קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סכסוך שכר טרחה בוררות: 1. בקשה לקבוע כי הסכסוך בין בעלי הדין לא יתברר בדרך של בוררות. המבקשת ייצגה את המשיב (להלן: "המושב") ושימשה כבאת כוחו. המבקשת טוענת כי המושב חייב לה שכר טרחה. בהסכם שכר הטרחה בין המושב לבין המבקשת נקבע כי הצדדים יפנו לבוררות: "על שאלה, סכסוך או מחלוקת בקשר לביצועו של הסכם זה". המבקשת ייצגה את המושב בקשר עם קרקע בשטח של 500 דונם של קרקעות המושב (להלן: "הקרקע"), שינוי הייעוד של הקרקע, ומכירתה לצד שלישי. 2. בסופו של דבר, לאחר שנוהל משא ומתן עם מספר גורמים למכירת הקרקע, התקשר המושב בהסכם קומבינציה עם חברת חפציבה (להלן: "הסכם חפציבה"), על פיו היתה חברת חפציבה אמורה לקבל זכויות בקרקע ולבנות עליה. בהתאם להסכם חפציבה, היה המושב זכאי לקבל דירות מהדירות שייבנו. 3. לטענתו של המושב, הוא העביר את זכויותיו בקרקע לחברת חפציבה לאלתר, עוד בטרם קבל את התמורה שהיה זכאי לה על פי ההסכם, כאשר על פי עצתה הרשלנית של המבקשת - ויתר המושב על הביטחונות, והעביר את הקרקע כנגד ביטחונות חלקיים בלבד. לכן, לטענת המושב, ובשל רשלנותה המקצועית של המבקשת, כאשר קרסה חברת חפציבה, הוא איבד את הקרקע ללא תמורה, משום שלא היו לו ביטחונות נאותים. המושב תובע מהמבקשת את הנזקים שנגרמו לו לטענתו עקב התרשלותה המקצועית. בתובענה דנן, עותרת המבקשת כי בית המשפט יורה כי הסכסוך בינה לבין המושב, לא יתברר במסגרת הבוררות, אלא בבית המשפט. טענות הצדדים 4. המבקשת טוענת כי מאחר שהמושב טוען שהיא התרשלה כלפיו בהתרשלות מקצועית, אין מקום לכך כי הסכסוך בין הצדדים יתנהל במסגרת בוררות. לטענתה, הליך הבוררות לא נועד לחול על טענות ביחס לרשלנות מקצועית, וזאת על פי לשון הסכם שכר הטרחה ולפי תכליתו. לטענתה, אף אם יש לפרש את הסכם הבוררות כחל גם על סכסוך בו מועלות טענות של רשלנות מקצועית, הרי על בית המשפט להפעיל את שיקול הדעת המוקנה לו, ולא להעביר את הסכסוך לבוררות. זאת משום שהנזקים שנגרמו למושב מקורם בבנק שפיקח על פרויקט הבנייה של חברת חפציבה, או במפקח מטעמו. המבקשת טוענת כי היא תבקש לשלוח הודעת צד ג' כנגד הבנק וכנגד המפקח. לכן, מאחר שקיימת נחיצות דיונית ומהותית לצרף להליך צד שאינו צד להסכם הבוררות, אין מקום לברר את הסכסוך במסגרת הבוררות. 5. המבקשת טענה כי אף אם אין לבנק ולמפקח חובת זהירות כלפיה, הרי שהם חבו חובת זהירות כלפי המושב. מאחר שלטענתה הם הפרו חובה זו, באופן שגרם למושב אותו נזק שהמושב טוען שנגרם לו עקב רשלנות המבקשת, הרי שהמבקשת והבנק הם "מעוולים יחד". לכן למבקשת יש עילות של שיפוי והשתתפות כלפי הבנק והמפקח מטעמו, מכוח ס' 84 לפקודת הנזיקין. לו היה ההליך מתנהל בפני בית המשפט, היתה המבקשת זכאית להגיש הודעת צד ג' כנגד הבנק והמפקח, שהיתה נדונה יחד עם התביעה של המושב כנגד המבקשת. המבקשת טוענת כי מאחר שמדובר ב"מעוולים במשותף", הרי הוויתור של המושב כלפי הבנק במסגרת הסכם הפשרה בו הוא התקשר עם הבנק, יש בו כדי להפטיר גם אותה מכול חבות כלפי המושב, מכוח ס' 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973. היא טענה גם כי מכוח ס' 83 לפקודת הנזיקין, הסכומים שנפסקו לזכות המושב במסגרת פסק הדין בפשרה שלו עם הבנק, הם הסכומים המקסימאליים שניתן לפסוק לזכותו בגין הנזק שנגרם לו לטענתו כתוצאה מקריסתה של חברת חפציבה. 6. המבקשת הוסיפה וטענה כי אם חרף הטענות הנ"ל, לא ייקבע כי שחרור הבנק מאחריות מפטיר גם אותה, הרי שיש לאפשר לה לברר את טענותיה ביחס להפרת חובות הבנק והמפקח כלפי המושב, במסגרת אותה תביעה בה יתבררו טענות המושב כלפיה, וזאת כדי למנוע הכרעות סותרות, וכדי להשיג יעילות שיפוטית. 7. המושב מתנגד לבקשה, והוא מבקש כי הסכסוך בינו לבין המבקשת יתנהל במסגרת הבוררות, שבה יידונו גם טענות המושב כנגד המבקשת ביחס לרשלנותה המקצועית. המושב טוען כי הסיבות לקריסתה של חברת חפציבה אינן רלוונטיות לבירור המחלוקת בין המבקשת לבין המושב. עוד נטען כי המבקשת לא פירטה איזו עילת תביעה יש לה כנגד הצדדים השלישיים. המושב הוסיף וטען כי אם יצורף הבנק להליך, ייגרם לו בכך עינוי דין, כאשר חֶלֶף דיון בהליך מהיר ויעיל, יתקיים דיון ארוך שבמסגרתו ייבחנו כל היבטי הקריסה של חברת חפציבה, דבר שיגרום לו לעינוי דין. עוד נטען כי המבקשת הרחיבה בסיכומיה את חזית המחלוקת. המושב טען כי אין כל ראייה לרשלנות הבנק, ואף לא ראייה לכאורה לקשר סיבתי בין התרשלות של הבנק - ככול שהיתה - לבין הנזק למשיב. עוד נטען כי למשיב אין זכות קניינית בקרקע, ולכן כנושה רגיל, אין לבנק אחריות כלפיו לאור דיני הפירוק. לטענתו, שאלת הרחבת האחריות של בנקים כלפי צדדים שלישיים טרם קבלה תשובה ברורה בפסיקה, ושאלה זו סבוכה עוד יותר כשמדובר בדיני פירוק מול דיני הליווי הפיננסי. 8. המושב טען עוד, כי גם אם הבנק התרשל, הבנק והמבקשת אינם חייבים יחד ולחוד, אלא הם חייבים לחוד. זאת משום שאף שהנזק הנטען הוא אחד, הרי שאין כל קשר בין המעשים והמחדלים המיוחסים לבנק, ובין אלה המיוחסים למבקשת. לכן אין גם נפקות להוראת ס' 55 לחוק החוזים (חלק כללי). המשיב טען כי עילת התביעה שלו כנגד המבקשת איננה עילה נזיקית, כי אם בראש ובראשונה עילה חוזית. על כל פנים, אף לו היו הבנק והמבקשת חייבים יחד ולחוד, הרי לטענת המשיב הסכם הפשרה הקטין את נזקיו של המושב, אך לא שלל ממנו את הזכות לתבוע את המבקשת. להלן יידונו טענות הצדדים. האם חל הסכם הבוררות על תביעת רשלנות מקצועית נגד המבקשת? 9. כאמור, השאלה הראשונה שיש לבחון אותה היא האם הסכם שכר הטרחה בין המבקשת לבין המושב חל גם על סכסוך במסגרתו מועלות כנגד המבקשת טענות של רשלנות מקצועית. אני סבורה כי הסכם הבוררות על פי פרשנותו הנכונה חל גם על סכסוך במסגרתו מעלה המושב טענות של רשלנות מקצועית כלפי המבקשת. בס' 7 להסכם בין המבקשת לבין המושב, נקבע כי "כל שאלה, סכסוך או מחלוקת בקשר לביצועו של הסכם זה, תועבר על ידי הצדדים לבורר דן יחיד". 10. סכסוך שעניינו רשלנות מקצועית נטענת של המבקשת בייצוג המושב בקשר עם "הסכם זה", קרי הסכם שכר הטרחה, הוא סכסוך בקשר לביצועו של הסכם זה - שעניינו בשירותים המקצועיים שהמבקשת התחייבה לתת למושב (ר' למשל ס' 2.2.1.3 להסכם שכר הטרחה). העובדה כי לבורר הוקצב פרק זמן של 45 יום כדי לתת את פסק הבורר, איננה משנה את הפרשנות שיש לייחס להסכם. לא ניתן לקבוע כי סכסוך מסוים איננו סכסוך שהצדדים התכוונו להעבירו לדיון בפני בורר, אף שהוא סכסוך בקשר לביצוע ההסכם, רק משום שמדובר בסכסוך שמשך הבירור שלו עלול להיות ארוך. לכן, אני סבורה כי הסכם שכר הטרחה חל על תביעת רשלנות מקצועית של המושב נגד המבקשת. האם יש לקיים את הדיון בטענות הצדדים זה כנגד זה במסגרת הבוררות? 11. כאמור, המבקשת טענה כי אף אם הסכם שכר הטרחה חל גם על סכסוך שעניינו בטענות של רשלנות מקצועית כלפיה, הרי על בית המשפט להפעיל את שיקול הדעת המסור לו מכוח ס' 5 לחוק הבוררות, ולהימנע מלהעביר את הסכסוך לבוררות. זאת, כדי לאפשר לה לשלוח הודעות צד ג' נגד הבנק ונגד המפקח מטעמו, ולוודא כי הודעות אלה יידונו יחד עם תביעת הרשלנות כנגדה. מאחר שהבנק והמפקח לא היו צדדים להסכם הבוררות, יש לברר את הסכסוך בבית המשפט, כדי להימנע מהכרעות סותרות, ולתרום ליעילות. 12. המבקשת הפנתה בהקשר זה לפסה"ד אלרינה אינווסטמנט קורפוריישן נ. ברקי פטה המפריס בע"מ (רע"א 985/93, פ"ד מ"ח (1) 397, להלן: "פס"ד אלרינה"). באותו ענין צירפה התובעת (חברת ברקי פטה) צדדים נוספים כנתבעים לתביעה, שלא היו צדדים להסכם הבוררות. בפסק הדין בחן בית המשפט העליון את השאלה באילו נסיבות ראוי לעכב הליכים בתביעה, בשל קיומו של הסכם בוררות. בית המשפט נדרש לשאלה האם ומתי קיומם של צדדים שאינם צד להסכם הבוררות, מצדיק את המסקנה כי הסכסוך בין הצדדים שהם צדדים להסכם הבוררות, יתקיים בבית המשפט ולא במסגרת הבוררות. בית המשפט העליון קבע כי יש ליישם בהקשר זה מבחן דו שלבי - בשלב הראשון יש לבחון את שאלת ה"נחיצות הדיונית", קרי האם צורף לתובענה מי שאיננו צד להסכם הבוררות צירוף של אמת, או שהוא צורף רק כדי שתהא בידי התובע עילה להתחמק מהתחייבותו ליישב את הסכסוך בדרך של בוררות; בשלב השני יש לבחון את שאלת ה"נחיצות המהותית", בו על בית המשפט לבחון האם חיוני הוא, כדי שיהא בידי התובע לזכות בסעד אפקטיבי, כי הדיון לא יפוצל, אלא יתנהל במיקשה אחת. 13. כב' השופט חשין, שהיה בדעת מיעוט בהתייחס לתוצאת פסק הדין, ציין בחוות דעתו כי הנטל הוא על התובע - הטוען כי אין לקיים בוררות, לשכנע את בית המשפט שראוי להמשיך בהליכים בבית המשפט, על אף הסכם הבוררות. כב' השופט חשין הזכיר מספר קריטריונים שעל בית המשפט להביא בחשבון כאשר הוא בוחן את השאלה האם להעביר את ההליכים לבוררות, או להותיר את הדיון בבית המשפט. בין היתר יש לבחון את השאלה האם הצדדים הסכימו כי הבורר יפסוק לפי הדין המהותי (שאם לא - זהו שיקול כבד משקל להעביר את הסכסוך לבוררות), והאם הצדדים חזו מראש אפשרות של פיצול הליכים (שאם כן, זהו שיקול כבד משקל להעברת הסכסוך לבוררות). 14. מכוח הלכת אלרינה מוטל אם כן הנטל על המבקשת, כמי שמבקשת כי ההליכים יתנהלו בבית המשפט, על אף הסכם הבוררות, להוכיח את טענותיה. ראשית, מבחן הנחיצות המהותית, מתייחס על פי לשונו לאפשרות של תובע לזכות בסעד אפקטיבי. בענייננו אין חולק כי התובע - המושב - יוכל לזכות בסעד אפקטיבי. המחלוקת נובעת כאמור מרצונה של המבקשת - הנתבעת לצרף צדדים נוספים (שיוכלו להיות מצורפים רק כצדדים שלישיים) להליך בינה לבין המושב, כדי לתבוע מהם השתתפות. לכן, אני סבורה כי אין נחיצות מהותית בצירוף הבנק והמפקח כדי לאפשר דיון בטענות המושב כנגד המבקשת, ובקבלת סעד אפקטיבי של המושב כנגדה. 15. זאת ועוד, מבחן הנחיצות הדיונית שנקבע בפסק דין אלרינה, מותיר לבית המשפט שיקול דעת, לבחון את הצירוף של הצד הנוסף, ולהחליט האם הוא אכן הכרחי. אני סבורה כי במסגרת הפעלת שיקול הדעת הזה, על בית המשפט לאזן בין האינטרס של מבקש הצירוף, לבין האינטרס של הצד השני. על בית המשפט לבחון באיזו מידה ייפגע האינטרס של הצד השני אם בית המשפט ייעתר לבקשה, ולהשוות את הפגיעה הזו לפגיעה האפשרית בצד המבקש שלא לקיים דיון בבוררות, אם בקשתו תידחה. 16. בענייננו, המבקשת טוענת כי יש לאפשר לה לשלוח הודעות צד ג' נגד הבנק המלווה ונגד המפקח מטעמו, שליוו את פרויקט הבניה של חברת חפציבה. לטענתה, היא מבקשת לתבוע שיפוי או השתתפות מהבנק ומהמפקח, בשל התרשלותם הנטענת, שגרמה אף היא לנזקים למושב - אותם נזקים שהמושב טוען כי המבקשת גרמה לו. מאחר שהבנק והמפקח אינם צדדים להסכם הבוררות, היא תצטרך לתבוע אותם בנפרד - שלא במסגרת הבוררות, כאשר לטענתה, תביעה כזו עלולה להביא להכרעות סותרות, ולפגוע ביעילות. כפי שיובהר להלן, אינני סבורה כי בנסיבות הענין דנן, ישנו חשש כי ניהול נפרד של ההליכים יביא להכרעות סותרות, וודאי שאין בו כדי לפגוע ביעילות (אלא להיפך). 17. כדי לבחון את טענות הצדדים, תובהר תחילה המסגרת הדיונית של תביעת השתתפות בין שני מעוולים. ישנם מספר מקרים בהם אדם סובל נזק מעוולה שבוצעה על ידי שני מזיקים או יותר: מזיקים במשותף (שבצעו עוולה אחת כלפי הניזוק), מזיקים הגורמים נזק אחד, ומזיקים הגורמים נזקים נפרדים. בענייננו, לטענת המבקשת, ביצעו במקרה דנן מספר מזיקים עוולות שונות ונפרדות כלפי הניזוק (המושב), ועוולות אלה גרמו לו נזק אחד. במקרה כזה, חייבים כל המזיקים כלפי הניזוק יחד ולחוד. כלומר, כל מזיק אחראי כלפי הניזוק לנזק בשלמותו, והם זכאים להשתתפות ושיפוי בינם לבין עצמם (ר' ס' 11 לפקודת הנזיקין). ס' 84 לפקודת הנזיקין מתייחס למקרים בהם שני מעוולים גרמו לניזוק אותו נזק, והוא קובע חובת ההשתתפות ל"כל מעוול אחר החב, או שאילו נתבע היה חב, על אותו נזק". 18. כדי שהמבקשת תוכל לזכות בתביעת השתתפות כנגד הבנק והמפקח, נדרשים שני תנאים - כי ייקבע שהיא חבה כלפי המושב בגין הנזק שנגרם לו עקב התרשלותה; וכי ייקבע כי גם הבנק ו/או המפקח התרשלו כלפי המושב, גרמו לו נזק, וכי אף הם חייבים לפצות אותו בגין אותו נזק עצמו. כאמור, כדי לבחון את השאלה האם מן הראוי להיעתר לבקשת המבקשת במקרה דנן, יש להשוות בין שתי האפשרויות - האחת, ניהול הליך הבוררות בין המבקשת לבין המושב, כאשר לאחריו תוכל המבקשת - אם יימצא כי היא חייבת לפצות את המושב, לתבוע את הבנק ואת המפקח בתביעת השתתפות בבית המשפט. השנייה - ניהול הליך אחד, שלא במסגרת בוררות, אלא בבית המשפט, בו המבקשת תגיש הודעות צד ג' נגד הבנק והמפקח. 19. הנזק שייגרם למושב כתוצאה מניהול הליך אחד בבית המשפט הוא ברור ומשמעותי - במקום הליך קצר ויעיל, בו מעורבים שני צדדים בלבד, ושיידון במסגרת היעילה והמהירה יחסית עליה הסכימו הצדדים (בוררות), יהפוך ההליך להליך ארוך, שבמסגרתו תבקש המבקשת לברר שאלות רבות ומורכבות ביותר, ביחס לסיבות לקריסתה של חברת חפציבה, ולאחריות שמוטלת על הבנק ועל המפקח מטעמו בהקשר זה. מנגד - יש לבחון איזה נזק אם בכלל עלול להיגרם למבקשת אם יתנהלו שני הליכים נפרדים. המבקשת התייחסה בהקשר זה כאמור הן לנושא היעילות, והן לנושא של הכרעות סותרות אפשריות. 20. ראשית יצוין כי שאלת ההשתתפות תעלה כאמור רק אם טענות המושב כלפי המבקשת יתקבלו. מובן כי אם בבוררות יוחלט כי המבקשת איננה חייבת דבר למושב, לא ייגרם לה כל נזק, ולא יהיה מקום וצורך בצירוף הצדדים השלישיים ובבירור העילה כלפיהם. זאת ועוד, במסגרת בירור התביעה של המושב כנגד המבקשת, היא תוכל להעלות כנגד המושב את כל הטענות אליהן היא התייחסה בסיכומיה - ובכלל זה את הטענות לפיהן יש בפשרה של המושב עם הבנק, כדי להפטיר את המבקשת מחובתה כלפי המושב, או הטענה כי הסכום עליו התפשר המושב עם הבנק הוא הסכום המקסימאלי בו היא תוכל להיות מחויבת אם יסתבר כי היא התרשלה כלפי המושב. 21. טענות אלה הן כולן טענות במישור היחסים בין המבקשת לבין המושב, ואין מניעה כי היא תעלה אותן במסגרת ההליך שיתנהל בינה לבין המושב. לצורך העלאתן - אין צורך בצירוף של צדדים שלישיים כלשהם, וכאמור - אם הטענות יתקבלו, לא יהיה גם צורך בהגשת תביעה נפרדת של המבקשת כנגד הבנק או המפקח מטעמו. רק אם ייקבע בהליך שבין המושב לבין המבקשת, כי המבקשת עוולה כלפי המושב וגרמה לו נזק, וכי אין לקבל את טענות ההגנה שלה בהקשר זה, היא תבקש לתבוע שיפוי והשתתפות מהבנק והמפקח. כפי שהובהר לעיל, מדובר במעוולים שגרמו נזק אחד בשני מעשי עוולה נפרדים. אין לכן כל קשר בין מערכת העובדות עליה מתבססת תביעת המושב כנגד המבקשת, לבין מערכת העובדות בתביעה אפשרית של המושב כנגד הבנק (שהיא שתתברר במסגרת תביעת ההשתתפות של המבקשת). 22. כך, עילת התביעה הנטענת על ידי המושב כנגד המבקשת, היא כי היא לא דאגה לביטחונות מספיקים בהסכם שבין המושב לבין חברת חפציבה. שאלה זו תיבחן על ידי הפורום שידון בה, בהתאם למצב הדברים שהיה קיים במועד בו הצדדים (המושב וחפציבה) התקשרו בהסכם. הבורר שידון בסכסוך בין הצדדים, הכפוף לדין המהותי, יצטרך לבחון האם מצבת הביטחונות שנועדה להבטיח את המושב במסגרת ההסכם שלו עם חברת חפציבה, היתה סבירה - במועד בו היא נקבעה. שאלה זו תוכרע כמובן בהתאם לאופן ההתנהלות המצופה מעורך דין סביר, בהתאם לכול הנסיבות הרלוונטיות שהיו קיימות במועד ההתקשרות בהסכם זה. 23. מנגד, השאלה מדוע קרסה חברת חפציבה בשלב מאוחר יותר, והאם הבנק הפר חובות כשלהם כלפי המושב בקשר לקריסת חפציבה, היא שאלה שעשויה להיות רלוונטית בבחינת תביעת ההשתתפות כלפי הבנק והמפקח. שאלה זו איננה רלוונטית כלל לבחינת התרשלותה של המבקשת. 24. עולה מכאן כי הקביעות במסגרת תביעת ההשתתפות של המבקשת כנגד הבנק, לא יעמדו בסתירה לקביעות שייקבעו במסגרת הליך הבוררות של המבקשת עם המושב, שכן מדובר כאמור בשאלות שונות ונפרדות, המתייחסות לתקופות שונות, ולמערכת נסיבתית שונה לחלוטין. לכן, החשש לו טוענת המבקשת, של קביעות סותרות - אם יתנהלו הליכים נפרדים בשני הסכסוכים, איננו חשש ממשי. הקביעות מתביעת המושב נגד המבקשת יתייחסו לפרק הזמן בו התקשר המושב בהסכם עם חפציבה, ולחובות שהיו מוטלים על המבקשת במועד זה, לאור נסיבותיו, ולאור המצופה ממנה כעורכת דין סבירה. הקביעות בתביעת ההשתתפות יתייחסו לפרק הזמן בו קרסה חברת חפציבה, לחלקו הנטען של הבנק בהקשר זה, לאור חובותיו הנטענים כלפי המושב, ולאור המצופה ממנו כבנק סביר. מכאן, שאין צורך להעביר את הדיון במחלוקת בין המבקשת לבין המושב לבית המשפט מטעם זה. אין חפיפה עובדתית - לא בלוח הזמנים ולא במעשים לגופם, בין התביעות. מבחינה זו אין חשש שמצבה של המבקשת יורע אם שתי התביעות יתבררו לחוד, ואין חשש כי זכויותיה ייפגעו. 25. המבקשת טענה כאמור כי גם טעמי יעילות מחייבים את העברת הסכסוך כולו לבית המשפט. מהטעמים שהובהרו לעיל, אני סבורה כי ההיפך הוא הנכון. מדובר בשני סכסוכים שונים, שהשאלות הטעונות הכרעה בהם אינן חופפות. לכן, יעיל הרבה יותר לקיימם בנפרד, ולא לקיימם במסגרת הליך אחד. קל ויעיל הרבה יותר יהיה לכן להותיר אותו חלק של הסכסוך שהוא קל לבירור - במסגרת הבוררות. 26. המבקשת טענה, כאמור, כי אם יידון הסכסוך בפני בית המשפט, היא תוכל להגיש הודעות צד ג' כנגד הבנק וכנגד המפקח. אולם, גם לו היה הסכסוך מתברר בבית המשפט, היה לבית המשפט שיקול דעת שלא לקיים את הדיון בשתי התובענות במאוחד, לו היה סבור כי יהיה בך כדי לסבך את הדיון שלא לצורך. ההלכה הפסוקה קבעה כי שאלת סיבוך הדיון היא רלוונטית כאשר בית המשפט מפעיל את שיקול דעתו בהתייחס לאפשרות לברר את התביעה העיקרית יחד עם הודעת צד ג', כאשר הסכנה של קבלת החלטות מנוגדות, אין די בה כדי לשלול את שיקול דעתו של בית המשפט בהקשר זה, ולהחליט על הפרדת הדיון. כך נפסק בהקשר זה כי: "הסיבוך לדעת הערכאה המבררת, יש בו כדי להצדיק את הפרדת הדיון בין התובענות העיקריות להודעות לצדדים שלישיים... כמו כן אין די בסכנה של קבלת החלטות שונות ואף מנוגדות... הסכנה שמצביע עליה בא-כוח הנתבעים קיימת למעשה בכול מקרה ומקרה בו שולח הנתבע הודעה לצד ג', ואם המחוקק... הניח את הדבר לשיקולו של בית המשפט.... משמע כי בית המשפט רשאי לשקול שיקולים המתירים לו שלא להתחשב בסכנה הנ"ל" (ר' רע"א 6092/04 י. מזרחי קבלנות בע"מ ואח' נ. בנק דיסקונט למשכנתאות ואח', לא פורסם, , ר' גם גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, 2005), בעמ' 418, ורע"א 7320/97, כלל נ. פלורס, לא פורסם ) 27. אם המבקשת סבורה כי יש מקום לכך שהבנק והמפקח ישאו יחד עמה בפיצוי שעליה לשלם למושב (בהנחה שהבורר יקבע כי עליה לפצות את המושב), היא תוכל להגיש תביעה נפרדת נגד הבנק והמפקח, בה תטען לשיפוי או השתתפות, תביעה שתתברר על פי נסיבותיה - אם וכאשר תוגש. אפשרות זו לא תישלל ממנה - גם אם הבנק והמפקח לא יהיו צדדים להליך הבוררות. 28. יצוין כי לטעמי ישנו חשש אפשרי אחד שיש להתייחס אליו, ביחס לקביעות סותרות בין הליך הבוררות לבין ההליך בתביעת ההשתתפות. מדובר בסיטואציה בה ייקבע בבוררות כי המבקשת אחראית כלפי המושב, והבנק או המפקח יבקשו לערער על קביעה זו במסגרת תביעת ההשתתפות - הם יבקשו לטעון כי המבקשת לא היתה אחראית כלפי המושב, וכי לכן הם אינם חייבים להשתתף בסכומים שהיא שלמה למושב כפיצוי על הנזק שנגרם לו. המבקשת לא העלתה בסיכומיה באופן ספציפי את החשש הזה, ולא הרחיבה בטענותיה ביחס אליו. אף על פי כן, נתייחס אליו להלן, למעלה מן הצורך. 29. השאלה האם יכול מעוול במשותף לחלוק על קביעה לפיה המעוול התובע אותו אחראי כלפי הניזוק, כאשר קביעה כזו נקבעה בהליך קודם בו המעוול במשותף לא היה צד, איננה נקייה מספקות. שאלה זו צריכה להיבחן קודם כל באספקלריה של כללי מעשה בית דין - קרי האם קיים מעשה בית דין ביחס לקביעה לפיה המזיק הראשון (המבקשת) אחראי כלפי הניזוק לנזק שגרם לו, או שמא המזיק השני (הבנק) יכול "לפתוח" שאלה זו מחדש בדיון בינו לבין המזיק הראשון. 30. בספרם של אנגלרד, ברק וחשין דיני הנזיקין (תורת הנזיקין הכללית) (בעריכת טדסקי) נקבע ביחס לשאלת מעשה בית דין בתביעת השתתפות, כי העובדה שהתובע השתתפות (המבקשת) אחראי לנזק ביחסים שבינו לבין הניזוק (המושב), אינה קושרת מזיק אחר (הבנק), הנתבע להשתתפות. מכאן עולה לכאורה כי המזיק האחר - הבנק יכול בהליך האחר לכפור בעצם אחריותה של המבקשת כלפי המושב. מסקנה זו היא בעייתית בעיני שכן היא מאפשרת למי שגרם לנזק לניזוק (הבנק - בהנחה שכך ייקבע), לא להשתתף בתשלום הנזק הזה יחד עם מזיק לכאורי אחר, רק לאור הטענה כי אותו מזיק אחר לא אחראי כלפי הניזוק. 31. יחד עם זאת, אני סבורה כי בעיה זאת מוצאת את פתרונה באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט. כך, אם אכן ייקבע בהליך שבין המבקשת לבין הבנק, כי הבנק עוול כלפי המושב וגרם לו נזק, ואם ייקבע כי המבקשת שילמה למושב יותר מכפי חלקה - ובכך שילמה למעשה גם עבור הבנק - הרי שהמבקשת תוכל לטעון כי הבנק חייב לה בהשבת החלק ששילמה למושב עבורו, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט (ר' חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, ד' פרידמן נ' כהן ריבוי חייבים דיני חיובים - חלק כללי (ירושלים, 1994) בעמ' 302 ה"ש 577). האפשרות של המבקשת להעלות טענות מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט - איננה נקייה מספקות. אולם, אני סבורה כי עולה מכול האמור לעיל, כי הסיכון שזכויות המבקשת ייפגעו אם ההליכים של המושב כנגדה - מחד גיסא, ושלה כנגד הבנק - מאידך גיסא, יתנהלו בנפרד, איננו סיכון משמעותי, לעומת הסיכון בדבר הנזק שייגרם למושב אם תתקבל עתירת המבקשת בתובענה דנן. 32. הטעם לקביעה זאת הוא משום שכדי שהסיכון החל על המבקשת יתממש - צריכה לקרות שרשרת העובדות הבאה - בהליך הבוררות בין המבקשת לבין המושב, יקבע הבורר כי המבקשת אחראית כלפי המושב; המבקשת תחליט להגיש תביעה נגד הבנק ונגד המפקח; בית המשפט יקבע כי הבנק והמפקח אחראים כלפי המושב; הבנק והמפקח יטענו כי המבקשת לא היתה אחראית כלפי המושב; בית המשפט יקבל טענה זאת, למרות שהיא לא התקבלה במסגרת הבוררות; המבקשת תעלה טענה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, ובית המשפט ידחה אותה. מדובר אם כן באפשרות רחוקה, שיש סבירות גבוהה כי היא לא תתממש. לעומת זאת - הסרבול שייגרם להליך, והנזק שייגרם למושב כתוצאה ממנו, הוא ודאי ומשמעותי ביותר. לכן, האיזון בין הנזקים האפשריים מצדיק את המסקנה לפיה אין להיעתר לבקשת המבקשת. לא ניתן לקבוע כי בנסיבות החריגות דנן קיימת נחיצות דיונית בצירוף הבנק והמפקח להליך במסגרתו נתבעת המבקשת על ידי המושב, נחיצות המצדיקה סטייה מההסכמה בין הצדדים ביחס לאופן ההכרעה בסכסוך ביניהם. 33. יוער עוד בשולי הדברים כי אני סבורה שהמבקשת לא הוכיחה כי הצדדים השלישיים - הבנק והמפקח מטעמו - היו חייבים לה חובת זהירות, כמי שהיתה באת כוח של צד שהתקשר בהסכם עם החברה שהבנק ליווה אותה בליווי בנקאי. שאלת חובת הזהירות של בנק הנותן ליווי בנקאי לחברה כלפי נושים נוספים של החברה - היא שאלה לא פשוטה, השנויה במחלוקת (ר' בהקשר זה למשל את פסק דינה של כב' השופטת ברון בענין חייק נ. בנק הפועלים בע"מ ת"א (ת"א) 51794/9, פ"מ תשס"ב (1) 529), שם היה בית המשפט סבור כי קיימת חובה כזו). אולם, אף אם נניח כי לבנק יש חובת זהירות כלפי נושה של החברה אותה מלווה הבנק בליווי בנקאי, אין מקום לטעמי להרחיב חובה כזו באופן שתחול גם על עורכי הדין של הנושה, שייעצו לנושה ביחס לביטחונות הדרושים להבטחת ההסכם שלו עם הלקוח של הבנק. הטענה לפיה הבנק חב חובת זהירות כלפי המבקשת, עורכת הדין של המושב, היא טענה מרחיקת לכת. ככול שרצונה של המבקשת להגיש הודעת צד ג' כנגד הבנק והמפקח - מבוססת על טענה לפיה הם התרשלו כלפיה, אני סבורה כי המבקשת תתקשה להביא לקביעה כזו. צירוף הבנק והמפקח להליך לצורך תביעתם בעילה זו איננו נחוץ, לכן, מבחינה מהותית. 34. לכן, אני דוחה את התובענה. המבקשת תשא בהוצאות המושב ובשכר טרחת עורכי דינו בסך כולל של 12,000 ₪. יישוב סכסוכיםשכר טרחהבוררותסכסוך