינו כמעין דירה מורחבת כאשר כל אחד מבני הזוג פורש לישון בחלק אחר של הדירה. אנו סבורים ששאלת הלינה הנפרדת בענייננו, רלוונטית יותר לשאלת קיומם של חיי משפחה מאשר לשאלת ניהולו של משק בית משותף, אף על פי שהמערערים מבקשים לשלול בנקודה זו בעיקר את יסוד משק הבית המשותף. אכן חיי משפחה הוכחו גם הוכחו והוכח גם ניהול משק בית משותף, עד שבשיקלול כל הטענות נראה לנו שאין לתת משקל מכריע לכך שעם לילה נהגו בני הזוג, פעמים רבות, לפרוש לשנתם כל אחד בדירתו, כאשר המנוח מלווה תחילה את המשיבה לדירתה, מרחק של 30 מטר, ואף עושה כן בלבוש של אדם הנמצא בתוך דירתו. נדגיש שבמשך כל שעות היום היו בני הזוג זה לצד זה ואין לומר שרק "בילו" זה עם זה. בכל מקרה אין עניין הלינה הנפרדת כשהוא לעצמו כה קרדינלי עד שיש בו למנוע את תחולת סעיף 55 על ענייננו, וזאת בהתחשב בכל שאר המאפיינים של חיי משפחה במשק בית משותף שנמצאו, נקבעו ונדונו בפסק דינו של בית משפט קמא. בסופו של דבר, הכלל היסודי הוא שכל מקרה נידון לפי עובדותיו המיוחדות, וכך במיוחד בעניין של החלת הוראת סעיף 55 בחוק. ראו שוב דברי השופט י' שילה שהובאו לעיל, המלמדים שהשאלה העומדת ביסוד סעיף 55 היא אם יחסי מנוח ובת זוגו היו יחסים המאפיינים בני זוג נשוי. אנו סבורים שצדק בית משפט קמא בקביעתו שאכן מילאו המנוח והמשיבה אחר מתכונת חיים של בני זוג הנשואים זה לזה במשק בית משותף, וכאמור אין אנו סבורים שיש בלינה הנפרדת כמתואר לעיל כדי לפגוע בכך.




המערערים טוענים שבני הזוג נהגו בהפרדה רכושית באופן המלמד שלא ראו עצמם כבני זוג החיים חיי משפחה במשק בית משותף. בית המשפט קמא קבע כי גם בין המנוח לאישתו אם ילדיו הייתה הפרדה רכושית משך שנים רבות. בהתחשב בהיותם של שני בני הזוג דנן אנשים מבוגרים שפרשו מעבודתם, אין בעצם החזקת חשבונות בנק נפרדים כדי לאיין את היסודות שבסעיף 55. נזכיר שהמנוח הוא שפעל בחשבונה של המשיבה וטיפל בהשקעת כספיה באופן המלמד שנתנה בו אמון מלא.




אין ממש בטענת המערערים שבית המשפט לא נהג משנה זהירות כאשר מדובר בטענות נגד נפטר, שהרי היו לפניו די ראיות טובות כדי לקבוע את אשר קבע. כך גם אין ממש ביתר טענות המערערים. כאן אולי המקום להזכיר שמחד גיסא המערערים טוענים שאילו רצה המנוח להוריש חלק מעיזבונו למשיבה היה עליו לעשות צוואה ומאידך גיסא הם העידו שהמנוח אמר להם שהוא בטוח שהמשיבה לא תזכה בירושתו כבת זוגו כיוון שאינה כזו שעל כן לא ראה צורך לעשות צוואה. כזכור המערערים אף העידו מטעמם עדה שתיארה דברים דומים שאמר לה המנוח, אך חזרה בה בחקירה שכנגד באופן המעורר תהייה מדוע זומנה מלכתחילה, וכיצד הגישו המערערים את תצהירה שהאמור בו התגלה כסיפור בדים.




לפני סיום נדון בבקשה לרשות לערער שהגישו המערערים על אי מתן צו איסור פירסום לגבי פרטים מזהים של המנוח ובעלי הדין. בעניין זה נאמר שפסק הדין של בית משפט קמא פורסם באתרים רבים ואין אנו רואים אפשרות להורות על מתן צו בדיעבד להסתרת פרטים מזהים כפי שפורסמו. עם זאת אנו מורים שפסק דיננו וכל התייחסות אליו יעשו ללא זיהוי של שמות המנוח ובעלי הדין.


6. סוף דבר

הערעור נדחה.

המערערים ישאו בשכר טרחת עו"ד של המשיבה בסכום של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ.

המזכירות תעביר למשיבה את הפיקדון שהפקידו המערערים על חשבון צו ההוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מהי שותפות ?

  2. ההגדרה של שותפות

  3. שותפות זוגית

  4. מחיקת שותפות

  5. הוכחת שותפות

  6. שותפות ללא הסכם

  7. הסכם ייסוד שותפות

  8. אי רישום שותפות

  9. פירוק הסכם שותפות

  10. חברה מעין שותפות

  11. פירוק שותפות במוסך

  12. חלוקת שותפות בחברה

  13. פירוק שותפות בנגריה

  14. שותפות שהפסיקה לפעול

  15. הגדרת שותפות עסקית

  16. עורך דין פירוק שותפות

  17. גילוי מסמכים - שותפות

  18. יחסי שותפות עם עירייה

  19. פירוק שותפות במקרקעין

  20. בעלות משותפת במקרקעין

  21. יחסי עובד מעביד שותפות

  22. פירוק שותפות בעסק משפחתי

  23. שותפות או יחסי עובד מעביד

  24. ביטול שותפות שירותי שמירה

  25. חוזה שותפות לטובת צד שלישי

  26. תביעה לפירוק שותפות עסקית

  27. זיכוי על צריכת מים משותפת

  28. תביעה לתשלום רווחים משותפות

  29. תביעה בגין עסקת השקעה משותפת

  30. משק בית משותף ללא לינה משותפת

  31. פירוק שותפות בגלל מצב בריאותי

  32. תביעת שותף לקבלת חלקו בשותפות

  33. משיכת משכורת ע''י שותף משותפות

  34. הודעה חד צדדית על סיום שותפות

  35. תיאום הוצאות שותפות עורכי דין

  36. התנגדות לפירוק שותפות במקרקעין

  37. ניכוי הוצאות מימון שותפות במיזם

  38. צריכת מים משותפת של עסק בבניין

  39. בניה בקרקע משותפת ע''י אחד השותפים

  40. סעיף אי תחרות בהסכם לפירוק שותפות

  41. הזרמת כספים לחברה במסגרת הסכם שותפות

  42. בוררות לגבי הפרדת הפעילות העסקית של שותפות

  43. תביעה לפירוק השיתוף עקב סכסוכים ביחסי שותפות

  44. העברת כספים מחשבון פעילות משותפת לחשבון פרטי

  45. הסכם לייסוד שותפות ייעוץ והכוונה ופירסום חברות

  46. פירוק שותפות במקרקעין על ידי מכירת זכויות המיעוט

  47. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון