קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש על עבירה אתית של עורך דין: 1. לפני ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בתיק בד"א 37/07 (כב' השופטים: עו"ד יעל ברץ - אב"ד, עו"ד מלכה ספינזי ועו"ד עידו דיבון) , מיום 13.1.09 (להלן: "פסק הדין"), בגדרו נתקבל באופן חלקי ערעור המשיב, בוטלה הכרעת הדין במסגרתה זוכה המערער, בין השאר, מעבירות של איסור הטעיה, לפי סעיף 34 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: "כללי האתיקה"), וסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: "החוק"), ומשכך, הורשע, אפוא, בביצוע עבירות אלו. עם-זאת, במסגרת פסק הדין, נותר על-כנו זיכויו של המערער מן העבירות הבאות: פניה לצד שכנגד מיוצג, לפי סעיף 25 לכללי האתיקה וסעיף 61(2) לחוק; נקיטת לשון איום, לפי סעיף 24 לכללי האתיקה וסעיף 61(1) לחוק; התנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע, לפי סעיף 26 לכללי האתיקה וסעיף 61(2) לחוק; וכן, מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע עריכת דין, לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק. אשר-על-כן, הושת על המערער עונש של השעיה על-תנאי למשך חודש. כאן המקום לציין, כי במהלך הדיון שהתקיים לפניי במעמד הצדדים, ולאור הערות בית המשפט, חזרו הללו, הדדית, מהערעורים על הכרעת הדין, ומשכך, מיקדו טיעוניהם בגזר הדין בלבד (פרוט' הדיון מיום 21.6.09, עמ' 3). 2. אליבא דקובלנה, המערער ייצג את מר גד אבוטבול בבית המשפט בחדרה, בתביעת בנק "המזרחי" נגדו. ביום 25.1.05, חייב בית המשפט את הבנק לשלם למרשו של המערער הוצאות בסך של 1,500 ₪ בצירוף מע"מ. המערער ידע כי המתלונן, עו"ד אשר בז'רנו, מייצג את הבנק, ומשכך, שיגר אליו מכתב דרישה לפירעון חוב ההוצאות הנ"ל. בד בבד, שיגר המערער לבנק העתק מכתביו למתלונן, מיום 25.1.05 ומיום 26.1.05. המכתב מיום 26.1.05 נשלח למתלונן ולבנק לאחר שהמתלונן הבהיר למערער את עניין הייצוג, וכן כי סכום ההוצאות האמור קוזז מחוב מרשו לבנק. אמנם, המערער טען כי לא שיגר העתקי אותם מכתבים לבנק, אך יחד-עם-זאת, אפילו אם כך נהג, עצם ציון הבנק כמכותב נועד להטעות ובלשון איום. משנפסקו ההוצאות, ביצע הנאשם המחאת הזכות להוצאות ממרשו - אליו, וממנו - לאשתו. בהמחאת הזכות להוצאות, שהייתה שנויה במחלוקת נוכח הקיזוז, ביצע המערער "קניית דין" (CHAMPERTY). ראש ההוצל"פ בתיק 1-04-09007-12 (חדרה) קיים דיון בהמחאת הזכות ודחה אותה. המערער הגיש, באופן אישי, בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ (בר"ע 750/05), ובמסגרתה אף הגיש בקשה לפטור מאגרה (בש"א 4372/05), לה צירף תצהיר בו הצהיר כי זוכה בהליך פלילי ובהליכי משמעת שננקטו נגדו - דברים שאינם בגדר אמת. 3. במסגרת הכרעת הדין שניתנה קבע בית הדין המשמעתי המחוזי בתל אביב (כב' השופטים: עמנואל זלצמן - אב"ד, עו"ד נתן שלמה ועו"ד דן שריזלי), כי נוכח העובדה לפיה המערער לא שיגר את המכתבים דנן לבנק, מה גם שאין לראות בעצם ציון שם הבנק כמכותב משום נקיטה בלשון איום, אין להרשיעו בעבירה של פניה לצד מיוצג או של איומים. באשר לעבירה של "קניית דין", הרי שזו, ככל שיסודותיה מתקיימים בנסיבות העניין, בסופו של יום לא בוצעה בפועל, שכן המחאת הזכות נדחתה על-ידי ראש ההוצל"פ. ולבסוף, ביחס לעובדות שציין המערער בתצהירו, שצורף לבקשתו לפטור מתשלום אגרה, קבע בית הדין המשמעתי המחוזי, כי אמנם אין המדובר שם ב"אמת במלואה", ומוטב היה שהדברים כלל לא היו עולים על הכתב, אולם אין להרשיעו בגין הקונסטרוקציה התחבירית הנקובה בתצהיר הנדון. לכן, אין לפנינו טיעון עובדתי בלתי נכון, בידיעה כי הנו כזה. זאת ועוד: המערער הגיש בקשה למחיקת בקשת רשות הערעור שהגיש על החלטת ראש ההוצל"פ בדבר המחאת הזכות, ומכאן שבית המשפט כלל לא נזקק לעיין בתצהיר זה. בנסיבות אלו, זוכה המערער מכל העבירות שיוחסו לו בקובלנה. 4. על הכרעת הדין שניתנה הגיש כאמור המשיב ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין. והנה, הגם שנקבע כי מושכלות יסוד הן, שכאשר בעל דין מיוצג על-ידי עו"ד, לא רשאי עוה"ד מטעם הצד שכנגד לפנות במישרין לאותו בעל דין, הסכימו הצדדים, כי בנסיבות העניין, רשאי היה המערער לפנות במישרין לבנק, שכן עסקינן בהמחאת זכות לטובתו, דהיינו - בעניינו האישי, החורג ממסגרת הייצוג הנתונה. לפיכך, עצם העובדה כי המערער ציין במכתבו את הבנק כמכותב, ולא שלח לו העתק בפועל, לא מכוננת עבירת משמעת כלשהי, ובחינת קל וחומר - וודאי שאף אין בה משום איום. לשאלה האם לפנינו "קניית דין", באשר המחאת הזכות נעשתה לאחר שהבנק כבר קיזז את הסך הנדון מחובו של מר אבוטבול (לקוחו של המערער), השיב גם בית הדין הארצי בשלילה. ודוק: המחאת הזכות שבוצעה מכוח פסק-דין, כחלק מתשלום שכר הטרחה, לא רק שאינה פסולה או אסורה, אלא שהנה למעשה העברה קניינית. זאת ועוד: לא נטען או הוכח כי המערער היה מודע לקיזוז שביצע הבנק בעת המחאת הזכות. אך הנה, בית הדין הארצי מצא לקבל את ערעור המשיב בקשר לתצהיר שהגיש המערער במסגרת הבקשה למתן פטור מתשלום אגרה, שכן לא הטיל ספק שהמדובר בטיעון עובדתי שאיננו נכון, שצוין בידיעה ברורה שאיננו נכון. ניסיונו של המערער לצייר עצמו בתצהיר כקורבן להיטפלות פסולה מצד המשיב, כמי שנגרם לו עוול נוראי ושצדקתו יצאה לאור, מטעה ולא מדויק, חוטא למציאות. ודוק: המערער הורשע בעבירות חמורות של קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, קיבל חנינה מנשיא המדינה, ולא זוכה באופן גורף כפי שטען, ומן הסתם היה מודע לכך. בנסיבות אלו, התקבל אפוא ערעור המשיב באורח חלקי, כאמור לעיל, והמערער הורשע בעבירה של טיעון עובדתי בידיעה שאיננו נכון, לפי סעיף 34 לכללי האתיקה וסעיף 61(2) לחוק. 5. בטרם נגזר דינו של המערער הביא בית הדין הארצי בכלל חשבון שיקולי ענישה שונים, לרבות עברו המשמעתי וחומרת העבירות בהן הורשע, ובסופו של יום, לא מצא להחמיר בעונשו. והנה, לאור העובדה כי המערער ניחון על-ידי נשיא המדינה, מה גם שהתיאור האמור בתצהיר כלל לא היה רלבנטי לגופו של עניין ולא גרם אפוא להטעיית בית המשפט, ובהתחשב בגילו המבוגר ובנסיבותיו האישיות, כמו גם בכך שעסקינן במעידה חד-פעמית, ולו גם נוכח התמשכות ההליך המשמעתי דנן וחלוף מספר שנים מאז ביצע העבירות נשוא הקובלנה, נגזר דינו לקולא, כאמור לעיל. 6. משמוקד ההליך דנן בגזר הדין בלבד, טען המערער כי כל כוונתו באמור בתצהירו הייתה לשכנע את בית המשפט לפטור אותו מתשלום אגרה, בהסתמך על מצבו הכלכלי הקשה ונסיבותיו האישיות, לרבות - הרפואיות. בכלל זה ציין, כי חרף הקשיים הניצבים לפתחו, חרטה כנה בלבו, כוונתו היא לשקם עצמו, באשר ביסודו הנו אדם ישר. מנגד, הטעים המשיב, כי עסקינן בעבירה מאוד חמורה, שבוצעה על-ידי עורך-דין, המשמש כ"קצין בית המשפט". זאת ועוד: למערער עבר משמעתי עשיר, המאמיר כדי "כמות שהופכת לאיכות", מה גם שלא הביע חרטה על מעשיו. ואם בכך לא סגי, הרי שהמערער גם נתון בהליכי פשיטת רגל, עובדה שיש בה כדי לעורר אי אמון מצד הציבור. בסופו של יום, עתר המערער להותיר את גזר הדין על כנו, ואילו המשיב - להחמיר בעונשו של המערער, כך שיעמוד על השעיה בפועל למשך מספר שנים. 7. לאחר ששמעתי טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שהוגשו מטעמם, באתי לכלל דעה ומסקנה, כי בנסיבות העניין, אין מנוס אלא להתערב בגזר הדין שניתן על-ידי בית הדין הארצי, להחמיר במידת-מה בעונש ההשעיה על-תנאי שנגזר על המערער, ובכלל זה - לדחות אפוא את ערעורו, ולקבל את ערעור המשיב. ודוק: המערער הורשע בביצוע עבירות של איסור הטעיה, שעה שצרף תצהיר לבקשתו למתן פטור מתשלום אגרה, בגדרו ציין, כי זוכה בהליך פלילי ובהליכי משמעת שננקטו נגדו - דברים החוטאים לאמת. עסקינן, אפוא, בעבירה אתית חמורה שאין להקל בה ראש, כל-שכן בהתחשב בעובדה כי עורך הדין משמש זרועו הארוכה של בית המשפט - officer of the court - הוא כידוע מי שמזהיר אחרים מפני העונשים הקבועים בחוק לוּ יצהירו אי אמת בפניו. אך הנה, חלף מתן דוגמא אישית לרצינות חסרת הפשרות בה יש להתייחס לעריכת כל תצהיר, קל וחומר כזה המוגש לבית משפט, תהא נפקות הנאמר בו להליך הרלבנטי אשר תהא, ביכר המערער שלא לדייק בעובדות שציין, כמו ביקש לנכס לעצמו דימוי של נרדף. 8. עברו המשמעתי של המערער אכן אינו דל נפח וזניח. עם-זאת, אין בו כדי לסווג את המערער כחסר תקנה, מה גם ששנים לא ספורות חלפו עברו מאז ביצע את אותן עבירות משמעת. 9. למותר לציין, כי לאור הסכמת הצדדים בדבר יריעת המחלוקת הרלבנטית להליך זה, קרי - גזר הדין לבדו ולא הכרעת הדין, אין כל הצדקה, בשלב זה, לדון או להכריע בשאלות הנוגעות לעצם הרשעת המערער בעבירות דנן. הרשעה זו היא לנו נקודת הפתיחה. חתירתו של המערער תחת הסכמה זו, בהתעקשו כי אמת הצהיר, אינה מבססת חרטה או מוכיחה הפנמה עמוקה של המעשים שביצע. 10. בסופו של יום, נמצאה הצדקה לחרוג ממנהגה של ערכאת הערעור שלא להתערב בגזר הדין שניתן על-ידי בית משפט קמא, באשר זה אינו משקף את חומרת העבירות שביצע המערער ואת נסיבות העניין, בשקלול ראוי וסביר. ככל שייזהר המערער, מכאן ואילך, ויכלכל צעדיו בתבונה, תוך שמירה מוקפדת על כללי האתיקה המקצועית, יתפוגג לאטו הסיכון הגלום בהשעייתו הפוטנציאלית לתקופה משמעותית, כך ששיקומו ירקום עור וגידים הלכה למעשה. 11. לאור המקובץ לעיל, הנני כאמור דוחה את ערעור המערער ומקבל את ערעור המשיב, באופן שעונשו של המערער יוחמר, ויעמוד על 12 חודשי השעיה על-תנאי, אם יבצע, תוך שנתיים מהיום, עבירת משמעת כלשהי. אתיקהעורך דין