קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נוהג הארכת חוזה רטרואקטיבית: עסקינן בתביעת י.נ. שני ניהול פרוייקטים בע"מ (להלן: "שני" או "התובעת"), כנגד משרד הבינוי והשיכון (להלן: "משב"ש" או: "הנתבעת" או: "המדינה"). התביעה הוגשה בגין עבודות פיקוח שביצעה התובעת בעבור משרד הדתות בעבר, בעילה חוזית ובעילה נזיקית. לטענת התובעת לא שולמה לה התמורה בגין הפרויקטים שביצעה. כן דורשת התובעת פיצוי בגין נזקים בדמות מניעת רווח עתידי, פועל יוצא של הפרת החוזה של הנתבעת, וכן פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה. רקע עובדתי 1. ביום 09/05/02 התקשרה התובעת בחוזה (להלן: "החוזה") (מוצג ת/2) עם המשרד לענייני דתות (להלן: "המשרד"), לביצוע פיקוח הנדסי על שיפוץ ובניית מקוואות, כאשר תוקף החוזה הינו מיום 01.05.02 ועד ליום 31.12.02. למשרד ניתנה האופציה להאריכו בשנה בכל פעם, ובסך הכל בשלוש שנים נוספות. התובעת ביצעה עבודות פיקוח שונות במהלך השנים 2002, 2003, ובשנת 2004 החלה מערכת היחסים בין הצדדים לעלות על שרטון, כאשר הנתבעת סירבה לשחרר סכומים מסוימים שהגיעו לתובעת על פי חוזה, ובדיעבד התברר כי היא בדקה אי סדרים בפעילות התובעת. בגין אותם אי סדרים טוענת כעת הנתבעת כי היא פטורה מתשלום לתובעת עקב העובדה כי אי הסדרים השונים העולים מחקירותיה מהווים הפרת החוזה על ידי התובעת. הנתבעת סיימה את החוזה באופן פורמלי במכתב שנשלח ביום 02.02.05 (הוגש כמוצג ת/45). התכתובת בין הצדדים בשנת 2004 2. התובעת פנתה לנתבעת מספר פעמים בדרישות לתשלום עבור העבודות. תשובה נתקבלה רק ביום 23.05.04 מאת מר דן ג'ונה סגן החשב הכללי של משב"ש שמסר כי דרישות התשלום של התובעת נמצאים בבדיקת יחידת הביקורת של המשרד (ת/15). פניות נוספות לתשלום חלק מהחוב מיום 27.05.04 לא זכו למענה, וביום 06.06.04 נשלח מכתב מבא כוחה של התובעת אל מנכ"ל המשרד לענייני דתות לשעבר, עו"ד שפיגלר, ובו דרישה לתשלום החוב. תוך כדי המשך עבודתה של התובעת בשנת 2004, המשיכו להישלח מכתבים מאת ב"כ של התובעת אל נושאי תפקידים במשרדי האוצר, השיכון והבינוי, וכן פניה ליועץ המשפטי לממשלה. בסופו של דבר, כפי שנאמר לעיל, סיימה הנתבעת את החוזה באופן פורמלי, ללא תשלום של הסכומים המגיעים לתובעת על פניו, תוך הודעה כי התובעת הפרה הפרות יסודיות את החוזה, וביניהן בגין אישורי עבודות - שלא בוצעו, באופן עריכת מכרז ובחירת הזוכה באופן קלוקל. בכך בא הקץ ליחסים בין הצדדים. טענות הצדדים 3. התביעה נסבה כאמור, על העבודות שביצעה התובעת ועל שכרה המגיע לה לטענתה לפי חוזה, ובנוסף תובעת היא פיצוי בעבור נזק נוסף שמהווה לטעמה תוצאה מסתברת של ההפרה. הנתבעת טוענת ראשית כי לא קיים חוזה התקשרות המחייב אותה לשלם בעבור עבודות שנעשו מתום שנת 2003 ואילך. שנית, נטען כי התובעת הפרה את חובותיה על פי חוזה ההתקשרות, ובכללן מתן יעוץ קלוקל לועדת המכרזים לה מונתה כיועצת, אי פיקוח כיאות על הקבלנים עליהם מונתה כמפקחת, אישור חריגות מההזמנות באופן שיטתי, ואישור חשבונות שאינם תואמים את הביצוע בפועל. וכן, אישור לחברת יובל הירדן (קבלנית מבצעת) שלא לבצע פריטים מסוימים ללא אישור ממשב"ש. טענתה זו של הנתבעת מועלית בגדר טענת קיזוז, יען כי גם אם אין היא פטורה מחובתה החוזית לשלם לתובעת בעבור עבודותיה, הרי שהיא פטורה מתשלום עקב קיזוז נזקיה העולים על חובותיה לתובעת. דיון החוזה בין הצדדים 4. שכרה של התובעת לפי חוזה מבוטא באחוזים מגובה העבודה המפוקחת. בחוזה קיים סעיף הקובע תקרה לסכום שכרה המאושר של התובעת. עם זאת, יש לציין, כי הנתבעת הרחיבה את היקף ההתקשרות המאושר פעמיים, ובאופן רטרואקטיבי. בפעם הראשונה ביום 10.10.02, ובפעם השניה ביום 21.07.03. אף על פי כן טוענת הנתבעת כי אין עליה חובה לשלם לתובעת על עבודות שנעשו בשנת 2004, שכן אלו לא היו במסגרת חוזית. הנתבעת ממשיכה ומביאה את ע"א 5315/06 עמותת נאות רעות נ' מדינת ישראל (להלן: "עניין עמותת נאות רעות"), כתנא דמסייע לכך שאין לחייבה להתקשר עם התובעת ללא חתימת המנהל המוסמך על החוזה הרלוונטי לאותה תקופה. בעניין זה יש לציין פסיקה מאוחרת יותר, בדבר סעיף 203 לפקודת העיריות שניתן ממנו להקיש למחלוקת זו (ראו למשל ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים, (22.01.09)). טענה זו יש לדחות מכל וכל. בעניין עמותת נאות רעות לא היה קיים חוזה כלל, והוא עסק בהבטחה שלטונית מחייבת. בעניינינו, אין עוררין כי מדובר בחוזה בר תוקף שאושר על ידי הרשויות המוסמכות. השאלה בעניינינו היא, האם העובדה כי הנתבעת לא חתמה על הארכת חוזה ההתקשרות בשנת 2004 מלמדת כי אין לראות במערכת היחסים בין הצדדים בשנה זו, מערכת יחסים חוזית. אני סבור כי העובדה שהצדדים האריכו את משך ההתקשרות פעמיים באופן רטרואקטיבי, די בה בכדי לייצר נוהג בין הצדדים, וממילא היות והנתבעת ידעה על כך שהתובעת ממשיכה לבצע את מטלותיה לפי חוזה ונמנעה מלהודיע לה כי החוזה אינו בתוקף, היא מושתקת מלטעון כי החוזה פג מכח חובתה להתנהג בתום לב. המשמעות היא, כי הצדדים בהתנהגותם הסכימו כי ללא הודעת ביטול, הרי שהחוזה בין הצדדים תקף, עד לגבול הכתוב בחוזה (3 שנים). משהחוזה בין הצדדים היה בתוקף, הרי שעיכוב התשלום בידי הנתבעת, אף ללא מתן סיבה או הסבר, מהווה הפרה. טענת הקיזוז של הנתבעת 5. הנתבעת מעלה שורה של טענות כנגד התובעת, שיש בהן לטעמה כדי לדחות את תביעתה של התובעת. נדון בהן כסדרן. יש לציין, כי המדינה טוענת בעילות חלופיות מתחום דיני החוזים והנזיקין. יש לאמר כבר כאן, כי חיובייה החוזיים של התובעת, אשר נטען לגביהן כי הופרו, הינם חיובי השתדלות. חוזה שכזה, יוצר חובת זהירות, בנוגע להתחייבויות ספציפיות. משקבענו שאכן קיימת חובת זהירות בעניינינו, למעשה קיימת זהות בין חיוב בגין עוולת הרשלנות, ובין הפרת חוזה, דהיינו, האחד מלמד על השני. השפעה במישור החוזי יכולה הייתה להיווצר, במידה וחובתה של הנתבעת לבצע את החוזה הייתה תלוייה בביצוע החוזה על ידי התובעת, אך לא נטען כי זהו המצב בעניינינו. וממילא, שתיקת הנתבעת זמן רב לאחר ההפרות הנטענות, ואף זמן רב לאחר שיכלה לדעת על ההפרות, מאיינת את זכות הביטול שיכלה לקום לה, בסמוך להפרות. בין אם הדבר נובע מהחוזה בין הצדדים ובין אם מהדין הכללי, הרי שבאופן עקרוני אני מקבל את טענות הנתבעת כי קיימת לה הזכות לקזז את נזקיה, אם קיימים כאלה, מהחוזה. עם זאת, אין לדון במרבית מהטענות שמעלה הנתבעת, מהסיבה הפשוטה שהפרותיה הנטענות של התובעת הן מינוריות בהיקפן, ומכאן שכאלה היו מזכות את הנתבעת לכל היותר בפיצוי כספי, ואין הן מהוות עילה לביטול. הנתבעת לא צירפה אומדן נזק להפרותיה הנטענות, ומשכך אין לדון בהם. והכיצד תוכל הנתבעת לקזז סכומי כסף, וסכומים כאלה אינם מוכחים על ידיה? בעניין אחד יש לדון עד תומו, והוא טענת הקיזוז של הנתבעת בנוגע ליעוץ הקלוקל לוועדת המכרזים, וזאת מהטעם הבסיסי, שהנזק הנטען שם הוא כה גדול בהיקפו, עד שאם תתקבל טענה זו, יש בכך בכדי לבלוע את תביעתה של התובעת במלואה. זה המקום לציין, כי בחירתה של הנתבעת להעלות טענות רחבות היקף, וכאלה שאם יתקבלו, יוכלו לזכות אותה בפיצוי כספי ניכר, על דרך של טענת קיזוז, להבדיל מתביעה שכנגד, תמוהה בעיני. והרי נטל ההוכחה הנדרש הינו זהה, וממילא המדינה אינה נדרשת לשלם אגרה לבית המשפט, שיתכן והיה בה בכדי למנוע תובע פרטי מלממש את זכויותיו בדרך של תביעה שכנגד. בחירתה האסטרטגית של המדינה, אומרת דרשני. . העדים המומחים מטעם המדינה 6. רו"ח קסל העיד לגבי מסכת ההתקשרות של המדינה עם התובעת. ד"ר סרנה, מהנדס בנין במקצועו, העיד בנוגע לאיכות יעוץ התובעת לועדת המכרזים, כפי שיפורט להלן, והאדריכל שמואל זוסמן, העיד בנוגע לעבודות הפיקוח שביצעה התובעת בפועל. מתן יעוץ קלוקל לועדת המכרזים 7. הנתבעת טוענת כי התובעת התרשלה בתפקידה כיועצת במכרז לשיפוץ מקוואות (להלן: "המכרז לשיפוץ מקוואות"), כאשר לא המליצה על עריכת מכרז חדש לאחר קבלת ההצעות הראשוניות במכרז, וכן כאשר קבעה, כי אחת המציעות, חברת טוהר המקוואות (להלן: "טוהר המקוואות"), היא המציעה הזולה. במה דברים אמורים? המדינה ביקשה לבצע שיפוץ במספר מקוואות ולשם כך ערכה מכרז, בה התובעת שימשה כיועצת. תמחור הערכת המציעים התבצע בשיטה הבאה: המציעים נתבקשו לתמחר מספר פריטים, ועורכי המכרז סָכְמ? את ההצעות לכל הפריטים כאשר הם מעניקים לכל פריט משקל זהה (להלן: "שיטת התמחור"). למעשה, הייתה קיימת שונות גבוהה בשימוש בפריטים בעבודות עצמן כך שמציע, שידע על שיטת התמחור, ויכל ככל מציע להעריך את כמות וסוג הפריטים והעבודות שידרשו לביצוע השיפוץ, יכל לבצע מניפולציה בשיטה קלה יחסית. מציע מתוחכם שכזה, יכל אף להציע מחיר נמוך בצורה משמעותית לפריטים יקרים אשר קיים סיכוי גבוה כי לא ידרש לבצעם, ומחיר גבוה לפריטים שאותם יבצע בפועל. כך אכן היה. מתוך ארבעה מציעים, שני מציעים נתנו הצעות נמוכות במובהק לפריטים יקרים (5 ₪ לקירות בטון וכיוצא בזה), והצעות יקרות יחסית לפריטים אחרים, וממילא שני מציעים נתנו הצעות ממוצעות לכל הפריטים. בסופו של דבר נבחרה המציעה הזולה ביותר על פי שיטת התמחור. יש להבהיר כי שיטת התמחור אינה שיטה שהוצעה על ידי התובעת, אלא כי התובעת שמשה כמפקחת על המכרז, שהוכן על ידי הגוף המוסמך על ידי המדינה. אני מסכים עם הנתבעת, כי שיטה זו אינה ראויה, ובחירה בשיטת מכרז שכזו, מהווה התרשלות. אין זה קשה להגיע לתוצאה זו, שכן בצעד קטן נוסף, מתן משקל שונה לפריטים שונים (על פי הערכת כמויות בפועל), יכל עורך המכרז למנוע אפשרות למניפולציה שכזו. בנוסף לכך, הנתבעת מביאה ראיות כי המחיר בפועל של חברת א.נ.ש בע"מ (להלן: "חברת א.נ.ש"), חברה נוספת שהגישה הצעה, הייתה זולה ב35%. יאמר כאן כי הייתה קיימת מחלוקת באשר לדרך הדיונית הנאותה להוכיח נקודה זו, אך משהדברים ברורים ונהירים, אין אני מוצא לנכון להרחיב בנקודה זו. על אף התרשלות זו, נראה בעיני, כי לא ניתן לחייב את התובעת, בנזק שנגרם לכאורה לנתבעת, וזאת מכמה סיבות. אפרט. ראשית, נספח 27 ד' לחוות דעתו של רו"ח קסל (להלן: "חוו"ד קסל"), שהוגשה מטעם המדינה, מביא קטעים נבחרים מתוך פרוטוקול ועדת מכרזים מיום 27.12.01 המראה כי הועדה ידעה על הבעיה במכרז: "יצחק בקאל (חבר ועדת המכרזים - י.ש): במבט ראשון יש לי בעיה עם הפערים האדירים שיש בין הצעות א.נ.ש. וטוהר המקוואות לשני המציעים האחרים. יתכן וחברות א.נ.ש. וטוהר המקוואות יודעות בדיוק מהם המרכיבים הנדרשים בד"כ בשיפוצים אל מול אלה שהשימוש בהם נדיר, ולכן הם נתנו מחירים מצחיקים מחד ומחירים ריאלים מאידך. כמו כן יש אבסורד נוסף המתבטא (מתוך הצעת חברת א.נ.ש), באופן הבא: מחיר חלק A שווה למשל 600 ₪ אותו חלק A בתוספת דבר מה מתומחר למשל ב - 10 ₪." משידעה וועדת המכרזים על הבעיה, על שום מה באה המדינה בטענות לתובעת? שהרי ועדת המכרזים, המורכבת, בין היתר, מאנשי מקצוע, שאף שמו ליבם אל הפגם, היא היא האחראית הראשית על תקינות המכרזים. שנית, עולה מנספח 27 ו' לחוו"ד קסל (פרוטוקול וועדת מכרזים כללית מתאריך 31.12.01), כי קיים היה בזמנו חשש שהצעתה של חברת א.נ.ש אינה עומדת בתנאי הסף של המכרז, וכך נכתב שם: "בהתייעצות עם היועץ המשפטי עו"ד הלל קולין התברר שישנו ספק לעניין עמידת ההצעות של חברת י.י.ר.א וחברת א.נ.ש. בתנאי הסף שנדרשו במכרז שבנדון." (שם, שם). משכך, הצעתה של חברת א.נ.ש אינה אומדן להצעה ריאלית שעמדה בפני הוועדה, ומכאן שהמדינה לא עמדה בנטל ההוכחה לעניין הנזק שסבלה כתוצאה מהתרשלותה של התובעת. מעבר לכך יש לציין את העובדה הפשוטה, כי התובעת היא לא זו שערכה את המכרז, והנתבעת לא הוכיחה כי יש עילה כי התובעת דווקא תחוב לבדה בנזק של מכרז קלוקל שכזה, שערכה המדינה. מכל מקום, באשר ישנה אחריות כלשהי של התובעת הרי שבצידה אשם תורם מלא של הנתבעת. אם כך אני דוחה את טענת הקיזוז של המדינה, ומקבל את תביעתה של חברת שני בחלקה, כמפורט להלן. נזק 8. התובעת הרחיבה בסיכומיה לגבי הנזק שנגרם לה. נתייחס לראשי הנזק שהיא מעלה אחד לאחד. ראשי הנזק והסכומים להם טוענת התובעת לפי חוזה הינם: חוב לפי חשבונות מאושרים, וכן על פי עבודות שנשלחו בגינן חשבוניות: 372,305 ₪. נזקים שנגרמו על פי חוות דעת, 1,534,700 ₪. נזקים צפויים לשנת 2006 לפי חוות דעת, 604,000 ₪ פיצוי בגין עוגמת נפש, סך של 100,000 ₪. אך ממבט ראשון ניתן לתמוה על העובדה, כי חוב בגין כ-400,000 ₪ יצר, כך לפי הטענה, נזקים של כ-2,100,000 ₪. אם חוקרים את בסיסי חוות הדעת, ניתן לשים לב בנקל, כי דרישת הפיצוי הינה מנופחת, אפרט. לגבי ראש הנזק הראשון, אין עוררין כי יש בידי התובעת חשבונות מאושרים בסך של 236,573 ₪, וכן חשבונות שנשלחו בסך 88,197 ₪. אני מחייב את הנתבעת לשלם סכומים אלה. בנוסף מעוגנת בחוות הדעת דרישה לסכום של 47,535 ₪, שכר טרחת חברת שני בעבור פיקוח, המגלם את 3.2% מערך העבודות הקבלניות עליהם פיקחה, ומיושם על הפרשים ששולמו לקבלנים. הנתבעת לא ערערה על סכום זה ומכאן שגם אותו על הנתבעת לשלם. בסך הכל תחוב הנתבעת בראש נזק זה, בסך של 440,195 ₪. סכום זה כולל את הריבית של החשב הכללי, כפי שהראתה הכלכלנית המומחית מטעם התובעת, הגב' שמחה לוי (להלן: "חוות דעת לוי"). 9. שאר הסכומים שפורטו בחוות הדעת, ושהם פועל יוצא של נזקי התובעת בגין רווח עתידי, אינם ברי פיצוי במסגרת דיני החוזים. תרופה בגין הפרת חוזה מתיימרת לשים את הצד הנפגע במקום שהיה לו החוזה קוים. אין עוררין כי הנתבעת לא הייתה חייבת להמשיך את הקשר החוזי עם התובעת, ואף לא חויבה להתקשר בהיקף מסוים במהלך התקשרותה. מכאן שאובדן הרווח בגין אי חידוש החוזה עם המדינה אינו בר פיצוי. גם יתר הסכומים שפורטו בחוות הדעת מטעם התובעת אינם בני פיצוי, לא כל שכן כאשר נטענו בעלמא, ללא כל הוכחה. תביעתה של התובעת לפיצוי בגין "פגיעה במוניטין" אף היא לא הוכחה. כן לא הוכח כי המוניטין של החברה נפגע כלל. התובעת ביקשה לקבל פיצוי בעבור הנזק שספגה כתוצאה מצורך ללוות כספים ולשבור קרנות פנסיה וקופות גמל. סכומים אלה הם בני פיצוי במסגרת דיני החוזים והנזיקין, בהנחה שהם פועל יוצא של ההפרה או העוולה, בהתאמה. דא עקא, שהתובעת לא הביאה אסמכתאות כי נזק שכזה אכן נגרם בפועל, ואין בידה להוכיח כי אכן ביצעה את הפעולות המדוברות על ידי חוות דעת לוי, קל וחומר כאשר זו אינה מבוססת על מסמכים אמינים. חוות דעת שכזו לא רק שהינה עדות שמיעה, היא גם אינה מהימנה בעליל, שכן למומחית אין שום קריטריון להעריך את הסכומים שהוצאו, אם הוצאו. 10. במישור הנזק הנפשי, אני מוצא מקום להעניק פיצוי מסוים לתובעת. התנהגותה של הנתבעת, שללא כל בירור מעמיק הפסיקה מלשלם לתובעת את שכרה, תוך טיעונים שונים ומשונים וללא התעמתות ישירה עם התובעת, אכן מקוממת. ניתן להבין את התובעת, ששכרה הופסק, והמדינה משכה אותה באפה שנה שלמה בטיעונים שונים ומשונים. אני סבור כי פגיעה שכזו, עולה די בכדי להעניק לתובעת פיצוי בגינו. בעבור עגמת הנפש שנגרמה לתובעת שניתן להעניק אף לחברה בע"מ, ובהתאם לאומדן בפסיקה, אני פוסק סכום של 50,000 ₪ (השווה ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5), 193 , 196). סיכום: אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: 440,195 ₪, כשסכום זה נושא הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל. פיצוי בסך 50,000 ₪ צמוד ונושא ריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל. בנסיבות העניין, ובהתחשב בסכום התביעה לעומת הסכום שנפסק, תישא הנתבעת בהוצאות המשפט ביחס לסכום שנפסק, וביתרה תשא התובעת. בנוסף תחוב הנתבעת בשכ"ט עו"ד של התובעת בסך של 60,000 ₪ בתוספת מע"מ, לתשלום בתוך 30 יום, שאם לא כן ישא ריבית והצמדה עד לתשלום המלא בפועל. חוזההארכת חוזהרטרואקטיביות