מהו סבירות במשפט האזרחי ? עקרון הסבירות במשפט האזרחי, מהווה למעשה מוסד מרכזי, למשל בדיני הנזיקין (עוולת הרשלנות). בתי המשפט, שעה שהם שוקלים אם להטיל אחריות בנזיקין, תוך בחינת סוגיות ה"התנהגות הסבירה" ו"אמצעי הזהירות הסבירים", מאזנים בין שיקולים רלוונטיים, תוך מתן ביטוי גם להיבטים של מדיניות שיפוטית. מדיניות זו רואה במושג הסבירות מושג גמיש, שפרשנותו אינה מנותקת משיקולים כלכליים, חברתיים ואנושיים. בע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 511 (2004): נפסק כי "... האדם הסביר אינו רק האדם היעיל. זהו גם האדם הצודק, ההוגן והמוסרי. זהו האדם הדואג לעצמו, לזולתו ולציבור, ואף כל אלה אינם משקפים את מלוא מורכבותו. עם זאת, האדם הסביר אינו האדם המושלם. זהו האדם המשקף את מורכבות חיינו, על מעלותיהם וחסרונותיהם. הסבירות מבטאת, על כן, את תגובתה הראויה של החברה. תגובה זו קשורה תמיד לנסיבות המקרה, והיא מבטאת את תפישתה של החברה באשר ל'אשמה החברתית', המונחת ביסוד ההתרשלות. עניין לנו, אפוא, בגישתה של החברה - כפי שהיא מבוטאת באמצעות שופטיה - באשר להתנהגות הראויה בנסיבות העניין". הגעה לפתרון הסביר היא תוצאה שההליך השיפוטי מכוון אליה. אכן, "סבירות היא הגשר שבאמצעותו המשפט עשוי לתת פתרונות מודרניים וראויים לבעיות החברתיות החדשות. בהיותו מושג שסתום הוא מתאים למלא תפקיד זה; בהיותו שיקוף של הערכים הנאבקים על הכורה הוא מסייע בעיצוב הסדר משפטי מודרני, הנותן פתרון לבעיות ההווה. באמצעותו ניתן להבטיח כי ערכי החוקה יוצאו מהכוח אל הפועל" (אהרן ברק, שופט בחברה דמוקרטית, 2004, עמ' 254). סבירות