קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעיף 42א לפקודת הראיות: בקשה זו עניינה יישום סעיף 42 א' לפקודת הראיות לרבות הקשר בין הסעיף האמור לבין מעמדה של קרנית - הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן "קרנית"). בית משפט השלום בבאר שבע דחה את עתירת מבקש 2 (להלן "המבקש") להתיר לו להביא ראיות לסתור על פי הוראות סעיף 42 ג' לפקודת הראיות. על החלטה זו הגישו המבקש (בבר"ע 518/03) וקרנית (בר"ע 523/08) בקשות נפרדות להרשות להם לערער. הואיל ומדובר בהחלטה אחת מצאתי לנכון מטעמים מעשיים לדון בשתי הבקשות במסגרת החלטה זו תוך התייחסות לכל אחד מהמבקשים. משיבים 2 ו - 3 הינם הורי המנוח של משיב 1- הגישו תביעה נגד המבקש שלטענתם נהג בטרקטורון כאשר בנם המנוח נסע עימו ונהרג כתוצאה מתאונה. הטרקטורון לא היה מבוטח משום שהמבקש נהג ברכב מבלי שהוא בעל רשיון בתוקף במועד התאונה. התביעה הוגשה נגד הנהג ונגד קרנית. קיימת מחלוקת בין הצדדים מי נהג ברכב בזמן התאונה, המבקש או המנוח. הוגש כתב אישום נגד המבקש אודות התאונה. במסגרת הסדר טיעון הודה המבקש שהוא נהג ברכב ובהתאם הורשע על פי הודאתו. פסק הדין הפלילי הוגש כראיה לכאורה על פי סעיף 42 א' לפקודת הראיות במסגרת התביעה האזרחית הנדונה. על רקע האמור הוגשה בקשה על ידי המבקש, אליה הצטרפה המבקשת, לפיה יש לאפשר להם להביא ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי. בית משפט קמא סקר את הפסיקה בעניין וקבע כי לא מדובר במקרה בו יאפשר בית המשפט להביא ראיות לסתור על פי אמות המידה שנקבעו. צויין כי בית המשפט העליון אף דחה את בקשת המבקש למשפט חוזר תוך שהוא מציין כי הודאתו שרירה וקיימת. בנוסף נקבע כי אין לקבל את עמדת קרנית לפיה - פסק הדין הפלילי אינו מחייב אותה שכן יש לראותה כמי שבאה בנעלי הנהג. בית משפט קמא חזר על ההלכה לפיה פסק הדין הפלילי יכול לשמש ראיה לכאורה גם כנגד מי שלא היה צד להליך הפלילי, תוך הפנייה לדברי המלומד ארנון : "נמצא שפסק דין פלילי יכול לשמש ראיה גם כנגד 'זרים' - אלה שלא היו צדדים למשפט הפלילי, וזאת בתנאי שצריך אחד מבעלי הדין במשפט האזרחי להיות המורשע או חליפו, או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע". לאור הכלל האמור בחן בית משפט קמא את תפקידה של קרנית תוך אזכור פסיקה של בית משפט שלום אשר הגיע לתוצאה זהה (ראה ת.א. (שלום - ת"א) 66054/03 האני ג'אבר נ' קרנית ואחר', ) ופסק כי יש לראות בקרנית כחליפו של המורשע וכתוצאה מכך פסק הדין הפלילי יכול לשמש כראיה לכאורה אף כנגדה ובמקרה זה אין לאפשר גם לה להביא ראיות לסתור על רקע הנימוקים שצוינו לעיל. לטענת המבקשת טעה בית משפט קמא במסקנתו. שני נימוקים באמתחתה : ראשית, טוענת המבקשת כי לא ניתן לקבוע שקרנית באה בנעלי המורשע לאור פרשנות סעיף 42 א' לפקודת הראיות. ההקבלה בינה לבין חברת ביטוח אינה רלוונטית, שכן היא גוף סטטוטורי שהוקם מכח חוק לפיו היא מחויבת בפיצוי במקרים המתאימים. החבות של קרנית נובעת לא מכח פוליסת הביטוח, אלא מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים, במידה וייקבע כי המנוח לא נהג בטרקטורון. עוד מדגישה המבקשת שהיה וייקבע שהמבקש הוא זה שנהג בטרקטורון תהיה לה עילת השבה כנגדו. על פי קו זה אם המבקשת יכולה לתבוע אותו ודאי שאינה בגדר חליפו של המבקש. שנית, נטען כי בית משפט קמא ניהל דיון הוכחות במסגרתו נשמעו עדויות אף ביחס לשאלת זהות הנהג, כך שקיים בשלב זה השתק המונע מהמשיבים לבקש שפסק הדין הפלילי יחייב את בית המשפט האזרחי. זאת במיוחד נוכח העובדה שהמשיבים הביאו את עדיהם לבחינת סוגיה זו ונותר להם עד אחד מטעמם. על כן אין לאסור בשלב זה על המבקשת להוכיח את טענת ההגנה מטעמה. תוצאה כזו תמנע ממנה קבלת יומה בבית המשפט. המבקש טען בבקשתו למתן רשות ערעור את שתי הטענות שנטענו על ידי קרנית. המשיבים תומכים בהחלטת בית משפט קמא ומדגישים כי המשיב הודה הודאה ברורה וחד משמעית שניתן לה תוקף בבית משפט העליון. במסגרת ההליך הפלילי בטרם הורשע הוא זומן בשנית לבית משפט וזאת לאור העובדה כי בתיק האזרחי הוא הכחיש את אשמתו, ובפני בית משפט הוא שוב חזר על הודאתו, תוך שבית המשפט מוודא שאינו עומד על טענותיו בהליך האזרחי. כן הם מדגישים את פסק הדין שניתן בעניין אריאלה (בר"ע (ב"ש) 758/99) בו נקבע שבבקשה להביא ראיות לסתור פסק דין פלילי שהוגש באזרחי יש צורך בתצהיר מבוסס, משכנע ומפורט פירוט ממשי ולא סתמי. בענייננו, המבקש הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, ואין בכך כדי לסתור את פסק הדין הפלילי. לטענת המשיבים יש לפרש את המונח "חליפו ומי שחב בחוב הפסוק" באופן רחב, על פי מבחן האינטרס המשפטי ולאו דווקא לפי צורת הקשר המשפטי שבין בעל הדין לחליפו. קיים אינטרס משותף בין קרנית לבין המבקש - שכן אם המשיב אינו הנהג קרנית אינה חבה בפיצויים. לגישת המבקשים קרנית אינה מחויבת על פי סעיף 42 א' בפסק הדין הפלילי שניתן בעניינו של המבקש. כדי לבחון עמדה זו ראוי תחילה להציג את התשתית המשפטית הרלוונטית להכרעה. עד לחקיקת סעיף 42 א' לפקודת הראיות לא היה ניתן להגיש פסק דין פלילי כראיה במשפט אזרחי. ראיות שנשמעו בהליך הפלילי הינם בגדר עדות שמיעה להליך האזרחי ומסקנות בית המשפט בתיק אחד אינן קבילות בבית המשפט בתיק אחר. בשנת תשל"ג - 1973, תוקן החוק ובעצם נוצר חריג לכלל שבמבט ראשון פוסל את ההכרעה של בית משפט בעניין אחר, שעל פי גישה זו הינה בגדר סברה ועדות שמיעה - משום שהראיות בתיק האחד לא נשמעו בתיק האחר. הותר לבעל דין להגיש פסק דין פלילי מרשיע, כאשר הממצאים והמסקנות יהוו ראיה לכאורה במשפט. התיקון הוא בדמות סעיף 42 א' לפקודת אשר קובע: "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי". יושם אל לב כי מדובר בראיה לכאורה ביחס למורשע, ואוזכרה בסעיף רשימה של שלוש שדינם לצורך הסעיף האמור הוא כדינו של המורשע. בנסיבות מיוחדות גורם מהקבוצה האמורה רשאי לבקש לסתור את פסק הדין הפלילי. כלשון המחוקק בסע' 42 ג' לפקודה: "הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין". המחוקק במבוא להצעת החוק הציג את הרציונל לתיקון סעיף 42 א' לפקודת הראיות: "הצעת החוק מבוססת בעיקרה על דו"ח הוועדה הנזכרת ועל מסקנותיה, ומטרותיה הן שתיים : למנוע, במידת האפשר, סתירה בין תוצאות הדיון במשפט הפלילי לבין תוצאות הדיון במשפט האזרחי, כלומר חוסר סימטריה שיפוטית ; לייעל את ההליכים במשפטים אזרחיים על ידי מניעת כפילות בשמיעת ראיות, וזאת בין שהתביעה האזרחית מתנהלת במנותק מהתביעה הפלילית ובין שהיא המשך לה, אפשרות שגם היא חידוש שבאה הצעת החוק לחדש". התיקון בא עקב ביקורת על המצב המשפטי הקיים. כפי שנכתב בהצעת החוק: "בעקבות הבקורת, שהושמעה בארץ ובארצות חוץ על התעלמות מערכו הראייתי של פסק הדין הפלילי, מוצע שפסק דין סופי במשפט פלילי...יהא קביל כראיה במשפט אזרחי" (הצע"ח תשל"ב, 995, עמ' 265). השוני בין המשפט הפלילי לבין המשפט האזרחי תרם את חלקו לתיקון האמור. כידוע המשוכה הראייתית להוכחת עובדה המרשיעה במשפט פלילי גבוהה יותר מהמשוכה לקביעת ממצא דומה במשפט האזרחי. על כן התוצאה לפיה הוכחה עובדה מרשיעה במשפט הפלילי אך לא במשפט האזרחי באותו עניין עלולה לפגוע באמון הציבור במלאכת השיפוט על פסיקותיה. אמנם התיקון לא הסתפק בקביעת הכלל לגבי המורשע בפלילים בלבד אלא גם לקבוצה נוספת של גורמים שלא הועמדו לדין בהליך הפלילי אך בפועל באים במקום המורשע בפלילים. שיקולים של צדק ויעילות עמדו מאחורי ההרחבה האמורה. הדוגמא הברורה יותר היא חברת ביטוח שלית מאן דפליג שמהווה חליפתו של הנהג המורשע לעניין חובותיו האזרחיים. 4. ומהו דינה של קרנית? האם היא משמשת חליפתו של המורשע? כמובן כדי להשיב לשאלות אלו ראוי להציג את תפקידה של קרנית כפי שהוגדר בסעיף 12 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. "תפקידה של הקרן היא לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק זה ואין בידו לתבוע פיצוים מאת מבטח מחמת אחת מאלה: (1) הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע; (2) אין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה... (2א) למבטח מונה מנהל מורשה... (3) המבטח נמצא בפירוק. כדי להשיב לסוגייה המשפטית הנדונה בדבר מעמדה של קרנית כפי שהוצגה בסעיף 12 האמור יש להדגיש כי סעיף 42 א' מתייחס לא רק ל-"חליפו" אלא גם ל"מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק הוא בעל דין במשפט האזרחי". ניתן לומר שישנן שתי חלופות בסעיף. המחוקק נוקב בלשון או בין המונח "חליפו" לבין המונח "מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע". המחוקק מבהיר שנכלל בתוך הקבוצה גורם של "מי שחב חובו הפסוק". לדעתי קרנית עונה על הדרישה של מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע וודאי מי שחב את חובו הפסוק. יתכן וצודקים המבקשים שהחלופה של חליפו אינה מתאימה לקרנית אבל אף אם זה נכון אין לכך נפקות כל עוד קרנית עונה על אחת החלופות האחרות שבסעיף 42 א'. אחריותה של קרנית נובעת מאחריותו של הנהג שאין לו ביטוח על פי חוק. למעשה אחריותה של קרנית נובעת מאחריותו של הנהג לאחר שנהג בחוסר אחריות, קרי, נהיגה ללא ביטוח או כיסוי ביטוחי. במצב כזה קרנית חבה בחובו הפסוק של הנהג המורשע. יש לזכור כי הנהג המורשע כשמו כן הוא. הוא עבר עבירה. לו היה מקפיד לשמור על החוק, הנזק שנגרם על ידו היה משולם דרך הביטוח. ברם משנהג בניגוד לדין - ללא ביטוח, החוק דורש כי קרנית תשא בחובו כלפי הנפגע. נכון שאין קשר חוזי בין קרנית לבין הנהג המורשע. בכך שונים היחסים ביניהם לבין היחסים שבין חברת ביטוח לבין מבוטח. ברם, סעיף 42 א' לפקודת הראיות אינו בוחן את הסיבה לקיומו של הקשר או את הבסיס לקשר בין הנהג המורשע לבין הגורם שנכנס לנעליו. בראיה זו אין הבדל אם הקשר נוצר בחוזה פרטי - דוגמת חברת ביטוח ומבוטח לבין אם הקשר נוצר מכוח הדין - נהג המורשע וקרנית. סעיף 42 א' לפקודת הראיות אף אינו בוחן מטרת הקשר בין הגורם האחר לבין הנהג המורשע. סעיף 12 לחוק הפלת"ד מבהיר כי "תפקידה של הקרן היא לפצות נפגע הזכאי לפיצויים". עיני קרנית נשואות לנפגע בתאונת דרכים על ידי נהגים מסוגים שונים לרבות נהג שאין לו ביטוח. ושוב אין באמור לסתור את המסקנה שהיחסים בין קרנית לבין הנהג המורשע עונים על דרישות סעיף 42 א' לפקודת הראיות. במקרה של נהג המורשע הגורם לתאונה כשאין לו ביטוח קרנית נושאת באחריות של הנהג וחבה את חובו גם אם המטרה היא להטיב עם ציבור הנפגעים. חיזוק לגישה המוצגת מצוי בסעיף 12 הנ"ל. בהמשך לאמור בדבר תפקידה של קרנית לפצות את הנפגע, כתוב : "ואין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח מחמת אחת מאלה...". כך גם מציג את הדברים כב' המשנה לנשיאה א. ריבלין בספרו: "הקרן תבוא במקום מבטח בארבעה סוגי מקרים" (תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים - מהדורה שלישית, בעמ' 350). באשר לטענה שקרנית יכולה לתבוע את הנהג המורשע ועל כן אין היא באה במקומו, אשיב כך. נקודה זו עלולה לערער את המסקנה שקרנית משמשת בגדר חליף המורשע. האינטרס של האחד עלול לעמוד מנגד לאינטרס של השני. ברם, אין זה עומד בניגוד למסקנה שאחריותה של קרנית נובעת מאחריותו של הנהג המורשע ושהיא חבה בחובו. התיבה האחרונה שמה דגש על התוצאה. קרנית משלמת במקרה שאין לנהג ביטוח והדין דורש ממנה לקבל על עצמה את אחריותו של הנהג ביחס לחובו כלפי הנפגע. זאת גם אם המניע של החוק ומטרתו הם למנוע מצב שבו הנפגע ישאר ללא פיצוי. ושוב נפנה לסעיף 12 לחוק הפלת"ד הקובע : "במקרים המנויים...זכאי נפגע לקבל פיצויים מהקרן כשם שהיה זכאי לקבל ממבטח"(סעיף 12 (ג) לחוק). במילים אחרות קרנית חבה את חובה של המבטח ונגזר מכך של הנהג המורשע. על סמך כל האמור מסקנתי שבדין קבע בית משפט קמא שסעיף 42 א' לפקודת הראיות חל על המקרה. על אף שמסקנתי היא כמסקנת בית משפט השלום בנידון, לנוכח ההיבט העקרוני בסוגיה בכוונתי להעתר לבקשה למתן רשות ערעור בעניין זה ולדחות את הערעור לגופו. הסתייגותם השניה של המבקשים נסובה סביב התפתחות ההליכים במקרה דנא. כזכור בית משפט השלום החל לשמוע ראיות בנושא זיהוי הנהג. לכן טוענים המבקשים שהמשיבים מנועים מכוח השתק להסתמך על הרשעת המבקש בפלילים. כדי לחזק טענה זו יובא הסייג בסעיף 42 ג' לפיו המורשע או הבא במקומו יהיה רשאי ברשות בית המשפט להביא ראיה לסתור את ההרשעה כדי למנוע עיוות דין. האם אין בשינוי המסלול באמצע הדרך כדי ליצור סוג של עיוות דין? אודה כי טענה זו על פניה בעלת משקל. ברם,אם המבקשים דורשים כי בית משפט יעניק משקל להשתלשלות ההליכים יש להציג את מלוא התמונה ולא רק את חלקה. במהלך הדיון ועל רקע הטענות שהועלו במשפט האזרחי נשוא הבקשה נדון העניין הפלילי בפני בית משפט העליון במסגרת בקשה למשפט חוזר. כך קבע כב' השופט לוי בעניין: "לאחר שבחנתי את הבקשה על נספחיה באתי לכלל מסקנה כי אף אחת מאותן עילות אינה מתקיימת במקרה דנן. הרשעתו של המבקש בבית המשפט המחוזי התבססה על הודאתו בעובדותיו של כתב האישום המתוקן... אם סבר המבקש כי הרשעתו בעבירות אלה לא תעשה עמו צדק ואף תהיה כרוכה בעיוות - דין, כל אשר היה עליו לעשות זה להמנע מהודאה, לנהל משפט כסדרו ולשטוח בפני בית המשפט את הטענות אותן הוא פירט בבקשתו הנוכחית. אולם המבקש בחר ללכת בדרך אחרת כאשר העדיף - וחזקה עליו שהייתה זו בחירה מושכלת - להודות בעובדות ולהסתפק בעונש מתון יחסית נוכח תיקון כתב האישום. למותר לציין כי בפני המבקש הייתה פתוחה הדרך לבקש מבית המשפט להתיר לו לחזור מהודאתו, במהלך הדיון בעניינו או במהלך ערעור שהיה יכול להגיש, אולם הוא לא עשה כן, וגם עניין זה מעורר סימני שאלה... ברם, אין בהמלצתו של סנגור לנאשם להודות, תוך הבהרה שאם לא יודה צפוי לו עונש כבד יותר, כדי לשלול את רצונו החופשי של המבקש. בידיו של המבקש נתונה היתה הבחירה שלא לקבל את עצת בא כוחו לעמוד על חפותו ולנהל את המשפט... לא זו אף זו, עיון בפרוטוקול הדיון מיום 31.1.05 מעלה, כי הודאתו של המבקש נמסרה לא רק מפי סניגורו, אלא גם מפי המבקש בעצמו... אין מנוס מהמסקנה כי עתירתו של המבקש לחזור בו מהודאתו היא פועל יוצא של הכרתו המאוחרת בהשלכותיה, על ההליך האזרחי המתנהל נגדו. מכאן מסקנתי הנוספת, כי מוטב היה לה לבקשה לולא הוגשה, באשר כמוה שימוש לרעה בהליכי משפט, ועל כן אני מחליט לחייב את המבקש לשלם הוצאות לטובת לאוצר המדינה בסכום של 10,000 ₪..." (מ"ח 1046/06 ראיד קבוע נ' מדינת ישראל מיום 25.3.07). עולה מהאמור כי אין זה המקרה לטעון שהעדר הזדמנות להביא ראיות לסתור יוצר עיוות דין. זאת ניתן ללמוד גם מהתנהגות המבקש. אף אם אמנע ממתן משקל להחלטת בית משפט העליון, על המבקש להביא ראיות לסתור לפי סעיף 42 א' לפקודת הראיות לבסס את בקשתו שהרי זהו בגדר החריג. כפי שנפסק בעניין אריאלה דלעיל הבקשה חייבת להיות מבוססת, משכנעת ועומדת בהגיון הדברים והתצהיר מחוייב בפירוט ממשי ולא סתמי. יצויין כי המבקשים לא עמדו בנטל הדיוני האמור. בית משפט השלום לא גיבש הכרעה בנדון ופסיקתו לא נשענה על עדים ששמע אלא על הוראות החוק. באשר לדרך שבה ניהל בית משפט השלום את הדיון, כלל הוא כי ערכאת הערעור לא תטה להתערב בכך ובכל מקרה ההליך של המשפט החוזר הינו נתון חדש שהשפיע גם על מצבו של המבקש שרק אז הגיש את בקשתו להבאת ראיות לסתור. לאחר עיון בתגובות הצדדים החלטתי איפוא לדון בבקשה זו כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. זאת באופן חלקי ביחס לסוגייה המשפטית בדבר הקשר בין קרנית לבין סעיף 42 א' בנסיבות מקרה זה. הערעור האמור נדחה. המבקשים ישאו ביחד ולחוד בהוצאות המשיבים כאחד ושכר טרחת עו"ד בסך 3000 ₪ להיום. פקודת הראיותראיות