מהו עקרון המידתיות ? עקרון המידתיות עובר כחוט השני בכל ענפי המשפט. הוא מבטא, בין היתר, יחס ראוי בין האמצעי למטרה ובין האמצעים האפשריים בינם לבין עצמם. כך, למשל, ענישה פלילית צריכה להלום את מטרותיה ותכליותיה, אקט מינהלי צריך להלום את תכליתו, מחד גיסא, ואת חירויות הפרט, מאידך גיסא. עקרון המידתיות קיבל אף ביטוי חוקתי במסגרת פסקת ההגבלה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ושל חוק יסוד: חופש העיסוק, במסגרת איסור הפגיעה בזכויות יסוד "במידה העולה על הנדרש". דרישת המידתיות מהווה חלק בלתי נפרד גם מהמשפט האזרחי, שהרי גם ענף זה דן למעשה בזכויות חוקתיות, ובהן בזכות הקניין. כך מעורב עקרון זה גם ב"תחרות" בין זכויות מתנגשות, זו של נושה אל מול זו של חייב. ראו, למשל, רע"א 9911/01 טלפז תדלוק והשקעות בע"מ נ' פז חברת נפט בע"מ, פ"ד נו(6) 550, 555 - 556 (2002): "... זכות הקניין הינה זכות חוקתית המעוגנת היום בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו... בגדר חובת בית המשפט לכבד את הזכויות המעוגנות בחוק היסוד הוא מחויב אף בהפעלת שיקול הדעת, שניתן לו בחוק, לפגוע בזכות באופן שזו לא תיפגע אלא במידה המזערית הנדרשת... חובה זו... חלה גם לעניין פירוש חוקים שתוקפם נשמר לפי סעיף 10 לחוק היסוד בהפעלת שיקול הדעת מכוחם". ראו והשוו גם: רע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) בע"מ נ' ICC (2007): "... לרשותה של הערכאה הדיונית עומד 'ארגז כלים' מגוון, המאפשר התאמה מידתית של סעדים ספציפיים למקרה נתון... אין מקום לקבוע זכות גורפת לעיקול זמני שעה שבחלק מן המקרים ניתן להשתמש באמצעים פוגעניים פחות - דוגמת הפקדת ערבות או התחייבות בבית המשפט - בישראל או בחו"ל... דומה, בפרט בעידן החוקתי, כי מידתיות היא מילת המפתח". עקרון המידתיות אינו זר אף למשפט העברי. דוגמא לכך מהווה הנוהג שלפיו אין לשלול חירותו של חייב בשל אי תשלום חוב. כאשר נהגה קהילה אחת לאסור חייבים מכוח "תקנת הקהל", פירש הריב"ש (צפון אפריקה, המאה הט"ו) תקנה זו בצמצום, וקבע שיש להחילה רק על חייב בעל נכסים, שהמאסר עשוי להאיץ בו לשלם את חובו, אך לא על חייב שמצבו הכלכלי הורע, והמאסר לא ישיג דבר: "אם הלווה עני ואין לו במה לשלם - הדבר ברור שאסור לתפשו בגופו ולענות נפשו" (שו"ת הריב"ש, סימן תפד). אין המדובר אך ורק ב"תחרות קניינית". גם להיבט של "כבוד האדם" יש משקל. אין לקבל מצב שבו אדם ימנע מעצמו צרכים חיוניים ואפילו אוכל מפיו ומפי ילדיו (או שיניים מפיו, כבמקרה הנוכחי) למשך שנים ארוכות רק כדי לעמוד בדרישת ה"דיבידנד הסביר". הליכי חדלות פירעון נועדו לרדת לנכסי החייב, לא לחייו של החייב. ראו והשוו: רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360 (2001): "בצד התכלית המיוחדת שעניינה מניעת ירידה לחייו של החייב מונחת התכלית הכללית שעניינה הגנה ושמירה על כבוד האדם והחירות של החייב (ראו: פרשת פר"ח [1], בעמ' 759 וכן מ' אלון כבוד האדם וחירותו בדרכי ההוצאה לפועל - ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית [12]; א' מגן "חירות הפרט וחייבים בהוצאה לפועל" [16]; ש' דורנר "מאסר חייבים בהוצאה לפועל" [17]). תכלית זו מעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. כבודו של האדם כולל בחובו, כפי שראינו, הגנה על מינימום הקיום האנושי (ראו בג"ץ 161/94 אטרי נ' מדינת ישראל [9]). אדם המתגורר בחוצות ואין לו דיור, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם הרעב ללחם, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם שאין לו גישה לטיפול רפואי אלמנטרי, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם הנאלץ לחיות בתנאים חומריים משפילים, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע (ראו א' ברק פרשנות במשפט, כרך ג, פרשנות חוקתית, בעמ' 423). כך כבודו של כל אדם; כך כבודו של חייב... " (עמ' 375 - 376).עקרונות משפטיים