סיכונים לסרטן עקב הקרנות נגד גזזת

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סיכונים לסרטן עקב הקרנות נגד גזזת: לפני תביעה לתשלום פיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו לתובעת בגין רשלנות רפואית. רקע עובדתי וההליכים התובעת, חנה פז (להלן - "התובעת"), ילידת 1.7.1944 עלתה ארצה מלבנון בשנת 1950, בהיותה בת 6. הצדדים אינם חלוקים, כי על-פי הוראת משרד הבריאות (להלן - "הנתבעת"), קיבלה התובעת בילדותה הקרנות בראשה נגד מחלת הגזזת. כיום התובעת בת 64 ו-8 חודשים. ביום 24.10.2005, בהיותה בת 61, איבדה התובעת את הכרתה בביתה והובהלה באמבולנס לבית החולים "שיבא" בתל השומר, שם אובחנה כסובלת מגידול בראשה שממדיו 28×72 מ"מ מסוג מנינגיומה דו-עורפית עם בצקת מוחית ניכרת דו-צדדית (נ/1א - תוצאות המכון לפתולוגיה מיום 2.1.2006). לאור הידרדרות מצב הכרתה, נותחה התובעת בדחיפות עוד באותו הלילה, ניתוח במסגרתו הוסר חלק מהגידול. התובעת שוחררה לביתה ביום 30.10.2005 במצב כללי טוב, תוך המלצות למנוחה, טיפול תרופתי והמשך מעקב רופא מטפל ומרפאה נוירוכירורגית. לאחר הניתוח התובעת נבדקה מספר פעמים על-ידי הנוירולוג ד"ר אלעד ואובחנה כסובלת מהפרעה בשדה הראיה, לרבות הפרעה בתחושה בחלק החיצוני של הירך השמאלית. על רקע המלצת פרופ' סיגל מהמחלקה האונקולוגית בבית החולים הדסה בירושלים, לפיה התובעת תעבור ניתוח נוסף להסרת שארית הגידול שנותר בראשה, המלצה אליה הצטרף הנוירולוג, אושפזה התובעת ביום 11.7.2006 וקיבלה טיפול רדיוכירורגי סטריאוטקטי (הקרנה ממוקדת) בשארית הגידול. כיום, נותרה שארית גידול בראשה של התובעת. לטענת התובעת, הנתבעת הפרה חובת זהירות כלפיה והתרשלה בכך שלא יידעה אותה ולא התריעה בפניה כי קיים סיכון מוגבר שתחלה בגידולים מהסוג בו לקתה, זאת בהתבסס על פסק הדין בע"א (מחוזי י-ם) 6347/05 ראובן סימה נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, לא פורסם (2006) (להלן - עניין ראובן). שם, קבע בית המשפט (מפי כב' השופטת א' אפעל-גבאי), כי החל משנות ה-80' של המאה הקודמת, כאשר התברר באופן ודאי קיומו של קשר בין ההקרנות לתחלואה בגידולים, חלה על הנתבעת החובה ליידע את המוקרנים ולהתריעם, כדי הצורך, בדבר הקשר בין ההקרנות לסיכון המוגבר ללקות בגידולים עקב כך. לטענת התובעת, הנתבעת מנועה מלכפור באחריותה מכוח דיני ההשתק, שכן פסק הדין בעניין ראובן מהווה מעשה בית-דין בכל הנוגע להתרשלות הנתבעת ולחוסר זהירותה. בנוסף, טענה התובעת כי הנתבעת נהגה כלפיה בחוסר זהירות ובהתרשלות כשמנעה ממנה ביצוע בדיקות הדמיה, ובכללן בדיקות רנטגן, C.T., ו-M.R.I, ולחלופין, לא הציעה לתובעת לבצע את הבדיקות באופן פרטי. בכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת מיצוי עילת התביעה עם הגשת תביעה בגין נזקיה עקב ההקרנות לפי חוק הגזזת, תשנ"ד-1994 (להלן - "חוק הגזזת"). לאחר שהורתי לצדדים להגיש סיכום טענותיהם בכתב בשאלה זו, קבעתי בהחלטתי המנומקת מיום 9.8.2007 כי דין הבקשה לסילוק התביעה על הסף להידחות. בקשת רשות ערעור על החלטה זו, אשר נדונה במאוחד עם ערעור על פסק דינו של כב' השופט נ' סולברג מבית משפט זה בת"א 8021/06 (, בשתיהן התעוררה שאלה משותפת שעניינה פרשנות סעיף 11 לחוק הגזזת), נדחתה בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 6.1.2009 (רע"א 8345/07) . בישיבת קדם משפט מיום 29.10.2008 הודיעה הנתבעת, כי קביעותיו המשפטיות של בית המשפט בעניין ראובן בדבר חובת היידוע וההתרעה המוטלת על הנתבעת, מקובלות עליה. על הודעה זו חזרה הנתבעת גם בסיכומיה בעל-פה (פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 46 שורות 22-24). משמעות הדבר היא, כי מוסכם על הנתבעת כי היא התרשלה כלפי התובעת בכך שלא יידעה אותה ולא התריעה בפניה על הקשר בין ההקרנות שקיבלה בילדותה נגד מחלת הגזזת לבין הסיכון המוגבר כי תסבול בעתיד מגידולים, כפי שאכן אירע. לפיכך, השאלות שנותרו במחלוקת הינן האם קיים קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעת כאמור לבין נזקיה של התובעת, וככל שיימצא קשר סיבתי - מהו גובה הנזק. קשר סיבתי שאלת הקשר הסיבתי בין התרשלות הנתבעת - בכך שלא יידעה את התובעת ולא התריעה בפניה על הקשר בין ההקרנות שקיבלה בילדותה נגד מחלת הגזזת לבין הסיכון המוגבר כי תסבול בעתיד מגידולים - לבין נזקיה של התובעת, מורכבת ממספר שאלות משנה, כדלקמן: האם הגידול בראשה של התובעת (מנינגיומה) נגרם עקב ההקרנות שקיבלה נגד מחלת הגזזת? האם ניתן היה לגלות את הגידול בראשה של התובעת בשלב מוקדם יחסית אילו התובעת היתה עורכת בדיקות הדמיה תקופתיות? האם גילוי מוקדם של הגידול היה מונע, או למצער מקטין, הנזק שנגרם לתובעת? אפנה לבחון שאלות אלה כסדרן: הקשר הסיבתי בין הגידול בראשה של התובעת (מנינגיומה) להקרנות כאמור, הצדדים אינם חלוקים, כי התובעת קיבלה טיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת, כך כעולה גם מהחלטת ועדת המומחים של המרכז הארצי לפיצוי נפגעי הגזזת, היושב במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, מיום 30.1.2006 (נספח ב' לתצהיר עדות ראשית של התובעת). דומה כי הצדדים גם אינם חלוקים בדבר הקשר הסיבתי בין הגידול שנתגלה בראשה של התובעת מסוג מנינגיומה לבין ההקרנות נגד מחלת הגזזת שקיבלה בילדותה. כעולה מחוות דעת המומחה בתחום הנוירוכירורגיה מטעם הנתבעת, פרופ' אברהם סהר (להלן - "פרופ' סהר"), הקשר בין הקרנות לקרקפת לבין גידולים תוך גולגולתיים מסוג מנינגיומה, המתפתחים שנים רבות לאחר ההקרנות, ושיעור הסתברותו, מוכרים בקהילה הרפואית ופורסמו כבר לפני למעלה משלושים שנה (עמודים 6 ו-7 לחוות דעת המומחה מיום 26.8.2008). כך גם כעולה מחוות דעת המומחה בתחום הנוירוכירורגיה מטעם התובעת, ד"ר יחיאל היילברון (להלן - "ד"ר היילבורן") (עמוד 7 לחוות הדעת מיום 20.9.2007) וכעולה מעדותו בבית המשפט (פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 25 שורות 5-6). לפיכך, הנני לקבוע כי הגידול שנתגלה בראשה של התובעת מסוג מנינגיומה נגרם עקב הקרנות נגד מחלת הגזזת שקיבלה התובעת בילדותה. גילוי הגידול בשלב מוקדם יחסית אילו נערכו לתובעת בדיקות הדמיה תקופתיות לאחר שעיינתי בחוות דעת המומחים הרפואיים מטעם הצדדים ובחנתי עדויותיהם, נחה דעתי כי אלמלא התרשלות הנתבעת באי יידוע התובעת בדבר הסיכונים המוגברים להם היא חשופה בשל הקרנות נגד מחלת הגזזת שקיבלה בילדותה, היה הגידול בראשה מסוג מנינגיומה מאובחן בשלב מוקדם יותר. אבאר עמדתי: בתצהיר עדותה הראשית הצהירה התובעת, כי אם היתה מקבלת בשנות ה-80' מידע אודות הסיכונים הכרוכים בהקרנות נגד מחלת הגזזת שקיבלה בילדותה, היא היתה מתייעצת עם רופאים לגבי המעקב והטיפול הרפואי הנדרשים, מיד לאחר קבלת המידע, והיתה מבצעת כל מעקב וכל בדיקה לפי הוראות רופאיה, לרבות בדיקות C.T. ו-M.R.I. על חשבון קופת חולים או על חשבונה (סעיף 11 לתצהיר עדות ראשית). התובעת לא נחקרה על כך ובידי לקבל כי התובעת אכן היתה פועלת כאמור ומבצעת את כל הבדיקות אליהן היתה מופנית, בבחינת הצהרה סבירה והגיונית, בשים לב גם למעקב הרפואי בו היתה נתונה ביחס לבעיות רפואיות אחרות מהן סבלה במרוצת השנים, לרבות לחץ הדם גבוה ממנו סבלה והקפדתה על קבלת טיפול תרופתי מתאים. לכך יש להוסיף, מבלי לגרוע מן האמור לעיל, כי כעולה מתצהיר עדותה הראשית, התובעת סבלה במשך שנים רבות, עובר לאבחון הגידול ביום 24.10.2005, מכאבי ראש ומנשירת שיער הדרגתית ומתמשכת. בעדותה הוסיפה התובעת וטענה, כי בשנת 2000 החלה הידרדרות במצבה הרפואי שבאה לידי ביטוי בעייפות ובקשיי ריכוז אשר החמירה בשנת 2004 באופן משמעותי, החמרה שביטויה עייפות פיזית ונפשית, בהוסיפה: "היה לי קשה לתפקד באופן מוחלט." (פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 10 שורות 20-21). אך ברי כי בנסיבות אלה מידע בדבר הקשר בין ההקרנות שקיבלה התובעת בילדותה לסיכון המוגבר ללקות בגידולים עקב כך, היה מביא התובעת לבצע בדיקות הדמיה כאמור, ולו על חשבונה, שנים קודם לאבחון הגידול בראשה. המומחים הרפואיים מטעם הצדדים אינם חלוקים, כי הגידול בראשה של התובעת מסוג מנינגיומה יכול היה להתגלות בבדיקת C.T., בדיקת טומוגרפיה מחשבית (ראו גם, עמוד 8 לחוות דעת המומחה מטעם הנתבעים פרופ' סהר, מיום 26.8.2008). אשר לשאלה האם בהנחה שהתובעת היתה מבצעת בדיקות ההדמיה התקופתיות היה גידול המנינגיומה מאובחן בשלב מוקדם יותר, יש להשיב על כך בחיוב. אנמק: מנינגיומה הינו סוג של גידול שפיר, בדרך כלל, לאורך קרומי המוח, המתפתח לאט וגורם לתסמינים על-ידי לחץ המופעל על רקמת המוח (ראו גם, חוות דעתו המשלימה של ד"ר היילבורן, עמוד 2; עדות פרופ' סהר, פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 30 שורות 13-15). בנסיבות המקרה דנן, אובחן הגידול בראשה של התובעת באופן אקראי, לאחר שאיבדה הכרה בביתה, כשממדיו עצומים - 28×72 מ"מ, וכלשון ד"ר היילבורן בעדותו בבית המשפט: "כשזה התגלה, הגידול היה בגודל חצי בננה, זה דימוי." (פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 24 שורה 9). כעולה מעדותו של פרופ' סהר, סביר להניח כי הגידול בראשה של התובעת החל להתפתח שנים קודם לכן (פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 33 שורות 27-31). אין בידי לקבל הערכת פרופ' סהר בחוות דעתו, לפיה הגידול בראשה של התובעת לא היה ניתן לגילוי קודם להסתמנותו, בהעדר סימנים מחשידים לתהליך מחלה (עמודים 8-9 לחוות דעתו). כאמור, נקודת המוצא לדיון הינה, כי הנתבעת התרשלה בכך שלא יידעה את התובעת בדבר הקשר בין ההקרנות שקיבלה בילדותה לבין הסיכון המוגבר ללקות בגידולים, ומנעה ממנה האפשרות להיבדק בבדיקות הדמיה ולו גם באופן פרטי. בשים לב כי כבר בשנות ה-70' היו מכשירי C.T. בארץ (פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 38 שורות 20-22), וכי ניתן היה לזהות באמצעותם, כבר בשנות ה-80', גידול בגודל קטן הרבה יותר (5 מ"מ) מזה שאובחן בראשה של התובעת בשנת 2005, חרף תשובתו המתחמקת של פרופ' סהר בעדותו בבית המשפט בעניין זה (פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 34 שורות 3-5) - הנני לקבוע כי הוכח במאזן ההסתברויות כי אילו היתה התובעת נבדקת בשנות ה-80' ואילך (במסגרת בדיקות תקופתיות), ניתן היה לאתר הגידול בראשה של התובעת בשלב מוקדם יותר. מסקנה זו מתחייבת גם מיישום דוקטרינת ה"נזק הראייתי", כפי שעמד עליה בית המשפט בעניין ראובן. ה"נזק הראייתי" שנגרם לתובעת הינו בכך שהנתבעת מנעה מהתובעת לבצע הבדיקות הנדרשות בין באמצעות קופת החולים ובין באופן פרטי על חשבון התובעת, משלא הביאה לידיעת התובעת ולא התריעה בפניה על הקשר בין ההקרנות לסיכון המוגבר לגידולים בראשה. במצב דברים זה, מורנו דוקטרינת ה"נזק ראייתי", כי נטל השכנוע לגבי עובדות אשר לגביהן נגרם נזק ראייתי בשל רשלנות הנתבעת, עובר מן התובעת אל הנתבעת. קרי, ככל שקיימת מחלוקת לגבי עובדות אשר ניתן היה להוכיחן אלמלא התרשלות הנתבעת - הנזק הראייתי שגרמה - תקבענה העובדות כטענת התובעת, אלא אם תשכנע הנתבעת שהעובדות כטענתה. עמד על כך בית המשפט העליון בפסק הדין בע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לאור, לא פורסם (2004) בקובעו לאמור: "הוא [העקרון שביסוד העברת נטל השכנוע] מתפרש גם על רשלנות בעלת אופי שונה, אשר גורמת לכך שנפגעת האפשרות של התובע להוכיח את עילת תביעתו. כך גם במקרה של רשלנות מצד הנתבע באי קיומן של בדיקות רפואיות, אשר לו בוצעו יכולות היו להצביע על הגורמים לנזק. רשלנות כזו גם היא עשויה להעביר את נטל השכנוע על שכמו של הנתבע." (ראו גם, ע"א 754/05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק, טרם פורסם (2007)). כך גם ביחס לשאלה האם ניתן היה לגלות הגידול בראשה של התובעת בשלב מוקדם יחסית אילו נערכו לתובעת בדיקות הדמיה תקופתיות. משבדיקות כאמור לא בוצעו לתובעת על-ידי הנתבעת ולא ניתנה בידה האפשרות לעשות כן ולו באופן פרטי כבר בשנות ה-80' ואילך (בשל התרשלות הנתבעת כאמור), הועבר נטל השכנוע לנתבעת להוכיח כי לא ניתן היה לגלות הגידול בראשה של התובעת קודם לאבחון הגידול ביום 24.10.2005. הנתבעת לא עמדה בנטל השכנוע; כעולה מעדותו של פרופ' סהר, הואיל ולא בוצעו לתובעת בדיקת C.T. או בדיקת M.R.I. בשנות ה-80' ובשנות ה-90' לא ניתן לדעת מה היה גודלו של הגידול ומיקומו בכל עת ועת (פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 34 שורות 25- 27). בהעדר ראיות לסתור יש להניח לזכות התובעת כי לו היתה הנתבעת מתריעה על הקשר בין ההקרנות לגידולים היתה התובעת פונה לבדיקות הדמיה מבעוד מועד וכי הגידול בראשה היה מאובחן במסגרת בדיקות אלה (ראו גם, פסק דינו של השופט י' ענבר בת"א (מחוזי י-ם) 8401/06 עמר נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות, לא פורסם, , פסקה 34 (2008) (להלן - עניין עמר)). לפיכך, הנני לקבוע, כי אילו התובעת היתה עורכת בדיקות הדמיה תקופתיות, ניתן היה לגלות הגידול בראשה בשלב מוקדם יותר, טרם הופעת הסימנים הקליניים. גילוי מוקדם של הגידול היה מונע או מקטין את הנזק שנגרם לתובעת לצורך דיון בשאלה האם גילוי מוקדם של הגידול בראשה של התובעת היה מונע או למצער מקטין את הנזק שנגרם לתובעת, אעמוד תחילה על נכותה הרפואית של התובעת. הנכות הרפואית ד"ר היילבורן, המומחה הרפואי בתחום הנוירולוגיה מטעם התובעת, קבע בחוות דעתו כי "כל הליקויים הנוירולוגיים של התובעת כיום הם תוצאה של הפגיעה המאוחרת מהסיבוכים של טיפולי הקרנות לגזזת שתוארו לעיל ותופעות לוואי והסיבוכים של הטיפולים כולל הניתוח שעברה ב-2005" (עמוד 7 לחוות הדעת מיום 20.9.2007). המומחה הוסיף וקבע, כי נכויותיה הרפואיות הצמיתות של התובעת בתחום הנוירולוגיה הינן כדלקמן: נכות רפואית צמיתה בשיעור של 50%, בגין שינויים מבניים (אנצפלופטיה) באונות העורפיות של המוח כתוצאה מלחץ הגידול ומכריתתו בניתוח, לרבות "בגין מצבה הנפשי, רגשי, קוגניטיבי, הדיכאון החרדתי והחרדה מחזרת הגידול", לפי תקנה 29(11) ותקנה 34(ה) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן - "תקנות הביטוח הלאומי"). נכות רפואית בשיעור של 40%, בגין אובדן מתועד של שדות הראיה הימניים או השמאליים בשלמותם או רק בחלקם התחתון, לפי תקנה 52(2)(4)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי. נכות רפואית בשיעור של 40%, בגין עקירת כל שיניה, אם אכן ללא אפשרות להתקין תותבות, לפי תקנה 74(1)(א) לתקנות הביטוח הלאומי. נכות רפואית בשיעור של 20%, בגין חולשת גפיים קלה מימין, לפי תקנה 29(1)(א)(1) לתקנות הביטוח הלאומי. העולה מן המקובץ, להערכת ד"ר היילבורן, המומחה הרפואי מטעם התובעת, נכותה הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובעת עומדת על 86%. ד"ר היילבורן הוסיף וציין בחוות דעתו, כי במידת הצורך יש לקבל חוות דעת מומחה רפואי בתחום הפה והלסת וכן חוות דעת מומחה רפואי בתחום העיניים. מנגד, קבע פרופ' סהר, המומחה הרפואי בתחום הנוירולוגיה מטעם הנתבעת, בחוות דעתו, כי הנכות הרפואית ממנה סובלת התובעת הינה בשיעור של 15%, בגין ליקוי בשדה הראיה שהסב הגידול בראשה, לפי תקנה 52(2)(5)(ג)-(ד) לתקנות הביטוח הלאומי. בהתייחס לנכות הרפואית בתחום הנוירולוגיה ממנה סובלת התובעת, המומחים הרפואיים מטעם שני הצדדים הסכימו, כי כתוצאה מהגידול בראשה סובלת התובעת מהגבלת שדה הראיה, שביטויה פגיעה במסילות הראיה העמוקות שבמוח (עמוד 7 לחוות דעת פרופ' סהר מיום 26.8.2008 ועמוד 7 לחוות דעת ד"ר היילבורן מיום 20.9.2007). כך ד"ר היילבורן גם בעדותו בבית המשפט, בציינו כי: "הפגיעה בראיה זה מלחץ וחדירה של הגידול לרקמת המוח." (פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 20 שורות 21-22). אלא שבעוד ד"ר היילבורן העריך, כי התובעת סובלת מאובדן שדות הראיה הימניים או השמאליים בחלקם התחתון, המקנה נכות רפואית בשיעור של 40%, העריך פרופ' סהר, כי התובעת סובלת מאובדן הרבע (השמאלי) החיצוני התחתון של שדות הראיה, המקנה נכות רפואית בשיעור שבין 15% ל-30%. לאחר ששבתי ועיינתי בחוות דעת המומחים, בעדותם בבית המשפט ובתצהיר עדות ראשית של התובעת, בידי לאמץ חוות דעתו של ד"ר היילבורן לעניין נכותה הרפואית של התובעת בגין הפגיעה בשדות הראיה. בעדותו בבית המשפט אישר ד"ר היילבורן, כי כעולה משלוש בדיקות של שדה הראיה שנערכו לתובעת - ביום 8.1.2006, ביום 25.12.2006 וביום 21.1.2008 (מוצגים נ/2, נ/3 ו-נ/4, בהתאמה) ואשר הוצגו לו במהלך חקירתו הנגדית - החצי התחתון של שדה הראיה של התובעת פגום (פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 18 שורות 29-31 ועמוד 19 שורות 1-5). ד"ר היילבורן אמנם הדגיש בעדותו, כי אין המדובר באובדן מלא של המחצית התחתונה של שדה הראיה, אך קביעתו נכותה הרפואית כאמור "היא הקרובה ביותר למצב של שדות הראיה שלה [של התובעת] בפעם האחרונה שנעשו" ובשים לב שהתובעת סובלת גם "מפגיעה קשתית ברביע העליון" (פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 22 שורות 14-20). לכך יש להוסיף הערכת ד"ר היילבורן בעדותו בבית המשפט, כי הבדיקות הרפואיות דלעיל שנערכו לתובעת לאחר הניתוח מלמדות על החמרה בפגימה בשדות הראיה (פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 22 שורות 26-30). לפיכך, הנני לקבוע כי כתוצאה מהגידול שאובחן בראשה של התובעת כאמור, היא סובלת מנכות רפואית בשיעור של 40% בגין אובדן שדות הראיה בחלקם התחתון. בהתייחס לנכות רפואית נוירולוגית נוספת שהעניק ד"ר היילבורן לתובעת בגין שינויים מבניים באונות העורפיות של המוח כתוצאה מלחץ הגידול ומכריתתו בניתוח (אנצפלופטיה), לרבות בגין מצבה הנפשי והחרדה מהישנות הגידול, פרופ' סהר לא ראה לנכון להעניק לתובעת נכות כאמור. המדובר בנכות בשל מצב התובעת לאחר הניתוח. בעדותו בבית המשפט הבהיר ד"ר היילבורן, כי תקנות המוסד לביטוח לאומי אליהן היפנה ביחס לנכות רפואית זו - תקנה 29(11) ותקנה 34(ה) - הן המתאימות ביותר למכלול תלונות התובעת בשטח זה, בשים לב גם לחולשה קלה של הגפיים ממנה סובלת התובעת (פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 28 שורות 1-11). כעולה מחוות דעת המומחים הרפואיים ומתצהיר עדותה הראשית, גם לאחר הניתוח התובעת התלוננה על הפרעות בשיווי המשקל וביציבות, חוסר אנרגיה וכאבי ראש. כמו כן, נצפתה חולשת גפיים (פרופ' סהר העריכה בחוות דעתו כ"שטחית"). כמו כן, המומחים אינם חלוקים כי קיים סיכון להישנות הגידול בראשה של התובעת (פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 27 שורות 22-24 (ד"ר היילבורן); עמוד 36 שורות 2-12 ועמוד 37 שורה 10(פרופ' סהר)). ועוד, כעולה מרשומה רפואית מיום 15.1.2006 של מנהלת המרכז לנוירואונקולוגיה בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, פרופ' סיגל טלי, בבדיקת MRI מחודש נובמבר 2005 צוין "שארית תהליך וסימני נזק אוקסיפיטלי" (ת/1). יחד עם זאת, ד"ר היילבורן העריך נכותה הרפואית הנוירולוגית של התובעת כאמור בשיעור של 50%, בהביאו בחשבון נכותה הנפשית של התובעת. בעניין זה, בידי לקבל עמדת פרופ' סהר בחוות דעתו, לפיה תלונות התובעת בתחום הנפשי אינן בתחום מומחיותו של מומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה, ולקבוע כי ככל שחפצה התובעת להוכיח נכות נפשית, היה עליה לצרף חוות דעת רפואית מתאימה, כמתחייב על-פי דין. לפיכך, הנני להעמיד נכותה הרפואית של התובעת בשל מצבה לאחר הניתוח להסרת הגידול, שביטויו שינויים מבניים באונות העורפיות של המוח כתוצאה מלחץ הגידול ומכריתתו בניתוח (אנצפלופטיה), בשיעור של 30%, בהביאי בחשבון הפגימות מהן סובלת התובעת בתחום הנוירולוגיה, לרבות חולשת הגפיים הקלה. בהתייחס לנכות הרפואית בגין אובדן שיניים שהעניק ד"ר היילבורן לתובעת, אין בידי לאמצהּ. לבד מכך שהיה על התובעת להוכיחה בחוות דעת של מומחה רפואי בתחום הפה והלסת, לא הוכח לפני קשר סיבתי בין הנכות לכאורה לגידול בראשה של התובעת כתוצאה מההקרנות שקיבלה בילדותה (ראו גם, עדות ד"ר היילבורן, פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 28 שורות 24-31). העולה מן המקובץ, הנני לקבוע כי התובעת סובלת מנכות רפואית צמיתה בגין פגיעה בשדות הראיה כתוצאה מהגידול בראשה, בשיעור של 40%. כמו כן, הנני לקבוע כי התובעת סובלת מנכות רפואית צמיתה בגין שינויים מבניים באונות העורפיות של המוח כתוצאה מלחץ הגידול ומכריתתו בניתוח (אנצפלופטיה) לרבות חולשת גפיים קלה, בשיעור של 30%. לפיכך, נכותה הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובעת הינה בשיעור של 58%. הקשר הסיבתי בין הנכות להתרשלות האם גילוי מוקדם של הגידול בראשה של התובעת היה מונע או למצער מקטין את הנזק שנגרם לתובעת? במילים אחרות, האם גילוי מוקדם של הגידול, אשר כאמור התאפשר אלמלא התרשלות הנתבעת, היה מונע או למצער מקטין את נכויותיה הרפואיות של התובעת בתחום הנוירולוגיה דלעיל? מסקנתי - לאחר שבחנתי חוות דעת המומחים הרפואיים ועדותם בבית המשפט - כי אבחון מוקדם של הגידול בראשה של התובעת היה למצער מקטין נזקיה הן בהתייחס לנכותה הרפואית הצמיתה בגין הפגיעה בשדות הראיה והן בהתייחס לנכותה הנוירולוגית הנוספת בגין שינויים מבניים באונות העורפיות של המוח כתוצאה מלחץ הגידול ומכריתתו בניתוח (אנצפלופטיה). אבאר עמדתי: אין חולק, כי בנסיבות המקרה דנן, הגידול שהתגלה בראשה של התובעת היה עצום במימדיו. בחוות דעתו המשלימה מיום 13.4.2008 קבע ד"ר היילבורן, כי "גילוי מוקדם של הגידול היה, ללא ספק, מקטין את הנזק של גב' פז [התובעת] עד כדי מניעת חלק מהסיבוכים. ... גילוי מאוחר של הגידול גרם לנזקים בלתי הפיכים אצל גב' פז. גילוי מוקדם של הגידול היה מאפשר את כריתתו מבעוד מועד ובטרם נגרם נזק בלתי הפיך." (עמוד 2). עמדתו של פרופ' סהר בעניין זה לא ניתנה, משסבר כי אין מקום לדון בנזק שנגרם לתובעת עקב השיהוי באבחון הגידול, הואיל ולשיטתו לא היה שיהוי כאמור (עמוד 8 לחוות דעתו מיום 26.5.2008). בהתייחס לנכות הרפואית הצמיתה של התובעת בגין הפגיעה בשדות הראיה, חזר ד"ר היילבורן בעדותו בבית המשפט וקבע, כי: "אי אפשר להאשים את הניתוח כי הגידול כבר עשה את שלו. הפגיעה בראיה זה מלחץ וחדירה של הגידול לרקמת המוח." (פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 20 שורות 21-22). כשנשאל האם הפגיעה בראיה של התובעת היתה נמנעת אילו ביצעה התובעת בדיקת C.T. בשלב מוקדם יותר, השיב: "אני משער שהיתה יכולה להיות פגיעה פחותה או שבכלל לא היתה פגיעה כי הגידול לא היה מגיע למסילות הראיה." (פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 22 שורות 2-4). מנגד, בחר פרופ' סהר בעדותו בבית המשפט ליתן תשובה מתחמקת לשאלה האם אלמלא אבחון מאוחר של הגידול נזקיה של התובעת - לרבות בשדות הראיה כתוצאה מהגידול כמוסכם - היו קטנים (פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 32 שורות 22-31, עמוד 33 שורות 2-5). בהמשך הסתפק פרופ' סהר באמירה, לפיה: "גידול דוחק את רקמת המוח ועלול לגרום לו להפרעה שחלקה יכולה להיות קבועה או הפיכה." (פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 35 שורות 28-29). יתרה מזאת, עיון במסמכים הרפואיים שצורפו לתיק בית המשפט (נ/5), העלה כי עובר לניתוח החירום בשנת 2005, התובעת לא סבלה מפגימה כאמור בשדות הראיה, אלא לכל היותר מרוחק ראיה (hyperopia) ויובש בעיניים (רשומה רפואית יחידה בתחום רפואי זה מיום 31.8.1998, ביקור אצל ד"ר ג' בקמן, רופאת עיניים). בנסיבות אלה, משלא עלה בידי הנתבעת לסתור טענות התובעת שנתמכו בחוות דעת מומחה רפואי מטעמה, הנני לאמץ עמדת ד"ר היילבורן, לפיה אילו היו מאבחנים הגידול בראשה של התובעת בשלב מוקדם יותר מהמועד בו התגלה לבסוף - ובשים לב למימדיו העצומים באופן יחסי ולכך שקודם לגילוי הגידול התובעת לא סבלה מפגימה כאמור - נזקיה של התובעת בשדות הראיה היו נמנעים ולמצער קטנים. ויוטעם, מקובלת עליי עמדת ד"ר היילבורן, לפיה אלמלא מימדיו העצומים, הגידול לא היה מגיע למסילות הראיה של התובעת ומסב לה הנכות הרפואית כאמור. מסקנה זו מתחייבת גם מיישום דוקטרינת ה"נזק הראייתי", שכן משלא בוצעו לתובעת בדיקות רפואיות בשל התרשלות הנתבעת (משהפרה החובה ליידע ולהתריע התובעת בדבר הקשר בין ההקרנות לגידולים), בדיקות באמצעותן ניתן היה לאבחן קיומה או העדרה של פגיעה במסילות הראיה עובר לאבחון המאוחר, עובר נטל השכנוע לשכמה של הנתבעת. בהעדר ראיות לסתור, הרי שהנתבעת לא עמדה בנטל זה ולכן יש להניח לזכות התובעת כי בהעדר מסמכים רפואיים המלמדים אחרת, התובעת לא סבלה מפגיעה בשדות הראיה כאמור, קודם לאבחון הגידול בראשה וכי אבחון מוקדם של הגידול היה מונע או למצער מקטין נזק זה. למען הסר ספק, יודגש כי לא נטען וממילא לא הוכח שהנזק לשדות הראיה של התובעת הינו פועל יוצא של כל ניתוח להסרת הגידול מהסוג בו לקתה התובעת, גם אם היה מאובחן קודם לכן. בהתייחס לשאלה האם התובעת היתה סובלת מהנכות הנוירולוגית הנוספת, בגין שינויים מבניים באונות העורפיות של המוח כתוצאה מלחץ הגידול ומכריתתו בניתוח (אנצפלופטיה), גם אם הגידול היה מאובחן בשלב מוקדם יותר, יש לבחון האם במקרה של אבחון מוקדם ניתן היה למנוע הניתוח להסרת הגידול שעברה התובעת והנזקים הנלווים, ככלל, לניתוח מסוג זה. דומה כי המומחים הרפואיים אינם חלוקים, כי אין שום תרופה שניתן למנוע באמצעותה התפתחות גידול מסוג מנינגיומה, כפי שאובחן כאמור בראשה של התובעת כתוצאה מהקרנות שקיבלה בילדותה נגד מחלת הגזזת. כמו כן, המומחים הרפואיים אינם חלוקים, כי ישנן שתי דרכים להסרת גידול מסוג מנינגיומה - ניתוח או טיפול רדיוכירורגי (עדות ד"ר היילבורן, פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 23 שורות 28-31). בענייננו, אין חולק, כי במועד גילוי הגידול לא עמדה בפני התובעת ברירה, אלא לעבור ניתוח דחוף ומיידי להסרת הגידול בראשה, וכפי שהטיב לתאר זאת פרופ' סהר בעדותו בבית המשפט: "לולא היו משהים את זה מעבר לאותו לילה, [התובעת] היתה מתה. עשו את זה באותו הלילה." (פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 37 שורה 25; ראו גם, עמוד 31 שורות 2-6; וכן, עדותו של ד"ר היילבורן, עמוד 24 שורות 6-9). בעדותו בבית המשפט הוסיף ד"ר היילבורן וטען, כי: "אם היו עושים בדיקות הדמיה פעם בשנה היו רואים אם יש צמיחה של התהליך, לאיזה כיוון זה הולך. מאז 10-12 שנה, אם היה גידול במימדים של פחות מ-3 ס"מ היתה אפשרות לגשת ישירות לרדיוכירורגיה בלי לנתח." (פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 27 שורות 14-18). ראו גם, עדותו של פרופ' סהר בדבר האפשרות לטפל בגידול באמצעות רדיוכירורגיה כבר בתחילת שנות ה-90' (פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 35 שורות 13-24). לפיכך, בנסיבות אלה בהן אלמלא האיחור באבחון הגידול היתה עומדת בפני התובעת האפשרות להסיר הגידול באמצעות טיפול רדיוכירורגי, תחת ביצוע ניתוח על השלכותיו הרפואיות, הרי שהוכח לפני במאזן ההסתברויות, כי ניתן היה למצער להקטין נזקה של התובעת אילו הגידול היה מאובחן בשלב מוקדם יותר. אציין, כי בשונה מנסיבות המקרה בעניין עמר, אין לטעון כי בנסיבות המקרה דנן התובעת ממילא היתה עוברת ניתוח להסרת הגידול וכפועל יוצא סובלת מהנכות הרפואית הנוספת שהינה בבחינת נזקי הסרת הגידול בניתוח, שכן בענייננו לא עמדה בפני התובעת ברירה ואין להניח לרעתה בחירה בניתוח דווקא, בהינתן הסיכונים הנלווים לו. מסקנה זו מתחייבת גם מיישום דוקטרינת ה"נזק הראייתי", אשר נגרם לתובעת בכך שהנתבעת מנעה ממנה לבצע הבדיקות הנדרשות (בשל התרשלותה כאמור), אשר היו מאפשרות אבחון מוקדם של הגידול ויכולת לעמוד על היקפו ועל האפשרות להסירו באמצעות טיפול רדיוכירורגי. לשון אחר, בשל התרשלות הנתבעת נמנע מהתובעת להוכיח כי אילו היתה מבצעת בדיקות הדמיה תקופתיות ניתן היה לאבחן הגידול מבעוד מועד ולהסירו באמצעות טיפול רדיוכירורגי תחת ביצוע ניתוח. משלא עלה בידי הנתבעת לשכנע אחרת, הרי שמכוחה של דוקטרינת ה"נזק הראייתי" תיקבענה העובדות במחלוקת עובדתית זו ובהינתן אי ודאות בגרימת הנזק, כטענת התובעת (ראו גם, ע"א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל נ' ד"ר זינגר, לא פורסם (2005)). העולה מן המקובץ, הנני לקבוע כי הוכח לפני במאזן ההסתברויות ובשים לב להפעלת דוקטרינת ה"נזק הראייתי", שאילו הנתבעת היה מיידעת את התובעת ומתריעה בפניה על הסיכון המוגבר לחלות בגידולים עקב ההקרנות נגד מחלת הגזזת שקיבלה בילדותה, התובעת היתה מבצעת בדיקות הדמיה תקופתיות משנות ה-80' ואילך במסגרתן ניתן היה לאבחן את הגידול בראשה מסוג מנינגיומה בשלב מוקדם יחסית, קודם להופעת הסימנים הקליניים שחייבו ביצוע ניתוח דחוף להסרתו. כמו כן, הנני לקבוע כי הוכח לפני במאזן ההסתברויות ובשים לב להפעלת דוקטרינת ה"נזק הראייתי", שאבחון מוקדם של הגידול היה מונע ולמצער מקטין נזקיה של התובעת, שביטוים נכויותיה הרפואיות הנוירולוגיות דלעיל, בהינתן האפשרות בידי התובעת, שלא נסתרה על-ידי הנתבעת, לפיה ניתן היה להסיר הגידול ללא התערבות ניתוחית על השלכותיה, קרי באמצעות טיפול רדיוכירורגי. הנזק לאחר שהכרעתי בשאלת הקשר הסיבתי בין התרשלות הנתבעת (באי יידוע התובעת והתרעתה על הקשר בין ההקרנות שקיבלה בראשה בילדותה נגד מחלת הגזזת לבין הסיכון המוגבר שתסבול מגידולים בראשה) לבין נזקיה של התובעת, אפנה לבחון גובה הפיצויים להם זכאית התובעת בשל נזקיה בראשי הנזק כנטען. הפסדי השתכרות לטענת באי-כוח התובעת, עוה"ד עמוס גבעון ומוניק אונינה, יש לפסוק לתובעת פיצויים בגין הפסדי השתכרות בעבר (החל מההידרדרות במצבה הרפואי בשנת 2000) ובעתיד (עד הגיעה לגיל 67 - גיל פרישה) לפי בסיס שכר של 7,500 ₪, בהדגישם הירידה המשמעותית בשכר התובעת בשנים 2005 ו-2006 לעומת שנת 2004, אז החלה החמרה במצבה הרפואי. הפיצוי בגין הפסדי השתכרות נקבע על-פי מידת ההפחתה, אשר חלה בכושרו של הניזוק עקב הפגיעה. לצורך קביעת הגריעה בכושר השתכרותו של ניזוק, שומה על בית המשפט לקבוע ההפרש בין כושרו של הניזוק להשתכר אלמלא הפגיעה לבין כושרו להשתכר במומו. בית המשפט יעשה כן בקובעו כושרו הפוטנציאלי (אלמלא הפגיעה) וכושרו האקטואלי (במומו) של הניזוק להשתכר תוך הפחתת השני מהראשון (ראו, ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח(2) 120, 125 (1964); ע"א 448/87 צבי המרמן קבלן לבנין בע"מ נ' חסן, פ"ד מג(3) 810, 818 (1989); ע"א 2099/94 חיימס נ' איילון, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(1) 529, 539-538 (1997); ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף (כרך א', מהדורה חמישית, 2003), 55 (להלן - "קציר")). בענייננו, כעולה מתצהיר עדותה הראשית של התובעת, בשנת 1997 היא הקימה עסק עצמאי של הוצאה לאור בשם "דף" (נספח ז' לתצהיר), אליו הצטרף בשנת 2000 בעלה של התובעת. כחצי שנה לפני הניתוח, בחודש מאי 2005, הפסיקה התובעת לעבוד, לטענתה בשל ההחמרה במצבה הרפואי (פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 12 שורות 10-11). עיון ב"חישוב מס על-פי דיווח" של רשות המסים בשנים 1999-2006 (נספח ח' לתצהיר התובעת), העלה כי שכרה החודשי הממוצע (ברוטו) של התובעת ידע עליות ומורדות במרוצת השנים עד שעברה ניתוח החירום בשלהי שנת 2005. בעוד בשנת 1999 שכרה החודשי הממוצע (ברוטו) של התובעת, על-פי דיווחיה לרשות המסים, עמד על 24,447 ₪, הרי שבשנים 2000 ו-2001 עמד שכרה החודשי הממוצע (ברוטו) של התובעת, על-פי דיווחיה לרשות המסים, על סך של 1,583 ₪ ו-4,799 ₪, בהתאמה. בשנים 2002 ו-2003 הדיווח לרשות המסים היה מאוחד (שלה ושל בעלה), אז עמד שכרם החודשי הממוצע (ברוטו) של בני הזוג, על-פי דיווחם לרשות המסים, על סך של 8,668 ₪ ו-5,579 ₪, בהתאמה. בשנים 2004-2005 שבה התובעת לדווח בנפרד מבעלה, ושכרה החודשי הממוצע (ברוטו), על-פי דיווחיה לרשות המסים, עמד על סך של 1,564 ₪ ו-1,916 ₪, בהתאמה. התובעת מייחסת את הירידה בשיעור השתכרותה כאמור, להידרדרות במצבה הרפואי שהחל בשנת 2000, לרבות ההחמרה בשנת 2004 (פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 10 שורות 16-24). כשלעצמי, סבורני כי לא הוכח די הצורך הקשר הסיבתי בין מלוא הפסדי השתכרות התובעת החל משנת 2000 לבין ההידרדרות במצבה הרפואי בשל הגידול בראשה, אשר אובחן בשלהי שנת 2005, הגם שלא הובאו לפניי נתונים בדבר שיעור השתכרות התובעת קודם לשנת 1999. יחד עם זאת, מצאתי כי לייחס חלק מהפסדי השתכרות התובעת בשנים עובר לניתוח החירום גם להידרדרות ולהחמרה במצבה הרפואי של התובעת, כפי שעמדה עליהם בתצהירה ובעדותה בבית המשפט ואשר מקורם בגידול העצום שהתפתח בראשה. אשר לנכות הרפואית הצמיתה של התובעת עקב הניתוח ולאחריו, סבורני כי זו עולה כדי גריעה ממשית מכושר השתכרות התובעת, בשים לב לפגימה בראיה של התובעת (אובדן שדות הראיה בחלקם התחתון) ולנכות הנוירולוגית הנוספת שביטויה חולשה קלה של הגפיים, הפרעות בשיווי משקל וביציבות וכאבי ראש. בנותני הדעת למכלול השיקולים דלעיל ובשים לב לגילה של התובעת ומיעוט האפשרויות שעמדו בפניה להשתלבות בשוק התעסוקה, הנני לפסוק לתובעת פיצויים בגין הפסדי השתכרות בעבר על דרך האומדנה בסך של 300,000 ₪. סכום זה כולל ריבית. אשר לגובה הפיצויים בגין הפסדי השתכרות התובעת בעתיד, מצאתי כי יש להעמיד בסיס שכר התובעת על סך של 5,000 ₪ (ברוטו) וכי שיעור הנכות הרפואית הצמיתה (58%) יהווה מודד לחישוב הפסדי השתכרות התובעת, בהניחי כי נכות זו משקפת אל נכון גם את מידת הגריעה מכושר השתכרות התובעת. בנוסף, הנני להניח כי התובעת היתה פורשת מעבודתה בגיל 67 (ראו, סעיף 4 לחוק גיל פרישה, תשס"ד-2004; ע"א 1972/03 שרון נ' רקובה, לא פורסם , (2005)). לפיכך, הנני לקבוע הפיצויים בגין הפסדי השתכרות התובעת בעתיד בסך של 75,624 ₪, לפי חישוב אריתמטי כדלקמן: 5,000 ₪ (בסיס השכר) × 58% (גריעה מכושר השתכרות) × 26.0774 (מקדם היוון ל-28 חודשים לפי ריבית חודשית בשיעור של 3%). עזרת הזולת לטענת באי-כוח התובעת, יש לפסוק לתובעת פיצויים בגין סיעוד ועזרת הזולת בשנים בהן החלה ההידרדרות במצבה הרפואי עובר לניתוח החירום בשלהי שנת 2005. לטענתם, בשנים אלה נאלצה התובעת לשכור לסירוגין עזרה בשכר ונזקקה ותיזקק בעתיד לסיעוד ולעזרת בני משפחתה, המוערכים בכ-6 שעות שבועיות בסך של 55 ₪ לשעה. הלכה פסוקה היא, כי היקף העזרה לה זקוק הניזוק תלוי ביכולתו התפקודית במומו. ובענייננו, כעולה מתצהיר עדותה הראשית של התובעת, בשנת 2004 החלה החמרה במצבה הרפואי, אשר באה לידי ביטוי בקושי ממשי לתפקד. כפועל יוצא, החלה התובעת להעסיק עוזרת בית באופן לא קבוע וכאשר בתה קרן פז-פרידמן (להלן - "קרן") עברה להתגורר עימה, לאחר הניתוח, היא זו שסייעה בידה במלאכה זו (סעיף 29 לתצהיר; ראו גם, פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 13 שורות 8-9). כך גם כעולה מתצהיר עדותה הראשית של קרן, לפיו מאז הניתוח מיום 24.10.2005 ועד לחודש אפריל 2008 שהתה בבית הוריה כמעט מדי יום ובמשך שעות ארוכות כדי לסייע לתובעת, לרבות בתחזוקת הבית. כמו כן, בחצי השנה שלאחר מכן עברה להתגורר בבית הוריה עם משפחתה וסייעה לתובעת במשך שעות רבות (סעיפים 8 ו-9 לתצהיר). קרן הוסיפה והצהירה, כי מאז הניתוח ועד ליום מתן התצהיר היא מטפלת בכל ענייניה הרפואיים של התובעת, לרבות קביעת תורים, הוצאת מרשמים, קניית תרופות והסעות לבדיקות ולמעקבים רפואיים (סעיף 10 לתצהיר). כך גם כעולה מתצהירו של דוד פז, בעלה של התובעת, בהדגישו הסיוע והעזרה לה נזקקה התובעת בפרט בסמוך לאחר הניתוח (סעיפים 8-11 לתצהיר). יצוין, כי כעולה מתצהיר עדותה הראשית של קרן, עד למועד הניתוח (ביום 24.10.2005) נהגה התובעת לבצע פעולות היום-יום בעצמה (סעיף 7 לתצהיר). בסמוך לאחר הניתוח, נזקקה התובעת לעזרת בני משפחתה, אשר סעדוה בביצוע פעולות היום-יום (סעיף 21 לתצהיר עדות ראשית של התובעת). בידי לקבל כי בשל נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת היא נזקקה בעבר ובפרט בסמוך לאחר הניתוח לסיעוד ולעזרת הזולת, ותיזקק גם בעתיד לעזרת הזולת, שעיקרה סיוע בעבודות משק הבית. בהקשר דנא, הלכה פסוקה היא, כי גם כאשר בני משפחה סועדים ניזוק בחוליו, הרי משהתברר כי הניזוק זקוק לעזרה עקב מצבו וזו היתה מוצדקת, לא יהנה המזיק ממאמציהם של קרובי המשפחה והוא יחויב לפצות הניזוק על העזרה שנזקק לה ושקיבלה מבני משפחתו (ראו גם, ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ, לא פורסם (1997)). כך גם בענייננו, משהוכחה לפניי עזרת בני משפחת התובעת עובר לניתוח ובפרט לאחריו, ובשים לב לנכותה הרפואית של התובעת והשלכותיה על תפקודה. כמו כן, הבאתי בחשבון כי בעתיד ממילא תיזקק התובעת, בשל גילה המתקדם, לעזרה וסיעוד ללא קשר לנכותה הרפואית. לפיכך, הנני להעמיד שיעור הפיצויים בגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד על דרך האומדנה בסך של 150,000 ₪. ניידות לטענת באי-כוח התובעת, יש לפסוק לתובעת פיצויים בשל הוצאות ניידות לאור היזקקות התובעת להוצאות ניידות מוגברות בשל נכותה הרפואית הצמיתה ובפרט הפגימה בראייתה. באי-כוח התובעים הותירו גובה הפיצויים לשיקול דעת בית המשפט. הוצאות ניידות ייפסקו לניזוק, אשר נאלץ בעקבות הפגיעה להוציא הוצאות מעבר לסכום שהיה מוציא אילולא מומו, לרבות הוצאות נסיעה שהוציאו קרובי הניזוק כדי לבקרו בבית החולים (קציר, 753א-757 ו-769-773). יחד עם זאת, על בית המשפט לבחון נחיצות ההוצאה וסבירותה. בענייננו, כעולה מתצהיר עדותה הראשית של התובעת ומעדותה בבית המשפט, כ-10 חודשים לפני הניתוח הפסיקה התובעת לנהוג, בשל סחרחורות מהן היא סבלה (סעיף 24 וסעיף 30 בהתייחס לסעיף 23.3 לחוות דעת פרופ' סהר, לתצהיר; פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 11 שורות 19-30 ועמוד 12 שורות 2-3). כך גם כעולה מעדות בתה קרן (פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 15 שורה 28), ומעדות בעלה דוד (פרוטוקול דיון מיום 31.12.2008, עמוד 17 שורות 23-25). דומה כי אין חולק שהסחרחורות מהן סבלה התובעת, אשר מנעו ממנה האפשרות לנוע ברכבה הפרטי, מקורן בגידול העצום שהתגלה בסמוך לאחר מכן בראשה, בעטיו איבדה הכרתה בשלהי שנת 2005 ונזקקה לניתוח חירום להוצאתו. כמו כן, בידי לקבל טענת התובעת בדבר הוצאות ניידות שהוציאו בני משפחתה, כדי לסייע לה בתקופה שלאחר הניתוח ובעקבותיו, כעולה מתצהיר עדותה הראשית ומתצהירם של קרן ודוד. סבורני כי בשל נכותה הרפואית של התובעת נגרמו לה הוצאות ניידות מוגברות, לרבות לצורך בדיקות, טיפולים ומעקב רפואי. כמו כן, לאור הפגימה בשדות הראייה וההפרעות בשיווי המשקל וביציבות, אשר בפועל הביאו התובעת להימנע מנהיגה עובר לתאונה ולאחריה, נגרמו וייגרמו לתובעת הוצאות ניידות מוגברות. לפיכך, ובשים לב לגיל התובעת, הנני לפסוק לתובעת פיצויים בגין הוצאות ניידות עבר ובעתיד על דרך האומדנה בסך של 30,000 ₪. כאב וסבל לטענת באי-כוח התובעת, יש לפסוק לתובעת פיצויים בגין כאב וסבל שנגרמו לתובעת עובר לאבחון הגידול בראשה ולאחריו, בסך של 600,000 ₪, בהפנותם לפסיקה בראש נזק זה במקרים דומים, לשיטתם. על הקושי בהערכת הפיצויים בגין ראש הנזק של כאב וסבל עמדו בתי המשפט כבר בפסיקה מקדמת דנא, בהדגישם העדר אמת מידה רציונאלית להערכה כספית של נזק שאינו ממוני (ראו גם, ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פ"ד ו(2) 1242, 1254-1255 (1952); ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, 796 (1982)). במרוצת השנים גובשו בפסיקה עקרונות מנחים, המסייעים בידי בית המשפט בבואו להעריך שיעור הפיצויים בראש נזק זה, עליהם נמנים: גילו של הניזוק, תוחלת חייו הצפויה במומו, חומרת הפגיעה ותוצאותיה ארוכות הטווח לרבות הפגיעה בהנאות החיים, סיכויי ההחלמה או ההחמרה העתידיים, נסיבות היגרם הנזק, הטיפול הרפואי לו נזקק הניזוק, אופיו של הטיפול הרפואי וכיוצא באלה (קציר, 898). וכפי שחזרה ונשנתה ההלכה בעניין זה, ביסודם של השיקולים המסייעים בידי בית המשפט, בהידרשו להערכת הפיצויים בגין כאב וסבל, ניצב העיקרון לפיו הפיצוי צריך להלום את מורכבות הנזק לניזוק האינדיבידואלי, בשים לב לנסיבותיו המיוחדות של המקרה הקונקרטי, הכאבים והסבל של הניזוק (ראו גם, ע"א 180/88 עוזרי נ' שרופי, לא פורסם (1990); ע"א 6978/96 עמר (קטינה) נ' קופת חולים הכללית של ההסתדרות, פ"ד נה(1) 920, 929-930 (1999); ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' דיין, פ"ד נה(1) 765, 768 (1999)). בענייננו, בבואי להעריך שיעור הפיצויים לתובעת בגין כאב וסבל, נתתי דעתי תחילה לנכותה הרפואית של התובעת, הסובלת מליקוי בראיה, מהפרעות בשיווי המשקל וביציבות, מחולשת גפיים קלה ומכאבי ראש, אשר נגרמו לה כתוצאה מאבחון מאוחר של הגידול בראשה. יתרה מזאת, כאמור, הנתבעת התרשלה באי יידוע התובעת הסיכונים המוגברים להם חשופה התובעת בשל ההקרנות למחלת הגזזת שקיבלה בראשה בילדותה. בכך מנעה הנתבעת מהתובעת האפשרות להיבדק באופן תקופתי, לגלות הגידול בשלב מוקדם ולמנוע או למצער להקטין נזקיה, לרבות הכאב והסבל שהיו מנת חלקה בשנים עובר לניתוח החירום. גילוי מוקדם של הגידול, אשר לדידי התאפשר בנסיבות העניין (לעיל), היה מונע ולמצער מקטין באופן משמעותי הנזק שנגרם בסופו של יום לתובעת, בין היתר, הפגיעה במסילות הראיה לאור התפשטות הגידול והאפשרות התיאורטית שעמדה לפני התובעת להימנע מניתוח ולקבל טיפול רדיוכירורגי, אלמלא התרשלות הנתבעת (לעיל). בנסיבות אלה, דומה כי אין חולק בדבר סבלה של התובעת, הפגיעה בהנאות החיים והפגיעה בתפקודה לרבות הבינאישי והמשפחתי, כעולה גם מתצהירי עדות ראשית של התובעת ושל בני משפחתה ומעדותם בבית המשפט. מנגד, אין בידי להתעלם מכאב וסבל אשר ממילא היו מנת חלקה של התובעת, בשל טיפול רפואי שממילא היתה מקבלת עם אבחון הגידול בראשה, בהניחי לטובת התובעת הנזק המינימאלי שהיה נגרם לה בעטיים של אלה. כאמור, הנתבעת אינה נושאת באחריות לנזק זה. בהביאי בחשבון מכלול השיקולים דלעיל, ובשים לב גם לגילה של התובעת ולמגמה המסתמנת בהלכה הפסוקה בשנים האחרונות להעלאת רף הפיצוי בראש נזק זה, הנני לפסוק לתובעת פיצויים בגין כאב וסבל בסך של 250,000 ₪. סוף דבר העולה מן המקובץ, הנתבעת תשלם לתובעת פיצויים בשל נזקיה, כמפורט להלן: הפסדי השתכרות בעבר 300,000 ₪ הפסדי השתכרות בעתיד 75,624 ₪ עזרת הזולת בעבר ובעתיד 150,000 ₪ הוצאות ניידות 30,000 ₪ כאב וסבל 250,000 ₪ סה"כ 805,624 ₪ בנוסף, תשא הנתבעת בשכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% בתוספת מע"מ, ובהוצאות המשפט. בחלוף 30 יום מהיום ישאו סכומים אלה הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.גזזתרפואהסרטן