קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עבירות משמעת של עורכי דין: לפני ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד מנחם וקסמן - אב"ד, עו"ד סולי ש. וואנו, עו"ד עודה טועמה), בתיקים המאוחדים בד"א 95/08 ובד"א 98/08, מיום 23.12.08, בגדרו נדחה ערעור המערער על הרשעתו בתיק בד"מ 120/06 (בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה; עו"ד אלי רומן - אב"ד, עו"ד גסאן אבו ורדה, עו"ד חוסאם קאסם), ומנגד - התקבל ערעור המשיב על עונשו של המערער, באופן שתקופת השעייתו בפועל הוארכה מ-4 חודשים ל-3 שנים. אליבא דקובלנה שהוגשה כנגד המערער, בתאריך 19.8.01, או בסמוך למועד זה, הגיע המערער לביתה של שכנתו, הגב' ג'ולייט עיסא חאג (להלן: "ג'ולייט"), בצוותא עם עו"ד אחר, עמו חלק משרד בחיפה, ואשר היה מושעה מלשכת עורכי הדין באותה העת. תכלית המפגש הייתה, שעו"ד גנות יאשר כנוטריון את חתימת ג'ולייט, שהנה אנאלפבתית, אינה מבינה עברית, אינה יודעת קרוא וכתוב גם בערבית, ואף סובלת ממחלת נפש. המערער החתים את ג'ולייט על ייפוי כוח כללי לטובת חאג' סרחאן, מבלי שהסביר לה את משמעות חתימתה על אותו מסמך. המערער ערך חוזה בכתב ידו, לפיו חאג' סרחאן מכר, כביכול, בשמה של ג'ולייט, מקרקעין שבבעלותה. בתצהיר שהגיש בה"פ 277/01 (בית המשפט המחוזי בחיפה), , טען המערער, כי באותו מעמד הסביר לג'ולייט, כי הגיע לביתה על-מנת להחתימה על ייפוי כוח שיאפשר לה לממש רצונה להעניק במתנה את זכויותיה במקרקעין לסרחאן. בחקירה נגדית, הודה המערער כי בשיחתו עם ג'ולייט לא הוזכרו נושאי מתנה או מקרקעין. בפסק דינו באותו הליך, קבע בית המשפט המחוזי, כי "יפוי הכח נחתם ע"י ג'ולייט בנסיבות בהן ניתן לקבוע ש'לא נעשה דבר'". בנסיבות אלו, נתבקש בית הדין להרשיע המערער בעבירות של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א - 1961 (להלן: "החוק"); וכן באי שמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 53 לחוק. בהכרעת הדין סקר בית הדין בהרחבה את הדין וההלכה הרלבנטיים בנסיבות העניין. והנה, משהמערער עצמו הודה בעדותו כי אמור היה לסייע לעו"ד גנות ולהסביר לגב' ג'ולייט את משמעות יפויי הכוח עליו נתבקשה לחתום, ובאותה רוח אף העיד עו"ד גנות, מה גם שהמערער העיד בנוסף, כי הסביר לג'ולייט אך את עיקרי הדברים ולא את מכלול סעיפי יפויי הכוח, ובתוך כך ציין באוזניה "את המילה קרקע" (עמ' 9 להכרעת הדין), ובהתחשב בראיות נוספות עליהן מצא להסתמך, לרבות עדותה של ג'ולייט, דחה בית הדין את טענותיו של המערער, כי תפקידו במהלך אותה פגישה נשוא הקובלנה הסתכם בתרגום ייפוי הכוח גרידא, וכי הסביר לג'ולייט תוכנו ומשמעותו בטרם חתמה עליו. זאת ועוד: המערער היה מודע לכך, כי ג'ולייט "אינה ככל האנשים", אם כי, לטענתו, הבחין בעובדת היותה אנאלפביתית רק עת חתמה על ייפוי הכוח בטביעת בוהן - טענה שנדחתה. ודוק: המערער היה שכנה של ג'ולייט משך שנים רבות, הכיר את משפחתה מאז ילדותו, ומשכך, קבע בית הדין, היה מודע לדבר היותה אנאלפביתית הסובלת ממחלת נפש. לא-זו-אף-זו, המדובר בייפוי כוח בעל נפקות כלכלית מרחיקת לכת, וגם לו הנהנה ג'ולייט בראשה לאות הסכמתה לאמור בייפוי הכוח, הרי שנוכח העדרו של חאג' סרחאן (מיופה הכוח) מן הפגישה, ולאור נסיבותיה האישיות המיוחדות, חשד כבד וממשי אמור היה להתגבש בלבו של המערער, שמא השפעה בלתי הוגנת היא שעומדת מאחורי הקלעים. חזקה, אפוא, על המערער כי היה מודע היטב לחשיבותו ולמהותו של ייפוי הכוח. ברם, המערער מעל בתפקידו כעורך דין, שעה שלא וידא כהלכה דבר הסכמתה המלאה והמודעת של ג'ולייט לאמור בגדרו של ייפוי הכוח. כך, בסופו של יום, נותר ספק באשר לכשרות הפעולה המשפטית בה נקטה ג'ולייט. בית הדין קבע, כי מעשיו של המערער חמורים וסוטים מנורמת ההתנהגות המצופה מעורך דין. על המערער הוטלה, אפוא, אחריות כבדה, שכן ג'ולייט סמכה עליו, ולפיכך נקבע, כי הפר את חובותיו, ומן הדין להרשיעו בעבירות שיוחסו לו בקובלנה. בגזר הדין הביא בית הדין בכלל חשבון את שיקולי הענישה השונים, לקולא ולחומרה, התחשב בעברו המשמעתי של המערער, בהסברו כי נגרר אחר עמית למקצוע בתום לב, בעובדה כי ייפוי הכוח בוטל (בחינת "לא נעשה דבר" - NON EST FACTUM, ראו: ה"פ 277/01, , בית המשפט המחוזי בחיפה, כב' השופט י' עמית; שם נדונה תביעת רוכשי המקרקעין כנגד ג'ולייט וסרחאן, הוא מיופה הכוח, שחתם על מספר עסקאות למכירת חלקות מקרקעין שבבעלותה, תוך ששלשל התמורה לכיסו מחד-גיסא, בעודו מותיר לה לשלם את המיסים הנובעים מעסקאות אלו, מאידך-גיסא), כמו גם בנסיבותיו האישיות, וגזר על המערער את העונשים הבאים: 4 חודשי השעיה בפועל; 2 שנות השעיה על-תנאי למשך 3 שנים; וכן הוצאות בסך של 1,500 ₪. בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין אימץ את קביעותיו של בית הדין המחוזי באשר להרשעתו של המערער בדין, אך לא היה תמים דעים ביחס לעונש הראוי שיש להשית עליו. בתוך כך הטעים בית הדין הארצי, כי פסק-דינו האמור של בית המשפט המחוזי בחיפה חלוט, במסגרתו נקבע, בין השאר, כי ג'ולייט לא הבינה את משמעותו של ייפוי הכוח, כי למערער היה חלק מרכזי במעמד החתימה, וכי נגרם לה עוול בעצם חתימתה על ייפוי כוח שתורגם לה באופן לקוי. חרף האמור, עצם המערער עיניו ולא מנע את העוול. משכך, נדחה ערעורו של המערער על הרשעתו (בד"א 95/08). ביחס לגזר הדין, ובהסתמך על פסקי דין שונים שניתנו בעניינים כגון דא, מצא בית הדין הארצי להחמיר בעונשו של המערער. ודוק: לפנינו מערער, שהתנהלותו חרגה מרשלנות גרידא ועולה היא, למצער, כדי עצימת עיניים. זאת ועוד: לאחר חתימתה של ג'ולייט על ייפוי הכוח, אף ניסח המערער את אחד מההסכמים למכירת המקרקעין שבבעלותה על-ידי סרחאן. מעבר לכך, אף גיליון הרשעותיו הקודמות של המערער מצדיק, זאת הפעם, להחמיר בעונשו, לבל ימעד שוב (סעיף 23 לפסק דינו של חב"ד, עו"ד וואנו). בסופו של יום, המליץ עו"ד וואנו להחמיר בעונשו של המערער, באופן שתקופת השעייתו בפועל תעמוד על 5 שנים (במקום 4 חודשים), והשעייתו על-תנאי תעמוד על 3 שנים (במקום שנתיים), למשך 3 שנים. עו"ד וקסמן (אב"ד) קבע, כי הגם שמעשיו של המערער חמורים ביותר, די בתקופת השעיה בפועל למשך 3 שנים כדי לבטא תוצאה עונשית מאוזנת וראויה בנסיבות העניין. גם חב"ד, עו"ד טועמה, סבר, כי חרף חומרת מעשיו, אין למצות הדין עם המערער, כמקובל בערכאת ערעור. מעבר לכך, מצא להתחשב בעובדה כי המערער כבר סיים לרצות את עונש ההשעיה שהושת עליו, ואף בשל כך אין להחמיר בעונשו יתר על המידה. בנסיבות אלו, ובשקלול הראוי של שיקולי הענישה השונים, הצטרף לדעתו של עו"ד וקסמן, תוך שהמליץ להעמיד את תקופת ההשעיה בפועל על 3 שנים. 11. בערבו של יום, התקבל, אפוא, ערעור המשיב על קולת העונש, וזה הוחמר והועמד על תקופת השעיה בפועל למשך 3 שנים (בד"א 98/08). 12. לאחר שעיינתי בעיקרי הטיעון מטעם הצדדים ושמעתי טענותיהם במסגרת הדיון שהתקיים לפניי, באתי לכלל דעה ומסקנה כי דין הערעור, על שני חלקיו, להידחות. 13. עו"ד גנות העיד לפני בית הדין המחוזי, כלהלן: "מה שזכור לי שהיא (ג'ולייט) כל הזמן הנהנה בראשה ... כל הזמן אמרה כן עם הראש". אך הנה, הנהון בראש אומר דרשני, שמא המהנהן פועל אך מתוך מבוכה גרידא, שביסודה חוסר הבנה ובלבול מוחלט, ואין להקיש ממנו אודות הסכמה מחושבת מדעת, לא-כל-שכן עת עסקינן בייפוי כוח כללי וגורף, בגדרו אצורה משמעות רבה ומרחיקת לכת. גם הנהון חוזר ונשנה הינו תמוה ומעורר חשד באשר למשמעותו המוחלטת והאפשרות להסתמך עליו כסימן להסכמה. זאת ועוד: המערער היה מודע לכך, כי ג'ולייט הנה אישה מבוגרת ולא משכילה (ולו בשל כך שנזקקה לתרגום המסמך מלכתחילה), ומכאן שהסתמכותו המוחלטת על שפת הגוף שלה, חלף תקשורת מילולית נורמאלית, הייתה אמורה להותיר ספק בלבו בדבר גמירות דעתה בשעת חתימתה על ייפוי הכוח. ודוק: המערער העיד בפני בית הדין המחוזי, כי ידע שמדובר ב"משפחה סגורה", שג'ולייט "לא ככל האנשים". נתונים עובדתיים אלה אמורים לפתח רגישות יתר אצל עורך-דין מקצועי ומיומן, ולפיכך - גם מודעות וזהירות יתר. דא עקא, שהמערער ראה עצמו אך בגדר מתורגמן טכני, מתווך פאסיבי, שכביכול מוליך סחורה מילולית זולה מפלוני לאלמוני, האדיש לאפשרות - הרת האסון - כי משמעות ייפוי הכוח נעלמת מעיניה של ג'ולייט, השוכח כי לא רק מתורגמן הוא, כי אם אף עורך-דין הכפוף לכללי האתיקה המקצועית. ויודגש: בחירתו של המערער כמתורגמן לא הייתה מקרית, שהרי דווקא בשל ידיעותיו המקצועיות והכשרתו כעורך דין יכול היה לשמש בתפקיד שייעד עבורו עו"ד גנות. המערער הבין שג'ולייט אינה יודעת לכתוב בשעה שחתמה על ייפוי הכוח בטביעת בוהן, לא שאל שאלות (כך לדבריו), תוך שתרגם את ייפוי הכוח באופן חלקי - את "עיקר הדברים" (כך בלשונו); לא בכדי העיד, אפוא, המערער בפני בית הדין המחוזי: "באותו רגע זה לא נראה לי שזה לא בסדר. אבל היום בדיעבד אני לא מרגיש בנוח היום". גם עו"ד גנות העיד לפני בית הדין המחוזי, כי "תוך כדי תרגום ביקשתי ממנו (מהמערער) שיסביר לה (לג'ולייט) מה משמעות של הייפוי כוח". ברם, המערער לא עשה כן, הותיר את האקט המשפטי עתיר המשמעות עמום וספק כשר, שלא כדין. לא למותר לציין, כי המקובץ לעיל אף היה אמור לעורר חשד אצל המערער, שמא ג'ולייט כלל אינה כשירה לשאת באחריות הכרוכה בפעולה משפטית כזאת או אחרת, קל וחומר - חתימה על ייפוי כוח כללי גורף. אין די בהתרשמות גרידא כי משמעות ייפוי הכוח נהירה, מקום בו נדרשת ידיעה מפורשת, פרי ווידוי ובדיקה יזומים, שלמגינת הלב לא בוצעו כלל ועיקר. 14. לאור האמור לעיל, ומשהכרעת הדין של בית הדין המחוזי מבוססת כדבעי, כפי שאף מצא בית הדין הארצי, איני סבור כי קיימת הצדקה כלשהי לבטלה ולזכות המערער מן העבירות שיוחסו לו. כאן גם המקום לציין, כי בית הדין המחוזי הוא ששמע את הראיות והתרשם מן העדויות באופן בלתי אמצעי, ולא נמצאה עילה להתערב בקביעותיו. אשר-על-כן, אין מנוס מן המסקנה כי בדין הורשע המערער בביצוע העבירות שיוחסו לו בקובלנה. 15. גם דין הערעור על גזר-דינו של המערער להידחות. ודוק: אין זה מתפקיד בית משפט זה, כערכאה שלישית, להיכנס לנעליהן של הערכאות המקצועיות הדנות, כבדרך שגרה, בדין המשמעתי, להמיר שיקול דעתן בזה שלו. הנני סבור, כי בדין התערב בין הדין הארצי בגזר דינו של בית הדין המחוזי, שנטה לקולא באופן בלתי סביר. אכן, המערער סיים לרצות את עונש ההשעיה שהושת עליו בבית הדין המחוזי. יחד-עם-זאת, יש מקום, זאת הפעם, ליתן לעונש ההשעיה בפועל תוקף מחודש, עת לפנינו מקרה חמור המשקף סטייה בולטת מכללי האתיקה המקצועית. הנני סבור, כי העמדת עונש ההשעיה בפועל על 3 שנים, חלף 5 שנים (כדעת המיעוט בבית הדין הארצי), אינה חורגת ממתחם הסבירות עד כי מתחייבת התערבותי. לכן, אין מקום לתקן את גזר הדין בהקשר זה, ועונש ההשעיה בפועל שנגזר על המערער יעמוד על 3 שנים, החל מיום 21.7.08, כפי שקבע בית הדין הארצי. 16. לאור העובדה, כי ביום 15.2.09 ניתן עיכוב ביצוע עונש ההשעיה בפועל עד מתן פסק הדין בערעור (ראו: ב"ש 8142/09), עלי, אפוא, להורות על מועד עתידי בו ייכנס עונש זה לתוקפו. ברם, בדיון שהתקיים לפניי טען המערער, כי "חרף עיכוב הביצוע שיצא מלפני בימ"ש זה, הלשכה פרסמה אודות השעיית המערער בגיליון 28 ולכן המערער הפסיק לעסוק בעיסוקו כעו"ד" (פרוט' הדיון מיום 14.6.09). המשיב ביכר שלא להתייחס לטיעון זה, ובצדק. ודוק: בשלב הנתון, די היה בהחלטת בית המשפט כדי לעכב ביצועו של עונש ההשעיה בפועל, ולכן לא היה טעם בפנייה לפרסומי המשיב על-מנת לאשררה או להכניסה לתוקף. ככל שבוצע פרסום הסותר את החלטת בית המשפט, רשאי כמובן המערער למצות זכויותיו על-פי כל דין. 17. אשר-על-כן, הערעור, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, נדחה בזאת. עונש ההשעייה בפועל ייכנס לתוקפו החל מיום 1.1.10 (תקופת עיכוב הביצוע לא תבוא במניין הימים של ההשעייה בפועל). שאר רכיבי גזר הדין יוותרו בעינם. לשכת עורכי הדין (משמעת)עורך דיןעבירות משמעת