קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על הבהרה של פסק דין: פתח דבר: ערעור על החלטת בימ"ש השלום בצפת (כב' השופט ש. סרחאן) מיום 24.9.08 שניתנה בעקבות בקשת הבהרה שהוגשה על-ידי ראש ההוצל"פ, כב' הרשמת אייזנברג. בד בבד עם הערעור הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, לאור טענת המערער בדבר ההשלכות הנובעות מהחלטת ההבהרה, אשר: "אינה מתייחסת לחלק הארי של האמור בפס"ד ולמעשה שינתה לגמרי את תוכן מה שנכתב בפס"ד שאישר את המוסכם בין הצדדים". א. רקע: 1. תחילתו של הערעור שבפני בתביעה בסדר דין מקוצר שהוגשה על-ידי בנק הפועלים - צפת (להלן: "המשיב" או "הבנק") כנגד המערער בגין חוב בסך 62,102.14 ₪. 2. מעת הגשת התביעה האמורה התקיימו הליכים מספר וניתנו החלטות בבקשות שונות בין הצדדים כאן, כפי שיפורט להלן, זאת עד למתן החלטה בבקשת הבהרה, שניתנה ביום 24.9.08, ואשר עומדת בבסיס הערעור והבקשה להארכת המועד. ב. קביעות בימ"ש קמא במסגרת ההחלטה שניתנה בבקשת ההבהרה: 3. פסק-הדין ברור לחלוטין ואינו טעון הבהרה. 4. בפסק-הדין המאשר הסכם פשרה של הצדדים ונותן לו תוקף של פסק-דין נקבע, בין היתר: "ישלם הנתבע לתובע סך של 67,554 ₪ בצירוף ריבית בשיעור של פריים+ 6%, כפי שהוסכם בהסכם ההלוואה החדש, מיום 1.2.05 ועד התשלום המלא בפועל." 5. פסק-הדין מתייחס לתשלום קרן החוב והריבית שתתווסף עליו, ואינו קובע דבר לעניין אופן ודרך תשלום החוב הפסוק. ג. טענות המערער: 6. המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב השאלה, האם צריך המערער לשלם את חובו בפירעון מיידי או, כטענתו, בתשלומים. 7. לאור החלטת ההבהרה האחרונה, המשנה את פסק-הדין המקורי ואת העובדות והטעמים עליהם נשען כב' השופט עילבוני בהחלטתו בבקשה להארכת מועד, יש לבטל את ההוצאות שהושתו על המערער ולחייב את המשיב בהוצאות אלה. 8. במקביל הוגשה בקשה לפי פקודת ביזיון בימ"ש. (בקשה זו נדחתה בהחלטתי מיום 12.11.08 (בש"א 2388/08 במסגרת ע"א 1319/05)). 9. המערער מוכן היה להסכים עם מה שנכתב בפסק-דינו של בימ"ש השלום לפי הפירוש שייחס לו מלכתחילה, אך אינו משלים עם הוראות פסק-הדין כפי שפורשו בהחלטת ההבהרה. 10. בהתאם לפסק-הדין, החוב ישולם כפי שהוסכם בהסכם ההלוואה החדש, ואין מחלוקת כי בהסכם זה, היה על המערער לשלם את החוב בתשלומים חודשיים של 1,000 ₪, כמקובל בכל הלוואה. בנוסף, יש לקזז מהחוב את הסכום שקוזז מחשבון העו"ש של המערער, בהתאם לפסק-הדין. 11. לנטען, החלטת ההבהרה משנה לחלוטין את הכתוב בפסק-הדין כמוסכם ואת פרשנות ההסכמות הברורות שנרשמו ונכתבו במפורש בפסק-הדין. החלטה זו משנה את הכתוב בפסק-הדין ומטעה, שכן נרשם בה כי מדובר בהסכם פשרה ובפסק-דין פסוק. החלטה זו משנה את הסטטוס בו נמצא המערער, מאדם רגיל שיש לו הסכם הלוואה שקיבל תוקף של פסק-דין לסטטוס אחר של בעל חוב שניתן לפתוח נגדו תיק הוצל"פ. על-כן קמה למערער הזכות להגיש ערעור על החלטת ההבהרה. 12. בהחלטת ההבהרה, לעומת פסק-הדין המקורי, נוספו מילים ופרשנות שאינה טפלה להכרעה, כי אם משנה אותה. אין בהחלטה זו שום התייחסות להסכמות הברורות שנכתבו בפסק-הדין, למרות חשיבותן. 13. כל תשלום ששולם ו/או שקוזז מחשבון העו"ש של המערער לאחר יום 1.2.05, יש לקזז. הסכם ההלוואה החדש הוא 50,000 ₪, בתשלומים של 1,000 ₪. מתוך כך, יש לקזז 17,554 ₪ שקוזזו מחשבון העו"ש של המערער ביום 3.2.05, כך שהיתרה הינה בסך של 32,446 ₪. 14. החלטת ההבהרה שינתה לחלוטין את תוכן פסק-הדין וניתנה לאחר שביהמ"ש סיים את מלאכתו, זהו מצב בלתי-חוקי. 15. הערעור דנן הוגש 21 יום לאחר מתן ההחלטה בבקשת ההבהרה, ומשכך ביהמ"ש מוסמך לדון בערעור זה. 16. החלטת ההבהרה נשוא הערעור הינה הפוכה להחלטת הבהרה קודמת שניתנה על-ידי אותו שופט. משכך, יש לבטל את החלטת ההבהרה האחרונה המשנה את החלטת ההבהרה הקודמת שניתנה. 17. פסק-הדין המקורי שניתן אינו ברור. מעולם לא דובר על הסכם פשרה כלשהו, מדובר באמירה שנאמרה לאחר דיון ההוכחות ורק לעניין אופן תשלום החוב שמעולם לא הייתה מחלוקת לגביו. 18. מה שנרשם בפסק-הדין כמוסכם על-ידי הצדדים, נעשה על דעת השופט בלבד. מדובר באמירה שנאמרה לאחר סיום דיון ההוכחות, אינה קשורה כלל למחלוקת, והראיה לכך הינה שהיא אף לא נרשמה בפרוטוקול. 19. אין ולא היה שום הסכם או הסכם פשרה, בוודאי שלא לאחר הודאת המשיב ברשלנותו. עיון בפסק-הדין ובכתב התביעה מעלה, שאין שום הסכם פשרה ולא היה שום ויתור בין הצדדים המאפיין הסכמי פשרה. 20. מיד עם צאת הצדדים מאולם הדיונים התברר, כי אמירה שנאמרה מחוץ לדיון ולאחר ההוכחות, הוצאה לחלוטין מהקשרה ואף נרשמה בפסק-הדין כמוסכמת. 21. מיד ביום שלמחרת פסק-הדין ולאור אי-הבהירות, הוגשו על-ידי המערער מספר בקשות הבהרה ובקשות לתיקון טעות החישוב, בקשה לאכיפת המוסכם וכן בקשה לקביעת הוצאות המערער. בקשות אלה לא זכו להבהרה כנדרש וכל שנאמר היה, כי פסק-הדין ברור ואינו טעון הבהרה. 22. הטעם לאי-הגשת ערעור על-ידי המערער כבר באותו מועד היה שהכתוב בפסק-הדין לא יכול היה לפגוע בזכויות המערער, שכן ישלם את החוב כמוסכם בהלוואה החדשה ובתנאי שיוכל לתבוע את הבנק על רשלנותו. 23. טעה בימ"ש קמא כאשר קשר אמירה לעניין חוב שאינו שנוי במחלוקת, שנעשתה לאחר הדיון ומחוץ לפרוטוקול, וקבע כי מדובר בהסכם פשרה. 24. טעה בימ"ש קמא עת לא נתן החלטה ברורה ועניינית בהתאם להוראות ביהמ"ש המחוזי. 25. טעה בימ"ש קמא כאשר לא פסק הוצאות ואף לדוגמא, היות והמשיב נהג שלא בתום-לב במשך 3 שנים. 26. טעה בימ"ש קמא עת לא קיזז את סכום פירעון ההלוואה הראשונה, שאין מחלוקת כי נפרעה. 27. טעה בימ"ש קמא כאשר הוסיף את המילים "הסכם פשרה", במסגרת הבקשות להבהרת החלטה. 28. טעה בימ"ש קמא כאשר הוסיף במסגרת ההחלטה בבקשת הבהרה שהוגשה על-ידי ראש ההוצל"פ, כי פסק-הדין אינו קובע דבר לעניין אופן תשלום החוב, זאת כאשר עיון בפרוטוקול ובפסק-הדין מראה בבירור, כי המערער ישלם את החוב "כפי שהוסכם בהסכם ההלוואה החדש" ובתנאי שזכות המערער להיפרע ממעשה המשיב לא תפגע. 29. כל שנכתב בפסק-הדין אינו קשור לדיון ההוכחות שהתקיים ולסמכות שהותוותה על-ידי ביהמ"ש המחוזי וכל שנרשם בפסק-הדין לא יצא מפיו של המערער. 30. מעשי המשיב נעשו שלא בסמכות. ראוי היה לחייב את הבנק בהוצאות המערער בבקשת רשות להתגונן בסך של למעלה מ- 800,000 ₪, בגין עוגמת נפש שנגרמה ללקוח כתוצאה מפגיעת הבנק ובעקבות הצורך בהליכים משפטיים מיותרים, הטלת עיקולים על נכסי המערער, דבר ששיבש את פעילותו העסקית. 31. פסק-הדין נשען על פרשנות מוטעית של אמירה שנאמרה לאחר הדיון בעניין חוב שמעולם לא הייתה מחלוקת לגביו, עובדה שאין שום התייחסות לעניין זה בפרוטוקול הדיון. 32. המשיב פועל בהליכי הוצל"פ בהסתמך על פסק-הדין שבוטל, רק מטעם זה יש לקבל את הערעור. 33. לאור האמור, יש לבטל את החלטת ההבהרה ולהורות למשיב לעמוד בכל הכתוב בפסק-הדין כמוסכם ולהכין הסכם הלוואה מסודר, בו יעמוד המערער בתשלומים חודשיים כמוסכם בהסכם ההלוואה החדש. כמו-כן יש להורות למשיב לסגור את תיק ההוצל"פ שנפתח בהסתמך על פסק-דין שערעור עליו התקבל. כן יש לבטל את פסק-הדין ולחייב את המשיב בהוצאות בקשת הרשות להתגונן, הוצאות הערעור ובגין עוגמת הנפש. 34. לאור מחלה קשה של אשת המערער שנפלה עליו לאחרונה, הוא מעוניין להגיע ל"הסדר אמיתי" עם הבנק באמצעות בורר מוסכם, לקבל משכנתא מסודרת שתכסה את כל חובותיו בהתאם לתנאי השוק ותוך משכון ביתו. ד. טענות המשיב: 35. ערעור בזכות על פסק-הדין שניתן בתיק, לא ניתן להגיש היות והמועד להגשתו חלף זה מכבר (פסק-הדין ניתן ביום 21.1.08) ובקשה להארכת מועד להגשתו, שהוגשה על-ידי המערער, נדחתה. 36. בקשה להבהרת החלטה, שנדחית לגופה על-ידי השופט שישב בדין ואשר תוצאת ההחלטה שניתנה בגינה, אין בה משום שינוי כלשהו מפסק-הדין כפי שהיה בטרם הגשת בקשת ההבהרה, לא תאפשר הארכת מועד להגשת ערעור על פסק-הדין. 37. בהתאם להלכה, הרי שרק בקשת הבהרה, אשר בעקבותיה השתנה פסק-הדין, תאפשר לבעל הדין להגיש ערעור על פסק-הדין כפי שהוא בא לידי ביטוי לאחר ההבהרה. 38. אין למערער כל זכות להגשת ערעור, לאחר שחלף המועד להגשת ערעור בזכות על פסק הדין ולאחר שנדחתה בקשתו להבהרת פסק-הדין, ודחיית בקשה זו לא שינתה במאומה את פסק-הדין כפי שהיה ידוע לו לפני-כן. 39. רק אילו נעתר ביהמ"ש לבקשת ההבהרה והחלטתו הייתה מתקנת או משנה את פסק-הדין, היה בכך משום "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד להגשת ערעור. 40. לגוף העניין, פסק-הדין בגינו מוגש שלל הבקשות והערעורים על-ידי המערער, הינו פסק-דין שאישר הסכם פשרה בין צדדים. פסק-הדין קצר, ברור לחלוטין ומעולם לא נזקק להבהרה כלשהי. 41. פסק-הדין שניתן בפשרה מתייחס לתשלום קרן החוב והריבית שתתווסף אליו, ואינו קובע דבר לעניין אופן ודרך תשלום החוב הפסוק, ולא ניתן להסיק ממנו בשום צורה את שמבקש המערער לטעון לעניין גובה התשלומים. 42. פסק-הדין ברור לחלוטין, אין בו כל זכר להסכמת הצדדים לגבי אופן תשלום החוב או סכומי התשלומים בהם יסולק החוב, ובוודאי שלא היה בו כדי מתן הוראה לבנק לתת למערער הלוואה חדשה "בתנאי ההלוואה החדשה", כטענת המערער. 43. המילים בהסכם בין הצדדים, המופיעות בפרוטוקול "כפי שהוסכם בהסכם ההלוואה החדש", מתייחסות אך ורק לאחוז הריבית שתתווסף לחוב, הדבר ברור ועולה במפורש מפסק-הדין ואין צורך בהבהרה כלשהי כדי להבין זאת. לעומת זאת, כדי שתתקבל טענת המערער, כאילו מילים אלה מתייחסות לאופן פירעון החוב ולסכומי התשלומים, יש צורך להוסיף לפסק-הדין משפטים רבים נוספים. 44. לא היה כל צורך בהגשת בקשת הבהרה לפסק-דין שהינו ברור, וכך גם סברה ראש ההוצל"פ בתחילה כאשר דחתה את כל הבקשות שהוגשו בעניין, אך כנראה ולפנים משורת הדין, ולאחר שהגיש המערער בקשות חוזרות ללשכת ההוצל"פ, הסכימה ראש ההוצל"פ להעביר בקשת הבהרה לשופט שישב בדין. 45. בתשובה לבקשת ההבהרה קבע כב' השופט סרחאן מפורשות, כי פסק-הדין ברור ואינו נזקק להבהרה כלשהי, פסק-הדין אינו דן באופן ביצוע תשלום החוב, אלא רק בסכום החוב ובריבית הרובצת עליו, ובכך נסתם הגולל באופן סופי ומוחלט על טענת המערער כאילו סוכם בין הצדדים בדיון על אופן תשלום החוב ולא רק על סכום החוב והריבית עליו. 46. הבקשה המוזרה שהוגשה על-ידי המערער לעניין ביזיון בימ"ש, נדחתה לגופה אף היא. 47. לאחר שניתן פסק-דין בהסכמה, פנתה ב"כ המשיב אל המערער בניסיון להסדיר תשלום חובו בהסדר חוב סביר כלשהו. לאחר שהמערער סירב לכל הצעה, חודשו הליכי ההוצל"פ שעוכבו בגין בקשת הרשות להתגונן שהגיש המערער. החוב בתיק חושב שוב במדויק בהתאם להסכם הפשרה. חישוב סכום החוב בתיק נערך כך: לסכום הקרן הפסוק (67,554.00 ₪) צורפה ריבית בשיעור של פריים + 6% מיום 1.2.05, הכל בהתאם להסכם בין הצדדים שאושר בפסק-הדין, סך כל החוב בהתאם לפסק-הדין לפי החישוב הנ"ל- 96,049.13 ₪, נכון למועד ביצוע החישוב (14.2.08). לצרכי העמדת סכום החוב בתיק על הסכום כפי שנפסק, בוצעה הקטנת חוב לסכום, כמו-כן נתבקשה לשכת ההוצל"פ לשנות את הטבלה לפיה מחושבת הריבית על החוב, מיום ההקטנה ואילך לטבלה מס' 164, כשהמשיב מוותר, למעשה, על שכ"ט ואגרה. 48. לא ברור, היכן בפסק-הדין מוצא המערער תימוכין לגרסה לפיה ביהמ"ש נתן לבנק "הוראה" לעשות למערער הסכם הלוואה חדש. 49. פסק-הדין הינו פשוט וברור, ננקב בו סכום חובו של המערער לבנק, בצירוף הריבית שתחול על חוב זה, חוב שהמערער חב לבנק מזה שנים ואינו מחזירו, למרות הצהרות חוזרות ונשנות על רצונו לעשות כן, ואף לאחר שניתן פסק-דין סופי בעניין. 50. הסכום כפי שנפסק נמוך בהרבה מהסכום המגיע לבנק מהחייב, כל זאת בעקבות הסכמת הצדדים בדיון, שנעשתה על-ידי המשיב מתוך רצון אמיתי לחסוך זמן ולאחר שהמערער הצהיר על כוונתו לשלם חובו. המערער מסרב לשלם חובו לבנק ומעמיד תנאים חדשים להסכמתו. 51. פסק-הדין ניתן בעקבות הסכמה אליה הגיעו הצדדים במהלך הדיון. ההסכמה כללה את סכום החוב של המערער לבנק המשיב ואת הריבית החלה על החוב, ותו לא. בהסכמתה לסכום החוב, ויתרה ב"כ המשיב על חלק גדול מסכום החוב כפי שהיה נכון לאותו מועד (כולל ריבית פיגורים גבוהה), ועל ההוצאות ועל שכר הטרחה בגין הגשת התביעה. במקום ריבית פיגורים בשיעור 16.6%, הסכימה ב"כ המשיב כי על החוב תחול ריבית בשיעור שנקבע בהלוואה החדשה, כלומר פריים+ 6%. כל זאת מתוך רצון כן שהסכמה זו להפחתת החוב תגרום למערער לסלק חובו לבנק. 52. לא יתכן שהבנק הסכים לסילוק החוב בתשלומים של 1,000 ₪ לחודש, כטענת המערער, היות ורק הריבית על חובו של המערער (כפי שהייתה לפי אחוזי הפריים נכון למועד פסק-הדין) הייתה למעלה מ- 11,000 ₪ לשנה. הסכמה כזו פירושה הסכמת הבנק לכך שקרן החוב לא תסולק לעולם. 53. לא ברור כיצד ניתן לערער על תוכנה של החלטת הבהרה, שהרי הבהרה נדרשת מפי השופט שישב בדין, היות ורק לו האפשרות לדעת למה התכוון ולפרש את פסק-דינו. ערכאת הערעור, שלא נתנה את פסק-הדין, לא יכולה לשנות הבהרה זו. יש לצרף את החלטת ההבהרה לפסק-הדין, באם היא משנה אותו, ולערער על פסק-הדין, כפי שהובהר, בצורה בה ניתן לערער על כל פסק-דין. כאשר השופט מבהיר, כי אין כל דבר בלתי-ברור בפסק-הדין, ואין פסק-הדין קובע דבר לעניין אופן ביצוע תשלום החוב שנקבע בו, לא ניתן לערער על החלטה זו ולבקש לשנותה. 54. לאור האמור, יש לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות גבוהות במיוחד בגין הגשתו ובגין הגשת בקשות הסרק הקודמות שהוגשו על-ידו בתיק זה. דיון: צר לי שאני נזקק להליך זה ושעה שהצדדים לא השכילו סוף סוף לסיים מחלוקת פשוטה ביחס לגופו של ענין. הערעור שבפני מהווה נדבך אחד מבין מכלול של בקשות והליכים שונים שהתקיימו בין הצדדים כאן ואשר תחילתם בתביעה שהוגשה על-ידי הבנק כנגד המערער בשל חוב שנדרש האחרון לשלם. משהוגשה תביעת הבנק נגד המערער בראשונה, נדחתה בקשת רשות להתגונן שהגיש המערער, אלא שבמסגרת הערעור על החלטה זו בביהמ"ש כאן (ע"א 1319/05), הוחלט ביום 24.5.06: "הערעור מתקבל, אנו מורים בזאת על החזרת התיק לבית משפט קמא. כמוסכם, תינתן רשות להגן בשאלה אחת בלבד דהיינו, האם רשאית הייתה המשיבה לפרוע את ההלוואה בפרעון מיידי, או כפי המערער, ליתן למערער לפרוע את שתי ההלוואות בחיוב בתשלומים." (ההדגשות שלי - י.כ.). משכך, הוחזר התיק אל בימ"ש קמא, ובמסגרת הדיון שהתקיים ביום 21.1.08, בפני כב' השופט סרחאן, הודיעו הצדדים: "הצדדים: בהמלצת בית המשפט מוסכם עלינו כי לסילוק סופי ומוחלט של חוב הנתבע כלפי התובע, ישלם הנתבע לתובע סך של 67,554 ₪ בצירוף ריבית בשיעור של פריים + 6%, כפי שהוסכם בהסכם ההלוואה החדש, מיום 1.2.05 ועד לתשלום המלא בפועל. הנתבע: אני משריין לעצמי את הזכות לתבוע את הבנק בגין נזקים שנגרמו לי על זה שהעמידו את ההלוואה הקודמת על סך 20,000 ₪ לפרעון מיידי ללא סמכות, לפי דעתי. ב"כ התובע: אנו טוענים כי הייתה לנו הסמכות להעמיד את ההלוואה הקודמת לפרעון מיידי." בעקבות הצהרת הצדדים כאמור, אישר בימ"ש קמא את המוסכם על הצדדים ונתן להסכמה זו תוקף של פסק-דין (להלן: "פסק הדין"). לאחר מתן פסק-הדין האמור, הגיש המערער בקשות שונות. תחילה, הגיש המערער, כבר ביום 22.1.08 (יום למחרת מתן פסק-הדין), בקשה דחופה לביטול פסק-דין מחמת פגם ולחילופין תיקון טעות החישוב וכן בקשה להבהרת ההחלטה. ביום 27.1.08 ניתנה החלטת בימ"ש קמא בבקשה זו: "לאחר עיון בבקשה ובתגובה, נחה דעתי, כי אין ממש בבקשה לביטול פסק-הדין שניתן בתיק ודינה להידחות לעניין זה, די לי לציין, כי בית המשפט סיים, למעשה, את מלאכתו ואינו קונה סמכות לביטול פסק-הדין. לעניין העתירה הנוספת ובכדי להסיר כל ספק, אף על פי שהדבר ברור מאוד, כי פסק-הדין אינו מהווה מעשה בית-דין לעניין טענת המבקש/הנתבע, כי המשיב/התובע העמיד בזמנו ושלא כדין את ההלוואה הראשונה לפרעון מיידי וכתוצאה מכך נגרמו לו נזקים. אזכיר, כי לעניין זה ראו הצדדים לנכון לציין הצהרותיהם לפרוטוקול הדיון מיום 21.1.08." בהמשך, הגיש המערער בקשה לעיון חוזר, בקשה לביטול החלטה, בקשה לתיקון טעות חישוב, בקשה לחיוב בהוצאות בבר"ע ובקשה לעיכוב הליכים, בקשות אלו נדחו בהחלטת בימ"ש קמא מיום 21.2.08: "בפניי בקשה לעיון חוזר, לביטול ההחלטה בעניין הבקשה להבהרת פסק-הדין, לתיקון טעות חישוב, לחיוב בהוצאות בבר"ע ולעיכוב הליכים. העתירות נשוא הבקשה נסבות סביב פסק-הדין שניתן בתיק והחלטת ההבהרה שניתנה ביום 27.1.08. המשיב מתנגד לבקשה על כל חלופותיה. לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה, באתי לכלל מסקנה, כי אין בידי להיעתר לה. ראשית, המדובר בפסק-דין בהסכמת הצדדים, שניתן במעמד הצדדים והמאשר הסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים במהלך המשפט. לא הוכחה בפניי עילה בדין לביטולו. פסק-הדין ברור לחלוטין ואינו טעון כל הבהרה, לא כל שכן לאחר מתן ההחלטה מיום 27.1.08. שנית, בית המשפט סיים, למעשה, את מלאכתו ואינו קונה סמכות עניינית להיעתר לבקשה, למעט העתירה לעיכוב ביצוע פסק-הדין. שלישית, גם בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין לא מצאתי ממש ודינה להידחות...". כן הגיש המערער, ביום 26.2.08, "בקשה דחופה לאכיפת פסק-דין", זו נדחתה בהחלטת בימ"ש קמא מיום 9.3.08. בהמשך לאמור, הגיש המערער, ביום 29.4.08, בקשה להארכת מועד להגשת ערעור וכן ערעור על פסק-דינו של בימ"ש קמא מיום 21.1.08. בקשה זו נדונה בפני כב' השופט עיילבוני, אשר קבע בהחלטתו מיום 2.6.08, כי יש לדחות את בקשת המערער להארכת מועד, בקובעו: "מבחינת החלטת בית המשפט קמא עליה נסמך המבקש עולה כי במסגרת החלטה זו דחה בית המשפט קמא את בקשתו של המבקש בצורה תמציתית וקצרה, כך שמקום בו ההחלטה הנוספת, אשר ניתנה לאחר פסק הדין, אינה משנה דבר בתוכנו של פסק הדין, אין כל הצדקה להאריך את המועד להגשת ערעור. מעבר לטענה זו לא הצביע המבקש על טעמים המצדיקים את הארכת המועד כמבוקש והתרכז בהעלאת טענות המכוונות כנגד פסק הדין קמא, כך שבהעדר 'טעם מיוחד', אין הצדקה להאריך למבקש את המועד להגשת ערעור, שהינו כאמור מועד שנקבע בחיקוק. יצוין כי האיחור הניכר בהגשת הבקשה יש בו כדי לפגום בציפייתו הלגיטימית של המשיב לסופיות ההליכים, בייחוד מקום בו מדובר בפסק דין שנתן תוקף להסכמת הצדדים, וגם מטעם זה דין הבקשה להידחות." (ההדגשות במקור- י.כ.). משכך, אין מדובר בבקשה ראשונה להארכת מועד המוגשת על-ידי המערער לביהמ"ש כאן, במסגרת ההליכים השונים בתיק זה. אלא שמעת מתן ההחלטה הנ"ל בבקשה להארכת מועד, הוגשה על-ידי ראש ההוצל"פ, כב' הרשמת איזנברג, בקשת הבהרה אל בימ"ש קמא, מכוח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז- 1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"). החלטת בימ"ש קמא (מיום 24.9.08) בבקשת ההבהרה, היא שעומדת בבסיס הערעור שבפני, ומפאת חשיבותה, אביאה כלשונה: "בעניין: בקשת הבהרה של ראש ההוצל"פ כב' הרשמת איזנברג. לטעמי, פסק-הדין ברור לחלוטין ואינו טעון הבהרה. בפסק-הדין המאשר הסכם פשרה של הצדדים ונותן לו תוקף של פסק-דין נקבע, בין השאר, כי 'ישלם הנתבע לתובע סך של 67,554 ₪ בצירוף ריבית בשיעור של פריים + 6%, כפי שהוסכם בהסכם ההלוואה החדש, מיום 1.2.05 ועד התשלום המלא בפועל'. פסק-הדין מתייחס לתשלום קרן החוב והרבית שתתווסף עליו, ואינו קובע דבר לעניין אופן ודרך תשלום החוב הפסוק". טוען המערער, כי החלטה זו שניתנה בבקשת ההבהרה האחרונה, משנה לחלוטין את פני פסק-הדין המוסכם שניתן ביום 21.1.08, כי אינו מוכן להשלים עם הפרשנות החדשה שיש בה כדי לפגוע בו ומשכך קמה לו זכות ערעור על החלטת ההבהרה. הלכה ידועה היא, כי החלטה הניתנת בבקשת הבהרה, שהוגשה מכוח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, מהווה חלק בלתי-נפרד מפסק-הדין ומשכך ניתן לערער על החלטה זו כפי שניתן היה לערער על פסק-הדין עצמו ובלבד שאכן התקבלה בקשת ההבהרה (ראה: ע"א 1050/01 גבעת כח מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' זרח רוזנבלום, טרם פורסם ). לעניין זה, ראה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית (1995), ע' 768 (להלן: "זוסמן"): " 'פירוש מוסמך' שניתן לפסק דין על ידי בית המשפט שהוציא את פסק הדין, לפי דרישת משרד ההוצאה לפועל, בהתאם לסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז- 1967, נחשב כחלק בלתי נפרד של פסק הדין; בעל דין רשאי לערער עליו כדרך שהיה רשאי לערער על פסק הדין עצמו. ה'פירוש' שניתן לפסק הדין אינו טפל לנושא פסק הדין אלא יכול לשנות את מהות ההכרעה. בעל דין שלא ראה עצמו מקופח על ידי פסק הדין שלפני הפירוש, יכול להיפגע על ידי פסק הדין כפי שפורש ומן הראוי שתהא לו לגביו אותה זכות ערעור שהיתה לו לגבי פסק הדין המקורי." (במקום בו לא נאמר אחרת - ההדגשות שלי- י.כ.). כך גם: ח' בן-נון, הערעור האזרחי (מהדורה שניה), תשס"ד- 2004, ע' 182-183: "...החלטה הניתנת לשם הבהרת פסק דין לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז- 1967, מהווה חלק בלתי נפרד מפסק הדין ובעל דין רשאי לערער עליה בדרך שרשאי היה לערער על פסק הדין עצמו... הואיל והחלטת בית המשפט המבהירה פסק דין נחשבת לחלק בלתי נפרד מפסק הדין, הרי שאם הערעור על פסק הדין במקורו לא היה מותנה בקבלת רשות, גם ערעור על החלטה לפי סעיף 12 דנן אינו טעון רשות. כלומר, החלטת בית המשפט בבקשה להבהרת פסק דין על פי פניית ראש ההוצאה לפועל היא 'פסק דין' הניתן לערעור בזכות. אולם, הזכות לערעור אינה משתרעת על כל פסק הדין, אלא רק על החלק הספציפי שהובהר." עוד בסוגיה זו ראה פסק-דינו של ביהמ"ש העליון בעניין ע"א 7024/97 עדיקה נ' תמיר, פ"ד נד(5) 826, ע' 831: "עם זאת לא הייתה מניעה שהמערער ישיג, על דרך הערעור, על פסק-הדין המבהיר את פסק-הדין המקורי. המערער שהיה נכון במקרה זה להסכים עם פסק-הדין של בית-משפט השלום, על-פי הפירוש שייחס לו מלכתחילה, אינו משלים עם הוראת פסק-הדין כפי שפורשה בהחלטת ההבהרה. כשם שהייתה לו זכות ערעור על פסק-הדין בנוסחו הראשוני, כך קמה לו זכות ערעור על ההבהרה שבאה לפרש אותו...". במקרה דנן, למרות קביעת בימ"ש קמא בהחלטת ההבהרה, כי פסק הדין "אינו טעון הבהרה", הרי שבפועל, וכפי שיפורט בהמשך, הובהר(!) פסק הדין ומשכך, ניתן לערער על החלטת ההבהרה כפי שניתן היה לערער על פסק הדין. בענייננו, פסק-הדין המוסכם שניתן ביום 21.1.08 ואשר עומד בבסיס החלטת ההבהרה נשוא הערעור, ככל פסק-דין מוסכם, ניתן לערעור, זאת כמובן תחת מגבלות החוק אשר למועדים הדרושים. בעל-דין המבקש לתקוף פסק-דין שבהסכמה יכול לעשות זאת באחת משתי דרכים: אם באמצעות הגשת ערעור ואם באמצעות תביעה לביטול פסק-הדין, זאת בהתאם לעילה העומדת בבסיס טענות המבקש להשיג על פסק-הדין המוסכם (להרחבה בעניין זה, ראה: זוסמן, ע' 786-789). משניתן היה לערער על פסק-הדין המוסכם בזכות, הרי שקמה למערער שבפני זכות לערער אף על ההחלטה שניתנה בבקשת ההבהרה, תוך שהמועד להגשת ערעור בזכות על החלטה זו מתחיל להימנות מעת מתן ההחלטה. החלטת בימ"ש קמא בבקשת ההבהרה ניתנה ביום 24.9.08 והודעת הערעור הוגשה ביום 23.10.08, חודש ימים לאחר מכן, ומשכך טרם חלף המועד להגשת ערעור על ההחלטה בעת הגשתו. המערער מעלה בערעורו טענות מטענות שונות כנגד החלטת ההבהרה, כך טוען כנגד אופן תשלום החוב מחד וכנגד גובה החוב מאידך, כאשר טוען הוא כי ראוי היה לקזז מהחוב סכום מסוים שכבר שולם, לטענתו. דא עקא, זכות הערעור אשר קמה בעקבות מתן החלטה בבקשת הבהרה אינה בלתי-מוגבלת, גבולותיה של זכות זו נתחמים בהתאם לגבולות החלטת ההבהרה ולהשלכות הישירות הנובעות ממנה: "מהו הכלל הנוגע לזכות הערעור לאחר מתן החלטת הבהרה? העיקרון ברור: בעל-דין רשאי לערער על החלטת ההבהרה כשם שהיה רשאי לערער על פסק-הדין. אף הטעם לכך הוא ברור; ' 'הפירוש' שניתן לפסק הדין אינו טפל לנושא פסק הדין אלא יכול לשנות את מהות ההכרעה. בעל דין שלא ראה עצמו מקופח על ידי פסק הדין שלפני הפירוש, יכול להיפגע על ידי פסק הדין כפי שפורש ומן הראוי שתהא לו לגביו אותה זכות ערעור שהיתה לו לגבי פסק הדין המקורי' (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [6], בעמ' 768). אך האם מוגבל הערעור להחלטת ההבהרה עצמה, או שמא יכול בעל-הדין להרחיב את חזית הערעור אף ביחס לנושאים שאינם כרוכים בהחלטת ההבהרה?... נראה כי זכות הערעור בעקבות החלטת הבהרה אינה 'נוצרת' מחדש. היא משקפת את ההתייחסות הכללית להחלטה מהותית שניתנה לאחר מתן פסק-דין. במקרה זה זכות הערעור מוגבלת להחלטת ההבהרה על ההשלכות הישירות הנובעות ממנה... הנה-כי-כן, נושא הערעור הנוסף הוא פסק-הדין כפי שבא לביטוי בהבהרה הנוספת. העובדה כי ההבהרה יכולה להוביל לשינוי בסכומו הכולל של החיוב אינה מלמדת כי החלטת ההבהרה משליכה באופן ממשי על כל אחד ואחד מהיבטי פסק-הדין נושא ההבהרה. הליך הערעור אינו תולדה של השורה התחתונה או החשבון האחרון. הליך הערעור חייב להיות ענייני. כשם שקבלת הערעור בסוגיה מסוימת אינה יכולה להוות בסיס להגשת ערעור נגדי בסוגיה אחרת בחלוף המועדים, כך הבהרה של עניין אחד אינה יכולה לשמש יסוד לערעור בעניין אחר שאינו קשור עניינית (להבדיל מכספית) לעניין שעמד ביסוד ההבהרה." (ראה: ע"א 550/01 עזבון אטינגר נ' החברה לשיקום הרובע היהודי, פ"ד נה(3) 486, ע' 489-490) כן בעניין בר"מ 7724/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ' אלי מנשה (טרם פורסם), , אליו הפנה המשיב: "אשר לטענת המשיב, לפיה יש לדחות על הסף את הבקשה שלפניי בהתאם לפסק-הדין בעניין געדי, הרי שלא מצאתי בטענה זו ממש. כלל הוא, כי החלטה הבהרה שניתנת על-ידי בית-המשפט שנתן את פסק-הדין, נחשבת כחלק בלתי-נפרד של פסק-הדין ובעל-דין רשאי לערער עליה כדרך שהיה רשאי לערער על פסק-הדין עצמו... שכן, בעל דין שלא ראה עצמו מקופח על-ידי פסק-הדין שלפני הפירוש, יכול להיפגע על-ידי פסק-הדין כפי שפורש ומן הראוי שתהא לו לגביו אותה זכות ערעור שהיתה לו לגבי פסק-הדין המקורי (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) בעמ' 768). זכות הערעור בעקבות החלטת הבהרה אינה קיימת על פסק-הדין כולו... ואינה 'נוצרת' מחדש, אלא מוגבלת להחלטת ההבהרה על ההשלכות הישירות הנובעות ממנה, כך שנושא הערעור הנוסף הוא פסק-הדין כפי שבא לידי ביטוי בהבהרה הנוספת...". ההחלטה בבקשת ההבהרה דנן התייחסה לשאלה בדבר אופן תשלום החוב הפסוק בלבד, ומשכך אף ערעור המערער על ההחלטה יוגבל לשאלה זו. בימ"ש קמא, במסגרת החלטת ההבהרה שניתנה על-ידו, קבע בתחילה: "לטעמי, פסק-הדין ברור לחלוטין ואינו טעון הבהרה." אלא שבהמשך ולאחר ציטוט הקטע הרלבנטי מפסק-הדין המוסכם, המשיך ופירש: "פסק-הדין מתייחס לתשלום קרן החוב והרבית שתתווסף עליו, ואינו קובע דבר לעניין אופן ודרך תשלום החוב הפסוק." מכאן, שבימ"ש קמא פירש את הסכמת הצדדים, כפי שהושגה בדיון מיום 21.1.08, כמתייחסת לתשלום הקרן ולשיעור הריבית בלבד, ללא כל התייחסות לאופן בו ישולם החוב על-ידי המערער. לצורך בחינת סבירות הפרשנות שניתנה על-ידי בימ"ש קמא בהחלטת ההבהרה, אפנה שוב להסכמת הצדדים שהושגה בדיון, ולפיה: "הצדדים: בהמלצת בית המשפט מוסכם עלינו כי לסילוק סופי ומוחלט של חוב הנתבע כלפי התובע, ישלם הנתבע לתובע סך של 67,554 ₪ בצירוף ריבית בשיעור של פריים + 6%, כפי שהוסכם בהסכם ההלוואה החדש, מיום 1.2.05 ועד לתשלום המלא בפועל. הצהרת הצדדים לעיל יכולה הייתה להתפרש ביתר קלות ככזו המתייחסת אף לאופן תשלום החוב, באשר הביטוי "כפי שהוסכם בהסכם ההלוואה החדש", אינו מוגבל לגובה הקרן או לשיעור הריבית, כי אם יתכן ומתייחס גם לאופן תשלום החוב וקובע כי החוב ישולם בהתאם להסכם ההלוואה החדש וכי החזר זה יבוצע בתשלומים. יתרה מכך, לא למותר להזכיר, כי במסגרת ע"א 1319/05 שהוזכר לעיל, הוחזר התיק לבימ"ש קמא לצורך מתן מענה לשאלה בדבר דרך הפירעון שנקט המשיב, ומשכך רק הגיוני הוא כי הצדדים יגיעו לעמק השווה בעניין זה, במסגרת הסכמתם, ויחליטו על אופן הפירעון. לאור האמור, ולא אכחד, למרות שבתחילה סברתי כי יש לדחות הערעור, הרי לאור המפורט לעיל, אני מורה על החזרת הדיון בתיק לבימ"ש קמא כדי מתן מענה לשאלת אופן פירעון החוב על-ידי המערער, אם בדרך של הסכמת הצדדים כפי הראוי וצריך במחלוקת כאן ואם בהתאם להכרעת ביהמ"ש. בטרם אסיים אציין עוד, המערער נקט בערעור לשון לא ראויה ואשר אין מקומה בבית המשפט ובכלל. תחילה סברתי, שלמרות קבלת הערעור, יש לחייב המערער בגין כך בלבד בהוצאות, בסופו של יום לא אעשה כן מתוך כך שהאמור לעיל ישמש אבן דרך ותמרור אזהרה למערער, לְמָתֶן לשונו ראויה. במכלול, איני עושה צו להוצאות, כל צד ישא בהוצאותיו. בקשת הבהרהערעור