סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין: 1. התובע הגיש תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הוא הבעלים של חלקה 7 ו/או חלקה 1 בגוש 17563 (להלן: "החלקות") וכי יש להורות על רישומו כבעלים של חלקות אלה. כן הוא מבקש להורות על מחיקת הערת אזהרה שרשומה על החלקות ולפיה הופקע חלק מהחלקות. עילת התביעה, כאמור בכתב התביעה, הינה מכוח סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש), תשמ"ט- 1969 (להלן: "הפקודה"). 2. התובע הינו בנו של המנוח סברי עאלם ז"ל (להלן: "המנוח"). 3. הנתבעת מס' 1 הינה מדינת ישראל (להלן: "מדינת ישראל") והיא הרשומה כבעלים של החלקות. 4. הנתבעת מס' 2 הינה המועצה המקומית כפר מנדא (להלן: "המועצה המקומית") ולזכותה נרשמה הערת אזהרה בדבר הפקעת חלק מהחלקות. 5. הנתבע מס' 3 הינו משרד השיכון (להלן: "משרד השיכון"), אשר פרסם מכרז לביצוע עבודות פיתוח ותשתית לצורך שיווק מגרשים לציבור בחלקה הנ"ל. 6. בכתב התביעה טען התובע כדלקמן: א. המנוח היה המחזיק של החלקות בשטח של 22,489 מ"ר (להלן: "הקרקע") מאז המנדט. בזמנו סומנה הקרקע כחלקה מס' 8 זמני. ב. הקרקע נקראה "רבאע סברי" בכפר מנדא, באזור הנקרא "אם סעיד". ג. הקרקע היתה ראויה לעיבוד והמנוח עיבד 80% ממנה (כאשר בזמן המנדט היו נטועים עליה עצי פרי ולאחר מכן נשתלו חיטה, עדשים ושומשום). ד. במסגרת הליכי ההסדר הגיש המנוח לפקיד ההסדר מכתב מיום 21.6.45, חתום על ידי מוכתרי הכפר ולפיו המנוח הוא שפתח את הקרקע והוא מחזיק ומשתמש בה ללא התנגדות. ה. על גבי המכתב נרשם על ידי פקיד ההסדר כי המנוח הינו הבעלים של הקרקע תמורת תשלום "בדל מיתיל". ו. במסגרת הליכי ההסדר הוכנה מפת קורקיס , כאשר על הקרקע המופיעה במפה נרשם שמו של המנוח. ז. למנוח היו די ראיות על מנת לשכנע את פקיד ההסדר כי הוא הבעלים של הקרקע והוכח כי הוא נטל חלק בהליכי ההסדר. ח. עיון בלוח הזכויות מלמד כי המנוח לא נרשם כבעלים של הקרקע אלא רק הנציב העליון ולכן לא השתתף בחקירה פומבית שהתנהלה ותביעתו לא נידונה ולא התבררה וזאת חרף העובדה שפקיד ההסדר ידע אודות זכויותיו בקרקע וחרף העובדה ששמו נרשם על גבי המפה. ט. בנסיבות אלה היה פגם בהליכי ההסדר , וזהו אחד המקרים הנופל בגדר רישום "שלא כשורה". י. כתוצאה מכך, ועקב מירמה וטעות נרשמה הקרקע על שם הנציב העליון ולאחר מכן הועברה על שם מדינת ישראל. יא. על הרישום על שם מדינת ישראל נודע לתובע רק לפני כשלוש שנים. יב. ביום 23.2.05 נרשמה על החלקות הערת אזהרה לטובת המועצה המקומית, לפיה הופקע חלק מהחלקה. יג. משרד השיכון פרסם מכרז לביצוע עבודות פיתוח ותשתית בחלקות לשם שיווק מגרשים.בנסיבות המתוארות יש לאסור ביצוע עבודות על החלקות ו/או שיווקן ויש לרשום את החלקות על שם התובע. 7. בכתב ההגנה טענה המדינה כי התביעה התיישנה ו/או כי היא לוקה בשיהוי, לאחר שחלפו למעלה מ- 25 שנה מאז הליכי ההסדר וכי העובדות המפורטות בכתב התביעה אינן מקימות לתובע את העילות המנויות בפקודת ההסדר. המדינה טענה כי מבדיקת תיק ההסדר עולה כי הקרקע נתבעה על ידי הנציב העליון בלבד. הקרקע הוגדרה כ- "UNCULTIVATED " , דהיינו קרקע טרשית ובלתי מוקצית, וגם אם היתה נתבעת על ידי המנוח היתה תביעתו נדחית. 8. המועצה המקומית טענה גם היא כי התביעה התיישנה, לאחר שהקרקע נרשמה על שם מדינת ישראל עוד בשנת 1953 וכי כתב התביעה אינו מגלה עילה נגד מדינת ישראל או נגד המועצה המקומית, שלטובתה בוצעה הפקעה של חלק מהחלקות. עוד טענה המועצה כי התובע כלל לא התנגד להליכי ההפקעה שננקטו בקשר לחלקות וכי תביעתו הוגשה על מנת לזכות בכספים שאינם מגיעים לו. הראיות - 9. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית - ת/ 1 - בו חזר על עיקר הטענות כפי שמופיעות בכתב התביעה. מרבית הנאמר בתצהיר הינו על פי יעוץ משפטי שקיבל. התובע הצהיר כי נודע לו דבר רישום החלקות על שם מדינת ישראל רק לפני שלוש שנים ולפני כן עובדה זו לא היתה ידועה לו והוא סבר כי הקרקע רשומה על שם המנוח. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי כל האמור בתצהירו הינו עדות שמיעה וכי אינו יודע את העובדות מידיעה אישית. התובע אישר כי כיום אף אחד לא מחזיק בקרקע וכי מאז שנולד בשנת 1947 אף אחד לא החזיק בקרקע . הוא לא ראה את המנוח מעבד את הקרקע אלא רק שמע שהוא היה הולך לקרקע וזורע עליה. התובע העיד כי הוא יודע שהקרקע היא שלו כי המנוח אמר לו זאת כאשר היה ילד וכי הוא הגיש את התביעה לאחר שנודע לו ענין ההפקעה. 10. מטעם התובע הוגש תצהירו של עראבי עלי - ת/ 2 - שהצהיר כי ידוע לו כי בעת הקמת המדינה היתה הקרקע בהחזקת המנוח והיא היתה נטועה גפנים ועצי פרי. בחקירה נגדית השיב העד כי למנוח היו עוד קרקעות וכי עבד בקרקעות של המנוח כשהיה ילד. לדבריו הוא מזהה היום את החלקות עליהן עבד בעבר והיום עובדים שם טרקטורים. הוא עבד בחלקות עד שנת 1953 והיו שם קודם ענבים ואח"כ תאנים ועצים. הוא לא יודע מה קרה בחלקות לאחר שנת 1953. 11. מטעם התובע הוגש גם תצהירו של מוחמד עבדאללה - ת/ 3 - שהצהיר כי הוא יליד שנת 1928 וכי ידוע לו כי בעת הקמת המדינה היתה הקרקע בהחזקת המנוח והיא היתה נטועה גפנים ועצי פרי . בחקירתו הנגדית הוא השיב כי ידוע לו שמדובר בשטח של 20 דונם שם שתל המנוח ענבים ותאנים. 12. מטעם התובע הוגשה חוות דעת מומחה לפענוח צילומי אויר, שלמה בן יוסף - ת/ 4 שפענח תצלומי אויר מיום 26.1.45 , משנת 1963 ומשנת 1980 וקבע כי: "מפענוח תצלום אויר 6105 גיחה PS19 שצולם בתאריך 26.1.45 חישבתי כי בחלק המזרחי היו 3.25 דונמים ראויים לעיבוד חקלאי - 65%. בחלק המערבי היו 3.5 דונמים ראויים לעיבוד חקלאי - 50%. דיוק המדידה - פלוס מינוס 5% . מפענוח תצלום אויר 5563 , גיחה מ"מ-82 שצולם בתאריך 17.9.63 חישבתי כי בחלק המזרחי היו 4.25 דונמים ראויים לעיבוד חקלאי - 85%. בחלק המערבי היו 4.0 דונמים ראויים לעיבוד חקלאי - 57%. שנת 1980 - מפענוח תצלום אויר 3420, גיחה מ"מ 659 שצולם בתאריך 13.6.80 - חישבתי כי בחלק המזרחי היו 4.25 דונמים ראויים לעיבוד חקלאי - 85%. בחלק המערבי היו 3.0 דונמים הראויים לעיבוד חקלאי - 43%". 13. מטעם מדינת ישראל הוגשה חוות דעת מומחה, המודד אביב אברהם - נ/ 2 כדלקמן: "חלקה מס' זמני 8 מתקופת הסדר קרקעות של גוש מס' 17563 - כפר מנדא בשנת 1944, ש945, שהיתה חלק מחלקה 7 סופי וחלק מחלקה 1 סופי שלאחר סיום הליכי הסדר קרקעות הגוש הנ"ל. שטח החלקה שבנדון היה 12,142 מ"ר. תוצאת פענוח תצלומי אויר מס' 7 , 6, 6105 - 19/PS מיום 26.1.45 - החלקה מס' 8 זמני הוותה מדרון הררי סלעי עם שיפוע של כ- 25%, עם שטח של כ-5% ראויים לעיבוד. ר"ב תרשים עם ציון גבולות החלקה מס' 8 זמני על רקע של חלק ממפת הגוש 17563". חוות דעת נוספת של אביבי אברהם - נ/ 3 - מתייחסת לחוות דעתו של שלמה בן יוסף והוא קובע כי מבדיקת תוכניות שערך מסתבר כי : "מסתבר כי החלקה 8 ארעי של מר בן יוסף שלמה נופלת במרחק כ- 110 מ' דרומית מזרחית ממקומה המדוד בתקופת הסדרת גוש 17563 כפר מנדא. עלי להוסיף כי אין זהות במיקום החלקה 8 ארעי כפי שסימן אותו מודד מוסמך טאהא זיידאן (שהמפענח בן יוסף שלמה הסתמך עליו) לבין המיקום שהמפענח קבע על גבי התצ"א המוגדל של עצמו. כמו כן בדקתי ומצאתי כי בן יוסף שלמה הגדיל את התצ"א המקורי ( 1:14000) לקנ"מ 1:2075 והטיל על הגדלה זו את החלקה 8 ארעי כשהיא בקנה מידה 1:2500 בנוסף לכך טעה קואורדינטיבית במיקום החלקה 8 ארעי. כתוצאה מטעויות אלו, חלקה 8 ארעי לא נופלת נכון על התצ"א המוגדל שלו. אי לכך אני קובע כי הפענוח של בן יוסף שלמה, יתכן...יתכן שהוא נכון אך לא במקום שאנו דנים עליו....". 14. בחקירתו הנגדית של מר בן יוסף שלמה הוא השיב כי זיהה את מיקום חלקה מס' זמני 8 לפי מפה שהוכנה על ידי המודד טאהא זידאן (ת/ 5) ולא על סמך מפת גוש שנערכה על ידי המרכז למיפוי ישראל, מאחר וחלקה מס' 8 זמני אינה מופיעה אחרי הליכי ההסדר והיא הפכה לחלקות מוסדרות אחרות ולכן עבודתו מבוססת מלכתחילה על ההנחה שהמפה שערך זידאן נכונה. פרט לכך הוא לא ערך בדיקות נוספות. ב"כ מדינת ישראל טענה בפני מר בן יוסף כי הוא טעה במיקום השטח בערך ב- 110 מטר והוא השיב כי הוא ראה גם את חוות דעתו של מר אביבי, אך אינו מסכים לאמור בה ולא מצא כל שגיאה בעבודה שביצע ונשאר איתן בדעתו כי חוות דעתו אינה שגויה. לשאלת בית המשפט כיצד קבע בחוות דעתו כי חלק מהחלקה היה ראוי לעיבוד חקלאי בשנת 1945 השיב: "אדמות בין סלעים ויש גם עצים פה ושם...אני מציג את המפה עם הסימונים שלי. אני טוען שזה עצים קטנים. אני לא יכול לדעת באיזה עצים מדובר. אחר כך העצים גם גדלו יותר, במקום שבו אני טוען שזה שם. העצים שרואים אחר כך הם עצי זית". 15. מר אביבי השיב בחקירתו כי הוא ציין את גבולות חלקה מס' 8 זמני על גבי מפת הגוש , כאשר התבסס על מפת ההסדר המאושרת על ידי פקיד ההסדר. חלקה מס' 8 זמני היתה בשטח של כ- 12 דונם בעוד שחלקה 7 סופי הינה בשטח של 22 דונם. מר אביבי אישר בחקירתו כי על גבי המפה שנערכה בשנת 1944 נרשם כי חלקה המערבי מעובד בשטח של כ- 50% והחלק המזרחי - 80% , אך לדבריו הצורה של חלקה 8 במפה זו אינה נכונה. הוא חזר על קביעתו לפיה מדובר במדרון סלעי עם שיפוע של 25% והוא העריך את העיבוד ב- 5% מהשטח בלבד. 16. כן הוגשה על ידי מדינת ישראל תעודת עובד ציבור של הגב' לינדה בוזגן, ראש מדור תכנון במינהל מקרקעי ישראל, מחוז צפון - נ/ 6 שלפיה : "המקרקעין הידועים כגוש 17563 חלקה 7, נשוא ת.א. 577/05 (מחוזי חיפה) עיזבון המנוח סברי עאלם נ. ממ"י (להלן ,המקרקעין") נכללים בתכנית ג/במ/261 בתוקף מיום 20.1.99 (להלן "ג/במ/261") ובתכנית מתאר מס' ג/7676 בתוקף מיום 30.1.97 (להלן "7676"). על פי תוכנית ג/במ/261 המקרקעין מיועדים ליעודים הבאים: אזור מגורים, כבישים, שטח ציבורי פתוח, מסחר ושביל להולכי רגל. על פי תכנית ג/7676 חלק מהמקרקעין מיועדים לשטח ציבורי פתוח". 17. מדינת ישראל הגישה תרגום מערבית לעברית של המכתב מיום 21.6.45 אליו מפנה התובע בתביעתו ובתצהירו , וזה נוסחו: "לכבוד : העוזר למנהל ההסדר מאת : מושב המוכתר בכפר מנדא שבמחוז נצרת. מאחר ושלושת חלקות האדמה הבאות לא נרשמו עד עכשיו - האחת הנה 17563/8 השייכת למר סברי מוסטפא אלעאלם ואשר נמצאת מעל אום סעיד, נודע לנו שחלקת האדמה נפתחה על ידי אביו של סברי הנ"ל מזה שלושים שנה לפחות, והוא אשר מחזיק בה ואין לו שותפים או מתנגדים. החלקה השניה הינה....... לכן ראינו לנכון להציג ולהבהיר בפניך את אופן הרישום שלהם בטאבו. תודתנו נתונה מראש 21.6.45 מוכתר (-) מוכתר (-) חלק זה מתייחס לחלקות 17563/8 ו- 17563/14 . החלקה הראשונה נמצאת בגבולות שמורת היער. הן משופרות באופן חלקי והתובע עושה רושם שהוא מוכן להשביח את הקרקע ולנטוע עליה עצים. החלקה השניה היא שטח וואר. היא נטועה בחלקים בעצים. הלקוח מבסס את טענתו בחזקה ובהשבחה של הקרקע. הבעלות על החלקות מושארת לשיקול דעתך. אין המבקשים משלמים מיסים עבור חלקות אלה ואין ביסוס לטענתם. מאחר (לא קריא) והם כבר השביחו את הקרקע, הם יהיו מוכנים שהחלקות (ההמשך אינו ברור ואינו קריא , אולי "ירשמו כבידל רהטי"). לא ניתן לקרוא את הערת השוליים". 18. מדינת ישראל הגישה תעודת עבוד ציבור (נ/ 4) ותצהיר (נ/ 5) של נזאר לוי, עוזר לפקיד הסדר המקרקעין למחוז חיפה והגליל המערבי. בתצהיר הוא מבהיר כי במפה מוקדמת של גוש רישום 17563/כפר מנדא , שהוכנה על ידי המודד הממשלתי בתאריך 5.10.44, מתוארת חלקה 8 זמני כנטועה עצי פרי שונים על פני מחצית השטח של החלק המערבי שלה. עוד הובהר כי בתזכורת התביעה שהוגשה על ידי הנציב העליון מתוארת חלקה 8 זמני כאדמת יער, שהינה חלק משמורת יער שמספרה 135 וכי לתביעת הנציב העליון לא היתה תביעה נוגדת. הוא מוסיף ומציין כי על גבי המכתב של המוכתרים מיום 21.6.45 נרשם על ידי עוזר פקיד ההסדר המנדטורי כי : "חלקה מס' זמני 8 נמצאת בתוך שמורת יער וכי התובע עושה רושם שהוא מוכן להשביח את הקרקע ולנטוע עליה עצים. המבקש אינו משלם מיסים עבור החלקה, ואין ביסוס לטענתו כי הוא כבר השביח את הקרקע והוא מוכן לקבל את החלקות תמורת תשלום בדל מת'ל". בחקירתו הנגדית הסביר מר לוי את הליכי ההסדר , כאשר בשלב ראשון עורכים מפת קרוקיס של הגוש וכל מי שטוען שיש לו זכות בקרקע מסויימת מתייצב ומצביע על גבולות הקרקע שלו. אם אותו אדם לא מתייצב יש ועד חברי ההסדר שיכול להצביע על העובדה שקרקע מסוימת מעובדת על ידי פלוני. הוא אישר כי על גבי המפה נרשם שמו של המנוח . לשאלה מה משמעות הרישום השיב: "ת. כשמכינים את המפה המוקדמת, יוצא מודד מלשכת ההסדר יחד עם פקיד מלשכת ההסדר לשטח. אין שום חומר מוקדם, אין מפה מוקדמת והם עושים את המפה הראשונית, את הטיוטה שכל אחד מצביע על הקרקע שהוא מחזיק ואומר שהוא מחזיק מכאן ועד כאן. הוא אומר את שמו והאדם שעורך את המפה רושם את השם שלו ומסמן את הגבול של החלקה שהוא טוען לבעלות עליה. ש. אפשר להסיק מזה שאביו של התובע התייצב בשטח והצביע על גבולות החלקה ועל סמך זה נרשם שמו על גבי המפה? ת. בוודאות אני לא יכול לטעון, כי אני לא יודע. יכול להיות שמישהו אחר הצביע ואמר שסברי עאלם מוסטפא מחזיק בקרקע". מעיון בתיק ההסדר השיב מר לוי כי המנוח לא הגיש תזכורת תביעה. יחד עם זאת הוא שלל את טענת ב"כ התובע לפיה מאחר והמנוח לא הגיש תזכורת תביעה, הוא לא זומן לבירור תביעתו ולא נטל חלק בהליכי ההסדר: "ת. זאת ההנחה שלך, אבל טענת בהתחלה על שלבי ההסדר שמתפרסמת הודעה מוקדמת. מתפרסמות הודעות, בוחרים חברי ועד ההסדר של הכפר, את הנכבדים של הכפר ואתה רואה פעילות ערה מאד של כל אלה שטוענים שיש להם זיקה לקרקע, הם כולם מתייצבים כי כל הליכי ההסדר התנהלו בתוך הכפר, כולם ידעו על הליכי ההסדר. אתה מתכוון שהם ידעו דרך האנשים על הליכי ההסדר. ת. ידעו את כולם . כולם ידעו. ש. מי יידע את מי ת. אני מדבר על הליכי ההסדר. הליכי ההסדר מתפרסמים מודעות של הסדר ומקבלים אותם בתוך הכפר חברי ועד ההסדר, במועצה. מקבלים את המודעות האלה והם גם מיידעים את התושבים באופן אישי". הוא אישר כי בתיק ההסדר אין הזמנה מיוחדת למנוח אך יש מפה של החקירה הפומבית שערך פקיד ההסדר, בירור התביעות והחלטתו לגבי כל חלקה. עוד השיב כי היה בירור תביעות על ידי פקיד ההסדר וכי לאחר הרישום על שם הנציב העליון בלוח הזכויות היתה הקראה פומבית של לוח הזכויות והתפרסמו על כך מודעות בכפר. טענות הצדדים בסיכומים - 19. בסיכומים טוען ב"כ התובע כי על פי סעיף 93 לפקודה עליו להוכיח קיומם של מקרים חריגים - אלה הנובעים מטעות או מירמה או כאשר חל שיבוש ברישום, ולטענתו, לאור האמור שתי השאלות הרלבנטיות הן שאלת זכותו של המבקש במקרקעין ושאלת הפגם ברישום. לחילופין מבקש התובע להצהיר על זכותו בקרקע מכוח החלטת עוזר פקיד ההסדר לפיה הוחלט כי "מאחר והם כבר השביחו את הקרקע, הם זכאים לקבל את החלקות תמורת תשלום בדל - מיתיל". 20. ב"כ התובע מביא ציטוט מפסק דין בת.א. 36042/97 עזבון המנוח חוסין טעימס נ. מדינת ישראל, , מפי כבוד השופט ג'רג'ורה, שסקר שם את הליכי ההסדר בזמן המנדט וטוען כי המנוח היה צד להליכי ההסדר - הוא הגיש בקשה שנשלחה במכתב של המכובדים מיום 21.6.45, ושמו נרשם במפת הקרוקיס, ולפיכך יש לקבוע כי הוגשו לגבי החלקה שתי תביעות סותרות - של המנוח ושל הנציב העליון. 21. בהמשך טוען ב"כ התובע כי המנוח היה הבעלים של החלקה הנ"ל מכוח חזקה ועיבוד במשך תקופת ההתיישנות, לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני וראיה לכך ניתן למצוא במכתב המוכתרים שציינו כי יודע להם שהחלקה נפתחה על ידי המנוח והערת עוזר פקיד ההסדר כי התובעים מבססים תביעתם על החזקה ועיבוד הקרקע . עוד הוא מפנה לרישום על גבי מפת הקרוקיס ולעובדה שעל גבי המפה נרשם על ידי הפקיד המסדר כי 80% משטח החלקה מעובד, דבר שאושר גם על ידי מר לוי. עוד הוא מפנה לעדויותיהם של מר עראבי עלי ומר עבדאללה מוחמד שהעידו כי המנוח עיבד את החלקה - באזור בו נעשות כיום עבודות פיתוח . 22. באשר לפענוח תצלומי האוויר טוען ב"כ התובע כי אין לקבל את חוות דעתו של אביבי מטעם מדינת ישראל, שקבע כי החלקה היתה מעובדת בשעור 5% בלבד, כאשר על גבי מפת הקרוקיס נאמר כי יש עיבוד של 80% וכאשר המומחה מטעם התובע, בן יוסף, קבע עיבוד בשעור של 65% בחלק המזרחי של החלקה ו- 50% בחלקה המערבי. לטענת ב"כ התובע תצלום אויר אינו מהוה ראיה מכריעה בענין טיבה של קרקע ויתכן והתצלום נעשה במועד בו לא ניתן היה להבחין בעיבוד. בענייננו - הצילום נעשה ב- 4.1.45 , סמוך לתקופה של 10 שנות עיבוד ומול ראיה זו יש את האמור במכתב המוכתרים והערות עוזר פקיד ההסדר. 23. ב"כ התובע טוען כי היו מחדלים ופגמים רציניים בהליכי ההסדר וכי הרישום בעקבות הליכים אלה היה מוטעה ו/או הושג במרמה ו/או נעשה שלא כהלכה ויש לבטלו. ב"כ התובע מפנה להגדרת "רישום שלא כשורה" בע"א 51/89 האפוטרופוס הכללי נ. צאלח אסעד אבו חמדי וטוען כי פקיד ההסדר קיבל את תזכורת התביעה שהגיש המנוח, כאמור לעיל, אך לא התייחס אליה, לא הזמין את המנוח לבירור תביעתו ולא הכריע במחלקות בין הצדדים אלא רק קבע שהחלקה תרשם על שם הנציב העליון, ללא כל נימוקים להחלטתו. ב"כ התובע טוען כי המנוח לא הוזמן לשימוע ההחלטה של פקיד ההסדר וזו לא הומצאה לו וכי המנוח והתובע אחריו לא ידעו כלל על ההחלטה. 24. ב"כ התובע טוען כי התנהלות פקיד ההסדר, שלא הזמין את המנוח לבירור זכויותיו, והפגמים שנפלו בהליכים מהוים פגיעה בזכות הקנינית ופגיעה בעקרונות הצדק הטבעי ודי בהם כדי לבטל את החלטת פקיד ההסדר. 25. ב"כ התובע טוען כי יש לדחות את טענת ההתיישנות מאחר וחוק ההתיישנות אינו חל לגבי מקרקעין מסודרים לאור הרישא של סעיף 159(א) לחוק המקרקעין ולאור העובדה שהתובע לא ידע על הרישום אלא 3 שנים לפני הגשת התביעה. ב"כ התובע גם מבקש לדחות את טענת השיהוי. 26. בסיכום טוען ב"כ התובע כי המנוח והתובע המשיכו להחזיק ולעבד את הקרקע אחרי ההסדר - דבר המלמד כי התובע לא זנח את זכות התביעה ולנתבעים לא נגרם כל נזק ולא שינו מצבם לרעה עקב השיהוי. 27. ב"כ מדינת ישראל ומשרד השיכון טענה כי ב"כ התובע כלל לא פירט באיזו מירמה מדובר וכי מירמה יש להוכיח בראיות טובות וחזקות, כאשר שימוש בסעיף 93 לפקודת ההסדר יעשה רק במקרים מיוחדים ונדירים (ע"א 492/83, ע"א 72/89 ). לטענתה , הואיל ומדובר במקרקעין מוסדרים ולא הוכחה מירמה , הרישום בפנקס הוא הקובע, כאמור בסעיף 125 לחוק המקרקעין. 28. ב"כ המדינה חזרה על הטענה כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות ומפאת חוסר עילה לפי פקודת ההסדר. 29. ב"כ המדינה טענה כי יש לדחות את התביעה גם לגופה וכי לא הוכח שהקרקע נשוא התביעה היתה מעובדת בשעור העולה על 50% . בתזכורת התביעה שהגיש הנציב העליון הוגדרה החלקה כטרשית ובלתי מוקצית ודי בכך כדי לקבוע כי גם אם היתה מוגשת תביעה - היא היתה נדחית, כאשר התובע עצמו לא ידע מידיעה אישית דבר על שנעשה בחלקה ועדות העדים עראבי עלי ומוחמד עבדאללה היתה סתמית וכללית, כאשר כל אחד מהם נקב בשם אחר של החלקה ונטען לשתילה של ענבים ותאנים וכאשר לא ידעו גבולות של החלקה. 30. באשר לפענוח תצלומי האויר טענה ב"כ המדינה כי יש לאמץ את חוות דעתו של מר אביבי לפיה מדובר בחלקה בשיפוע עם שטח של 5% בלבד הראוי לעיבוד וכי חוות דעתו של בן יוסף שלמה מתייחסת לשטח לא נכון, כאשר בן יוסף אינו מודד ואינו מהנדס גיאודט ואינו בעל מקצוע העוסק בהסדר קרקעות (בהבדל מאביבי שרוב שנותיו עסק בניהול אגף המדידות הממשלתי). 31. ב"כ המדינה הוסיפה וטענה כי אין בסיס להסתמכות ב"כ התובע על הערת עוזר פקיד ההסדר על גבי מכתב המוכתרים, שהרי עוזר פקיד ההסדר רשם במפורש כי אין בסיס לטענה שהמנוח השביח את הקרקע . לטענתה, לפקיד ההסדר היתה באותה תקופה סמכות מעין שיפוטית והוא עשה בה שימוש והחלטתו היא סופית ומוחלטת. 32. ב"כ המועצה הצטרף לאמור בסיכומי ב"כ המדינה והוסיף וטען כי ההליך שננקט לביטול הליכי ההפקעה אינו ההליך הנכון , כאשר התובע לא התנגד להפקעה ולא פעל לביטולה. דיון - 33. כאמור, טענה מדינת ישראל כי דין התביעה להדחות על הסף מפאת התיישנות, מאחר וחלפו למעלה מ- 25 שנה מעת סיום הליכי ההסדר ורישום החלקות על שם מדינת ישראל (החלקות נרשמו על שם הנציב העליון ביום 13.8.47 ועל שם מדינת ישראל ביום 2.8.53 בעוד שהתביעה הוגשה ביום 29.5.05). 34. ב"כ התובע טען בסיכומיו כי בעניינו חל סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, הקובע כי: "חוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה". 35. דין טענת זו של ב"כ התובע להדחות שהרי בסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין עסקינן ב"תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים" ותביעת התובע אינה ממין זה, כאשר היא מבקשת לאכוף זכות בלתי רשומה בלבד. כך, בע"א 520/96 אחמד עבדאלעזיז חוסין נ' מרים מיר, פ"ד נד(3), 487, נפסק: "הנשיא המלומד סבר, כי תביעת המשיבה היא תביעה "לקיום זכות במקרקעין מוסדרים", כמשמעה בסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין. מכאן מסקנתו, כי מאחר ועד לתחילת חוק המקרקעין לא חלה על התביעה התיישנות לפי הדין שקדם לחוק המקרקעין, שוב אין התביעה נתונה עוד להתיישנות. בסברה זו נתפס הנשיא המלומד לטעות משפטית. מטרתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין היתה לחסן זכות במקרקעין מוסדרים מפני טענת התיישנות העומדת בסתירה לרישומים שבפנקסי המקרקעין. בכך עברה מן העולם תפיסת הדין הקודם, שהכירה בהתיישנות הן כטענת הגנה בתביעה לסילוק יד, ובמקרים מסוימים אף כאמצעי לרכישת הבעלות במקרקעין (ראו: י' ויסמן, חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 - מגמות והישגים, תש"ל-1970, בעמ' 82; וכן: י' ויסמן, דיני קניין - חלק כללי, תשנ"ג-1993, בעמ' 319). משמע, כי הוראת הסעיף אינה חלה אלא על תביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים (דוגמאות להסתמכות על סעיף 159 (ב), בהקשרו הענייני הנכון, ניתן לראות, למשל, בע"א 547/74 חטיב נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 440 , וברע"א 2203/91 חאלד נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (5) 553 . ולא למותר אף לציין, כי גישה זו אינה אלא חלק מן התפיסה המושרשת, על-פיה נתפרש המונח "זכות במקרקעין" שבחוק המקרקעין, כחובק זכויות קנייניות בלבד (ראו: רע"א 2267/95 האפוטרופוס הכללי נ' הרטפלד, פ"ד מט(854 ( 3, בעמ' 864-863, והאסמכתאות המאוזכרות שם; וכן האמור בספרו של פרופ' ויסמן, דיני קניין - חלק כללי, בעמ' 122)". וכך גם נפסק בע"א 1559/99 שושנה צימבלר נ' רבקה תורג'מן, פ"ד נ"ז(5) 49: "הנמקתו של בית-המשפט מבוססת, אפוא, על ההנחה, כי אילו עמדה למערערת זכות שחוק המקרקעין מכיר בה, הרי שסעיף 159(ב) אמנם היה חל עליה, ובכך הייתה תביעתה של המערערת "מחוסנת" מפני התיישנות. בהנחה זו נתפס בית-המשפט המחוזי לכלל טעות. אכן, סעיף 159(ב) אינו חל על זכותה-שביושר של המערערת בדירה; זאת אף שהדירה מצויה ב"מקרקעין מוסדרים". אך זאת לא מן הטעם שזכות זו כפופה לדין הקודם, אלא מן הטעם שענייננו בזכות שלא נרשמה, בעוד שסעיף 159(ב) - לפי פירושו הנכון - מתייחס לזכויות רשומות בלבד. זה לא כבר, בהתייחסי לפרשנותו של סעיף 159(ב), ציינתי כי "הוראת הסעיף אינה חלה אלא על תביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים" (ע"א 520/96 חוסין נ' מיר, פ"ד נד(494 ,487 (3; להלן: פרשת חוסין). זאת, משום ש"מטרתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין הייתה לחסן זכות במקרקעין מוסדרים מפני טענת התיישנות העומדת בסתירה לרישומים שבפנקסי המקרקעין" (שם; וראו גם: ע"א 4357/98 רוטנברג נ' ריעני, ; ורע"א 7052/01 אפרתי נ' ברנשטיין, ). ביסוד תכליתו האמורה של הסעיף ניצבת שאיפת המחוקק להבטיח, כי מירשם המקרקעין ישקף באופן נאמן, סופי ומוחלט את מערך הזכויות הטעונות רישום במקרקעין שעברו הליכי הסדר. משום כך גם קבע המחוקק, כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו" (סעיף 125(א) לחוק המקרקעין; וראו גם סעיף 10 לחוק). שאיפה זו התבררה, אמנם, כבלתי מציאותית במקרים רבים (ראו למשל: ח' זנדברג "הסתמכות על מרשם זכויות - חזון לעומת מציאות" עלי משפט ב (תשס"ב) 273); אולם בכך אין כדי לשנות מפרשנותו הנכונה של סעיף 159(ב). המדובר בחריג לדיני ההתיישנות, שממנו עשוי ליהנות רק בעל זכות במקרקעין מוסדרים, שדאג לרשום את זכותו ובכך "הזהיר" את כולי עלמא כי זכותו שוב אינה עשויה להתיישן. כזאת, למשל, היא זכותה של המשיבה בענייננו. זוהי זכות רשומה במקרקעין מוסדרים, אשר - מכוח סעיף 159(ב) - תביעה לאכיפתה אינה עשויה להתיישן. על כן, אילו התובעת בענייננו הייתה המשיבה (כגון בתביעה לסילוק -יד) ולא המערערת, לא הייתה המערערת יכולה להתגונן מפני התביעה בטענת התיישנות (אם כי לא היה בכך, כמובן, כדי למנוע ממנה להתגונן בטענות אחרות). לעומת זאת, אין כל היגיון במתן פטור גורף מהתיישנות לתביעות לקיום זכויות בלתי רשומות. לא כל שכן שאין היגיון כזה, כשהזכויות הבלתי רשומות מתייחסות למקרקעין מוסדרים דווקא, שבהם, כאמור, נודע לרישום ערך מיוחד". 36. מפאת האמור - דין תביעת התובע להדחות מפאת התיישנות לאור הוראות סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות. 37. ב"כ התובע טען לחילופין כי לא ידע על דבר רישום הזכויות על שם מדינת ישראל עקב ההסדר בשנת 1947 , אלא רק 3 שנים לפני הגשת התביעה ולפיכך, לאור הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תתחיל תקופת ההתיישנות רק מיום שנודעו לתובע עובדות אלה . 38. גם דין טענה זו להדחות. בבסיס תביעתו של התובע עומד הרציונל לפיו המנוח הגיש לפקיד ההסדר תזכורת תביעה בדבר זכויותיו בחלקה מס' 8 ארעי - בין בעצמו (כפי שהדבר בא לידי ביטוי במפת ההסדר) ובין באמצעות המוכתרים שפנו בשמו אל פקיד ההסדר ויש לראות פנייתם כאילו נעשתה בשמו ועבורו. ב"כ התובע אף מגדיל ומפנה להליכי ההסדר ואופן הגשת התביעות, כפי שעלה הן מפסק דינו של כבוד השופט ג'רג'ורה והן מתצהירו ועדותו של מר לוי. בהתקיים כל אלה - ממילא גם ברור כי המנוח ידע על כל הליכי ההסדר, שהתנהלו בפומבי ועל פי האמור כל הכפר ידע על כך ולבטח ידעו עליו המוכתרים , שפעלו בשמו. (וראה גם רע"א 5436/02 מדינת ישראל נ. חפזי חאפז חאמד עבוד, פ"ד נז(2) 721, בדבר פומביות הדיונים). יתירה מזאת - התובע אינו יכול להצהיר על ידיעתו של המנוח והתרשמתי כי אפילו אין בסיס לטענתו הוא אודות המועד בו הגיע לידיעתו דבר הרישום. העובדה שהן המנוח והן התובע לא החזיקו בחלקה ולא עשו בה כל שימוש שהוא מאז שנת 1947 היא הנותנת כי ידעו היטב הן על הליכי ההסדר והן על העובדה שאין להם זכויות בחלקות אלה (בין אן נתבעו על ידם ובין אם לא). ויפה בענין זה פסק דינו של כבוד השופט א. לוי בע"א 2449/00 עזבון המנוח יוסף מוסטפא ז"ל נ. מדינת ישראל,פ"ד נה(3) 519: "אם אכן הגישו המערערים או קודמיהם תביעתם לפקיד המסדר, לא ברור מדוע ישבו באפס מעשה בכל השנים הרבות שחלפו מאז הסתיים ההסדר. גם אין זה ברור כלל כי השמטתם של המערערים מ"לוח הזכויות" נבעה ממרמה או טעות, שהרי קיימת אפשרות נוספת , שתביעתם נדונה ("נחקרה") ונדחתה. והרי במצב זה היתה פתוחה בפניהם הדרך לבקש להביא את הענין להכרעתו של בית המשפט. העובדה שלא נהגו כך, נובעת אולי מהעובדה שגם אז, כמו בהליכים הנוכחיים , לא הצליחו לשכנע כי הם הבעלים של חלקה 15, גם לא מכוח עיבוד מקדמת דנא, ולו היה המצב שונה, מותר להניח שהמערערים היו מקימים קול זעקה ותובעים את זכויותיהם באחת הדרכים שהותוו בדין". 39. אשר על כן , אני קובעת כי דין התביעה להדחות מפאת התיישנות. 40. גם לגופא - דיו התביעה להדחות. סעיף 93 לפקודת ההסדר, עליו סומך התובע תביעתו, קובע כי: "שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס, אם דרך ביטול הרישום או בדרך אחרת כפי שבית המשפט יראה לנכון. אולם בית המשפט לא יורה על תיקון הפנקס אם רכש אדם מקרקעין בתום לב ובתמורה, מבעל רשום, אחרי ההסדר". דהיינו על התובע הנטל להוכיח כי הרישום הושג במרמה או כי זכות שהיתה רשומה בפנקס קיים נרשמה בו לא כשורה, כאשר ההלכה היא כי השימוש בסעיף 93 יעשה רק במקרים מיוחדים ונדירים "כפועל יוצא מן העקרון הקובע שמטרת הסדר המקרקעין היא לקבוע זכויות במקרקעין אחת ולתמיד" (ע"א 395/70 מדינת ישראל נ. עראבי , פ"ד כה(2) 20) בענייננו - לא הובאה כל ראיה כי הרישום על שם הנציב העליון הושג במרמה ולפיכך יש לבחון האם עסקינן ב"זכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה". 41. על פרשנות ביטוי זה עמד ביהמ"ש בע"א 492/83 עזבון המנוח חסן דיאב נ. תאופיק מוחמד חסן דיאב, , שם נפסק כי : "פירוש מצמצם של סעיף 93 מביא למסקנה שהדיבור "זכות שהיתה רשומה בפנקס קיים ונרשמה בפנקס חדש שלא כשורה" עניינו רק בזכויות, שהועתקו באופן שגוי במהלך ההסדר, באופן, שהרישום שלא כשורה בפנקס החדש גרם לכך שנגרעה זכותו של בעל הזכות עקב ההעתקה. דוגמא למצב כזה יכולה להיות במקרה בו אדם רשום בפנקס ישן כבעל זכות חכירה לתקופה של 99 שנים, ולאחר ההסדר נרשמה זכותו בפנקס החדש כחכירה ל- 49 שנים בלבד. זהו המצב בו הזכות שהיתה בפנקס הישן נרשמה שלא כשורה בפנקס החדש, ולכן קמה עילה לביטול לפי סעיף 93. בענייננו, זכותו של המשיב לא היתה רשומה כלל בפנקס הישן, ולפיכך, אין לדבר על זכות שהיתה רשומה בפנקס ישן ונרשמה בפנקס חדש שלא כשורה". ובע"א 171/89 עזבון המנוח פאוז עבד אלהאדי ז"ל נ. עזבון המנוח אברהים סלים מוסלם ז"ל, , נפסק כי: "הדיעה הרווחת היא ש"הרישום שלא כשורה" עניינו רישומים שגויים טכנית...". והוא הדין בענייננו. 42. ב"כ התובע מבקש ליתן לביטוי הנ"ל פירוש רחב ולקבוע כי יש לראות במנוח כמי שהגיש תזכורת תביעה - בין במכתב המוכתרים ובין על ידי הרישום במפת הקרוקיס וכי משלא נתבררה תביעתו והוא לא הוזמן לחקירה - ממילא עסקינן ברישום שהושג "שלא כשורה" ודינו להתבטל. גם טענה זו דינה להדחות. אין חולק, והדבר עלה במפורש מתעודת עובד הציבור, מתצהירו ומעדותו של מר לוי, כי המנוח לא הגיש תזכורת תביעה ובאשר לרישום על מפת הקרוקיס - הרי שכבר נפסק כי אין בה די כדי להוות ראיה על הגשת תזכורת תביעה (ע"א 2449/00 עזבון המנוח יוסף מוצטפא ז"ל נ. מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 519). 43. גם אם אתן לסעיף 93 פירוש רחב, כפי שטוען ב"כ התובע בסיכומיו, וגם בהנחה שאקבל את הטענה כי יש לראות במכתב המוכתרים ו/או ברישום על גבי מפת ההסדר משום "תזכורת תביעה" של המנוח, עדין רובץ על התובע הנטל להוכיח כי הוא היה נרשם כבעלים של הזכויות שנתבעו על ידו, לו אלה היו מתבררות לגופן (כאשר ההלכה היא כי כי טעות של פקיד ההסדר אינה מבססת זכות לתיקון (ע"א 72/89 פרטול נ. נויסר ואח', פ"ד מ"ה(4) 7) ואפילו רשלנות של פקיד ההסדר אינה עילה לתיקון (ע"א 4415/90 מדינת ישראל נ. עזבון המנוח מוחמד נימר בכר, פ"ד מ"ו(5) 200 ). נטל זה לא הורם על ידי התובע. 44. התובע מבסס זכותו בקרקע חוות דעתו של המומחה בן יוסף שקבע כי , לטענתו, כי "שיעור העיבוד בחלקה 8 זמני בשנת 1945 הינו 65% בחלק המזרחי ו- 50% בחלק המערבי" ואולם , כפי שהבאתי את המובאה מחוות הדעת בסעיף 12 לעיל , המומחה לא התייחס לשיעור העיבוד בחלקה אלא לשיעור , שלדעתו "היה ראוי לעיבוד" בלבד , כאשר גם לשאלת בית המשפט הוא השיב כי מדובר "באדמות בין סלעים ויש גם עצים פה ושם" ומזה הוא מסיק על הפוטנציאל ולא על העיבוד בפועל, כאשר סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני דורש "עיבוד והחזקה" במשך 10 שנים וכאשר העיבוד נחשב לפי המצב בפועל וצריך להגיע לכדי 50% משטח החלקה (וראה : ע"א 56/82 מדינת ישראל נ. עזבון המנוח עבדאללה מוסה רחאל, פ"ד מ(4) 29). 45. יתירה מזאת - מחוות דעתו של המודד אביבי (המומחה מטעם המדינה) ועדותו עולה כי השטח אליו התייחס בן יוסף שלמה ואשר לגביו חיווה דעתו, כלל אינו השטח שבמחלוקת , כאשר לבן שלמה לא היה הסבר מניח את הדעת לכך. כמו כן, אני מעדיפה את חוות דעתו של אביבי על פני זו של בן יוסף ולפיה הקרקע נשוא התביעה היתה מעובדת בשעור של 5% בלבד והדבר גם נראה לעין בתצלום האוויר - נ/ 1. 46. ראוי לציין כי בן שלמה פענח גם תצלוי אוויר משנת 1965 ושנת 1980 וקבע שטחים הראויים לעיבוד בשנים אלה. מעדות התובע עולה, כי מאז קום המדינה, הקרקע הרלוונטית אינה מעובדת כלל ולפיכך, ברור, כי חוות דעתו תיאורטית בלבד, ואינה משקפת את המצב בשטח. זאת ועוד, בתוכניתו השיב בן שלמה כי בתצלומים המאוחרים רואים על הקרקע עצי זית. התובע והעדים מטעמו העידו כאמור, כי הקרקע לא עובדה מאז קום המדינה ולא נטעו בה עצי זית ולפיכך, ברור כי התייחסותו של בן יוסף אינה לקרקע שבמחלוקת. ואם בקרקע שבמחלוקת עסקינן - כיצד התובע, שיודע לטענתו, מאז היותו ילד כי הקרקע שלו, ישב בחיבוק ידיים כאשר ראה שמאן דהוא שותל עצי זית על חלקתו? 47. אכן, במפת הקרוקיס נרשם שהחלקה מעובדת ב- 80% ואולם רישום זה סותר הן את האמור בחוות דעת בן שלמה, מטעם התובע, הן את תצלום האויר משנת 1945, כפי שפוענח על ידי אביבי (שכאמור העדפתי את עדותו), הן את הרשום במפת הגוש, כפי שהובא בתעודת עובד הציבור ובתצהיור של מר לוי ואת הרישום של עוזר פקיד ההסדר על גבי מכתב המוכתרים ולפיו החלקה נמצאת בתוך שמורת יער ואין בסיס לטענתו לפיה השביח את הקרקע. לאור זאת - לא אוכל לתת משקל לרישום זה. 48. אוסיף ואציין כי מצאתי סתירות רבות באשר למצב הקרקע בין המסמכים והעדויות. העד, עראבי עלי, הצהיר כי בעת הקמת המדינה היתה החלקה נטועה גפנים ועצי פרי. בתרשומת על גבי מכתב המוכתרים נאמר כי החלקה משופרת באופן חלקי והמנוח "עושה רושם שהוא מוכן להשביח את הקרקע ולנטוע עליה עצים" - דהיינו החלקה טרם נטועה, בעוד שעל גבי מפת הקרוקיס נאמר כי חלק מהחלקה "מעובד" ולא נאמר כי היא נטועה בעצים. 49. עדותם של עראבי ועבדאללה לא היתה מהימנה עלי ולא נראה לי כי זכרונם איתן באשר למיקום החלקות של המנוח והקרקעות בהם עבדו, כאשר הם עצמם העידו כי למנוח היו הרבה חלקות באזור, פרט לאלה שבמחלוקת ולא יכלו לציין גבולות של חלקות אלה. הם גם כינו את הקרקע שבמחלקות בשמות שונים, כאשר עראבי מצהיר כי על החלקה היו עצי פרי, חרובים ובעדותו הוא מעיד על עצי פרי - תאנים. 50. אציין כי קבעתי כי תביעת התובע התיישנה, בין היתר לאור העובדה שקבעתי כי המנוח ידע על הליכי ההסדר ונטל בהם חלק. במידה והנחתו של ב"כ התובע היתה נדחית והייתי קובעת כי לא נטל חלק בהליכי ההסדר ולא תבע את החלקות- ממילא גם היה מקום לדחות תביעתו שהרי ההלכה היא כי אי ידיעה על הליכי ההסדר וכפועל יוצא - אי הגשת תביעה - אינם מהווים עילה לתיקון הרישום (ע"א 518/86 אבו סולב ואח' נ. מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מב(4) 518). 51. באשר לטענה החילופית של ב"כ התובע לפיו המנוח היה זכאי לזכויות בחלקות מכוח הערת עוזר פקיד ההסדר, אין לי אלא להפנות לפסק דינו של כבוד השופט י. כהן בת"א (מחוזי חי') 709/02 מחמד סלים ג'מאל נ' מינהל מקרקעי ישראל, : "כאמור, בספר המקרקעין נרשמה ההערה "אנגלית עד 6.2.47", ועל בסיס הערה זו - שככל הנראה נרשמה על ידי אחד מעוזריו של פקיד ההסדר לפקיד ההסדר עצמו - מבקש התובע לסמוך את תביעתו דווקא על התרשומת שערך עוזר פקיד ההסדר, היא ההערה שציטטתי בסעיף 4 שלעיל. קריאת ההערה מלמדת כי אין בה אלא המלצה של עוזר פקיד ההסדר לפקיד ההסדר, שכן הכותב נקט בלשון - “I suggest …”. המלצת עוזר פקיד ההסדר אינה יכולה לבוא במקום החלטת פקיד ההסדר עצמו, שדחה את תביעת אבי התובע וחבריו, מה עוד, שההמלצה הייתה שהחלקות תרשמנה בבעלות אבי התובע וחבריו כנגד תשלום "בדל מיתל" (“… may be given these parcels on payment of badl mithl”). על כן אתעכב בקצרה על מהות תשלום ה"בדל מיתל".   ג. תשלום "בדל מיתל" 8.    פירושו המילולי של הדיבור "תשלום בדל מיתל" הוא "תשלום דמי שווי", ותשלום זה היה מקובל עד לשנת 1921, כמובהר בפסק הדין שניתן בע"א 518/61 מדינת ישראל נ' בדראן ואח', פ"ד ט"ז 1717, בעמ' 1720 (מפי כב' השופט צ' ברנזון): "עד לחקיקתה של פקודת הקרקעות (מתות) משנת 1921, מי שהחיה ועיבד קרקע מתה ברשות השלטונות היה זוכה בה בתוקף ההחיאה והיה זכאי לקבל קושאן עליה בתור קרקע מירי, ואילו אם החיה אותה ללא נטילת רשות היה יכול לזכות בה על-ידי תשלום דמי שוויה (בדל-מיתל). הפקודה משנת 1921 שינתה את המצב תכלית שינוי. היא קבעה, כי מיום פרסום הפקודה אדם המחיה ומעבד אדמה מתה בלי שקיבל תחילה הסכמת הממשלה אינו רוכש לעצמו כל זכות לקבל קושאן עליה, והוא עלול להיתבע לדין כמסיג-גבול. אשר להחיאה שנעשתה לפני פרסום הפקודה בלי הרשאה מאת השלטונות, ניתנה האפשרות לבסס זכות חוקית לקבלת קושאן על הקרקע על-ידי מתן הודעה מתאימה לרשם הקרקעות תוך חדשיים מיום פרסום הפקודה". הדברים הובהרו אף בע"א 342/61 מדינת ישראל נ' סועאד, פ"ד ט"ו 2469, בעמ' 2475, שם נקבע: "כאמור ב- 1921 חוקקה פקודת הקרקעות (מואת). בפקודה זו ניתנה אפשרות לכל אדם שהחיה אדמת מואת לפני תאריך הפקודה הזאת, להודיע במשך שני חדשים לשלטונות על הדבר הזה ותביעתו לאדמה כזאת היתה נתונה להסדר בהתאם להוראות הפקודה. הפקודה הזאת ביטלה את הסיפא של סעיף 103, כלומר שלאחר הזמן הקבוע אדם אשר החיה אדמת מואת ללא רשות כזאת לא היה זכאי לקבל רישום על שמו תמורת תשלום בדל - מיסל ..." 9.    המלצת עוזר פקיד ההסדר הייתה להקנות את הקרקע לאבי התובע וחבריו כנגד תשלום "בדל מיתל", דהיינו - כנגד תשלום "דמי שווי". אפילו אניח אפוא, שהיה מקום ליישם את המלצת עוזר פקיד ההסדר, הרי אין כל ראיה לכך שגורם מסומך כלשהו קבע את גובה הסכום, ואף אין כל ראיה לכך שאבי התובע שילם את "דמי השווי", וככל הנראה אין מחלוקת שלא שילמם". והדברים יפים גם בענייננו. 52. לאור האמור לעיל - איני נדרשת לדון בתביעה נגד המועצה ומשרד השיכון - כאשר אעיר לענין זה כי אכן ההליך ששנקט נגדם אינו ההליך הנכון ומשחפץ התובע למחות נגד הליכי ההפקעה ו/או המכרז - היה עליו לנקוט בדרך הקבועה בחוק ולא בתביעה להצהרת זכות. 53. מכל האמור - אני דוחה את התביעה. אני מחייבת את התובע לשלם למדינת ישראל ולמועצה המקומית (לכ"א אחת מהן ) שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ ומע"מ. קרקעותמקרקעיןהסדר זכויותזכויות במקרקעין