קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על נזקי שריפה ליקויים במושכר: בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופט חיים טובי) ב-ת.א. 63149/03, , מיום 12.07.07, שקיבל את תביעת המערערים בחלקה, כך שחייב את המשיב 1, יוסף ברלין, לשלם סך של 19,700 ש"ח בגין ליקויים במושכר, החזרת המצב לקדמותו וזיפות הגג, וכן חייב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪, ודחה את התביעה כנגד המשיב 2. העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא 1.        המערערת 1, גב' מרקוביץ זהבה (להלן: "המערערת"), הינה בעלת הזכויות במבנה המצוי ברחוב דנגור 41 בבני ברק (להלן: "המבנה" או "המושכר"). המערער 2, מר גרוס נחום (להלן: "המערער"), הוא בנה של המערערת, ומי שטיפל בהשכרתו של המבנה שבבעלותה. משיב 1, מר ברלין יוסף (להלן: "המשיב 1"), שכר את המבנה מן התובעת במשך כ-30 שנה, לצורך ניהול עסקו: "שבלונטקס - הפקת הדפסות ודפוס משי". משיב 2, מר ברלין שמואל (להלן: "המשיב 2"), הוא בנו של משיב 1, והועסק כשכיר בעסק. 2.        ביום 31.03.03 נחתם הסכם שכירות בין המערערת לבין המשיב 1, לפיו משיב 1 שכר את המבנה לתקופה של שנה מיום 01.04.03 ועד ליום 31.03.04, תמורת דמי שכירות בסך 2,600 ₪ לחודש בתוספת מע"מ (להלן: "הסכם השכירות"). דמי השכירות שולמו באמצעות 12 שיקים, אשר נמשכו לזכות המערערת ע"י המשיבים מחשבונו של קרוב משפחה, בוגונוביץ דן ז"ל (הנתבע 3 בתובענה שהוגשה לבית משפט קמא, ואשר נמחק עפ"י בקשת המערערים). ביום 29.07.03 פרצה שריפה במבנה, אשר עיקר הנזקים נגרמו לקירות המבנה מפיח.   ביום 10.09.03 הודיע משיב 1 למערערת, כי הנזק אשר נגרם מהשריפה השבית את עסקו, ובשל מחדלה להחזרת המושכר למצב שמיש, הוא נאלץ לעבור ולהפעיל את העסק במקום אחר, ולבטל את הסכם השכירות. בנוסף, דרש משיב 1 פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו, וביקש לבטל את השיקים אשר נותרו ברשותה של המערערת.   ביום 22.09.03 החזיר משיב 1 את החזקה במבנה ואת מפתחות המושכר לידי המערער, כאשר מתוך 12 השיקים שנמסרו למערערת, כובדו 4 שיקים בלבד, והשאר חוללו מסיבת אכ"מ ו/או ביטול חד צדדי.   3.        בתביעה שהוגשה לבית משפט קמא עתרו המערערים לחייב את המשיבים בתשלום יתרת שמונת השיקים שלא כובדו בגין דמי השכירות לתקופת הסכם השכירות, בסך 20,980 ₪, וכן לחייבם בגין חובות דמי שכירות מתקופות שכירות קודמות, בהן חוללו שיקים נוספים בסך כולל של 17,280 ₪, וכן בעבור חוב בגין זיפות הגג בסך 3,200 ₪. לעניין השריפה, ביקשו המערערים לחייב את המשיבים בתשלום עלות שיפוץ המושכר והשבתו לקדמותו, כל זאת בסך כולל של 54,870 ₪.   המערערים טענו בפני בית משפט קמא, כי המשיבים נטשו את המושכר ללא הודעה מוקדמת, ותוך הפרת הסכם השכירות, וכשהם נמנעים מלהחזיר את המושכר למצבו כפי שהיה כשקיבלו את החזקה בו. עוד הם טענו, כי המשיבים גרמו לשריפה ברשלנותם ועליהם לשאת בנזקי השריפה. מנגד, טענו המשיבים, כי אין הם אחראים לשריפה, וכי זו נגרמה בשל מערכת החשמל שהותקנה על ידי המערערים ולא עמדה בסטנדרדים של העסק, וכי בכל מקרה לא הייתה פגיעה במבנה בעקבות השריפה. עוד טענו המשיבים, כי החזירו את המושכר במצב כפי שנמסר להם למעט בלאי טבעי ואי ביצוע עבודות תחזוקה כנדרש, וכי המערערים מנעו מהם להיכנס למושכר ולבצע תיקונים ובכך מנעו מהם את האפשרות להקטין הנזק. באשר לדמי השכירות - טענו כי אינם חייבים בדמי שכירות מיום השריפה. לבסוף טענו כי המשיב 2 כלל אינו צד להליך.   4.        בית משפט קמא קיבל את תביעת המערערים באופן חלקי, דחה את התביעה בגין חובות דמי השכירות, וחייב את המשיב 1 לשלם למערערים סך של 19,700 ₪ בגין תיקון ליקויים הנובעים משינויים שנעשו במושכר על ידם.   בית המשפט דחה את טענת המערערים בדבר חבות המשיבים לשאת בעלות שיפוץ המושכר ובעלות תיקון נזקי השריפה.   באשר לחבות המשיבים לשאת בעלות שיפוץ המושכר, ציין בית המשפט, כי אינו מוצא, ולו ברמז דק, כי המשיבים התחייבו לשפץ את המבנה בתום תקופת השכירות. כך, ציין בית המשפט, כי סעיף 8 להסכם השכירות אינו מצביע על התחייבות של המשיבים לשפץ את המושכר בתום תקופת השכירות, אלא מדובר בהתחייבות לפינוי המושכר ולהשבתו במצב כפי שהיה במועד תחילת השכירות.   באשר למצב המושכר במועד תחילת השכירות וטענת המערערים כי המשיבים לא החזירו את המושכר כפי שהיה, קבע בית משפט קמא, כי המערערים לא הצליחו להביא ראיות בנוגע למצב המושכר, וכי אין בחוות דעת המומחה כדי להועיל להם, שכן המומחה ביקר במושכר כשנתיים לאחר השריפה, ולאחר שהמשיבים פינו המבנה. בית המשפט האמין לעדי המשיבים באשר למצב המוזנח של המושכר. בנוסף, למד בית המשפט על מצב המושכר מתוך חוזה המכר המקורי משנת 1964 בו רכשה המערערת את הנכס, שם צוין כי: ה"אולמות... תהיה להם רצפת בטון, ויהיו בלתי מטויחים". כך גם הודתה המערערת בחקירה הנגדית לגבי מצבו של המושכר כאשר הושכר לראשונה למשיב 1 כי: "רצפת הבטון הייתה ישרה, הייתה חדשה, לא היו מרצפות" וגם "אני לא יודעת אם היה טיוח, על גבי קירות הבלוקים כאשר המושכר היה בידי הנתבעים. יכול להיות, אני לא יודעת...". מהדברים הנ"ל, למד בית משפט קמא, כי המושכר נמסר למשיבים ללא ריצוף, כאשר קירות המושכר היו ללא טיח, וקבע כי לא הוכח שהמושכר הוחזר למערערים במצב שונה מהמצב שמסרו אותו בתחילת תקופת השכירות, למעט נזקי השריפה.   באשר לסיבה לפרוץ השריפה וחובת המשיבים לשאת בעלות נזקי השריפה - בית המשפט דחה את טענת המערערים כי השריפה פרצה בעקבות מעשי המשיבים, וכי לאור זאת אי תיקון נזקי השריפה מהווה הפרה של הסכם השכירות. בית המשפט קבע, כי המערערים לא הוכיחו את הסיבה לפרוץ השריפה, וכי לא חלה על המשיבים חובה לשאת בעלות תיקון נזקי השריפה. בתוך כך ציין, כי אומנם דו"ח חוקר השריפות, אשר הוגש על ידי המערערים קובע כי הסיבה לפרוץ השריפה הינה תוצאה של "חימום יתר (של פן תעשייתי לייבוש הדפסה)", ואולם, למסקנה זו הגיע חוקר השריפות בעקבות המידע שנמסר לו ע"י משיב 1, לפיו יתכן והמייבש נשכח דולק בסיום העבודה, ולא מתוך חקירה ובדיקה. בהקשר זה קיבל בית המשפט את עדות המשיב 1, לפיה אמירתו זו אינה מדוייקת ונאמרה כדי שיוכל להמשיך להפעיל את עסקו במקום, שכן המייבש היה מכוון על טרמוסטט, וככל הנראה הפחת לא עבד כראוי, וכי הדברים שאמר לחוקר השריפות נאמרו מיד לאחר האירוע ובטרם בחן את כל הנסיבות - כאמינה ומשכנעת.   זאת ועוד, בית המשפט סבר, כי טענת המערערים, לפיה המשיבים ביצעו עבודות חשמל לא חוקיות ומסוכנות שעלולות לגרום לשריפה - נטענה בעלמא, וללא הנחת תשתית ראייתית מספקת לביסוסה. המערערים לא הוכיחו טענתם, בדבר הוספת קו מתח על ידי המשיב 1, ולא הציגו ראייה כלשהיא לקשר בין הוספה זו לבין השריפה. לכן, קבע בית המשפט כי נטל השכנוע להוכיח כי המשיב 1 הוא שגרם בשל מחדליו, לפרוץ השריפה - לא הורם.   בהקשר זה, הוסיף בית המשפט וקבע, כי הוכח שהמערער מנע מהמשיבים לתקן את נזקי השריפה ולהסיר את הפיח מכותלי המבנה.   לעניין תיקון הליקויים האחרים אשר נגרמו כתוצאה משינויים שנעשו על ידי המשיבים במושכר במשך השנים, קיבל בית המשפט את טענות המערערים באופן חלקי, וחייב את המשיבים לשאת בעלות בסך 16,500 ₪ על מנת להחזיר את המצב לקדמותו. יחד עם זאת, דחה הטענות בכל הנוגע לחלונות במושכר לגביהם קיבל את טענת המשיבים כי מצבם נובע מבלאי טבעי וכי החבות לתקנם הינה על המערערים, כבעלי המושכר.   בית המשפט דחה את טענת המערערים לפיה על המשיבים לשלם את יתרת דמי השכירות בגין תקופת הסכם השכירות, זאת מאחר ומשיב 1 לא יכול היה להפעיל את העסק במושכר, ונמנע ממנו שימוש למטרה לשמה הוא שכר אותו. לפיכך, קבע כי המשיבים היו רשאים להימנע מתשלום דמי שכירות החל מיום 01.08.03. זאת ועוד, חברת החשמל ניתקה במקום את מערכת החשמל, ודרשה 50,000 ₪ כדי לחברו מחדש, וברור כי כאשר אין אספקת חשמל למושכר - המשיב לא יכול היה לתפעל את העסק. בית המשפט גם דחה את טענת המערערים לפיה יש לחייב את המשיבים בתשלום חובות בגין דמי שכירות לתקופה שקדמה לשריפה, וקבע כי המערערים לא הצליחו להוכיח חוב שכזה, נוכח עדותו הבלתי עקבית של המערער בדבר חוב דמי שכירות ובהעדר ראייה מוצקה לקיומו של החוב כאמור.   לעניין זיפות הגג, קבע בית המשפט, כי הוכח שעל המשיבים לשלם למערערים את תשלום החוב בסך 3,200 ₪. משיב 1 הודה כי התחייב לבצע את הזיפות בגג, אשר הופחת מדמי השכירות. אי לכך, טענת המשיבים לקיזוז עקב ביצוע זיפות בשנת 2002 נדחתה.   יצוין עוד, כי בית משפט קמא דחה את טענתם של המשיבים לעניין קיזוז ההוצאות שהוצאו על ידם בגין המעבר למושכר חלופי, ודחה את הטענה כי המשיב 1 נאלץ לבצע מעבר למושכר החלופי באופן "חפוז", מאחר ומתוך העדות התברר כי המשיב 1 תכנן מעבר למושכר אחר, בטרם אירוע השריפה.   לבסוף, דחה בית המשפט את התביעה כנגד המשיב 2 וציין, כי המשיב 2 מעולם לא חתם על חוזה השכירות, ומשכך, ומשלא הוכחה כוונת המערער כי המשיב 2 יהיה שוכר נוסף יחד עם אביו - אין אפשרות לחייבו בתשלום כלשהוא, במיוחד כאשר עילת התביעה הינה הפרת הסכם השכירות, עליו, כאמור, לא חתם המשיב 2.   טענות הצדדים בערעור   5.        לטענת המערערים, נודע להם לאחרונה, כי המשיבים העבירו את כל הפעילות העסקית והנכסים של המשיב 1 (כמו מכונות יקרות ערך ולקוחות) לחברה אחרת שהקים המשיב 2, וזאת עוד בטרם הסתיים הדיון בפני בית משפט קמא, והכל במטרה להתחמק מתשלום חובות ולכבד את פסק דינו של בית משפט קמא.   לגופו של עניין, טוענים המערערים, כי טעה בית משפט קמא כאשר לא חייב את המשיבים להשיב את המושכר למצבו טרם השכרתו. בתוך כך, הבהירו המערערים כי מעולם לא תבעו את שיפוץ המושכר על ידי המשיבים אלא רק את השבתו במצב כפי שהושכר, בהתאם להוראות הסכם השכירות, וכי כל התיקונים שדרשו הינם בגדר השבת המצב לקדמותו. בנוסף לטענתם, טעה בית המשפט כאשר קבע כי הם לא הוכיחו את מצב המושכר טרם השכרתו, שעה שהמבנה היה חדש לחלוטין ונמסר למשיבים "ישירות מהקבלן", וטעה כאשר העדיף את עדות עדי המשיבים בהקשר זה, וזאת נוכח הצהרותיו השונות של המשיב 1 לאורך השנים במסגרת הסכמי השכירות השונים עליהם חתם ולפיהם מצב המושכר תקין, נקי ומסודר.   עוד טוענים המערערים, כי טעה בית המשפט בקביעתו כי לא הוכח מקור השריפה, ובהעדפתו את עדות משיב 1, לפיה השריפה ארעה כתוצאה מחיווט לקוי, והסבריו באשר לדבריו לחוקר השריפות, תחת הודעתו של חוקר השריפות, לפיה השריפה פרצתה כתוצאה מחימום יתר של פן תעשייתי לייבוש הדפסה. בתוך כך, טוענים המערערים כי עדות המשיב 1 הינה עדות יחיד ובית המשפט לא נימק מדוע העדיף עדות זו על פני עדות חוקר השריפות.   עוד טוענים הערערים, כי מאחר והמשיבים החזיקו במושכר בעת השריפה חלים במקרה זה סעיפים 39 ו-41 לפקודת הנזיקין, כאשר לטענתם לא עמדו המשיבים בנטל לפי סעיפים אלה, ובתוך כך - לא הציגו ראיה לסתור את חוות דעתו של מומחה כיבוי האש ולא הוכיחו כי לא התרשלו. זאת ועוד, טוענים המערערים כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי לא הוכח שהמשיבים ביצעו במושכר עבודות חשמל לא חוקיות.   באשר לקביעת בית המשפט כי המערערים מנעו מהמשיבים לבצע תיקונים במושכר, טוענים המערערים כי המשיבים ביקשו לבצע את התיקונים הנ"ל רק חמישה חודשים לאחר שעזבו את המושכר, והדבר לא נעשה בתום לב.   עוד טענו המערערים כי טעה בית המשפט בקביעתו ביחס לבלאי טבעי בחלקים מן המושכר (למשל, החלונות) אשר תיקונו חל על המערערים. המשיבים מעולם לא טענו בפני המערערים על הפגמים ומעולם לא ביקשו לתקנם, וברור כי אין המדובר בבלאי טבעי.   המערערים טוענים, כי שגה בית המשפט כאשר דחה תביעתם בגין תשלום חוב דמי השכירות הן ביחס לתקופת ההסכם האחרון והן ביחס תקופות קודמות. באשר לחוב דמי השכירות ממועד השריפה - טוענים המערערים כי שגה בית המשפט בקביעתו כי אינם חייבים בחוב זה, מאחר ונותקה אספקת החשמל, והמושכר לא היה שמיש. בית המשפט התעלם מהעובדה שהמבנה הושכר As is, מבלי שהייתה למשיבים טענה כלשהי באשר לאספקת החשמל, והם אף חתמו במסגרת הסכם השכירות כי המושכר מתאים למטרותיהם. באשר לחובות דמי שכירות קודמים - טוענים המערערים כי מאחר והמשיבים טענו כי החליפו את השיקים המקוריים בשיקים חלופיים וכי פרעו את החובות הנ"ל, הרי שחל במקרה זה כלל ההודאה והדחה, ובהתאם נטל ההוכחה היה על המשיבים, והם לא עמדו בו.   לבסוף טוענים המערערים, כי שגה בית משפט קמא כאשר דחה את התביעה כנגד המשיב 2. לטענתם, האחרון ניהל בפועל את בית העסק, תוך שהוא מסתתר מאחורי כסות אביו על מנת להתחמק מחובות. בית המשפט התעלם מהתחייבותו האישית של משיב 2 לשלם את החוב בגין זיפות הגג בסך של 3,200 ₪ או לחילופין לזפת את גג המושכר בעצמו - התחייבות המעידה על מעמדו בעסק.   6.        המשיבים טוענים, כי טענות המערערים לעניין התחמקות מקיום פסק הדין על ידם, ולכאורה הברחת הנכסים על ידי משיב 2 - מהוות טענות חדשות שלא הופיעו בכתב התביעה, ואי לכך דינן להימחק.   עוד טוענים המשיבים, כי צדק בית המשפט בקביעתו כי אין לחייב את משיב 2, שכן הוא מעולם לא חתם על הסכם השכירות ולא הייתה כוונה לצרפו כשוכר נוסף, ולפיכך אין לו חבות אישית כלפי המערערים לעניין הסכם השכירות והחיובים מכוחו, וזאת למרות היותו מורשה חתימה כעובד בעסק.   לטענת המשיבים, צדק בית המשפט בקביעותיו השונות באשר לחבות המשיבים לשפץ המושכר ולשאת בעלויות שונות. בתוך כך, טוענים המשיבים, כי אכן אין בהסכם השכירות כל סעיף הקובע כי עליהם לשפץ את המבנה בתום תקופת השכירות, וכי לא הוכח שהשריפה פרצה כתוצאה מרשלנותם או ממחדלם. לטענתם, סביר כי השריפה קרתה בשל מחדלם של המערערים, אשר התקינו מערכת חשמל לא תקנית. ביחס לחוות דעת חוקר השריפות, טוענים המשיבים כי זאת מבוססת על עדות שמועה ונערכה שנתיים לאחר השריפה ומבלי שהחוקר ביקר במקום וכי בית המשפט היה רשאי שלא לקבלה ולעדיף תחתה את הסבריו של המשיב 1 ביחס לדברים שמסר לחוקר, עליהם התבססה חוות הדעת. לאור כל זאת, טוענים המשיבים - המבנה הוחזר תקין כפי שנקבע בהסכם השכירות, למעט נזקי השריפה, אשר אין לחייבם בהם.   באשר לטענת המערערים כי המשיבים לא עמדו בנטל המוטל עלים לפי סעיפים 39 ו-41 לפקודת הנזיקין - טוענים המשיבים כי טענה זו מהווה הרחבת חזית, שכן לא הועלתה בכתב התביעה ובסיכומים, ודי בכך כדי לדחותה. לגופו של עניין, טוענים המשיבים כי כלל "הדבר מעיד על עצמו" שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין כלל לא מתקיים בנסיבות המקרה דנן, וכי בכל מקרה קיים בענייננו "גורם זר מתערב" לפי סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין - התקנת מערכת חשמל לא תקנית על ידי המערערים - המנתק את הקשר הסיבתי.   לבסוף, טוענים המשיבים כי עיקר הערעור הינו על ממצאים עובדתיים, אשר הלכה היא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים שכאלה.   דיון   התערבות בקביעות עובדתיות   7.        בית משפט קמא קבע, כי בהתאם להסכם השכירות בין הצדדים לא מוטלת על המשיבים חובה חוקית לשפץ את המבנה בתום השכירות, אלא אך להחזירו במצב בו קיבלו אותו. באשר למצב המושכר - קבע בית המשפט כי המערערים לא הוכיחו את מצבו של המושכר לפני השכרתו, והעדיף את עדות עדי המשיבים לפיה המושכר לא היה במצב תקין (יצוין בהקשר זה כי ב"כ המערערים ויתר על חקירה נגדית של חלק מעדי המשיבים בשאלה זו), וקבע כי המושכר הוחזר באותו מצב בו נמסר, למעט נזקי השריפה. עוד קבע בית המשפט כי מצב החלונות במושכר נובע מבלאי טבעי ולא הוכח כי המשיבים אחראים לנזקי החלונות. בנוסף, קבע בית המשפט, כי המערערים לא הוכיחו את הסיבה לפרוץ השריפה, ובתוך כך לא הוכיחו כי מעשי המשיבים הם שגרמו לשריפה, וכן קבע כי לא הוכחה טענתם כי המשיבים ביצעו עבודות חשמל במושכר שהובילו לשריפה.   בהתבסס על הקביעות הנ"ל, שהינן קביעות עובדתיות שאין להתערב בהן, כפי שיפורט להלן, קבע בית המשפט כי אין לחייב את המשיבים בעלויות שיפוץ המושכר ובעלויות תיקון נזקי השריפה, כפי שנתבעו על ידי המערערים.   זאת ועוד, בית משפט קמא קבע, לאחר ששמע את הצדדים ובחן את הראיות כולן, כי מצב המושכר לאחר השריפה לא אפשר לעשות בו שימוש למטרה לשמה הושכר, ובמיוחד נוכח העדר חיבור חשמל. המדובר בקביעה עובדתית שאין להתערב בה., ואשר בהתבסס עליה קבע בית המשפט כי המערערים אינם זכאים לתשלום דמי שכירות מיום 01.08.03. מה גם שהמערערת הודתה בעדותה כי מצב המושכר לאחר השריפה אינו מאפשר השכרתו. בנוסף, קבע בית המשפט, גם כן כטענה עובדתית שאין להתערב בה, כי לא הוכח חוב דמי שכירות בגין תקופות קודמות.   הלכה היא כי ערכאת הערעור תמעט להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדויות והתרשמה התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים. התערבות מסוג זה תעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם הגרסה העובדתית שאומצה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת, או שהיא תוצאה של התעלמות מראיות שהוצגו בפניה. לא כך הם פני הדברים במקרה זה. בית משפט קמא בחן את הראיות, שמע את העדים והתרשם מהם וקבע לגביהם ממצאי מהימנות, ובהתבסס על כך קבע את קביעותיו הנ"ל ונימק אותן היטב, ולא מצאתי מקום להתערב בהן.   יפים לעניין זה דברי כב' השופט דנציגר ב-ע"א 8589/06 שפיגל נ' איינס ( 14.05.08):   "הלכה מושרשת וידועה היא כי לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות שאותן קבעה הערכאה הדיונית, לאחר שהוצגו בפני הערכאה הדיונית ראיות ונשמעו בפניה עדויות ולאחר שהעריכה את מהימנותם של העדים וקבעה ממצאים העובדתיים, בהתבסס על מארג הראיות הכולל שהוצג בפניה. התערבות בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית תעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים בהם נפל בהכרעתה של הערכאה הדיונית פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהממצאים שקבעה ערכאה זו אינם מבוססים על פניהם...".   הסיבה לפרוץ השריפה - טענת הדבר מעיד על עצמו   8.        כאמור, גם קביעת בית משפט קמא בעניין אי הוכחת מקור השריפה הינה קביעה עובדתית שאין להתערב בה. יחד עם זאת, טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי לא הוכח מקור השריפה, וזאת לאור סעיפים 39 ו-41 לפקודת הנזיקין. מנגד, טוענים המשיבים כי טענה זו הינה הרחבת חזית אסורה. בחינת כתב התביעה וסיכומי המערערים, מעלה כי אכן טענה זו לא נטענה בפני בית משפט קמא. ואכן ככלל אין לאפשר העלאת טענות חדשות בשלב הערעור אם אלה לא עלו ולא נדונו בערכאה הדיונית, ובמיוחד כאשר מדובר בטענות עובדתיות או טענות המשלבות פן עובדתי ופן משפטי, זאת משום ששאלות מסוג זה אין אפשרות לבררן כהלכה בלא תשתית ראייתית, אותה ניתן להניח בערכאה הראשונה בלבד (ע"א 398/79 מנגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 432). יחד עם זאת, יתכנו מקרים שבהם תהא ערכאת הערעור נכונה לסטות מאותו הכלל ולפתוח את הדלת לטענות חדשות, וזאת אם מדובר בטענות משפטיות או בטענות הנשענות על נתונים עובדתיים שהוכחו ובהסקת מסקנות מאותם נתונים. כך ציין כב' השופט בך ב-ע"א 682/82 בן אריה נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לז(2)589, בעמ' 595: "כאשר מדובר בטענות משפטיות או בטענות, המתייחסות להסקת מסקנות מעובדות מוכחות, נוטה בית המשפט, בדרך כלל, להקל, ומאפשר את השמעתן, אף אם לא נטענו בערכאה הראשונה".   אינני בטוחה כי זה המקום לאפשר העלאת הטענה החדשה בערעור, שכן מדובר בטענה בסיסית בעניין נטלי הוכחה, אותה היה מקום להעלות כבר בפני הערכאה הראשונה. מה גם שאין המדובר בטענה משפטית גרידא, כי אם בטענה הדורשת מהמשיבים להוכיח, מבחינה עובדתית, כי לא התרשלו, ודי בכך כדי לדחותה. בכל מקרה, לאור הממצאים העובדתיים כפי שנקבעו על ידי בית משפט קמא, יש לדחות הטענה לגופו של עניין. בית משפט קמא דחה את גירסת חוקר השריפות באשר לסיבה לפרוץ השריפה, כאשר החוקר ביקר במקום כשנתיים לאחר השריפה וגירסתו התבססה בעיקרה על דברי המשיב 1 בפניו, לפיהם יתכן ונותר פן דלוק, וקיבל את הסבריו של משיב 1 בעדותו, לפיהם הדברים נאמרו מיד לאחר השריפה, ועוד בטרם ידע מה בדיוק קרה, ועל כן הערכתו לא הייתה מדוייקת. בית המשפט קבע, כי עדות המשיב 1 בעניין זה מהימנה, וקבע כי לא הוכחה הסיבה לפרוץ השריפה. בנוסף, קבע בית המשפט, כי לא הוכח שהשריפה פרצה בשל שימוש רשלני במושכר על ידי המשיבים. זאת ועוד, בית המשפט קבע, כי לא הוכח כל קשר בין מעשי המשיבים הנטענים על ידי המערערים בדבר הוספת קווי חשמל לבין פרוץ השריפה. די בכל אלה כדי לדחות הטענה גם לגופה, ונראה כי אם הייתה ניתנת ההזדמנות למשיבים להשיב לטענות אלה בפני הערכאה הראשונה, היו עומדים בנטל המוטל עליהם.   חיוב המשיב 2 והטענה בדבר "הברחת נכסים"   9.        בית משפט קמא קבע, ובצדק, כי אין לחייב את המשיב 2, ודחה את התביעה נגדו, מאחר ועילת התביעה נסמכה על הסכם השכירות, עליו המשיב 2 אינו חתום, אלא רק המשיב 1. בית המשפט הסתמך בקביעתו גם על עדות המערער 2 בפניו, שהודה כי המשיב 1 הוא השוכר היחיד של המבנה, וכי המשיב 2 לא חתום על הסכם השכירות, ואף הסביר כי החתים את המשיב 1 בלבד שכן "ביקש לשמור על רצף של אחריות לגבי המושכר".   אכן, המשיב 2 עבד בעסק של אביו כשכיר, ניהל את העבודה, ואף היה מורשה חתימה, ואולם אין הוא חתום על הסכם השכירות מכוחו תבעו המערערים, וההסכם נחתם, כאמור, על ידי המשיב 1 בלבד, כפי שגם נעשה במשך עשרות שנים קודם לכן. עדויות הצדדים בפני בית משפט קמא אינן מצביעות על היות המשיב 2 כבעלים, אלא אך מנהל בעסק, שלא היה קשור לענייני השכרת המושכר, וכפי שקבע בית משפט קמא, אין בהיותו של משיב 2 מורשה חתימה, כדי לחייבו מכוח הסכם השכירות.   לאור זאת, צדק בית המשפט כאשר דחה את התביעה כנגד המשיב 2.   כאמור, טוענים עוד המערערים, כי נודע להם לאחרונה, כי המשיבים העבירו את כל הפעילות העסקית של המשיב 1 לחברה אחרת שהקים המשיב 2, וזאת עוד בטרם הסתיים הדיון בפני בית משפט קמא, והכל במטרה להתחמק מתשלום חובות ולכבד את פסק דינו של בית משפט קמא על ידי תשלום הפיצוי שנפסק שם לטובתם. אומנם ספק אם מדובר בהרחבת חזית, כפי שטוענים המשיבים, שכן מדובר, ככל הנראה במידע חדש שנודע למערערים לאחר מתן פסק הדין נשוא הדיון. ואולם, לגופו של עניין, אין בטענה זו כדי להועיל למערערים, שכן נטענה בעלמא, ומבלי שיפורט מקור הידיעה החדשה ומבלי שתובא אסמכתא לאמיתותה, ואין בה די כדי לשנות את החלטת בית משפט קמא בעניין חיוב המשיב 2. סוף דבר   10.      בענייננו, כל פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס על קביעות עובדתיות, מבוססות ומנומקות כדבעי, ולא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא כפי שמפורטות לעיל. לפיכך טענות המערערים בעניין הוכחת מצב המושכר עובר להשכרתו, הוכחת מקור השריפה, חיוב המשיבים בתשלום עלויות השיפוץ והשבת המצב לקדמותו וכן בעניין החובות בגין דמי השכירות - דינן להידחות. זאת ועוד, וכפי שציינתי לעיל, יש מקום לדחות גם את טענות המערערים בדבר חיוב המשיב 2 וב"הברחת הנכסים".   לאור כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות.   המערערים ישלמו למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין. ליקויים בדירה בשכירותערעורשכירותשריפה