קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות ועדת ערר יהודה ושומרון לדון בנושא זכאות במקרקעין: רקע עובדתי בפניי בקשה לסילוק תביעתם של התובעים על הסף, מחמת חוסר סמכות עניינית. על פי הנטען בכתב התביעה, התובעים, חמישה במספר, הם בעלי אדמות בכפר חוסאן שבנפת בית לחם. במועד שאינו ידוע לתובעים, ככל הנראה בראשית שנות התשעים, הוציא המפקד הצבאי של אזור יהודה ושומרון צווי הפקעה לצורכי ציבור, לאדמות המצויות בתחומי הכפר חוסאן, ובכללן אדמותיהם של התובעים, לצורך סלילת כביש המוביל מצומת חוסאן לעיר בית"ר עילית. לטענת התובעים, צווי ההפקעה מעולם לא נמסרו לידיהם. משהוחל במימוש צווי ההפקעה במהלך שנת 1996, פנו התובעים למנהל האזרחי (להלן: נתבע 2), בדרישה לפיצויים עבור האדמות המופקעות. על פי המפורט בכתב התביעה, נתקלו תביעותיהם בחסמים ביורוקרטים שונים, ולא נתקבלה עד היום תשובה עניינית לתביעותיהם. ביני לביני, במהלך שנת 2005 העביר נתבע 2 את הטיפול בהפקעות לצורכי ציבור (כבישים ודרכים), למע"צ - החברה הלאומית לדרכים (להלן: נתבעת 1). התובעים המציאו לנתבעת 1 מסמכי בעלות ושומה מטעמם, ואילו זו האחרונה הכינה חוות דעת שמאי מטעמם, תוך הבטחה כי יתואם מועד לפגישה בין הצדדים לשם בחינת הפערים בין השומות ומתוך מגמה להגיע להסכמה בעניין גובה הפיצויים. בסופו של דבר, כעבור תקופת זמן נוספת, הודיע ב"כ נתבעת 1 לב"כ התובעים, כי תביעתם לפיצויים נדחית מחמת התיישנות. מכאן התביעה, העומדת על סכום של כ- 925,000$. ב"כ הנתבעים טוענים, כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית. בקדם משפט שהתקיים ביום 14.6.09, סוכם כי ב"כ התובעים יגיש בכתב את תשובתו לבקשה לסילוק על הסף, והנתבעים יוכלו להגיב על תשובה זו, אף הם בכתב. הוסכם כי החלטת בית המשפט בבקשה לסילוק על הסף תינתן על יסוד הטענות בכתב, ללא צורך בטיעון נוסף. טענות הצדדים טענת הנתבעים היא, כי המקרקעין בהם מדובר נמצאים באזור יהודה ושומרון, וכי על כן הדין החל עליהם הוא הדין החל באזור. מכוח סעיף 2 למנשר בדבר סדרי השלטון והמשפט (יהודה והשומרון) (מס' 2), תשכ"ז-1967, המשפט שהיה חל באזור ביום 7.6.1967, נותר בתוקפו, בכפוף לשינויים שנעשו בו מכוח תחיקת הביטחון. אם כך, הדין החל על התביעה שבענייננו הוא הדין הירדני ותחיקת הביטחון, הנוגעים לרכישה לצרכי ציבור. החוק הירדני הרלבנטי הוא חוק הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) מספר 2 לשנת 1953 (להלן: חוק הקרקעות), שתוקן בצו בדבר חוק הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (יהודה והשומרון) (מס' 321), תשכ"ט-1969 (להלן: הצו). סעיף 15(1) לחוק הקרקעות קובע כי סכסוך בדבר גובה הפיצויים להם יהיה זכאי בעל אדמה שהופקעה מכוח החוק, יכול להיות מובא להכרעת בית המשפט, על ידי כל אחד מהצדדים לסכסוך. בית המשפט מוסמך, על פי סעיף 16 לחוק, לברר טענות סותרות ביחס לאותה קרקע. סעיף 3(4) לצו קובע, כי מקום בו ההפקעה נעשתה בידי "הרשות המוסמכת", כפי שנעשה הדבר בענייננו, הרי שהסמכויות הנתונות לבית המשפט (המקומי) מכוח חוק הקרקעות, תהיינה מוקנות "לוועדת עררים בלבד". ועוד נקבע באותו צו (סעיף 3(5)), כי מקום שהובאה בפני וועדת העררים בקשה להערכת פיצויים, ונטענו טענות סותרות ביחס לקרקע שהופקעה, רשאית וועדת העררים לפסוק בטענות אלה, לצורך אותה בקשה בלבד. וועדת העררים היא אותה וועדה שהוקמה באזור מכוח הצו בדבר וועדות עררים (יהודה ושומרון) (מס' 172), תשכ"ח-1968. פריט 7 לתוספת לצו זה קובע כי לוועדת הערר נתונות סמכויות בית המשפט כמשמעותו בחוק הקרקעות. הנתבעים טוענים, כי מן המתואר לעיל עולה בבירור, כי הסמכות הייחודית לדון בתביעה נשוא תיק זה נתונה בידי וועדת העררים, ואין בית משפט זה מוסמך לדון בה. הנתבעים מפנים, בהקשר זה, לפסק דין שניתן על ידי בית משפט זה בה"פ 1537/85 סלאמה נ' מדינת ישראל , אשר הערעור עליו נדחה: ר"ע 617/86 סלאמה נ' מדינת ישראל . כמו כן מפנים הם לפסק דינו של בית משפט זה מן העת האחרונה (כב' השופטת בן-עמי), בתיק בש"א (ירושלים) המפקד הצבאי של אזור יהודה ושומרון נ' שומאן, אשר ערעור עליו תלוי ועומד בפני בית המשפט העליון. בכל אותם פסקי דין קיבל בית המשפט את הטענה, כי הסמכות הייחודית לדון בתובענה כגון זו שלפניי מצויה בידי וועדת העררים. בתגובה לטענת הנתבעים, טוענים התובעים כי הסמכות העניינית נתונה לבית משפט זה, ולכל היותר המדובר בסמכות מקבילה. טענה זו נסמכת על הוראת תקנה 6 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, לפיה נתונה הסמכות השיורית לבית משפט בירושלים כל אימת שאין מקום שיפוט מתאים לתובענה. והנה, סעיפים 1 ו-9 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1942, קובעים, כי כל סכסוך בעניין פיצויי הפקעה ייושב בבית המשפט המחוזי. המסקנה המתבקשת, כך על פי התובעים, כי מאחר שאין מקום שיפוט מתאים לתובענה בעניין מקרקעין המצויים ביהודה ושומרון, ומאחר ועל פי הפקודה הנ"ל המדובר בתובענה שדינה להתברר בבית משפט מחוזי, הרי שבית משפט זה הוא המקום לבירור התובענה. אשר לסמכות שהוקנתה לוועדת העררים בצו הרכישה לצרכי ציבור, טענת התובעים היא, כי תכלית הצו הינה לשלול סמכות מבתי המשפט המקומיים בתביעות נגד המנהל האזרחי או הממשל הצבאי, אך אין בכוחו של הצו לשלול סמכות מבתי המשפט האזרחיים במדינת ישראל. זאת ועוד. בענייננו המדובר בהפקעה לטובת מע"צ (נתבעת 1), ולוועדת העררים אין כל סמכות לחייב את מע"צ, אשר האחריות על הטיפול בהפקעה הועברה אליה על ידי נתבע 2. עוד טוענים התובעים, כי אין ללמוד הלכה מפסקי הדין אליהם הפנו הנתבעים, שכן אין הם מהווים הלכה ברורה ומפורשת בסוגיה הנדונה. ומכל מקום, לטענת הנתבעים יש לשוב ולהרהר בפסק דינו הנ"ל של בית המשפט העליון, שכן שיקולי המדיניות המפורטים בו אינם יפים להאידנא. מאז שנות התשעים, כך לפי הטענה, "נפתח הסכר" לתביעות נגד המנהל האזרחי המוגשות, עניין שבשגרה, לערכאות האזרחיות במדינת ישראל. טענה נוספת בפי התובעים הינה, שהמחלוקת בין הצדדים אינה מוגבלת אך ורק לשאלת הפיצויים, אלא עוסקת היא גם בזכות התובעים באחת מן החלקות שהופקעו, ובטענת התיישנות, אשר בגינה דחה ב"כ נתבעת 1 את הדרישה לפיצויים. חוק הקרקעות, כך על פי הטענה, אינו מסמיך את וועדת העררים לדון בסוגיות אלה. התובעים טוענים לחלופין, כי בידי וועדת העררים סמכות מקבילה לזו הנתונה לבית משפט זה, בכל הנוגע לתביעה שעניינה גובה הפיצויים, אלא שכאמור, טענתם היא כי אין הוועדה רשאית לדון בטענת הבעלות ובטענת ההתיישנות, ולפיכך ממילא אין אפשרות לקיים בפניה דיון העוסק בגובה הפיצויים בלבד. התובעים הפנו, בהקשר זה, לפסקי דין שונים בהם נפסק כי קיימת לבתי המשפט האזרחיים בישראל סמכות מקבילה לזו הנתונה לטריבונאלים שונים הקיימים באזור. בנוסף טוענים התובעים כי וועדת העררים אינה ערכאה שיפוטית, אין היא קשורה בסדרי דין ובדיני ראיות, ואין היא מוסמכת לקבוע את גובה הפיצויים אלא רק להמליץ בפני מפקד האזור. על כל אלה יש להוסיף, כך על פי הטענה, את השינויים המתחייבים לנוכח "המהפכה החוקתית", הן בכל הנוגע להגנה על זכות הקניין והן בכל הנוגע לזכות הגישה לערכאות. שינויים אלה מחייבים להביא לפרשנות לפיה בית משפט זה הוא הערכאה המוסמכת לדון בתביעה. דיון מסקנתי היא, כי הצדק עם הנתבעים, ודין התובענה להידחות על הסף, מן הטעם של חוסר סמכות עניינית. ייאמר מיד, כי תקנה 6 לתקנות סדר הדין האזרחי אינה יכולה לשמש עוגן לביסוס סמכותו העניינית של בית משפט זה, או של כל בית משפט אחר. תכליתה של תקנה 6 להסדיר את הסמכות המקומית השיורית, בהתקיים סמכות עניינית לדון בתובענה. תקנה זו אינה מקנה סמכות עניינית מקום שזו אינה קיימת. עוד יש להסיר מעל הפרק את הטענה לפיה, מאחר שהטיפול בהפקעה הועבר לידי נתבעת 1, הרי שאין לוועדת העררים סמכות לדון בתביעת התובעים לפיצויים. ההפקעה נעשתה מכוח צו של המפקד הצבאי, על פי הסמכויות המסורות לו. החיוב בפיצויים, אם אכן יבוא, יופנה כלפיו, כפי שמוסמכת וועדת העררים להמליץ, ועל ראש המינהל האזרחי יהיה לבחון את ההמלצה ולהחליט אם לקבלה. אין חולק, כי הקרקעות נשוא התובענה מצויות באזור. הדין המהותי החל באזור, וממילא על פעולת ההפקעה הנדונה, הינו הדין המקומי, המשלב את החקיקה שהייתה קיימת עד ליוני 1967, עם תחיקת הביטחון המאוחרת (בג"צ 393/82 ג'מעית אסכאן אלמעלמון אלתעאוניה אלמחדודה אלמסאוליה, אגודה שיתופית רשומה כדין במפקדת אזור יהודה ושומרון נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון ואח', פ"ד לז(4) 785; בג"צ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' ראש הממשלה אריאל שרון, פ"ד נט(2),481). למעשה, גם התובעים מודים בכך, ובסעיף 16 לכתב התביעה טוענים הם עצמם כי על תביעתם חל הדין הירדני. כאמור, החוק הירדני קובע, כי סכסוך בדבר גובה פיצויים בגין רכישה לצרכי ציבור יובא בפני בית משפט. חוק זה תוקן על ידי המפקד הצבאי בצו, שהעביר את הסמכות מבית המשפט המקומי לוועדת עררים, אשר לה הסמכות הייחודית לדון בסכסוך מעין זה שלפניי. וועדת העררים מוסמכת במפורש על פי הצו, לדון גם בסכסוך שעניינו עצם הזכות בקרקע, המתעורר אגב תביעת פיצויים בגין ההפקעה. בענייננו, לא למותר להפנות לבג"צ 3624/99 מוחמד אל נטשה נ' המנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון, ממנו עולה כי גם טענת התיישנות אפשרית אמורה להיות נדונה בפני וועדת העררים. סמכותה של וועדת העררים אינה נקבעת, אם כך, על פי טענת הגנה אפשרית של הנתבע (התיישנות), כי אם על פי מהות הסעד המבוקש (ע"א 27/77 טובי ואח' נ' רפאלי ואח', פ"ד לא(3), 561). בהקשר זה יש להבחין הבחן היטב בין הפסיקה אליה הפנה ב"כ התובעים, וממנה ביקש ללמוד כי לערכאה אזרחית בישראל סמכות שיפוט בנוגע לתובענה הנדונה, לבין ענייננו. בכל המקרים אליהם הפנה ב"כ הנתבעים, אכן הייתה לבית המשפט בישראל סמכות עניינית. כך, לדוגמא ע"א 5964/92 בני עודה נ' מדינת ישראל (פ"ד נו(4), 1), עניינו בתביעת נזיקין שהוגשה נגד המדינה בגין פעולתם של חיילי צה"ל. נראה כי לא יכול להיות ספק, שתביעת נזיקין נגד המדינה, גם אם מעשה העוולה עצמו בוצע על ידי שלוחה מחוץ לתחומה, מצויה בסמכותו של בית משפט בישראל. גם פסק דינו של בית משפט זה (כב' השופט מ' דרורי) בת.א. 2416/00 מחצבות כפר גלעדי נ' מדינת ישראל והממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי באזור יהודה ושומרון , אינו יכול לסייע לתובעים בטענתם. עילת התביעה באותו עניין הייתה מתחום דיני החיובים, כלומר, מחלוקת אזרחית בין התובעת לבין הנתבעת, שביסודה הסכם הרשאה שכרתו הצדדים. מאחר שנשוא החוזה היה שימוש בקרקע שהוכרה כ"רכוש ממשלתי", התעוררה השאלה האם לבית המשפט בישראל סמכות שיפוט בינלאומית לדון בתביעה, לנוכח "הלכת מוזמביק" האנגלית (British South Africa Co. V. Compania de Mozambique [1983] A.C. 602), אשר נקלטה בארץ, ולפיה אין לבית המשפט בישראל סמכות שיפוט כאשר נשוא הדיון הוא קרקע המצויה מחוץ למדינה, בין אם המדובר בתביעה קניינית ובין אם מדובר בכל תביעה אחרת שמעורבת בה קרקע במדינה זרה. כב' השופט דרורי הלך בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 490/88 בסיליוס נ' עדילה (פ"ד מד(4), 397), אשר פסק כי אין תחולה ל"הלכת מוזמביק" כשמדובר במקרקעין המצויים באזור יהודה ושומרון, שכן החשש העומד ביסוד אותה הלכה, שמא צו שיוציא בית משפט זר לא יוכר במקום הימצאם של המקרקעין, אינו רלבנטי ביחס למקרקעין המצויים ביהודה ושומרון. על כך הוסיף כב' השופט דרורי אותם דברים המצוטטים בדברי תשובתו של ב"כ התובעים, היינו, שודאי שחשש זה אינו מתקיים, כאשר אחד הצדדים לסכסוך הוא חלק מן המנגנון של המינהל הציבורי הישראלי, וכי על כל פנים קשה להעלות על הדעת שמדינת ישראל תטען לחוסר סמכות באותה תביעה. כאמור, איני רואה כיצד ניתן ללמוד מדברים אלה על ענייננו, שהרי השאלה שבפניי אינה סכסוך הנובע מחוזה שנכרת בין המדינה לבין אדם פרטי, ואשר אלמלא הייתה מתעוררת לגביו השאלה בדבר תחולת "הלכת מוזמביק", לא היה איש מהרהר בסמכותו העניינית של בית משפט בישראל לדון בתביעה הנובעת מאותו חוזה. בענייננו, המדובר בפעולה שלטונית שביצע המפקד הצבאי (רכישה לצרכי ציבור), המקנה זכות לפיצויים. הדין המקומי, שהוא הדין החל על העניין, קובע, בנוסף לעצם הזכות, כי לוועדת העררים הסמכות הייחודית לדון בתביעת הפיצויים, וכשאלה שבגררא מוסמכת היא לדון גם בשאלת זכותו של התובע במקרקעין ובלשונו של בית המשפט בה"פ (י-ם) 1537/85 הנ"ל: "מקום הבירור המשפטי או הרשות המוסמכת לברר את נושא גובה הפיצויים אינם ענין שבסדרי דין, לא רק עצם ההפקעה וכללים בדבר קביעת גובה הפיצויים, אלא גם הרשות שבפניה יש לקיים הבירור המשפטי, בכל המתיחס לגובה הפיצויים, הנם מעיקרי הדין הוא גופו... ובתמצית. מפקד האזור, שברשותו נתונה סמכות הממשל והמינהל העליונה באזור, קבע הוראות חוק בכל המתייחס להפקעת אדמות באזור ואופן קביעת גובה הפיצויים שבעל האדמה זכאי להם בשל אדמתו שהופקעה. כל אלה נעשים על-פי הדין המקומי החל באזור ובמסגרת הסמכות המקומית שם." החלטתה של וועדת העררים היא בבחינת המלצה, וראש המינהל האזרחי אמור לשקול אותה ולהחליט אם לקבלה. מאחר שראש המינהל האזרחי הוא "עובד ציבור" נתון שיקול דעתו לביקורת שיפוטית, ככל החלטה מינהלית אחרת. דוגמא לביקורת שיפוטית כזו מצויה בפסק דינו של בית המשפט הגבוה לצדק בבג"צ 1285/93 עזבון יעקב יוסף שכטר נ' מפקד אזור יהודה ושומרון ואח' . ושוב, אין ללמוד מפסק דין זה את שמבקש ב"כ התובעים ללמוד ממנו, כי אם להיפך. אכן, כב' הנשיא ברק מבהיר בפסק דינו, כי וועדות העררים הוקמו לשם בירור סכסוכים בין תושבי האזור לבין המפקד הצבאי, שכן רשויות הממשל הצבאי אינן כפופות לבתי המשפט המקומיים. אלא שטענת ב"כ התובעים, לפיה מדברים אלה יש ללמוד, כי הצו בדבר וועדות העררים לא שלל את סמכויותיהם של בתי המשפט בישראל אינה יכולה לעמוד. אכן, הצו האמור אינו יכול לשלול סמכות עניינית של בתי משפט בישראל מקום שסמכות זו נתונה להם. אולם הסמכות לדון בסכסוך גופו, היינו בשאלת זכותם של התובעים לפיצויים, מלכתחילה אינה נתונה בסמכותו העניינית של בית משפט בישראל, שכן, כאמור, המדובר בפעולה שלטונית שביצע המפקד הצבאי מכוח הדין החל באזור, והדין החל על תוצאותיה הוא הדין המקומי. גם טענתו של ב"כ התובעים, לפיה מאז הפיכתה של זכות הקניין לזכות חוקתית, יש לפרש את הדין כך שתהיה לבעל המקרקעין זכות להגן על קניינו בבית המשפט, להבדיל מוועדת עררים, אינה מקובלת עלי. ראשית, כפי שהראיתי לעיל, גם לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המשיך בית המשפט העליון לקבוע כי וועדת העררים היא הערכאה המוסמכת לדון בתביעה מן הסוג שבפניי (בג"צ 3624/99 הנ"ל). שנית, אין בעובדה שתביעה מן הסוג הנדון צריכה להיות נידונה בפני וועדת עררים (הנתונה לביקורת שיפוטית, כמו גם ראש המינהל האזרחי האמור לשקול ולהכריע בהמלצתה), משום פגיעה בלתי חוקתית בזכות הקניין. ניתן ללמוד, לענייננו, מפסיקתו של בית המשפט העליון בכל הנוגע להתייחסותו לסמכויותיהן של וועדות ערר בנושאים שונים, הרואה בהקמתם של גופי ערר כאלה מגמה לייחד את הדיון הראשוני במחלוקת בין האזרח לבין הרשות במסגרתם, ולהוציאם, בשלב הראשון, מתחום השיפוט של בתי המשפט הרגילים (רע"א 2425/99 עירית נס ציונה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4), 481). אכן, אין המדובר בזהות בין שני המקרים, אולם ניתן להסיק מפסיקה זו, שאין בית המשפט העליון סבור, שהמסקנה המתחייבת ממה שמכונה "המהפכה החוקתית", היא העדפת ניהולם של סכסוכים בין האזרח לבין הרשות בפני ערכאות שיפוטיות רגילות דווקא, להבדיל מגופי ערר אחרים. סוף דבר, מסקנתי היא, כי דין התביעה להידחות על הסף. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. שטחי יהודה ושומרוןעררועדת ערר