עיוורון לאחר ניתוח לייזר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיוורון לאחר ניתוח לייזר:

1. בפני תביעה אשר הוגשה על-ידי הפגה (להלן: "התובעת" או "הפגה") כנגד ד"ר X (להלן: "ד"ר X"), כנגד מרכז רפואי "כרמל" וכנגד שירותי בריאות כללית (להלן: "הנתבעים").

התובעת מייחסת לנתבעים רשלנות בביצוע טיפול רפואי, אשר בגינו לקתה בעיוורון.

העובדות הצריכות לענין

2. התובעת ילידת 9.11.01 נולדה במרכז הרפואי "כרמל", כפגה בשבוע ה- 25 להריון, במשקל של 521 גר'. התובעת סבלה ממחלות רבות האופייניות לפגים, וטופלה בפגיית בית היולדות עד יום 24.4.02, תאריך בו שוחררה בהיותה בת 49 שבועות.

3. התובעת מסכימה, כי כפגה היתה מועדת לחלות במחלת Retinopathy Primaturity המכונה ROP (להלן: "מחלת-רופ"). מדובר במחלה הפוגעת כמעט אך ורק בפגים זעירים והיא נגרמת בשל שיבוש בהתפתחות כלי הדם, עקב הלידה המוקדמת.

לדברי התובעת, "הטיפול במחלה זו הינו סטנדרטי באמצעות ניתוח לייזר, וכאשר הוא מתבצע באופן נכון, קיים סיכוי רב להציל את ראייתו של הפג. לעומת זאת, ביצוע לא נכון ורשלני של ניתוח הלייזר, כפי שבוצע לתובעת, יגרום בוודאות לסיבוכים רבים, ואף לעיוורון" (סעיף 13.3 לכתב התביעה).
מכתב התביעה עולה, כי הפגה נבדקה לראשונה לשלילת מחלת-רופ ביום 7.12.01, ובדיקה זו היתה תקינה (יובהר, כי נמצאו ממצאים אחרים, שאינם קשורים למחלת-רופ). גם בבדיקות נוספות שביצעה ד"ר X בתאריכים 14.12.01, 23.12.01, ו-1.1.02 לא נמצאו סימנים המחשידים למחלת-רופ. בבדיקה מיום 8.1.02 התגלתה מחלת-רופ ופלוס באיזורים 1 ו- 2 בדרגה 3. בו-ביום ביצעה ד"ר X בפגה ניתוח לייזר. ביום למחרת, בתאריך 9.1.02 איבחנה ד"ר X בצקות כתוצאה מהשטיפות במהלך הניתוח, והיא החליפה את הטיפול הרפואי שניתן לפגה. בבדיקה מיום 15.1.02 מצאה ד"ר X, כי אין סימנים למחלת פלוס (גדילה פראית של כלי-דם), ובבדיקה מיום 25.1.02 ציינה ד"ר X, כי תוצאות הניתוח טובות, והחליפה טיפול תרופתי. בתאריך 5.2.02 ציינה ד"ר X, כי "כמעט" אין סימנים למחלת פלוס, ובבדיקה מיום 15.2.02 ציינה ד"ר X, כי אין סימנים למחלת-רופ פעילה. בבדיקה מיום 1.3.02 ציינה ד"ר X, כי אין יותר סימנים למחלת-רופ, ובבדיקה מיום 2.4.02 היא ציינה, כי נצפה פיתול בכלי-דם (פלוס), אולם "אין סימנים לרופ". בתאריך 10.4.02 נבדקה הקטינה על-ידי פרופ' רות סיגל – מנהלת מחלקת הרשתית בקמפוס רבין, ומממצאי בדיקתה עולה, כי לא היו סימנים למחלת-רופ בעין ימין, אולם נמצאו סימנים למחלת-רופ פעילה בעין שמאל, והיא המליצה לבצע טיפול "בקריו" באם כלי הדם המסולסלים לא ייסוגו.

בתאריכים 27.4.02 וכן 28.4.02 נבדקה הפגה במרפאת עיניים בנצרת עילית, (במסמכים מסויימים נאמר שנבדקה במרפאה בעפולה) ואובחנה החמרה במחלת הרופ. הפגה הופנתה לבדיקה בבית החולים בילינסון, שם נבדקה בתאריך 3.6.02 על-ידי ד"ר שניר ופרופ' ויינברגר, אשר קבעו כי מחלת הרופ החמירה, ובמועד הבדיקה היתה כבר בשלב 4, 5, והיות והם איבחנו תחילת היפרדות רשתית בהיקף עין שמאל, הם המליצו לנתחה בחו"ל.

בתאריך 30.6.02 היפנתה ד"ר X את הפגה לביצוע בדיקת אולטרה סאונד של גלגל העין, ועם קבלת תוצאות הבדיקה, ביום 4.7.02, התברר כי הפגה סובלת מהיפרדות רשתית.

הפגה הוטסה לארה"ב בליווי ד"ר X, ועברה שם מספר ניתוחים שלא צלחו, וכיום היא עיוורת בשתי עיניה.

טיעוני התובעת הקטינה



התובעת טוענת בכתב התביעה, כי הנתבעים התרשלו באופן מתן הטיפול הרפואי, נמנעו מעריכת הבדיקות הדרושות, עשו שימוש במיכשור בלתי-מתאים, הפעילו את הציוד הרפואי באופן בלתי-מקצועי או שגוי, לא ביצעו פעולות רפואיות נדרשות, לא ביצעו את הניתוח ברמה המקצועית הנדרשת, לא ביצעו מעקב רפואי נאות, העניקו לפגה טיפול רפואי בלתי-הולם ביחס למצבה, לא ביצעו רישומים כמתחייב ו/או ביצעו רישום רפואי רשלני וחסר ו"לא עשו כל שביכולתם כדי למנוע את הנזקים שנגרמו לתובעת" (סעיף 44 לכתב התביעה). עוד טוענת התובעת, כי יש להעביר את נטל הראייה ו/או ההוכחה אל כתפי הנתבעים, בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), וכן היא טוענת, כי על הנתבעים לפצותה בגין הפרת חובה חקוקה, תקיפה ופגיעה באוטונומיה.


טיעוני הנתבעים

5. הנתבעים דוחים את טענות התובעת מכל וכל, וטוענים להיעדר קשר סיבתי בין התנהלותם, ככל שתוכח, לבין עיוורונה. הם טוענים, כי מצבה הרפואי הבסיסי המולד של התובעת שנולדה כפגה, במשקל של כ- 520 גר' בשבוע ה- 25 להריון, הוא זה שגרם למצבה הנוכחי, ואין קשר בין מצבה דהיום, לבין הטיפול הרפואי המקובל והראוי שניתן לה.

הנתבעים מפנים את תשומת לב בית המשפט לספרות הרפואית, על פיה כמעט כל התינוקות הנולדים במשקל הנמוך מ- 600 גר' ומתחת לשבוע 28 להריון, יפתחו מחלת-רופ. הנתבעים מפרטים את הטיפול הטוב לו זכתה הפגה, ואת מסירותה יוצאת הדופן של ד"ר X אשר טיפלה בה. הנתבעים דוחים את הטענה בדבר העברת נטל הראייה בהתאם לסעיף 41 לפקודת הראיות, ודוחים את הטיעון העובדתי המתייחס לטענת הפגיעה באוטונומיה ואי-הסכמה מדעת. לדבריהם, הטיפול בפגה היה מסור וטוב, ומצבה היה בלתי-נמנע, והם קוראים לדחיית התובענה כנגדם.

6. זה המקום לציין, כי בעוד שבכתב התביעה לא הועלתה טענה שלא היתה הצדקה רפואית לבצע את ניתוח הלייזר, הרי שבסיכומי התובעת התברר, כי טענתה המרכזית של התובעת הינה, כי הנתבעים התרשלו והפרו את חובת הזהירות כפי הקטינה בכך, "שביצעו לתובעת ניתוח לייזר לטיפול במחלת-רופ, מבלי שהיתה כל אינדיקציה רפואית לביצוע הניתוח ..." (ראה פרק "טענות התובעת כנגד הנתבעים" בסיכומי התובעת), וזאת בניגוד גמור ומוחלט לנטען בכתב התביעה, על-פיו "הטיפול במחלה זו הינו סטנדרטי באמצעות ניתוח לייזר, וכאשר הוא מתבצע באופן נכון, קיים סיכוי רב להציל את ראייתו של הפג" (סעיף 133 לכתב התביעה). נראה, כי מדובר בשינוי ו/או הרחבת חזית, שעניינו דיון בשאלה, האם ניתוח הלייזר היה מחוייב המציאות במקרה נשוא כתב התביעה. אלא מאי? משלא התנגדו הנתבעים לשינוי ו/או הרחבת החזית האמורה, הנני מתירה אותה, ואדון בטענות התובעת כפי שבאו לידי ביטוי בסיכומיה.

חוות-דעתו של פרופ' בן-סירה

7. התובעת המציאה את חוות-דעתו של פרופ' בן-סירה, שהינו מומחה במחלות רשתית (ראה הרישא לחוות-דעתו). הוא סקר בחוות-דעתו באריכות רבה את כל התיעוד הרלבנטי, והגיע למסקנה כי הקטינה "התעוורה לחלוטין עקב טיפולי-לייזר מוגזמים על מחלת-רופ". פרופ' בן-סירה הוסיף וקבע, כי "רופאי העיניים שבדקו את הפגה סטו מאד מהמקובל, הן בבדיקה והן בטיפול. הם לא דיווחו את הממצאים על-גבי לוחות בדיקה (שבלונות) מתאימות. הם כתבו בשולי השבלונות ממצאים סותרים ואף בלתי-אפשריים. הם ניתחו את הפגה ללא אינדיקציה ברורה. הם טיפלו בלייזר בצורה לא מקובלת, שהביאה כמעט בביטחון, למצב של חוסר אספקת-דם לחלק הקדמי של העין, מצב שכמעט תמיד מסתיים בעיוורון. הם שחררו את הפגה ממעקב, ולא דאגו למעקב רציף אחריה ... בתקופה בה ניתן הטיפול לפגה, ההנחיות המחייבות היו טיפול רק בשלב הסף. לא ידוע לנו מהחומר הרפואי המבולבל, אם בכלל הגיעה התמונה ברשתית לשלב הסף, והאם בכלל היתה אינדיקציה לטיפול. הטיפול עצמו, כפי שזה עולה מבדיקת המסמכים, וגם לפי דיווחים האמינים של ד"ר סיגל, היה קונפלואנטי, חזק מידי והביא ל- Anterior sagmant ischemia (ISA – ד' ג'), חוסר אספקת-דם לחלקים הקדמיים בעין, מצב שמסתיים כמעט תמיד בעיוורון" (פרק הסיכום לחוות הדעת).

חוות-דעתו של פרופ' שפירר

8. הנתבעים הסתמכו על חוות-דעתו של פרופ' שפירר, שהינו שהינו רופא עיניים בכיר ומנהל השירות לילדים, ופזילה במבוגרים במכון העיניים על-שם גולדשלגר. הוא משמש כיועץ עיניים לפגייה ולמחלקת היונקים בבית החולים שיבא – תל השומר, מבצע את בדיקות העיניים של כל הפגים בפגייה מאז שנת 1986 ועד היום, וכן מבצע טיפולי-רופ ברשתית "כאשר עד לפני מספר שנים התבצע הטיפול על-ידי קריו, ומאז נעשה הטיפול על-ידי ציוד לייזר".
פרופ' שפירר לא הצליח לבדוק את התובעת, עקב חוסר שיתוף פעולה מצידה, והוא הסתמך על הבדיקה שנעשתה לה בהרדמה כללית בבית החולים "העמק" כדי לקבוע את מצב עיניה. פרופ' שפירר התבסס על המסמכים שהוצגו בפניו, ואף הגיב בחוות-דעתו לאמור בחוות-דעתו של פרופ' בן-סירה. הוא הגיע למסקנה, כי מדובר בפגה שנולדה בשבוע ה- 25 להריון במשקל של 520 גר', והיא "נשארה בחיים עקב הטיפול המסור והמיומן שקיבלה, חרף סיכויי ההישרדות הנמוכים בנתונים אלה. מצבה הרפואי הבסיסי והמולד של התובעת, הוא שהוביל למצב הנוכחי של התובעת, ולנכותה בשיעור של 100%, ואין כל קשר סיבתי בין מצבה של התובעת כיום, ובין הטיפול הראוי והמקובל שניתן לתובעת. מתוך הספרות אנו יודעים כי 10.4% מהפגים שנולדו בשבוע 27 יפתחו מחלת סף של ROP, וכל שבוע לידה פחות משבוע 27, מעלה את הסיכון לפתח מחלת סף ב- 19%. כ- 8 שבועות לאחר לידתה, התובעת פיתחה כצפוי ROP קשה ביותר, דבר התואם את המתואר בספרות הרפואית המקצועית. טיפול הלייזר המוצלח אותו עברה התובעת, היה טיפול הכרחי לאור מצבה הרפואי הבסיסי של התובעת, ולאור תוצאות הבדיקות שבוצעו לה, ולא היתה מניעה לבצעו, לא היתה רשלנות מצד הנתבעים, והם נהגו באופן זהיר ומקצועי הן בביצוע הטיפולים הרפואיים והן ברישומי הבדיקות".

טענת ההתרשלות

9. לצורך הוכחת חבות בעוולת הרשלנות, יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות: קיומה של חובת זהירות, הפרתה של חובה זו על-ידי התרשלות (מעשה או מחדל שאדם סביר לא היה עושה באותן נסיבות) וגרם נזק. גרם הנזק כולל בחובו שני יסודות: קיומו של נזק, וכן קיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק. יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי, ולאחריו, במצטבר, קיומו של קשר סיבתי משפטי בין הרשלנות לנזק.

מהאמור עולה, כי אין אנו נדרשים לבחון קיומו של קשר סיבתי משפטי, באם לא הוכח קיומו של קשר סיבתי עובדתי.

קשר סיבתי עובדתי בוחן קיומה של זיקה פיסית בין הגורם לנזק, ונדרשת הקביעה כי אלמלא התנהגות המזיק, לא היה מתרחש הנזק באותה עת ובאותה צורה, קרי – "הסיבה בלעדיה אין". קשר סיבתי משפטי בוחן, האם ראוי, שבגין אותו סיכון שגרם לנזק, יש להטיל חבות משפטית. זהו מבחן הצפיות: האם יכול היה וצריך היה המזיק לצפות את התרחשות הנזק. קשר סיבתי משפטי בין הרשלנות הרפואית לנזק מתקיים, כאשר הנזק הינו תוצאה צפוייה של ההתרשלות.
10. חובת הזהירות

יש לבחון את חובת הזהירות באופן דו-שלבי. ראשית, יש לבחון האם קיימת חובת זהירות מושגית, היינו – האם באופן כללי ועקרוני קיימת חובת זהירות בין סוג מסויים של אנשים, שהנתבעים משתייכים אליהם לבין סוג מסויים של אנשים, שהתובעת נמנית עימם, ביחס לסוג הנזק שבו מדובר, ואופן התרחשותו.

בשלב השני נבחנת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, היינו – האם הנתבעים הקונקרטיים חבים חובת זהירות לתובעת הספציפית ביחס לנזק הקונקרטי שאירע, באופן בו אירע (ראה: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113, 144; ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1, 7; ע"א 610/94 בורבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כפרק בנק צפון-אמריקה, פ"ד נז(4) 289, 309; ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 17; ע"א 285/86 נגר נ' וילנסקי, פ"ד מג(3) 284, 292; ע"א 7375/02 בית-חולים כרמל חיפה נ' עדן מליל, פ"ד ס(1) 11, 26).

דומני, כי כיום אין עוד מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית החלה על היחסים שבין רופא-מטפל לבין חולה-מטופל, והמחלוקת הינה בשאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית.

חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת באמצעות מבחן הצפיות, הן במישור הטכני והן במישור הנורמטיבי, דהיינו – השאלה היא האם ניתן היה לצפות את הנזק כענין טכני-עובדתי, והאם צריך היה לצפות אותו כענין נורמטיבי (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45). כאשר מייחסים לרופא או למוסד רפואי רשלנות בטיפול בחולה שנזקק לשירותיהם, תיבחן מידת האשם המיוחס לרופא, על-פי אותם שיקולים ומבחנים המנחים את בית המשפט בבואו להעריך את התנהגותם של בעלי-מקצוע המיומנים במלאכתם. הצפיות, שעל-פיה מוכרעת חובת הזהירות, אינה רק צפיות טכנית, אלא גם צפיות מהותית. קרי – הצורך לצפות, ולא רק היכולת לצפות, כלומר, בית המשפט אינו שואל את עצמו רק מה צפה הרופא במצב נתון, אלא גם מה צריך היה לצפות, ומה יכול היה לצפות נוכח התפתחות הדברים (ראה ע"א 58/82 משה קנטור נ' ד"ר שלום מוסייב, פ"ד לט(3) 253).

הכללים בדבר קביעת חובת הזהירות הקונקרטית בין רופא למטופל מתפתחים ממקרה למקרה. ההתרשלות מבוססת על עיקרון הסבירות ונבחנת לפי האמצעים שיש לנקוט על-מנת להבטיח את שלומו של הניזוק, בהתאם לאמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות הענין. יש לבחון האם הרופא סטה מרמת הזהירות הנדרשת מרופא סביר. המבחן הוא אובייקטיבי נורמטיבי. יש לזכור, כי לא בכל מחלה יש אשם. לא כל טעות מהווה רשלנות. יש להיזהר מלקבוע התרשלות במקרה בו נעשתה טעות בשיקול הדעת של הרופא, על-מנת שלא ליצור רפואה הפועלת מתוך צורך להתגונן מפני תביעות. גישה זו אינה חדשה. היא חרשה תלמים בפסיקתם של בתי-המשפט בעבר. יש לבחון את ההסתברות שהנזק יתרחש; ההוצאות הנדרשות על-מנת למנוע את הנזק; חומרת הנזק; הערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק; היכולת למנוע את הנזק וכיוצא באלה. כמו כן, פעולת רופא לא תיחשב כרשלנית, אם התבססה על העדפת תפיסתה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות. רופא שפעולותיו סבירות, ומבוססות על הנורמות המקובלות בעולם הרפואה, אינו יכול לחוב בגין פעולות אלו על-יסוד דיני הרשלנות. כך גם כאשר בענין שבו ההחלטה הרפואית-מקצועית הנדרשת היא החלטה אם לאשר עקרונית טיפול רפואי או שימוש בתרופה מסויימת (ראה ע"א 3139/99 מוקה-פלקוביץ נ' קופת-חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד נו(2) 241). הווה אומר, כי על-מנת לקבוע אם היתה הפרה רשלנית של חובת הזהירות ביחסי רופא-חולה, יש להבהיר מה היו המדדים המקובלים של חובה זו בעת מתן הטיפול הרפואי.

כך או אחרת, רופא אינו יוצא ידי חובתו בקבלת החלטה ההולמת את הממצאים הגלויים שבפניו, אלא עליו לחקור ולברר גם אחר ממצאים נוספים הנדרשים לצורך קבלת ההחלטה, וכל זאת בשקידה ובמאמץ סביר. לית מאן דפליג, כי קבלת החלטה על-סמך נתונים חסרים, שהיה ניתן וצריך לקבלם, עלולה להיות החלטה בלתי-הולמת המבססת את התרשלותו של הרופא (ראה: ע"א 5586/03 ד"ר פרימונט נ' פלוני (טרם פורסם, , 29.3.07) (להלן: "ע"א 5586/03").

חובת הזהירות הקונקרטית ושאלת הפרתה

11. מסיכומי התובעת עולה, כי היא טוענת להפרת חובת הזהירות הקונקרטית במישורים הבאים:



ביצוע ניתוח לייזר לטיפול במחלת-רופ מבלי שהיתה כל אינדיקציה רפואית לביצוע הניתוח (כאמור, בניגוד לנטען בכתב התביעה).
ביצוע ניתוח קונפלואנטי, שאינו מקובל.
אי-נקיטת אמצעי זהירות על-מנת להימנע מסיכון של חוסר אספקת דם לחלק הקדמי של העיניים, דבר שגרם לעיוורונה של הפגה.
מעקב רשלני לאחר הניתוח ואי-מתן טיפול ראוי שגרמו להחמרת הנזק.


אדון בטענות אלה אחת לאחת.

11.1 מחלת-רופ

לצורך הבנת הטענות והדיון, אסביר בקצרה מהי מחלת-רופ. מדובר במחלה הנפוצה מאד בקרב פגים הנולדים במשקל נמוך מאד ובגיל הריון צעיר. מקובל לחלק את גלגל העין לשלושה חלקים: החלק הנקרא איזור 1 הוא במרכז העין, ובמרכזו – מרכז הראייה (מקולה); החלק השני, המקיף אותו, נקרא איזור 2; והחלק השלישי, המקיף את החלק השני ונמצא בהיקף גלגל העין הינו איזור 3.

במהלך הריון תקין, הנמשך 40 שבועות, מתפתחים כלי-דם רטינליים ממרכז הרשתית – מאיזור מרכז הראייה – לכיוון היקפה. כאשר נולד תינוק, לאחר הריון שאינו מלא, קרי – שלא לאחר 40 שבועות של הריון, כלי הדם הרטינליים אינם מספיקים לגדול ולהגיע להיקף הרשתית, או-אז נותר איזור ברשתית ללא כלי-דם (איזור א-וסקולרי). ככל שהפג נולד בגיל מוקדם יותר של ההריון – איזור זה יהיה גדול יותר.

אי-התפתחות כלי הדם לכיוון היקף הרשתית גורם להפרשת חומר המכונה VEGF, אשר גורם להתפתחות כלי-דם פראיים, אשר "מתמקמים" בגבול שבין איזור הרשתית בה קיימים כלי-דם תקינים, לבין איזור הרשתית שאיננה מכילה כלי-דם, החלק הא-וסקולרי.

כלי הדם הפראיים מלווים בריקמה פיברוטית, אשר מושכת את הרשתית – זגוגית העין – לכיוון החלק הפנימי של גלגל העין, ובסופו של דבר עלולה הרשתית להיפרד מחלקו הפנימי של גלגל העין ולהימשך אל תוך חלל הזגוגית – החלל הממלא את תוכו של גלגל העין, קרי – נוצרת היפרדות רשתית.

איבחון והגדרת המחלה נעשה על-פי איזורים וחומרה, כאשר ההתייחסות הינה לאותם שלושת איזורי העין שפורטו, ואילו החומרה נעה בין שלב 1 – שהינו השלב הקל ביותר, עד שלב 5 – שהוא המצב הקשה ביותר, המאופיין בהיפרדות רשתית.

בשלבים 1 ו- 2 ניתן לצפות באיזורים של רשתית א-וסקולרית, אך ללא סימני כלי-דם חדשים פראיים, ואילו שלב 3 מתאפיין בהימצאותם של כלי-דם חדשים פראיים באיזור הרשתית הא-וסקולרית.

11.2 ביצוע ניתוח לייזר כטיפול במחלת הרופ מבלי שהיתה אינדיקציה רפואית לביצוע הניתוח

כפי שהבהרתי, טענה זו לא הועלתה בכתב התביעה ועלתה לראשונה בסיכומי התובעת. מבדיקת חוות-דעתו של פרופ' בן-סירה, המומחה מטעם התובעת, עולה כי הוא לא קבע למעשה, שלא היתה אינדיקציה רפואית לביצוע הניתוח, אלא הלין, שבגין ממצאי הבדיקות, כפי שנרשמו, ממצאים שאינם הגיוניים בעיניו, "לעולם לא נדע, אם אכן היתה אינדיקציה לטיפול" (עמ' 5 לחוות הדעת).

זה המקום לציין, כי לפרופ' בן-סירה טענות קשות, כפי שפורטו בחוות-דעתו, על אופן ביצוע הרישומים על-ידי ד"ר X, ובמיוחד יצא קצפו על ממצאי הבדיקה, כפי שנכתבו על-ידי ד"ר X ביום 15.1.02. במסמך זה תיארה ד"ר X במילים את ניתוח הלייזר שבוצע בפגה, ואף פירטה במילים את אופן ביצוע הניתוח. מתברר, כי קיים חוסר התאמה בין התיאור המילולי האמור לבין הציור, שאמור לתאר את מיקום ביצוע הניתוח, ופרופ' בן-סירה עט על חוסר התאמה זה, כמוצא שלל רב.

מטעמים השמורים עם בא-כוח התובעת, לא נשאלה ד"ר X בחקירתה על אי ההתאמה האמורה, ודומה כי אמירתו של פרופ' שפירר – המומחה מטעם הנתבעים – בנושא זה, היא הדרך בה יש להתייחס לחוסר ההתאמה בין התיאור המילולי לבין הציור, ויש לקבוע כי הציור ששורטט על ידי דר' X, מעיד לכל היותר על חוסר יכולתה הגרפית של דר' X, אולם אין בכך כדי להטיל דופי בטיפול שנתנה בפועל לפגה.

מכל מקום, בחקירתו נשאל פרופ' בן-סירה, האם בהנחה שהעובדות המופיעות בתיאור המילולי ובתיעוד הרפואי הן עובדות אמת, נכון היה לבצע את הניתוח? ותשובתו היתה: "אם מה שרשום הוא נכון, ומה שמצוייר, אז נכון מאד לעשות את הלייזר" (פרוטוקול, עמ' 13), והוא חזר על-כך באומרו: "אם העובדות נכונות – כן" (שם). נוכח הודאתו של פרופ' בן-סירה במהלך הדיון בנחיצות ביצוע ניתוח הלייזר, בהנחה שהעובדות שהוצגו בתיעוד הרפואי נכונות, החלטתי בדיון, כי יש לדון בשאלה היחידה, שנותרה במחלוקת במישור זה, והיא: "מה היה מצבה העובדתי-רפואי של הפגה עובר לביצוע טיפול הלייזר", וזאת על-סמך התיעוד שהומצא.

11.2.1 בשאלת מצבה הרפואי של הפגה עובר לביצוע הניתוח, אנו ניזונים מהתיעוד המצוי בפנינו, הכולל אינפורמציה המתייחסת לממצאי-בדיקות ולטיפולים שבוצעו על-ידי ד"ר X, פרופ' סיגל, מסמכי-מרפאה וכן ד"ר שניר ופרופ' ויינברגר מבית החולים בילינסון.

יובהר, כי ד"ר X, פרופ' סיגל ופרופ' שפירר הינם מומחים למחלות עיניים של תינוקות ויונקים, והוכח כי ד"ר X ופרופ' שפירר עוסקים בפועל בניתוחי-רופ האופייניים לפגים. לעומת זאת, מחקירתו של פרופ' בן-סירה התברר, לאחר סידרת התחמקויות ממתן תשובה, כי הוא לא ביצע מעולם, כפי הנראה, טיפול לייזר בפגים, כטיפול במחלת-רופ (פרוטוקול, עמ' 3 – 4). משכך, מטבע הדברים, יש לייחס משקל וערך ראייתי גדול יותר לדברי הרופאים, העוסקים בפועל בניתוחי-רופ, קרי: דר' X, פרופ' סיגל ופרופ' שפירר.

בתצהירה הבהירה ד"ר X, כי ככלל נערכת בדיקת-עיניים לפגים בהגיעם לגיל חודש. הבדיקות נעשות בתנאים קשים, שכן מדובר בפגים השוהים באינקובטור, ובמקרה של הפגה-התובעת, ביצוע הבדיקה היה קשה שבעתיים שכן בנוסף לשהותה באינקובטור, היא גם הונשמה בתוכו. ד"ר X בדקה את הפגה לראשונה ביום 7.12.01, ובבדיקת קרקעית העין מצאה כי הפגה נולדה עם רשתיות לא בשלות (כצפוי בפגה שנולדה בשבוע 25 להריון), וכן מצאה כי כלי הדם ברשתית מרכזיים מאד ולא מפותחים. עוד אובחן, קרום על האישון (P.P.H), קרום על העדשה וסקולרי וכן עכירות בזגוגית העין – דבר שהיקשה מאד על ביצוע הבדיקה. בבדיקה זו לא נצפו סימנים להתפתחות מחלת-רופ (סעיף 16 לתצהיר ד"ר X).

פרופ' בן-סירה ביטל בחוות-דעתו את ממצאי בדיקתה של ד"ר X, משום שהיא לא השתמשה בשבלונות המצויירות לצורך תיאור מצב עיניה של הפגה במועדי ביצוע הבדיקות. לדבריו, מאז שנת 1984 "חובה לדווח את הממצאים על-גבי שבלונות או לוחות מיוחדים ... (עמ' 4 לחוות-דעתו). "חובה" לכאורית זו אינה מוכרת לפרופ' שפירר, אשר הבהיר בחוות-דעתו כי באיגוד האמריקאי לרופאי-ילדים לא קיימות הנחיות הממליצות על ציור הרשתית כדרך מעקב יחידה אחרי רופ, ואין הנחיות השוללות שיטת רישום, כדרך לתיאור הממצאים.

פרופ' בן-סירה מגדיל לעשות וקובע בחוות-דעתו, כי "שום מילים אינן יכולות להחליף את הציורים ...", ומסתמך על מקורות המצויינים אצלו כמס' 8 ו- 9. אלא, שפרופ' שפירר הבהיר, כי מקור מס' 8 הינו אתר אינטרנט שהוא לא הצליח לאתר, ואילו מקור מס' 9 "אינו מזכיר את הצורך בציור אלא ברישום ממצאי הבדיקה" (עמ' 2 לחוות-דעת פרופ' שפירר).

הנה-כי-כן, אין כל דופי ברישומים הרפואיים שביצעה ד"ר X, ואשר תיארה בהם את ממצאי בדיקותיה, ובוודאי שאין בהימנעותה מציור הממצאים כדי לפסול את ממצאי בדיקתה.

פרופ' בן-סירה כותב בחוות-דעתו, כי בבדיקה מיום 7.12.01 השתמשה ד"ר X במונח "מיד פריפרי", והסבירה כי כלי הדם הגיעו עד איזור זה. לדבריו, "מונח זה שייך למונחים אנטומיים בעין ואינו כלל חלק מהטבלה של רופ" (עמ' 5 לחוות הדעת). אלא מאי? בבדיקה זו לא נצפו סימנים למחלת-רופ, ולא ברור מדוע היה על ד"ר X לצייר טבלה כזו, לגבי ממצא רפואי שאינו קיים במציאות.

הבדיקה הבאה, שנערכה על-ידי ד"ר X, היתה בתאריך 14.12.01 והיא ציינה, כי הרשתיות עדיין אינן בשלות וכלי הדם אינם מפותחים, וגם בשלב זה לא נצפו סימנים המעידים על קיומה של מחלת-רופ. במאמר מוסגר יצויין, כי הבדיקות שערכה ד"ר X היו במירווחי-זמן קצרים ביותר, וניכרת התנהלותה הזהירה והמקצועית, הן מקביעת מועדי הבדיקות, והן מנסיונה לנסות ולצפות את הרעה הצפוייה –התפתחות מחלת-רופ. מהדיווחים עולה, כי ד"ר X ביצעה בדיקות ייעודיות לשלול או לאמת סימנים לקיומה של מחלת-רופ, ובכך קיימה באופן מלא את הסטנדרט הרפואי המצופה ממנה.

הבדיקה הבאה בוצעה בידי ד"ר X בתאריך 23.12.01 ועל-פי הממצאים, לא נמצא כל שינוי בקרקעית העין ולא נצפו סימנים המעידים על התפתחות מחלת-רופ ו/או מחלת-הפלוס (שגשוג ופיתול של כלי-דם רטינליים).

פרופ' בן-סירה רואה בכתיבת ממצאים אלה "תהייה גדולה", שכן, "איך יכולים להיות סימנים של פלוס אם אין כלל רופ?". דומה, כי פרופ' בן-סירה גמר אומר בנפשו לבטל את אופן התנהלותה של ד"ר X, תוך העלאת סימני-שאלה במקום בו לא מתעוררת כל שאלה. נהפוך הוא, היות וקיומה של מחלת-פלוס מעיד על קיומה של מחלת-רופ, טרחה ד"ר X ובדקה שמא נעלמו מעיניה סימני מחלת הרופ, ואולי יתגלו סימני מחלת-פלוס, המעידים על קיומה של מחלת-רופ. אין מדובר ברישום המעורר "תהייה", כי אם ברישום המעיד על מקצועיות ואמינות מקצועית של ד"ר X.

הבדיקה הבאה נערכה ביום 1.1.02, וד"ר X מצאה, כי רשתיות הפגה עדיין אינן בשלות, וכלי הדם עדיין אינם מפותחים, וגם בבדיקה זו לא נצפו סימנים המעידים על התפתחות מחלת-רופ. גם בדיקה זו "זכתה" לביקורתו של פרופ' בן-סירה, אשר ציין בציניות בחוות-דעתו את היעדרו של הציור, בכותבו "היה הרבה יותר נוח לכתוב על נייר רגיל מאשר בשולי השבלונה".

בבדיקה הבאה, שנערכה ביום 8.1.02, איבחנה ד"ר X לראשונה את מחלת הרופ. לדבריה, התפתחות המחלה היתה מהירה וסוערת, ובמועד גילוייה היא הגיעה לדרגה 3, דרגה המעידה על שלב מתקדם של המחלה. ד"ר X הסבירה בתצהירה, כי המחלה התפתחה באיזורים 1 ו- 2, הקרובים למרכז הראייה (מקולה), בהתאם לדרגת הדירוג של רופ. כמו-כן אובחנה מחלת-פלוס.

ד"ר X הגיעה למסקנה, שבשל התפתחותה המהירה והסוערת של המחלה, בתוך שבוע ימים, יש לטפל במחלה באמצעות לייזר, ובו-ביום ביצעה את הטיפול. פרופ' בן-סירה אינו מוכן לקבל את המסקנה המתבקשת מהתיעוד האמור, על-פיה התפתחה מחלת-רופ חמורה בתוך שבוע ימים. לדבריו, מנסיונו הרב, הדבר אינו אפשרי והוא מוביל למסקנה הבלתי-נמנעת, שהרישומים שנעשו על-ידי ד"ר X אינם מדוייקים – שכן, כזכור, לא ציירה את ממצאיה על השבלונה, "או שהפגה לא נבדקה כראוי, או שהבודקת (ד"ר X – ד' ג') לא בקיאה בשלבי המחלה" (עמ' 5 לחוות הדעת). פרופ' בן סירה מבהיר, כי בספרות הרפואית תוארו אמנם מקרים של Rush type ROP "וגם אני ראיתי שניים או שלושה כאלה" (עמ' 5 לחוות הדעת), אולם באותם מקרים המחלה היתה באיזור 1 בלבד, "וגם בהם ההתפתחות לא היתה כל כך דרמטית" (שם).

פרופ' שפירר מבהיר בחוות-דעתו, כי ראה מקרים כאלה, למרות שהם נדירים ומוגדרים בספרות כ- Aggressive Posterior ROP, ומהספרות המצוטטת בחוות-דעתו עולה, כי המחלה עלולה להתגלות גם באיזור 2 וכי מדובר במחלה קשה, אשר אינה מאופיינת במעבר הרגיל של כל שלביה, ומחלה קשה זו, ללא טיפול, מתדרדרת לצורה הקשה ביותר של מחלת-רופ. מכאן, שאין כל ספק שהיה צורך חיוני לטפל בתובעת במהירות באמצעות לייזר, ממש כפי שעשתה ד"ר X.

פרופ' שפירר אף ציטט עבודה נוספת, אשר האמור בה משקף בדיוק את מצבה של התובעת, ולדבריו, התיאור באותה עבודה נראה כלקוח מתיאור התפתחות המחלה אצל הפגה. באותו מקרה, המוזכר בעבודה, התגלתה המחלה באיזורים 1 ו- 2, היא התקדמה במהירות "תוך פסיחה על שלבי הביניים של המחלה, ולמרות טיפול מהיר, נאות ויעיל, התדרדרה המחלה לשלבים 4 ו- 5" (עמ' 5 לחוות הדעת).

הנה-כי-כן, אין מנוס מהמסקנה כי קביעותיו ומסקנותיו של פרופ' בן-סירה, באשר למצבה הרפואי של התובעת עובר לביצוע ניתוח הלייזר, כפי שעולה מהרישום – אינן עומדות במבחן המציאות. נהפוך הוא, מדובר בביצוע בדיקות תכופות וניהול רישום מדוייק באשר למצבה של התובעת, וכפועל יוצא, אין ספק כי היתה אינדיקציה ברורה וחד-משמעית לביצוע ניתוח הלייזר, וזאת בניגוד גמור לקביעותיו של פרופ' בן-סירה.

לאור האמור, ובהמשך להודאתו של פרופ' בן-סירה בחקירתו, בהתייחס לנחיצות ונכונות הטיפול שניתן לפגה, באם יוברר כי התיעוד הרפואי משקף את מצבה עובר לטיפול הלייזר, ונוכח קביעתי בדבר נכונות הרישום הרפואי המתאר את מצבה של הפגה עובר לביצוע הלייזר, יש לדחות את הטענה בדבר היעדר אינדיקציה לביצוע ניתוח הלייזר.


11.3 ביצוע ניתוח קונפלואנטי שאינו מקובל

פרופ' בן-סירה קבע בחוות-דעתו, כי "ברור שטיפול קונפלואנטי וחזק כזה, חרץ את גורלם של העיניים לפתח את הסיבוך של ASI", והוא הסתמך, בין היתר, על האמור לכאורה בתצהירה של פרופ' סיגל. ד"ר X הסבירה בתצהירה, כי טיפול הלייזר בוצע על-גבי כל האיזורים הא-וסקולריים, אשר נמצאים באיזורים 1 ו-2 על-גבי הרשתית, וכי "הטיפול כלל 2,760 כוויות לייזר בכל עין" (סעיף 26 לתצהירה). בחקירתו הסביר פרופ' בן-סירה, כי "בשבילי אוטומטית טיפול קונפלואנטי הוא חזק מידי ..." (פרוטוקול, עמ' 14), ובחוות-דעתו איזכר עבודות המזהירות מפני מתן טיפול קונפלואנטי, והסיבוכים העלולים להיווצר בעקבותיו. אלא שהדברים נסתרו מיניה וביה בחוות-דעתו של פרופ' שפירר ובתצהירה של פרופ' סיגל. פרופ' סיגל הבהירה בתצהירה ובחקירתה, כי מדבריו של פרופ' בן-סירה בחוות-דעתו, עולה כי הוא לא הבין את רישומיה, ובשום פנים ואופן לא עלה מרישומיה, ואף לא נרמז, כי היא סברה שהטיפול שניתן לתובעת היה חזק מידי. נהפוך הוא, "במקרה של הפגה, לאור ההתפתחות המהירה והאגרסיבית של מחלת הרופ הקשה בתוך שבוע לדרגה 3, היא טופלה בטיפול לייזר מיידי ואגרסיבי על כל הרשתית הא-וסקולרית באופן רחב וקונפלואנטי, בדיוק כפי שנדרש" (סעיף 5 לתצהיר). בחקירתה הוסיפה פרופ' סיגל והבהירה, כי במקרים קשים, כמו זה של התובעת, כאשר ניתן טיפול דליל ולא רציף, כי אז היו "נאלצים להוסיף עוד טיפול על-מנת להפוך את הטיפול הלא צפוף לצפוף" (עמ' 25 שורות 23 – 24), קרי – משבחרה ד"ר X לבצע טיפול קונפלואנטי, היא ענתה בדיוק לצרכים הרפואיים הספציפיים של הפגה, במצבה. פרופ' סיגל אף הוסיפה והבהירה בתצהירה, כי כאשר כתבה בממצאי בדיקתה מיום 10.4.02 כי מצאה "איזורים נרחבים קונפלאנטיים אטרופיים לאחר טיפול לייזר", היא התייחסה "למצב תקין ומקובל לאחר טיפול קונפלואנטי נרחב, אשר היה מחוייב המציאות, שכן אחרת המחלה היתה ממשיכה להתפתח ולא נסוגה, וגם מסיבה זו נדרש טיפול קונפלואנטי בעיני הפגה" (סעיף 6 לתצהיר).

גם פרופ' שפירר קבע, כי הטיפול הקונפלואנטי היה הטיפול המתאים לו נזקקה הפגה, והוא היפנה לעבודה שקבעה כי טיפול צפוף של הרשתית הא-ווסקולארית מוריד בצורה משמעותית את התקדמות מחלת הרופ, בהשוואה לטיפול פחות צפוף (עמ' 5 לחוות הדעת), וכן היפנה לעבודה נוספת אשר הובילה למסקנה, כי יש צורך להגדיל את צפיפות הטיפול על-מנת לשפר את תוצאת הטיפול (עמ' 6).

בהקשר זה ראוי לציין את התמקדותו של פרופ' בן-סירה בחוסר ההתאמה בין הציור לבין התיאור המילולי במסמך מיום 15.1.02, המתאר את הטיפול שניתן לתובעת. פרופ' בן-סירה מבקש להסיק מחוסר התאמה זה ומאי-תיאור הטיפולים בכלל באופן ציורי על-גבי שבלונות המיועדות לכך, כי לא ניתן בעצם לדעת מהו היקף טיפול הלייזר שניתן לתובעת. טענה זו מקוממת ביותר שכן, הן על-פי התיאורים המילוליים הברורים והן על-פי מצב עיניה של התובעת, כפי שנצפה, למשל, בבדיקתם של פרופ' גייר ופרופ' סיגל, ברור כי טיפול הלייזר ניתן בדיוק במיקום הנדרש, קרי – בכל האיזורים בהם התפתחו כלי-דם חדשים פראיים.

דומה, כי היזקקותו של פרופ' בן-סירה לטיעון זה נובעת מהשתדלותו היתרה להטיל דופי בטיפול שנתנה ד"ר X לתובעת, ויהי מה, ויש להצר על כך. מהתיעוד שהוצג בפני עולה, כי טיפול הלייזר לא ניתן רק בהיקף העין (כפי שצוייר, כפי הנראה בטעות), אלא בכל האיזורים המתוארים בתצהירה של ד"ר X (סעיף 26) ונצפה בבירור על-ידי פרופ' סיגל בעת בדיקתה את הפגה.

נוכח האמור, ברור כי מסקנותיו של פרופ' בן-סירה אינן עומדות במבחן המציאות הרפואית, הן נוכח הפרקטיקה הנוהגת, והן זו אשר באה לידי ביטוי בעבודות שונות, וכי הטיפול הקונפלואנטי שניתן לפגה, היה הטיפול האופטימלי עבורה במצבה.
11.4 אי-נקיטת אמצעי-זהירות על-מנת להימנע מסיכון של חוסר אספקת דם לחלק הקדמי של העיניים, דבר שגרם לעיוורונה של התובעת

פרופ' בן-סירה קובע בחוות-דעתו, כי הסיבה להופעת מחלת ה- ASI, והאיסכמיה בעיני התובעת, נובע מטיפול הלייזר שהיה קונפלואנטי וחזק מידי, והוא מהווה "ביטוי לחוסר הנסיון בטיפול בפגים עדינים" (עמ' 6 לחוות הדעת). עם כל הכבוד לפרופ' בן-סירה, הוכח כי הוא לא ביצע מעולם טיפול לייזר בפג, בנסיון להתמודד עם מחלת-רופ, למרות,שכפי שהבהרתי, הוא התחמק ככל יכולתו ממתן תשובה כאשר נשאל לגבי נסיונו בביצוע טיפולי-לייזר בפגים, שהתגלתה בהם מחלת-רופ. כמו כן הוכח כי לדר' X נסיון רב ומוכח בביצוע טיפולי לייזר בפגים "עדינים", משכך, לא רק שאין כל מקום לייחס לד"ר X "חוסר נסיון בטיפול בפגים עדינים", אלא שיש לקבוע כי דווקא דר' X היא היא בעלת הנסיון בתחום זה, ולא פרופ' בן-סירה.

פרופ' בן-סירה מעלה השערות בנסיון להסביר את התגברות האיסכמיה והתפרצות מחלת ה- ASI, אלא שהשערותיו אינן אלא בגדר ניחוש, והן לא הוכחו. ודוק: כבר קבעתי, כי הטיפול לו נזקקה התובעת היה טיפול לייזר קונפלואנטי, ומבחינת התובעת הוא היה הטיפול האולטימטיבי. אין חולק כי הסיכון של התפרצות מחלת ASI נובע מטיפול אינטנסיבי בלייזר, אולם, כפי שציין פרופ' שפירר בחוות-דעתו "אנו, הרופאים המטפלים במחלת הרופ, חוששים יותר מהתפתחות מחלת הרופ, וחשש גדול זה הוא המכריע את הכף לטיפול רדיקלי ומלא של מחלת הרופ" (עמ' 6 לחוות הדעת), ולו במחיר הסתכנות בסיבוכים.

גישה זו אף מוצאת ביטוי בתצהירה של פרופ' סיגל, אשר הבהירה כי "כשכתבתי את האבחנה אותה מצאתי, כלומר אפשרות של התפתחות ASI (אי-הספקת דם למקטע הקדמי) התכוונתי לסיבוך המוכר לאחר טיפול לייזר במקרה של רופ. סיכון זה לעיתים מתרחש כתוצאה מחסימת העורק הריסי האחורי הארוך, כתוצאה מהטיפול- כאשר אין למעשה דרך למנוע זאת, כיוון שאם המטפלים (בטיפול לייזר) בצורה דלילה, או אם לא מטפלים באיזורים בהם עוברים העורקים הללו, המחלה עלולה להמשיך ולהתפתח, ולא לסגת". ובהמשך "... אם הבעיות בסגמנט הקדמי נגרמו לפגה לאחר טיפול הלייזר, לא ניתן היה למנוע אותן, שכן סיבוכים אלו הינם סיבוכים מוכרים, היכולים להתפתח לאחר טיפול לייזר במקרה של רופ ..." (סעיפים 7 – 8 לתצהירה).

זה המקום לציין, כי פרופ' סיגל התכעסה קשות למקרא הפרשנות שנתן פרופ' בן-סירה בחוות-דעתו לממצאי בדיקתה מיום 10.4.02, והיא הבהירה בתצהירה "כי השימוש אשר נעשה על-ידי פרופ' בן-סירה בתיעוד בדיקתי מיום 10.4.02, הינו ציני, מעורר פליאה ותמוה, מכיוון שאני משוכנעת שידוע לפרופ' בן-סירה שבמקרים של רופ בדרגה 3, כפי שהתפתח אצל הפגה, נחוץ טיפול קונפלואנטי, כפי שנעשה, וכל פירוש של כוונה אחרת לדברים שכתבתי מקומם, מטעה, מוטעה ובלתי-נכון לחלוטין" (סעיף 9 לתצהירה). ודומה כי אין מקום להוסיף ביקורת נוספת על התנהלותו הבלתי-ראוייה של פרופ' בן-סירה, מעבר לדבריה אלו של פרופ' סיגל.

מהאמור עולה, כי בעת גילוי מחלת הרופ וחומרתה, עמדו בפני ד"ר X שתי אפשרויות טיפול "רעות". האחת – טיפול דליל, לא קונפלואנטי, כאשר ברור, שלא היה מביא לתוצאות המקוות; והשנייה – טיפול קונפלואנטי, אשר עשוי לבלום את המחלה, אך עלול לגרום לסיבוכים בלתי-ניתנים למניעה.

ד"ר X בחרה באפשרות "הרעה" השנייה, אפשרות אשר על-פי הספרות והפרקטיקה הרפואית, הינה האפשרות הרפואית הנכונה והמתבקשת, למרות הסיכונים שהיא עלולה ליצור, שכן, כפי שהבהיר פרופ' שפירר בחוות-דעתו, החשש של הרופאים ממחלת-רופ גובר על החשש מסיבוכי הטיפול במחלה, טיפול הנחשב ליעיל, מקובל ונדרש.

נוכח האמור, אין ממש בטענות התובעת בדבר אי-נקיטת אמצעי זהירות על-מנת להימנע מסיבוך של חוסר אספקת דם לחלק הקדמי של העיניים.

11.5 מעקב רשלני לאחר הניתוח ואי-מתן טיפול ראוי שגרמו להחמרת הנזק

ניתוח הלייזר נערך ביום 8.1.02. הפגה נבדקה על-ידי ד"ר X למחרת הניתוח, ביום 9.1.02, והיא איבחנה בצקות בקרנית, בשל השטיפות הרבות שבוצעו בקרנית במהלך הניתוח (סעיף 28 לתצהירה של ד"ר X).

הפגה נבדקה פעם נוספת על-ידי ד"ר X ביום 15.1.02, ובבדיקה זו נצפו אפליקציות טובות מאד של טיפול הלייזר, ומספר דימומים מרכזיים מכלי-דם פראיים, ובעין שמאל לא היו סימנים למחלת הפלוס, העלולה להעיד על קיומה של מחלת-רופ פעילה.

הבדיקה הבאה נערכה ביום 25.1.02, והיא העלתה כי צלקות הלייזר יעילות מאד בשתי העיניים, והקוטב האחורי היה ללא ממצא חריג "כלומר, תקין" (סעיף 30 לתצהיר). כמו-כן, ניצפו דימומים מרכזיים לאיזורים המטופלים בצד האפי בשתי העיניים (יותר בעין ימין) מכלי-דם חדשים שדיממו, וזאת כתוצאה מטיפול הלייזר. כמו-כן, הוחלף הטיפול התרופתי.

בתאריך 5.2.02 נבדקה הפגה פעם נוספת, ובבדיקה נמצא כי הרשתיות צמודות, אך עדיין היה קיים קרום על האישונים ועל העדשות. צלקות הלייזר בשתי העיניים היו מאד יעילות בכל הרשתית, ורוב הדימומים היו בספיגה. הקוטב האחורי היה ללא ממצא חריג "וכמעט שאין" סימנים למחלת הפלוס. הפגה נבדקה פעם נוספת בתאריך 15.2.02 ולא נראו סימנים למחלת-רופ פעילה, 90% מהדימומים נספגו והרשתיות היו צמודות. כמו-כן, לא היו ממצאים חריגים על הקוטב האחורי.

בבדיקה מתאריך 1.3.02 לא נמצאו סימנים למחלת-רופ, הרשתיות היו צמודות, הקוטב האחורי היה תקין, כל הדימומים נספגו וצלקות הלייזר היו יעילות. גם בבדיקה מתאריך 2.4.02 לא נמצא סימן למחלת-רופ פעילה, אם כי נצפה פיתול של כלי-דם נוספים בשתי העיניים, וד"ר X הסיקה כי מחלת הרופ ומחלת הפלוס נסוגו.

בתאריך 10.4.02 נבדקה התובעת על-ידי פרופ' סיגל, אשר מצאה סימנים למחלת-רופ פעילה בעין שמאל, והמליצה על מתן טיפול לייזר "קריו", אם כלי הדם המפותלים לא ייסוגו.

בתאריכים 27.4.02 – 28.4.02 נבדקה התובעת במרפאת-עיניים בקופת-חולים, ואובחנה החמרה במחלת הרופ.

בתאריך 3.6.02 נבדקה התובעת בבית-חולים בילינסון בידי ד"ר שניר ופרופ' ויינברג, אשר קבעו כי מחלת הרופ החמירה לדרגת 4, 5. הם איבחנו גם תחילת היפרדות רשתית בהיקף שמאל, והמליצו על ביצוע ניתוח בחו"ל.
בתאריך 30.6.02 הופנתה התובעת על-ידי ד"ר X לבדיקת אולטרה סאונד של גלגל העין, ובתאריך 4.7.02 הדגימה הבדיקה היפרדות רשתית.

מפירוט זה עולה, כי בעוד שבתאריך 15.1.02 קבעה ד"ר X כי אין סימנים למחלת-פלוס, הרי שבתאריך 5.2.02 היא קבעה, כי "כמעט" אין סימנים, ומכך אני למדה, כי דר' X חשדה באפשרות קיומה של מחלת-רופ פעילה כבר במועד זה – בתאריך 5.2.02, אם כי לא הייתה הוכחה מדעית-רפואית לקיומה.

מממצאי הבדיקות הבאות עולה, כי ד"ר X המשיכה לחפש סימנים לקיומה של מחלת-רופ, כפי הנראה גם בשל הסימנים המועטים של מחלת-פלוס שאובחנו ביום 5.2.02, אלא שלא מצאה כאלה בבדיקותיה מיום 15.2.02 וכן 1.3.02. והנה, בבדיקה מיום 2.4.02 נצפה פיתול כלי-דם אשר עלול להעיד על קיומה של מחלת-פלוס, למרות שלא נצפו סימנים למחלת-רופ. מתכיפות ביצוע הבדיקות וממצאיהן עולה, כי ד"ר X היתה מודעת היטב לסיכון של התפרצות נוספת של מחלת הרופ, ומשכך, קיימה מעקב הדוק ורציף אחר מצב עיניה של הפגה, ולא ברור הכיצד ניתן לכנות מעקב זה "מעקב רשלני" או אי-מתן טיפול ראוי.

בשלב כלשהו בין התאריכים 2.4.02 ל- 10.4.02 נבדקה הפגה על-ידי פרופ' גייר – מנהלת מחלקת העיניים בבית החולים כרמל, והיא קבעה כי אין צורך בטיפול נוסף "מכל סוג שהוא", וכן קבעה, כי יש לבדוק את ראייתה של הפגה, שכן היא "מאד מאד ירודה".

בהמשך הופנתה הפגה לבדיקה אצל פרופ' סיגל. בדיקה זו התבצעה ביום 10.4.02, במהלכה איבחנה פרופ' סיגל סימנים למחלת-רופ פעילה בעין שמאל, והמליצה ש"באם זה לא ייסוג – כדאי להוסיף שם קריו".

בתאריך 27.4.02 – 28.4.02 נבדקה הפגה במרפאה בנצרת עילית, ובבדיקה זו אובחנה החמרה במחלת הרופ, והפגה הופנתה לבדיקה בבית החולים בילינסון. בדיקה זו נערכה רק ביום 3.6.02, כאשר התיעוד שהוצג בפני אינו מספק הסבר לפער הזמנים בין ההפנייה לבין ביצוע הבדיקה, ומה שברור הוא, שבבדיקה זו אובחנה היפרדות רשתית.

אין ספק שמצבה של הפגה הוחמר בהדרגה, אולם לא הובא בפני, ולו בדל ראייה אשר ניתן להסיק ממנה, כי החמרה זו נבעה כתוצאה ממעקב לקוי או מטיפול רשלני. נהפוך הוא, מהתיעוד עולה, כי המעקב אחר הפגה היה הדוק ורצוף, ואין כל קשר בין המעקב לבין החמרת מחלתה. הפגה לקתה במחלה קשה ביותר – מחלת-רופ – וזאת בשל היוולדה כפגה זעירה בשבוע ה- 25 להריון. האפשרות ללקות במחלה היתה צפוייה, והצוות הרפואי שטיפל בה עשה מאמצים גדולים לנסות ולאבחן את המחלה במועד מוקדם, ולטפל בה. התפתחות המחלה היתה סוערת ומהירה, והפגה טופלה בהתאם, אלא שלרוע המזל, ולצער כולנו נכשל הטיפול, מצבה של הפגה הוחמר ובסופו של דבר היא התעוררה.

עיוורונה של הפגה אינה נובע בשום פנים ואופן מטיפול ו/או מעקב רשלני, אלא מקיומה של מחלה קשה, אשר הממסד הרפואי לא הצליח להתמודד עימה, למרות שנקט בכל האמצעים הראויים, הנדרשים והידועים, בנסיונו להתמודד עימה. וזאת יש לזכור, רופא אינו קוסם והטוב שברופאים עלול להימצא במצב בו קצרה ידו מלרפא את החולה. לא מחמת רשלנות, כי אם מחמת אוזלת-ידה של הרפואה לרפא מחלות מסויימות במצבים מסויימים.

התובעת טוענת בסיכומיה ובסיכומי התשובה מטעמה, כי "הוכחה" ניצחת לרשלנותו של הטיפול שניתן לפגה, ניתן להסיק מהעובדה, שמנהל הפגייה – דר' וייטראוב העביר את הפגה לבדיקות אצל פרופ' גייר, פרופ' סיגל, ולבית החולים בילינסון. למותר לציין כי "מסקנה" זו הועלתה על דרך הסתם, מבלי לזמן את דר' וייטראוב לעדות, ומבלי להביא אסמכתא כלשהי לביסוסה. אין חולק כי הפגה נבדקה על ידי רופאים נוספים, אולם לא הוכח, ולו ברמיזה, כי הבדיקות הנוספות נבעו מהתרשלותה של דר' X בטיפולה בפגה, או משום שמנהל הפגייה לא סמך ידו על שיקול דעתה של דר' X. מדובר בהאשמה חסרת כל בסיס, אשר נטענה על דרך הסתם, ולא הובאה כל ראיה להוכחת אמיתותה.

המסקנה מהאמור הינה, כי בין הנתבעים לבין הפגה התובעת קיימת חובת זהירות קונקרטית, אולם חובה זו לא הופרה.

תקיפה

12. התובעת טוענת, כי משלא הסבירו לה, באמצעות הוריה, את הסיכונים הכרוכים בביצוע הניתוח, ולא קיבלו ממנה הסכמה מדעת לביצועו, בוצעה כנגדה עוולת-תקיפה, בהתאם לסעיף 23 לפקודת הנזיקין.

אומר מיד, כי השימוש בעוולת-תקיפה בהקשר של טיפול רפואי, מעורר התנגדות, ולטעמי, אינו במקום, ויש לקבוע אחת ולתמיד כי אין לכרוך את עוולת התקיפה עם טיפול רפואי. מעבר לצורך אציין, כי פעולת "תקיפה" אוצרת בחובה ביצוע פעולה אלימה כלפי אחר. האם ניתן להגדיר מתן טיפול רפואי, אף אם ניתן ללא הסכמה, כפעולה אלימה – כתקיפה? ודאי שלא, ודומני כי הטיעון הראוי במקרים של אי-מתן הסבר לגבי הפעולה הרפואית היעודה, הינו אי-מתן הסכמה מדעת וכן פגיעה באוטונומיה.

אי-מתן הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה שלובים זה בזה, שכן אם לא ניתנה הסכמה מדעת, הרי שהטיפול שניתן ללא ההסכמה המודעת, מהווה פגיעה באוטונומיה של המטופל, ללא קשר להצלחתו או לכשלונו של הטיפול. לכל אדם זכות יסודית לאוטונומיה. מדובר באחד הערכים המרכזיים והיסודיים בשיטת המשפט בישראל, כפי שהובהר ברע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים כרמל, פ"ד נג(4) 526:

"19. לזכותו של אדם לכבוד ולאוטונומיה יש חשיבות רבה בסיטואציה של טיפול רפואי. אכן, הטיפול הרפואי מצוי בגרעין הקשה של זכותו של כל אדם לשלוט בחייו. עשוייה להיות לו השפעה ישירה, ולא פעם בלתי-הפיכה, הן על אורך חייו והן על איכות חייו. בהתאם לכך, נגזרה מזכותו של אדם לאוטונומיה זכותו לקבל מידע על טיפול רפואי שאותו קיבל בבית-חולים (ראו: רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין-כרם נ' גלעד (בעמ' 525). באותה הרוח נקבע, כי אין ללחוץ על אדם להחליט על ביצוע ניתוח בגופו, אשר אין הוא חפץ בביצועו, בין בדרך ישירה ובין בדרך עקיפה של הפחתת סכום פיצויים שהוא זכאי לו (ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' בורבה). זאת, נוכח התפיסה שלפיה "... ניתוח רפואי מהווה פגיעה בגופו של אדם, ויש להשאיר לאדם אוטונומיה על גופו להחליט אם הוא חפץ בפגיעה זו" (שם, בעמ' 261). אכן, זכותו של החולה לסרב לטיפול, גם אם יתרונותיו עולים על חסרונותיו, וסיכוייו גוברים על סיכוניו. מרכז הכובד בהחלטה על ביצוע טפול רפואי טמון בכיבוד זכויותיו של החולה כאדם – ובמיוחד הזכות לכבוד ולאוטונומיה, שעמדתי עליה – ופחות בתוצאה הרפואית של החלטתו (ראה: R. Macklin "Symposium: Law and Psychiatry Part II: Some Problem in Gaining Informed Consent from Psychitric Patients" at p. 349 – 350. ראו גם דברי השופט מצא בע"א 4383/90 הנ"ל, בעמ' 181).

זכות זו לאוטונומיה היא גם הבסיס העיקרי של תורת ההסכמה מדעת, שלפיה – בכפוף לחריגים מסויימים אשר אינם רלבנטיים לכאן – אין לבצע פרוצדורה רפואית בגופו של אדם אם לא ניתנה לכך הסכמתו המודעת (ראו: ע"א 3108/91, בעמ' 509). במסגרת זו נקבע, כי "מקום שהבחירה במסלול רפואי, או קבלת טיפול רפואי, כרוכים בסיכונים מהותיים, חלה על הרופאים חובה (הכפופה אמנם לחריגים) לספק למטופל את המידע שבאופן סביר דרוש לו לגיבוש החלטה אישית מושכלת בשאלה, אם לבחור במסלול הרפואי המסויים תוך נטילת הסיכונים הכרוכים בכך אם לאו"(דברי השופט מצא בע"א 4384/90 הנ"ל, בעמ' 182). ההחלטה על ביצוע טיפול רפואי "... חייבת להיות החלטה אינדיווידואלית המביאה בחשבון, בראש ובראשונה" את רצונו ואת בחירותו של החולה עצמו".

והיטיבה להסביר כב' השופטת דורנר:

"... החולה אינו אובייקט. הוא הסובייקט הנושא בתוצאות הסיכון והסיכוי שנוטל הרופא בבוחרו בדרך הטיפול. על-כן, עומדת לו זכות יסוד, הנובעת מן האוטונומיה של הפרט, להחליט מדעת, כלומר, בידיעת העובדות הרלבנטיות, אם להסכים לטיפול הרפואי המוצע לו" (שם).

בענין אשר בפני נטען על-ידי אבי התובעת בתצהירו, כי בשיחה טלפונית נמסר לו שיש צורך בביצוע "ניתוח קטן" לתובעת. לדברי אבי התובעת בתצהירו (סעיף 29), הוא הגיע עם רעייתו לבית החולים בערך בשעה 10:00 בבוקר, או-אז התברר להם, שהתובעת כבר בחדר ניתוח. תוך כדי המתנתם של בני הזוג לסיום הניתוח, הם התבקשו לחתום על טופס הסכמה לניתוח, לדבריהם, ללא מתן הסבר כלשהו עובר לחתימה.

זה המקום לציין, כי תצהירו של האב הוגש בהסכמה ללא חקירתו וללא הסכמה לתוכנו, וזאת בהמלצת בית המשפט, ומשכך, נמנע מהנתבעים לחקור אותו על נסיבות חתימתו על טופס הסכמה לניתוח. אלא מאי? מבדיקת המסמכים עולה, כי מדובר בטענת אמת, שכן שעת החתימה על טופס ההסכמה הינה לאחר שעת תחילת הניתוח, ומשכך, אין מנוס מהמסקנה המצערת כי הניתוח בוצע תוך כדי פגיעה באוטונומיה של הפגה, וללא מתן הסכמה מדעת של הוריה, שהם אפוטרופסיה הטבעיים. אלא מאי? מתצהיר אבי התובעת לא עולה שהוא התנגד בדיעבד לביצוע הניתוח, ואף לא עולה כי אילו היה מודע לסיכון כלשהו, היה נמנע מביצועו, ומשכך, הנני סבורה כי התובעת איננה זכאית לפיצוי ברכיב זה, מה עוד, שלא הוכח קשר סיבתי בין ביצוע הניתוח לבין עיוורונה של התובעת.

מעבר לצורך אציין, כי התנהלות הממסד הרפואי בענין זה, כפי שהוכחה גם מהתיעוד הרפואי, הינה התנהלות פסולה ובלתי-נסבלת, ומצביעה על התנשאות וגבהות-לב. כל אדם זכאי לשמירה על כבודו ועל האוטונומיה שלו, כמו גם להסברים הנדרשים לפני ביצוע פעולה רפואית. חובתו של הממסד לשמירת האוטונומיה של החולה ולמתן הסברים הינה חובה אבסולוטית, ללא כל תנאי. קבלת הסכמה מודעת, איננה בבחינת ברירה אלא בבחינת ציווי חוקי, בהתאם לחוק זכויות החולה, התשנ"ב-1992, ואל לו לממסד הרפואי להתעלם מציווי זה. כאמור, בעניין אשר בפני לא נטען כי אילו היו מפורטים בפני ההורים הסיכונים האפשריים של הניתוח, הם היו נמנעים ממתן הסכמה לביצועו, מה עוד שאלמנט הזמן היה קריטי. משכך, ובהנחה שדברי האב בתצהירו לגבי אי מתן ההסברים עובר לביצוע הלייזר, נכונים (עובדה המוכחשת לחלוטין על ידי דר' X) גם אז אין בכך כדי לזכות את התובעת בפיצוי.

נזק ראייתי

13. המונח "נזק ראייתי" חובק בחובו מספר דוקטרינות שהוצעו בפסיקה ובספרות האקדמית, החל מ"נזק ראייתי" – כעילה להעברת נטל ההוכחה לכתפי המעוול, וכלה בהכרת הנזק הראייתי כראש נזק נפרד ובר-פיצוי (ע"א 754/05 לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק ; ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5) 54; ע"א 9656 מרציאנו נ' זינגר ; ע"א 8279/02 גולן נ' עזבון המנוח ד"ר מנחם אלברט ). בענין אשר בפני, מכוונת התובעת לנזק ראייתי במובן עילת-תביעה עצמאית המזכה בפיצוי, ולחילופין לנזק ראייתי במובן העברת נטל ההוכחה. אלא מאי? הפסיקה הכירה בקיומו של נזק ראייתי באותם מקרים שאדם ניזוק, ובשל התרשלות המעוול נוצר לו גם נזק ראייתי, קרי – נמנעה ממנו היכולת להוכיח אלמנטים שונים בתובענה בהתייחס לעוולה. ודוק: במקרה של העברת נטל הראייה, נקבעת למעשה אחריות המעוול לנזקי הניזוק. במקרה כזה, נקבע כי העברת הנטל לא תתבצע באופן אוטומטי. על הניזוק להוכיח, כי מוצדקת העברת הנטל בנסיבות הענין, כלומר, תנאי בסיסי הוא ההוכחה שהנזק שנגרם לניזוק הינו בגדר "תוצאה אפשרית" של התרשלות המעוול, וכי ההתרשלות הגדילה את הסיכון לנזק זה (ע"א 7375/02, פרשת מלול).
בענין אשר בפני לא עמדה התובעת בנטל להוכחת הנזק הראייתי באף לא אחד מצורותיו, ודומה כי טענה זו הועלתה על דרך הסתם. על-פי התרשמותי, הועבר כל החומר הרפואי לבא-כוח התובעת, ולא הוכח קיומו של תיעוד נוסף אשר לא הועבר. מאידך גיסא, הרישומים והתיעוד שהועברו הינם מלאים, ולא חסר בהם דבר. עובדה היא, כי המומחה מטעם התובעת, פרופ' בן-סירה הבהיר, כי אין לו מניעה להגיע למסקנות על-סמך החומר שהומצא לו.

באשר לטענה כי הרישום נעשה בחֶסֶר, אין לטענה זו על מה לסמוך. הוכח כי לא קיימת חובה חוקית או אחרת לתאר את המצב הרפואי, גם במלל וגם בציור, ומשכך, אין לייחס משמעות כלשהי להיעדרו של הציור מהמסמכים הרפואיים ו/או שרטוט ציור אשר אינו עולה בקנה אחד עם המלל הכתוב. יתכן שעדיף היה לתאר את המצב הרפואי גם בדרך של שימוש בשבלונות המוזכרות בחוות-דעתו של פרופ' בן-סירה, אולם הימנעות מלעשות כן אינה מפחיתה מאמיתות התיאור המילולי, ואינה יוצרת חסר כלשהו.

בהתייחס לטענה כי ד"ר X נמנעה מפירוט הפרמטרים המדוייקים של הלייזר, ענין זה הוסבר בחוות-דעתו של פרופ' שפירר, אשר הבהיר כי הקרן משתנה בהתאם לאופי הרשתית המטופלת ומיקום הטיפול. משכך, לא רק שהיא משתנה מאדם לאדם, אלא שהיא משתנה במהלך הטפול בהתאם לצרכים הספציפיים של המטופל, ומשכך לא מקובל לציין פרמטרים משתנים אלו.

נוכח האמור, ובמיוחד נוכח דחיית טענת ההתרשלות ו/או קשר סיבתי בין הלייזר לבין עיוורונה של התובעת, הנני קובעת כי לא הוכח קיומו של נזק ראייתי.

14. נטל ההוכחה – הדבר מדבר בעדו

התובעת טענה בכתב התביעה כי יש להחיל במקרה זה את הוראות סע' 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן:"פקודת הנזיקין"), ומשכך יש להעביר את נטל ההוכחה לכתפי הנתבעים.
בע"א 241/89 ישראליפט בע"מ נ' הינדלי ואח' (פ"ד מט(1)45,75 הבהיר בית המשפט כדלקמן:

"תכולת הכלל 'הדבר מדבר בעדו' מותנית בהוכחתם של שלושה תנאים מצטברים: האחד (כלשון סעיף 41 לפקודה) 'כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שהביאו למקרה אשר הביא לידי הנזק'; השני כי 'הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו'; והשלישי, כי נראה לבית המשפט 'שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה".

ובד"נ 4/69 נוימן ואח' י' כהן ואח' (פ"ד כד (2)229,262) סיכם כב' הנשיא את ההלכה בקובעו:

"1. בהנחה שבסוף המשפט לא נתלבנו כל העובדות החשובות הכרוכות בגרימת התאונה, שומה על בית המשפט, מקום שהתובע מסתמך על הכלל הנדון, לבדוק את חומר העדות לענין קיומם של שלושת התנאים.
2. הבדיקה הזאת נערכת בסוף המשפט, והיא טעונה הערכת הראיות של התובע מבחינת מהימנותן ומשקלן, בהתחשב עם הראיות הנגדיות, שהביא הנתבע (אם הביא) לענין זה.
3. נטל השכנוע לענין קיומם של שלושת התנאים רובץ על שכם התובע, ועליו להרימו על פי המבחן של עודף ההסתברויות...".

הנני בדיעה, כי בענין אשר בפני לא חל הכלל "הדבר מדבר בעדו", ואבאר.

התנאי הראשון – "לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שהביאו למקרה אשר הביא לידי הנזק – למקרא כתב התביעה ברור כי תנאי זה אינו מתקיים, שכן התובעת מפרטת בכתב התביעה את הנסיבות שגרמו לנזקה, לדעתה, ואף מסתמכת על חוות דעתו של פרופ' בן סירה לאימות טענותיה, קרי: התובעת ואפוטרופסיה מפרטים את ידיעתם באשר לנסיבות שגרמו לנזקי התובעת, אף אם התברר בסופו של המשפט, כי נזקיה של התובעת אינם נובעים מהנסיבות שפורטו בכתב התביעה ובחוות דעתו של פרופ' בן סירה.

התנאי השני – "הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו" - גם תנאי זה אינו מתקיים, באשר הוכח כי נזקה של התובעת נבע מלידתה המוקדמת במשקל זעיר, דבר שלא היה בשליטת הצוות הרפואי, וגם לא נטען אחרת.

התנאי השלישי –"אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא לא נקט זהירות סבירה" - משהוכח באופן פוזיטיבי כי הנתבעים נקטו בכל הפעולות הרפואיות המתבקשות כדי לטפל המחלת הרופ בה לקתה הפגה, הרי שהמסקנה המתבקשת הינה, כי הצוות הרפואי נקט בזהירות סבירה, ואף למעלה מכך.

הנה כי כן, הנני בדיעה כי אין מקום להחיל את הוראות סע' 41 לפקודת הנזיקין על המקרה אשר בפני.

15. סוף דבר. מהראיות שנפרשו בפני עולה, כי מדובר בפגה שנולדה בשבוע ה- 25 להריון, במשקל של 520 גר', ובשל משקלה הזעיר וגיל ההריון, היא היתה בסיכון גבוה לחלות במחלת-רופ. לדאבון הלב, סיכון זה התממש, והתגלה מיד עם התממשותו. ד"ר X והמטפלים השונים שטיפלו בתובעת, עשו כל שבכוחם, בידיעתם ובידיעת עולם הרפואה על-מנת להביא לריפוייה של התובעת, אלא שמאמצים אלו כשלו, מצב עיניה התדרדר, ובסופו של דבר היא התעוורה.

הנני בדעה כי לא הוכח קיומה של התרשלות, וממילא לא הוכח קשר סיבתי עובדתי רפואי ו/או משפטי בין ההתנהלות הרפואית לבין עיוורונה של התובעת.

זה המקום לציין, כי ד"ר גייר איבחנה בבדיקתה קיומו של עצב ראייה לבן וחיוור, המצביע על התנוונותו של העצב, דבר שממילא מעיד על עיוורון, ויתכן בהחלט שגם אילו היתה הפגה נרפאת ממחלת הרופ, היא היתה סובלת מעיוורון בשל פגם מוחי מולד, אשר גם הוא כתוצאתה מפגותה וגיל ההריון בו נולדה. פרופ' בן-סירה התייחס לקיומו של העצב החיוור, והסכים כי מדובר בעצם מנוון, אלא שלדבריו "אין לזה שום קשר למחלת הרופ, יש לזה קשר לצורת הטיפול ברופ" (עמ' 15 לפרוטוקול). אלא שבנקודה זו הוא סתם ולא פירש, הכיצד הטיפול במחלת-רופ עלול לגרום לניוון עצב הראייה.

גם פרופ' שפירר נדרש לסוגייה זו בעדותו והבהיר, כי פגות עלולה לגרום למחלות רבות, לרבות עיוורון: "פגים זה לא רק עיניים שיש להם בעיות, בגלל זה שהם לא רואים, יש להם גם נזק מוחי והוא מתבטא בחוסר ראייה. מערכת הראייה עוברת במוח וגם היא נפגעת, ולכן העובדה שהתינוק לא רואה היא לא מפתיעה, גם אם הרשתית שלו בסדר, וזה יכול להסביר את החיוורון בעצבי הראייה, שמוזכרים בכמה מקומות. עצבי הראייה שאנחנו רואים, הם שלוחות של המוח" (פרוטוקול, עמ' 44 שורות 27 – 31).

נשאלת השאלה, מה גרם לעיוורונה של התובעת? ונראה כי הן ד"ר X (פרוטוקול, עמ' 32) והן פרופ' בן-סירה (פרוטוקול, עמ' 15) סבורים, כי הגורם לעיוורון הינו מחלת ה- ASI, אשר עלולה להתפרץ לאחר ניתוחי-עיניים, ולא בשל קיומה של התרשלות בעצם ביצוע הניתוח או באופן ביצועו.

יש לזכור, כי התובעת נולדה כפגה במשקל זעיר בגיל מוקדם מאד של ההריון, עם סיכויי חיות נמוכים ביותר, כפי שהבהיר פרופ' שפירר, וזאת בשל משקלה הזעיר וגיל ההריון המוקדם. היא נולדה עם בעיות רפואיות רבות, וסיכונים לחלות במחלות רבות האופייניות לפגים זעירים כאלו.

מהתיעוד הרפואי עולה, כי הפגה נותרה בחיים חרף סיכוייה הנמוכים לשרוד, אך ורק בשל מסירותו של הצוות הרפואי אשר טיפל בה באהבה, ובשום פנים ואופן לא בשל התרשלותו של הצוות המטפל.

במקרה אשר בפני אין מדובר ברשלנות, כי אם בנסיבות לידתה של התובעת. התפרצות המחלה, והתדרדרותה עד לעיוורון היו בלתי-נמנעים, ונגרמו על אף הטיפול המצויין והמסור שקיבלה, ולא בגינו.

בנסיבות אלו, ועם כל הצער הרב בשל מצבה של התובעת, הנני דוחה בזאת את התביעה.

15. בא-כוח הנתבעים ביקש מבית המשפט לחייב את התובעת בהוצאות ראויות, ואף מפנה לפסק-דינו של כב' השופט י' עמית בת"א (חיפה) 342/03 כרם סלטי נ' בית החולים הצרפתי, .

קרוב לוודאי שהצדק עם הנתבעים, ויתכן שהיה מקום לחייב את התובעת בתשלום הוצאות המשפט שנגרמו לנתבעים, אלא שמצבה הרפואי הקשה של התובעת, שהינו ללא קשר להתנהלותם של מי מהנתבעים, הינו מעורר רחמים ומכמיר לב, ומשכך, ורק בשל כך, באופן יוצא דופן, אמנע מחיוב הנתבעים בתשלום הוצאות המשפט.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ניתוחים פלאסטיים

  2. ניתוח קיבוע צוואר

  3. פיטורים בגלל ניתוח

  4. חובת הקטנת הנזק - ניתוח

  5. עיוורון אחרי ניתוח

  6. רשלנות בניתוח קטין

  7. סיכונים בניתוח קטרקט

  8. החמרת מצב אחרי ניתוח

  9. הסכמה לניתוח אלקטיבי

  10. נכות נפשית בגלל ניתוח

  11. ניתוח בכתף לאחר תאונה

  12. תביעה בגין זיהום בניתוח

  13. החזר כספי עבור ניתוח לב

  14. פגיעה בעצב במהלך ניתוח

  15. ניתוח מתיחת בטן סיכונים

  16. טופס הסכמה מדעת לניתוח

  17. עיוורון לאחר ניתוח לייזר

  18. עיכוב בביצוע ניתוח דחוף

  19. ניתוח בקע מפשעתי סיכונים

  20. רשלנות רפואית לאחר ניתוח

  21. רשלנות רפואית בניתוח אף

  22. סיכונים בניתוח כריתת רחם

  23. רשלנות רפואית ניתוח בעין

  24. הסתרת מידע מחולה על ניתוח

  25. השארת צינורית לאחר ניתוח

  26. צלקת בראש לאחר ניתוח קיסרי

  27. חובת רישום רפואי לפני ניתוח

  28. חובת הקטנת הנזק ע''י ניתוח

  29. רשלנות רפואית בניתוח אלקטיבי

  30. פיצויים על ניתוח פלסטי בפנים

  31. ניתוח שחזור שבר בהרדמה כללית

  32. סירוב לעבור ניתוח אחרי תאונה

  33. צלקת ניתוחית - קצין התגמולים

  34. ניתוח כריתת רחם - ביטוח לאומי

  35. רשלנות בניתוח להחלפת מפרק ירך

  36. נזק מוחי לאחר ניתוח עקב רשלנות

  37. ניתוח ללא הסכמה בהסכמת 3 רופאים

  38. מימון ניתוח - קופת חולים מאוחדת

  39. הידבקות בחיידק טורף בעקבות ניתוח

  40. החמרה לאחר ניתוח ארטרוסקופיה בברך

  41. רשלנות רפואית בניתוח להסרת גידול

  42. צלקת ניתוח קיסרי - תביעת פיצויים

  43. גזר דין פלילי רשלנות רפואית בניתוח

  44. אכילה לפני ניתוח יכולה לגרום למוות

  45. עיוורון לאחר ניתוח עיניים השתלת עדשה

  46. ניתוח לקיבוע שבר בקרסול כתוצאה מתאונה

  47. דחיית תביעה ניתוח לייזר להסרת משקפיים

  48. תביעה בגין ניתוח לתיקון ראייה שנדחתה

  49. ניתוח כריתת אונה בריאה - תאונת דרכים

  50. החזר הוצאות ניתוח בגרמניה מקופת חולים

  51. ניתוח להחלפת פרק ירך לאחר תאונת דרכים

  52. סירוב חברת הביטוח לשלם על ניתוח בחו''ל

  53. תביעה בגין רשלנות בניתוח להוצאת שקדים

  54. החמרת מצב נכות משרד הביטחון לאחר ניתוח

  55. החזר הוצאות ניתוחים בחו''ל מקופת חולים

  56. התנגדות סטודנט לניתוח בעלי חיים מטעמי מצפון

  57. החזר על ניתוחים לפי טופס 17 - תביעה ייצוגית

  58. ניתוח לאסיק (Lasik) להסרת משקפיים - סיכונים

  59. הסכמה מדעת לניתוח לייזר להסרת משקפיים בשיטת Lasik

  60. התעוורות מניתוח לייזר להסרת משקפיים בשיטת Lasik ?

  61. בקשה לבית המשפט לחייב חולה לעשות ניתוח מציל חיים

  62. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון