סעיף 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 שעניינו "ערר וערעור" קובע כי "צווים והחלטות של ראש ההוצאה לפועל ניתנים לערעור, ברשות ראש ההוצאה לפועל או שופט בית המשפט המחוזי, לפני בית המשפט המחוזי; אולם ערעור על החלטה לפי סעיפים 19, 25, 48 ו-58, יהא בזכות. סעיף 19(ג) לחוק, שעניינו המסגרת הדיונית בהחלטה בטענת "פרעתי" והערעור עליה, קובע כי בדיון לפי סעיף זה ינהג ראש ההוצאה לפועל כאילו היה בית משפט הדן בבקשה בדרך המרצה, ולענין ערעור, דין החלטתו כדין פסק דין של בית משפט שלום. ההתייחסות להחלטתו של ראש ההוצאה לפועל בעניין "פרעתי" כפסק-דין של בית משפט שלום, כדלעיל, פורשה בפסיקה כמתייחסת אך לעניין השתק פלוגתא, קרי, עת נקבעה קביעה כלשהי במסגרת החלטה בבקשה בטענת "פרעתי", ומשלא ננקט עליה כל הליך ערעורי, היא הופכת לפלוגתא פסוקה ואין להעלות אותה במסגרת הליכים מאוחרים בפני ראש ההוצאה לפועל או ערכאות אחרות: קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על טענת פרעתי: במסגרת ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל (כב' הרשם נ' פלקס) מיום 17.2.09, מבקשים המערערים להשיג על החלטות נוספות שניתנו על ידי ראש ההוצאה לפועל בעניינם, ובכללן שתי החלטות בטענת "פרעתי", מהתאריכים 10.1.06 ו- 20.7.08. להלן העובדות הצריכות לעניין: 1. המערערים, (שהם בני זוג), ניהלו אצל המשיב (להלן: "הבנק") מספר חשבונות: האחד בסניף בן יהודה בירושלים (להלן: "החשבון בירושלים"), ושני חשבונות: פרטי ועסקי, בסניף בישוב אלון שבות (להלן: "החשבונות באלון שבות"). במסגרת היחסים בין הצדדים הועמדו למערערים מסגרות אשראי, בין באמצעות הלוואות, בין על-ידי מתן ערבויות ובין במסגרת חשבון חוזר דביטורי. מטרת האשראי הייתה, בעיקרה, מימון פעילותו העסקית של המערער 1 (להלן: "המערער"). כעירבון להחזר האשראי נרשם ביום 24.1.95 שטר משכון, ללא הגבלה בסכום, על בית המגורים של המערערים. 2. ביום 22.7.97 הגיש הבנק את שטר המשכון לביצוע בהליכי הוצאה לפועל. על נסיבות המימוש הדעות חלוקות: בעוד שלשיטת הבנק במועד זה עמד מלוא חובם של המערערים על כ-370,000 ₪, לשיטתם של האחרונים הם עמדו בהתחייבויותיהם לבנק, למעט יתרת חוב של כ-20,000 ₪, שכנגדה עמדו בטחונות נזילים בסכומים גבוהים פי כמה. 3. במסגרת הליכי המימוש הגישו המערערים ביום 25.10.99 את בקשתם הראשונה בטענת "פרעתי" (להלן: "הבקשה הראשונה"), בה נטען כי לאור הסכם שנערך בינם לבין הבנק בדבר שיעור הריבית, ונוכח תשלומים ששולמו במישרין לבנק לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל, חייב להם האחרון סך של למעלה מ-38,000 ₪ וממילא אין הם חבים לו דבר. על פי הסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים נדונה תחילה שאלת קיומו של ההסכם. בהתאם לכך, ובמסגרת ההחלטה מיום 10.1.06, נדחו טענות המערערים בנושא, תוך שנקבע כי לכל היותר הוגשה מטעמם הצעה לחישוב הרבית על יתרות החובה, בשיעור של פריים + 3% תחת השיעורים שנגבו בפועל על ידי הבנק, אך בהעדר קיבול על ידי הבנק היא לא השתכללה לכדי הסכם מחייב. ערעור שהוגש על ההחלטה נמשך על ידי המערערים לאחר שהבנק חזר בו מכפירתו בטענת המערערים לפיה הבקשה למימוש המשכון התייחסה לחובות בכלל החשבונות. בהתייחס לכך נדחה הערעור (ע"א 9083/06, פסק דין מיום 22.4.07). 4. ביום 6.12.07 הגישו המערערים בקשה שנייה בטענת "פרעתי" (להלן: "הבקשה השנייה"). בבקשה זו נטען, כי תיק ההוצאה לפועל נפתח למימוש משכון בסכום שאינו קצוב והסכום הנדרש לא הוכח, שכן החשבונות שצורפו לבקשת המימוש שגויים, וכי המערערים פרעו את מלוא חובם לבנק. כעולה מבקשה זו, היא התייחסה לכלל החשבונות שלפרעונם הועמד המשכון למימוש, ובכללם החשבון בירושלים (ראו, לדוגמה, סעיף 4, 5.4-5.13 לבקשה). בהחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 20.7.08, נקבע כי מאחר שבהחלטה בטענת ה"פרעתי" הראשונה לא נדונה שאלת קיזוז הסכומים שכנטען שולמו על ידי המערערים, נותרה סוגיה זו פתוחה לדיון. עוד נקבע, בהתייחס לבקשה בטענת "פרעתי" השנייה כי קביעת שיעור החוב אינה סעד שבסמכותו של ראש ההוצאה לפועל אלא של בית המשפט המוסמך, ומשכך על המערערים - החייבים - לפנות בהליך מתאים, ככל שרצונם בכך: "הסעד אותו מבקשים החייבים בבקשתם השנייה הוא קביעת סכום החוב המובטח במשכון בגין חשבונותיהם בסניף אלון שבות. דומני, כי צודקים החייבים בטענם, לפיה כאשר מוגש לביצוע הסכם משכון, אשר לא פורש בו סכום החוב, יש להקדים ולקבוע מה הוא שיעורו הנכון של החוב, תוך הבאה בחשבון של החיובים והזיכויים הן לפני והן לאחר כריתת הסכם המשכון... ברם, כפי שיובהר להלן, לטעמי, לא על ראש ההוצאה לפועל להכריע בעניין זה. כאשר עסקינן במשכנתא או משכון, בהם נכתב סכום, הרי שכריתת הסכם המשכון הינה הודאה של החייבים בחובם ואזי מוטל עליהם הנטל להוכיח, כי פרעו את חובם. אותו הגיון חל אף על הגשתם לביצוע של שטרות, כאשר על החייב מוטל הנטל להוכיח, כי פרע את הסכום הרשום בשטר. הודאה כאמור אינה קיימת כאשר עסקינן בהסכם משכון בו לא פורש הסכום המובטח כלל וכלל. בהסכם המשכון דנן נכתב, כי הוא נועד להבטיח את כלל הסכומים שיגיעו או המגיעים לזוכה, וזאת מבלי לנקוב בסכום כלשהו... ספק אם ראש ההוצאה לפועל הוא הערכאה המוסמכת להכריע בדבר שיעור החיוב המובטח במשכון. דומני, כי כאשר מתעוררות מחלוקות בסוגיה כגון דא, יש להפנות את החייבים אל בית המשפט המוסמך לשם העלאת טענותיהם" עוד צוין, כי - "ניתן להבין את הקושי הטמון בביצוע משכונות כגון דא בלשכת ההוצאה לפועל, וזאת מבלי שקדם לכך הליך בבית המשפט, המכריע מה הסכום המובטח במשכון. ראש ההוצאה לפועל, אשר תכלית תפקידו היא ביצוע פסקי דין וחיובים שדינם כפסק דין, נאלץ לדון למעשה בתובענה כספית כאילו היה בית המשפט. סבורני, כי הכרעה במחלוקות כאמור אינה עולה בקנה אחד עם מהות סמכות ראש ההוצאה לפועל, אשר עיקרה הוצאתם אל הפועל של חיובים, להבדיל מהכרעה בזכויות קנייניות". כאמור, וכעולה מהבקשה, עניינה היה גם בשיעור החוב בחשבון בירושלים, ואף במסגרת הפסקה בהחלטה שהתייחסה לטענות הצדדים צוין כי "בבקשתם זו [הבקשה השניה] טענו החייבים, כי בסיס החוב בגינו הוגש לביצוע המשכון דנן טרם הוכח, ולפיכך לא ניתן, בשלב זה, לבצע את המשכון... לשם עריכת בדיקה זו מבקשים החייבים לקבל לידיהם את פירוט התנועות בחשבונות בסניף אלון שבות ובסניף בן יהודה של הזוכה [ההדגשה אינה במקור]". עם זאת, ככל הנראה מפאת טעות סופר או חוסר תשומת לב, נקבעה הקביעה העקרונית לגבי האינסטנציה המוסכמת לקביעת סכום החוב אך לגבי החשבון באלון שבות, כאשר לגבי החשבון בירושלים לא הייתה כל התייחסות וממילא חלקה של טענת ה"פרעתי" שהתייחסה לחשבון זה, לא נדונה או הוכרעה. 5. בהתייחס להחלטה זו לא ננקט כל הליך ערעורי. למען שלמות התמונה יצוין כי ביני לביני הגישו המערערים המרצת פתיחה לבית משפט השלום בירושלים, אולם היא נמחקה ותחתה הוגשה תביעה לבית משפט זה (ת"א (מחוזי י-ם) 3115/09). 6. במסגרת ההחלטה האחרונה בטענת "פרעתי" - מיום 17.2.09 - היא נשוא הערעור דנן, נקבע כי לאור ההחלטות הקודמות, בהן נדחו כלל טענותיהם של המערערים, למעט אלה הנוגעות לתשלומים ששולמו לבנק לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל, סוגיה זו היא היחידה המצריכה הכרעה. לגופה של המחלוקת נקבע, כי מרבית התשלומים הופקדו לכאורה בחשבונות באלון שבות, ומכאן כי על המערערים להפנות טענותיהם בעניין זה לבית המשפט הדן בתובענה שהגישו, שעניינה שיעור החוב בחשבונות אלה. לגבי יתר התשלומים, המסתכמים בסכומים זניחים, נדחתה הטענה מאחר שלא הוכחה הפקדתם בחשבון בירושלים. 7. על החלטה זו, שכנטען סיימה את המחלוקות בתיק, הוגש הערעור דנן, תוך שלטענת המערערים יש בידם במסגרת זו להשיג על כלל החלטותיהם הקודמות של ראשי ההוצאה לפועל שדנו בעניינם. בהודעת ערעור ארוכה ומפורטת התייחסו המערערים לשגיאות שלשיטתם נפלו בכל החלטה, בציינם את חומרת התנהגותו של הבנק שכנטען פעל בחוסר תום לב, העלים מהם מסמכים חיוניים, והגיש הבקשה למימוש המשכון תוך "ניפוח" מלאכותי של סכום החוב, בין היתר באמצעות הכללת סכומי ערבויות שהונפקו ושטרם הגיע מועד פירעונם, וסכומי הלוואות בהן לא היו פיגורים, ושעה שסכום החוב הריאלי בכללותו היה נמוך מהביטחונות הנזילים שהופקדו בידו. כפי שיוברר להלן, המסלול הדיוני לו טענו המערערים, לפיו החלטה בטענת "פרעתי" כמוה כפסק דין, אשר הערעור עליו יכול להיות מופנה גם כלפי החלטות "ביניים", אינו מוכר בדין, ומשכך ההתייחסות להלן תהיה אך לטענות הנוגעות להחלטה האחרונה מיום 17.2.09, שהיא בת ערעור, כמו גם לטענות ביחס לחשבון בירושלים לגביו לא נקבעו ממצאים בהחלטה בטענת הפרעתי השנייה. לא למותר לציין, כי דבר זה כבר נקבע במסגרת ההחלטה מיום 9.3.09 בבקשה להארכת מועד שהוגשה על ידי המערערים (ע"א 2675/08),, בה ציינתי כי "ערעור על החלטה מיום 17.2.09 אין בו כדי "להכשיר" ערעור על החלטות שניתנו קודם ושמועד הערעור עליהן חלף". במסגרת זו טוענים המערערים, כי משהתקבלה טענתם לגבי החשבונות באלון שבות, לא היה מקום לערוך אבחנה בין חשבונות אלה לבין החשבון בירושלים, ועל ראש ההוצאה לפועל היה להפסיק הליכי מימוש המשכון בהתייחס לכלל החשבונות. עוד לטענתם, וכפי שנקבע בהחלטה, מאחר שמדובר במשכון לקיום חוב לא קצוב, הנטל להוכיח את גובה החוב מוטל על הזוכה - ולא על החייב, כפי שאמנם נקבע בהחלטה מיום 8.12.08. בהתייחס לכך, לטענתם הסיפא של ההחלטה, בה הופנו החייבים לבית המשפט המוסמך על מנת שיכריע בטענותיהם בדבר גובה החוב, הוא שגוי. יוער, כי המערערים אינם טוענים כנגד ההחלטה נשוא הערעור, שעיקרה כאמור בסכומים ששולמו כנטען למשיב לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל. 8. מנגד טען המשיב כי החלטותיו של ראש ההוצאה לפועל ניתנו כדין, ואין מקום להתערב בהן, מה גם שלמעט ההחלטה האחרונה (מיום 17.2.09), כל ההחלטות חלוטות ואינן בנות ערעור. עוד פירט ארוכות את התנהלותם הדיונית של המערערים, שכנטען מבקשים לגרום לסחבת בהליכי מימוש המשכון, על אף שאלה נפתחו כדין. לגופן של הטענות ציין, כי מעולם לא היתה מחלוקת באשר לבסיס החוב בחשבון בירושלים, וממילא אף הבקשה הראשונה בטענת "פרעתי" כלל לא התייחסה לכך. מאלה עולה, לשיטתו של המשיב, כי בדין נקבעה המסגרת הדיונית המצומצמת שעניינה אך באותם סכומים שכנטען שולמו על חשבון החוב. בתשובה לטענות בדבר נטל הוכחת גובה החיוב המובטח במשכון ציין המשיב כי על פי הדין מחלוקת באשר לגובה החוב אינה מהווה עילה לעיכוב ביצוע הליכי הוצאה לפועל, וכי מהחלטותיו של ראש ההוצאה לפועל לא עולה כי על המשיב לפנות לבית המשפט על מנת להוכיח טענותיו בנושא. עוד הדגיש, כי מאחר שרישומי הבנק שצורפו לבקשה לפתיחת תיק ההוצאה לפועל מהווים ראייה לכאורה לאמיתות תוכנם, מועבר הנטל לפתחם של המערערים על מנת לסתור את הרשום בהם. 9. בטרם דיון לגופו של עניין, נדרשת תחילה התייחסות לטענתם המקדמית של המערערים לעניין מעמדה של החלטה בטענת "פרעתי" והערעור המוגש עליה. סעיף 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "החוק"), שעניינו "ערר וערעור" קובע כי "צווים והחלטות של ראש ההוצאה לפועל... ניתנים לערעור, ברשות ראש ההוצאה לפועל או שופט בית המשפט המחוזי, לפני בית המשפט המחוזי; אולם ערעור על החלטה לפי סעיפים 19, 25, 48 ו-58, יהא בזכות". סעיף 19(ג) לחוק, שעניינו המסגרת הדיונית בהחלטה בטענת "פרעתי" והערעור עליה, קובע כי "בדיון לפי סעיף זה ינהג ראש ההוצאה לפועל כאילו היה בית משפט הדן בבקשה בדרך המרצה, ולענין ערעור, דין החלטתו כדין פסק דין של בית משפט שלום...". ההתייחסות להחלטתו של ראש ההוצאה לפועל בעניין "פרעתי" כפסק-דין של בית משפט שלום, כדלעיל, פורשה בפסיקה כמתייחסת אך לעניין השתק פלוגתא, קרי, עת נקבעה קביעה כלשהי במסגרת החלטה בבקשה בטענת "פרעתי", ומשלא ננקט עליה כל הליך ערעורי, היא הופכת לפלוגתא פסוקה ואין להעלות אותה במסגרת הליכים מאוחרים בפני ראש ההוצאה לפועל או ערכאות אחרות: "ככלל, כאשר ראש ההוצאה לפועל נותן החלטה בטענת 'פרעתי', אזי יש לראות את ההחלטה כפסק-דין של בית-משפט השלום ואם לא מוגש ערעור במועד, הופך פסק-דין זה לסופי ואף צד אינו רשאי לשוב ולטעון את הטענות שנדחו... יש גם להדגיש, כי הכרעתו של ראש ההוצאה לפועל 'איננה מקימה מעשה בית-דין מכוחו של 'השתק עילה' אולם היא כן מקימה 'השתק פלוגתא', אשר מונע הגשת בקשות חוזרות ונשנות למשל בטענת 'פרעתי'" (רע"א 1984/05 כוכבי נ' עדני, (2007). ראו גם: רע"א 3878/96 בניני קסטנברג בע"מ נ' עירית הרצליה, פ"ד נ(2) 571, 572 (1996); רע"א 1764/03 מארק נ' פרזות, (2005)). לאור האמור, וכפי שיוברר להלן, פרשנותם של המערערים, לפיה במסגרת ערעור על החלטה בטענת "פרעתי" ניתן להשיג על כלל ההחלטות שניתנו עד לזו האחרונה, אינה מבוססת, מנוגדת לשכל הישר ולשיקולים של מדיניות משפטית: ראשית, בשונה מפסק דין שמסיים את כלל ההליכים התלויים ועומדים בין אותם צדדים, החלטה בטענת "פרעתי", אינה מסיימת את הליכי ההוצאה לפועל ברובם של המקרים, קל וחומר כאשר הטענה נדחית, מתקבלת בחלקה או שאינה מתייחסת לכלל החוב נשוא תיק ההוצאה לפועל. זאת ועוד, משעל פי ההלכה הפסוקה החלטה בטענת "פרעתי" אינה מהווה השתק עילה, ממילא יכול החייב להגיש מספר בקשות נפרדות בטענת "פרעתי", כל עוד שהן מתייחסות לנסיבות פירעון שונות ואין בריבוי הבקשות משום שימוש לרעה בהליך השיפוטי. שנית, לא יעלה על הדעת שבמסגרת ערעור על ההחלטה האחרונה בטענת "פרעתי" ניתן יהיה לפתוח את כל ההחלטות הקודמות באותה טענה, שכן אם דינה של ההחלטה האחרונה כפסק דין, אף דינן של ההחלטות הקודמות הוא זהה, וממילא הקביעות בהן הופכות חלוטות בהעדר ערעור עליהן. גם במישור המדיניות המשפטית אין מקום לקבל הטענה. לשכת ההוצאה לפועל, כשמה כן היא - מטרתה להוציא לפועל חיובים פסוקים, בין במסגרת פסק דין ובין במסגרת שטר וכיו"ב. למרות שלראש ההוצאה לפועל סמכויות בעלות אופי שיפוטי או מעין שיפוטי, ככלל תפקידו מינהלי בעיקרו. משזכויות הצדדים הוכרעו במסגרת שיפוטית, מן הראוי להוציאם לפועל מהר וביעילות ככל האפשר. בהתייחס לאלו מונה החוק הוראות שונות שמטרתן ליעל ולהחיש את הטיפול, ובכללן הוראות בנקודת הממשק בין לשכת ההוצאה לפועל לבין בתי המשפט, כאשר בערעור על החלטה עסקינן. כך, ובשונה מערעורים על החלטות שיפוטיות, קובע החוק מועדים קצרים ביותר לערעור - בין בזכות ובין ברשות - על החלטותיו של ראש ההוצאה לפועל, כך גם כלל הערעורים הם ברשות ולא בזכות, למעט בארבעה נושאים נקודתיים, שהאחד מהם הוא החלטה בבקשה בטענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק. זאת ועוד, העומס המוטל על מערכות ההוצאה לפועל הוא בגדר ידיעה שיפוטית. מערכת, שמלכתחילה הוקמה על מנת להוציא לפועל חיובים פסוקים וקצובים, מועסקת לא אחת בטענות שונות בעלות אופי שיפוטי מובהק, בבקשות לא מבוססות ובהליכי סרק. בתיק הוצאה לפועל, מעצם טיבו, קיימות עשרות, ולעתים אף מאות, החלטות ביניים, שכאמור המועד להגיש עליהן בקשת רשות לערער הוא קצוב ומצומצם, ועומד על 15 יום בלבד, והמחוקק אף קבע כי ימי הפגרה יימנו במניין זה, למעט במספר עניינים מצומצם (ראו תקנה 128(ב) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1980, וכן בש"א (מחוזי חי') 16924/07 ירום נ' אוניברסיטת חיפה, (2007)). מתן אפשרות לערער על כל החלטת "ביניים", בזכות, במסגרת ערעור על החלטה בטענת "פרעתי", תביא לניהול הליכים כפולים ולעתים אף משולשים (במקרה בו העניין מוחזר לראש ההוצאה לפועל), ולהגברת העומס המוטל ממילא על המערכת. המערערים הפנו להחלטתו של כב' השופט י' טירקל ברע"א 6146/99 ברדוגו נ' הנבק הבינלאומי למשכנתאות בע"מ (לא פורסם, , 23.12.1999), בה צוין, אגב אורחא, כי במסגרת ערעור על החלטה בטענת פרעתי ניתן להשיג גם על החלטות שניתנו קודם לכן, וזאת בהפנייה להלכה הכללית בדבר "היבלעות" החלטות הביניים בגוף פסק הדין (ראו: רע"א 7152/94 שידלוב נ' קיהן, פ"ד מט(5) 309, 312 (1996)). עם זאת וכאמור, מדובר בהערת אגב בסופה של ההחלטה, שדחתה הבקשה מטעם אחר וממילא אין בה משום תקדים מחייב. 10. מהמורם לעיל עולה, כי כלל הטענות בערעור הנוגעות להחלטות, בין בטענת פרעתי ובין החלטות ביניים אחרות, דינן להידחות, למעט לגבי החשבון בירושלים שלגביו לא היתה התייחסות במסגרת ההחלטה בבקשה השנייה בטענת "פרעתי". בעניין זה כל שטוען המשיב הוא כי אין מחלוקת עובדתית אמיתית על גובה החוב, וכי העניין הוכרע במסגרת ההחלטה בבקשה השנייה בטענת "פרעתי". טענה זו של המשיב דינה להידחות: כפי שצוין לעיל, הבקשה השנייה בטענת "פרעתי" התייחסה במישרין לכלל החשבונות, הן בירושלים והן באלון שבות. לאור זה, הכיצד ניתן לטעון כי אין מחלוקת כלל על גובה החוב בחשבון בירושלים, שבגינו הוגשה מלכתחילה בקשת המימוש? זאת ועוד, משראש ההוצאה לפועל הנכבד לא דן בטענות הנוגעות לחשבון בירושלים, על אף שקיבל באופן עקרוני את הטענות לעניין החשבון באלון שבות אף כי ציין כי מאחר שהעניין אינו בסמכותו על המערערים להעלות הטענות בעניין זה בבית המשפט המוסמך, ככל שרצונם בכך, לא נוצרה פלוגתא מחייבת לגבי חשבון זה, וממילא אי הגשת ערעור על החלטה זו אינו מאיין את האפשרות להעלות הטענה בשנית, על מנת שתוכרע לגופה. משכך, ומאחר שמדובר בטענה שלא הוכרעה, מן הדין להחזיר את התיק לראש ההוצאה לפועל על מנת שיכריע בטענות הנוגעות לעצם קיום החוב בסניף בירושלים, בין לגופן ובין בקביעה לפיה הדיון בסוגיה זו אינו בסמכותו, מהטעמים שפורטו על ידו בהתייחס לטענות שעניינן החשבונות באלון שבות, אשר מקובלים גם עלי. 11. בסוגריים יוער, באשר לטענות בדבר היפוך נטלי הוכחה, כי על פי סעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, מהווה רשומה מוסדית, ובכללה רשומה בנקאית, ראייה לכאורה לאמיתות תוכנה. כך גם הוסכם בהסכם שנכרת בין הבנק לבין המערערים (ראו, לדוגמה, סעיף 11(א) להסכם הלוואה מיום 25.10.95, שצורף לחוות הדעת החשבונאית מטעם המערערים). בהתייחס לאלה, בבקשה למימוש משכון, אף אם אינו בסכום קצוב, די כי הזוכה יצרף את דפי החשבון שלכאורה מקימים את החוב שעל בסיסו מוגשת הבקשה על מנת להקים ראייה לכאורית לטענתו, ואין הוא צריך להוכיח "מבראשית" את גובה החוב. עם זאת ברי, כי אין מדובר בראייה חלוטה, ומשהוגשה מועבר הנטל לפתחו של החייב להוכיח הטענה כי דפי החשבון אינם מדויקים, או שהם חסרים וכיוצא באלה. עם זאת, נאמרים דברים אלה למעלה מן הצורך, שעה שהקביעה לפיה על המערערים (ולא על המשיב, כנטען על ידם) לפנות לבית המשפט המוסמך ככל שברצונם להשיג על גובה החוב נשוא המשכון, היא חלוטה משלא הוגש עליה ערעור במועד. עוד יצוין, כי על פי הפסיקה, אף אם קיימת מחלוקת כנה בנוגע לחוב בבסיסו של משכון לסכום בלתי קצוב, אין בכך כדי להפסיק את הליכי ההוצאה לפועל. 12. בטרם סיום יוער, כי במערכת היחסים בין הבנק ללקוח קיימים פערי כוחות אינהרנטיים לרעתו של האחרון. מאלה נגזרות חובות מיוחדות המוטלות על הבנק, ובכללן חובת נאמנות וחובת זהירות מוגברת. בענייננו, ובלי לקבוע מסמרות בעניין, נראה כי התנהלותו של המשיב כלפי המערערים לא היתה תמיד ראויה, ואף כי התמשכות ההליכים עליה מלין רבות בא-כוח המשיב בתשובתו נגרמה לא אחת בעטיים של המערערים, הרי שלפחות במסגרת הדיון בבקשה הראשונה בטענת הפרעתי, עת עברו כשבע שנים בין יום הגשת הבקשה לבין מועד מתן ההחלטה, מתוכן כארבע שנים בגין איחור בהגשת הסיכומים מצדו של המשיב, עיקר האשם מוטל לפתחו של האחרון דווקא. 13. בהתייחס לאלו נדחית הבר"ע, בכפוף לכך כי התיק יוחזר לראש ההוצאה לפועל הנכבד על מנת שיכריע בטענות המערערים בדבר גובה החוב העומד בבסיסו של המשכון, ככל שהוא מתייחס לחשבון בירושלים, כפי שנעשה לגבי הטענות שעניינן החשבונות באלון שבות. בנסיבות העניין כאמור, אינני עושה צו להוצאות. טענת פרעתיערעור