קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על קובלנה פלילית לשון הרע: השופטת ד' ברלינר, סג"נ - אב"ד: 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת נ' רביב) בק"פ 24/03, , בו זוכו המשיבים מעבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: החוק), אשר יוחסה להם בקובלנה פלילית, אותה הגישה המערערת. הקובלנה 2. המערערת, קבוצת לב אופיר בע"מ, והמשיבה מס' 1, אור עד מהנדסים (1987) בע"מ (להלן: אור עד), עוסקות באספקה וייצור של גופי תאורה, ומתחרות על אותו פלח שוק. המשיב מס' 2, מר אבי בלומנפלד (להלן: בלומנפלד), הינו סמנכ"ל אור עד. המערערת הגישה קובלנה פלילית שבה מיוחסת לאור עד ובלומפנלד (להלן: המשיבים) עבירה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק). הקובלנה מושתתת על שני מכתבים ששוגרו על ידי המשיבים בהתייחס לגופי תאורה שסופקו על ידי המערערת. הטענה "המכוננת" אותה העלתה המערערת, הן בסיכומיה בבית משפט קמא, ובדיעבד גם בערעור, הינה, כי הקובלנה אינה עוסקת בטיבם ואיכותם של מוצרי התאורה שלה, אלא מכוונת להתנהלותם של המשיבים. אלו, הכפישו את המערערת ומוצריה בכדי לשנות את החלטות הגופים אשר העדיפו את מוצרי המערערת על פני מוצריהם, ומכאן הקובלנה. המכתבים 3. המכתב הראשון, אליו מתייחסת הקובלנה, שוגר ביום 12.2.03 לשר התחבורה דאז, מר צחי הנגבי (קו/1). למכתב זה מכותבים הנספח הכללי בשגרירות ארה"ב, מר מיכאל קרול; מנכ"ל לשכת מסחר ותעשייה- ישראל-אמריקה, גב' נינה אדמוני, וכן מנכ"ל מע"צ, מר עמי לקס. במכתב מציינים המשיבים את הפרטים הבאים: א. במהלך חמש עשרה השנים האחרונות, מספקת אור עד גופי תאורה של חברת התאורה האמריקאית “COOPER LIGHTING" (להלן: קופר) לפרויקטים של מע"צ; ב. לפני כשלוש שנים החלה מע"צ לקלוט גופי תאורה אשר מיובאים על ידי המערערת ומיוצרים בצרפת על ידי חברת RANGI (להלן: רנג'י), ובאיטליה על ידי חברה בשם GRECHI (להלן:גרקי); ג. קליטת גופי תאורה אלה בוצעה באמצעות עבודת הכנה שנמסרה למשרד יעוץ ג.א. בירנבאום (להלן: ג.א. בירנבאום) בהנהלת הגב' ג'ורג'י בירנבאום (להלן: בירנבאום). מע"צ אישרה את גופי התאורה על פי בדיקותיה של ג.א. בירנבאום. ד. ג.א. בירנבאום היא נציגתה בארץ של מעבדה איטלקית, המצויה בקשרי מסחר עם חברת גרקי, ולכן אינה יכולה להיחשב "מעבדה בלתי תלויה" לפי דרישות מע"צ וכפי שנטען על-ידה; ה. מע"צ החליטה לאמץ סטנדרט בדיקה אירופאי במקום סטנדרט אמריקני, רק מרגע שנקלטו גופי התאורה של גרקי. מכאן עולה החשש שהדבר נועד להעדפת גופי תאורה אלה על פני גופי תאורה אחרים, וכי הקריטריונים "המותאמים" ימנעו מהיצרנית האמריקאית אשר המשיבים הם סוכניה, את האפשרות להתמודד בשוק; ו. המשיבים יוצאים נגד "תפירת קריטריונים שיוציאו את גופי התאורה של קופר מיכולת להתמודד בשוק, נגד שינוי קריטריונים, שנקבעו אך לאחרונה, ונגד יצירת מערכת חדשה על ידי יועצים הנוגעים בדבר ומעורבים באישור והעדפת גוף תאורה ספציפי" (קו/1, פסקה 19, עמוד 4); ז. המשיבים כותבים, בין השאר, כי גוף תאורה מאלה שאושרו להתקנה על ידי מע"צ נשלח על ידם למעבדה בארה"ב "ונקבע כי נתוניו הפוטומטרים האמיתיים של גוף התאורה מתוצרת GRECHI אינם הנתונים המסופקים ע"י הספק (קבוצת לב אופיר). למעשה מתהדר היצרן (GRECHI) וסוכנו הישראלי ברמת סינוור נמוכה מ-10% בעוד שרמת הסינוור בפועל גבוהה בהרבה (TI - כ-13%) ועולה על הרמה המקסימלית המותרת (10 - TI) וזאת בניגוד לנתונים המסופקים ע"י היצרן וסוכנו. ופרושו רמת סינוור גבוהה מהמותר והצבתו של גוף התאורה בכבישים מהווה סכנת חיים - פשוטו כמשמעו)" (ק/1, פסקה 9, עמוד 3). הרקע למכתב זה הוא ירידה חדה בביקוש מצד מע"צ לגופי התאורה של קופר כשלצדה, במקביל, עליה משמעותית בביקוש למוצרים מבית היוצר של רנג'י או של גרקי. המערערת הייתה סוכן מורשה של חברות אלה, המשתפות פעולה ביניהן, ומייצרות גופי תאורה זהים תחת שמות שונים. ככל הנראה נטרדה קופר ממצב זה ולכן פנתה לעזרת גורמים שונים, ביניהם הנספח הכלכלי בשגרירות ארה"ב ולשכת המסחר ישראל-אמריקה. בית משפט קמא קבע כי אילו נשענה הקובלנה על המכתב הראשון בלבד, היה מקום להביא את ההליך הפלילי בעבירת לשון הרע לסיומו כבר בשלביו המוקדמים, זאת משום ש"בקושי ניתן לאתר כאן דברי לשון הרע על הקובלת" (פסקה 3, עמוד 3 להכרעת הדין). הקורא הסביר, כך אליבא דבית משפט קמא, אינו נעצר אחרי צמד המילים "נתונים אמיתיים" ואמור לקרוא את המכתב בשלמותו. בצורה כזו יבין הקורא שמע"צ אישרה את הפנס של היצרן גרקי על סמך בדיקות שנעשו עבורה על ידי יועץ חיצוני, וכן שהמערערת, שאינה היצרנית של גופי התאורה אלא היבואן שלהם, "חיה" ביחס למה שקשור לנתונים הפוטומטרים של אותם גופי תאורה... ומספקת את הנתונים שסופקו לה על ידו" (שם, פסקה 3). למסקנה זו הגיע בית משפט קמא מהנאמר בקטע שלאחר הדברים המודגשים לעיל. 4. המכתב השני (קו/2), הנושא את התאריך 29.5.2003, מוען לארבעה בעלי תפקידים בעיריית פתח תקווה, ביניהם ראש העיריה ומבקרת העיריה. כמו כן מוען המכתב לשני מהנדסים במשרד תכנון חשמל, מנכ"ל החברה לפיתוח פתח תקווה, מהנדס החברה וכן למבקר המדינה. נושא המכתב הוא "תאורה ברח' ז'בוטינסקי- פ"ת", כאשר גם לענין זה מדובר בהעדפת גופי תאורה שסופקו ע"י המערערת. מתוכן המכתב עולה כי לפרויקט זה נבחרו להתקנה על עמודי תאורה גבוהים פנסים מדגם "גלווינג G-18" של חברת GARDCO מארה"ב (להלן: "גרדקו") ופנסים של קופר להתקנה על עמודי תאורה נמוכים. בשלב מסוים הוחלפו הפנסים שנועדו להתקנה על עמודים נמוכים בפנסים של חב' "גרדקו". המערערת היא גם היבואן של הפנסים מתוצרת "גרדקו". המשיבים בדקו את הפנסים שהותקנו ברח' ז'בוטינסקי והם מדווחים במכתבם על הממצאים הבאים: "הופתענו לגלות שהרפלקטור (המהווה את לב הפנס) אינו הרפלקטור המקורי כמופיע בקטלוג וכפי שהוצג למיטב ידיעתנו בפני מהנדס החשמל של העיריה וכל הגורמים המוסמכים, ואילו בפנסים המותקנים בגובה נמוך אין מקום להכיל את ציוד ההדלקה כמתחייב מהוראות התחזוקה הקבועות של עירית פ"ת". בהמשך כותבים המשיבים: "לידיעתנו גוף התאורה שהוצג מלכתחילה לעירית פ"ת ולמהנדס היועץ הכיל רפלקטור מקורי אמריקאי כמופיע בקטלוג המקורי, נספח ב'; בגופי התאורה שסופקו בפועל מותקנים רפלקטורים ירודים באיכותם שמקור ייצורם אינו ידוע. צורת התקנה של הרפלקטור הנ"ל מוזרה מאוד !!! הרפלקטור מותקן הפוך !! נראה בברור שברפלקטור קיים פתח להתקנת בית הנורה ואילו בפנסים שסופקו בית הנורה ממוקם בצד נגדי למקום המיועד לו". מסקנתם של המשיבים הינה כדלקמן: "אין כל התאמה וגם לא יכולה להיות התאמה בין החישובים התאורטיים שבוצעו על ידי המתכנן לשימוש בגופים אלו בפרויקט הנדון לבין התוצאות האוריות המתקבלות ע"ג המיסעה בהתאם לדרישות מדדי האיכות עפ"י הנחיות משרד התחבורה. אין כל אפשרות לחשב את נושא הסינוור". עוד כותבים המשיבים כי ציוד ההדלקה "מותקן בצורה חובבנית" על גבי עמודים נמוכים בצדי הכביש. בהמשך המכתב מתייחסים המשיבים לגופי התאורה שסופקו על ידי המערערת למע"צ: "קבוצת לב אופיר ספקית גופי התאורה לנת"צ ז'בוטינסקי, סיפקה אלפי גופי תאורה תוך תרמית טכנית, גדולה מאוד שבוצעו בנתונים הפוטומטרים של גופי התאורה שהותקנו בכבישי מ.ע.צ, בכביש "חוצה ישראל" ובנתיבי איילון וכבישים מהירים, שכתוצאה מתרמית זו הותקנו פנסים שאינם עונים לדרישות שנקבעו ע"י המזמינים (מ.ע.צ, חברת דרך ארץ), גופי התאורה בעלי רמת סינוור גבוהה מהמותר ומהווים סכנת חיים לנהגים (נספח ה' - מכתב תלונתנו לשר התחבורה)" (קו/2, עמודים 2-3). הפיסקה המצוטטת לעיל - וליתר דיוק, התרמית, בשתי הווריאציות שלה בפיסקה הנ"ל, דהיינו: "תרמית טכנית גדולה מאוד", וכן, "תרמית" שכתוצאה ממנה "הותקנו פנסים שאינם עונים לדרישות" - עומדת במוקד הדיון בפנינו. המערערת טענה כי מדובר בהוצאת לשון הרע כמשמעותה בסעיף 6 לחוק, שעל כן הוגשה הקובלנה. המשיבים טענו שלא הוכחה "כוונה לפגוע" - היסוד הנפשי הדרוש להתגבשות העבירה של לשון הרע. לחילופין טענו שעומדות להם הגנת "אמת הפרסום" לפי סעיף 14 לחוק, וכן הגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק. 5. הכרעת הדין כפי שהוזכר לעיל, באשר למכתב הראשון קבע בית המשפט כי מדובר בפרסום שספק אם יש בו לשון הרע ואין בו ראיה לכוונה לפגוע, זאת, גם תוך התחשבותו ביריבות העסקית הקודמת בין שתי החברות. מטרת המכתב לא הייתה להוקיע את התנהלות המערערת, אלא להביא לשינוי קריטריונים שאומצו על ידי מע"צ. נקדים מאוחר למוקדם ונציין כי על קביעתו זו של בית משפט קמא - אין המערערת חולקת. באשר למכתב השני קבע בית משפט קמא כי אכן מדובר בלשון הרע. המשיבה ביקרה את גופי התאורה שסופקו תוך שימוש בלשון חריפה: "תרמית טכנית" ו"תרמית גדולה מאוד". לשון זו אינה יכולה להתפרש כחפה מכל כוונה לפגוע במוניטין של המערערת, גם אם כוונת המכתב הייתה חיובית. לפיכך, יסודות העבירה של לשון הרע, ככל שהם נלמדים מהמכתב השני - הוכחו. יחד עם זאת, נקבע כי הנאשמים (המשיבים) הוכיחו את האמור במכתב ברמה הנדרשת מהם. על כן עומדת להם ההגנה שבסעיף 14 לחוק, קרי: אמת דיברתי. 6. ספציפית, קבע בית משפט קמא את הממצאים הבאים: א. באשר לרפלקטור שהותקן בפנס - מר דוד גפן (להלן: גפן), מנהל תחום תאורת החוץ אצל המערערת, אישר שהרפלקטור הנ"ל "אינו מקורי" (פרוטוקול מיום 31.5.2005, עמוד 6). לדבריו, המרת הרפלקטור המקורי באחר סותרת את הדרישה המפורשת במפרט הטכני של המכרז לפרויקט ברח' ז'בוטינסקי לפיה: "הרפלקטור לכל אחד מדגמי הפנסים יהיה מקורי של היצרן..." (סעיף 08.15.02 למפרט נ/6). המניע להחלפת הרפלקטור המקורי הנדרש באחר - הוזלה כספית ולא שיפור איכויות (כפי שנטען בתחילה על-ידי גפן). המערערת היא ש"באה עם הרעיון של המרת הרפלקטור המקורי באחר, משום שכך יכלה לסייע לקבלן הזוכה לדבוק בזכייתו תוך שהיא מספקת לו את המוצר שלה, והיה מי שהסכים לאחר המכרז לוותר על תנאי מפורש מתנאיו" (פסקה 6, עמוד 8 להכרעת הדין). ב. התקנת בית המנורה - המרת הרפלקטור המקורי ברפלקטור אחר, חייבה גם שינויים "מבניים". טענת המשיבים לפיה בית המנורה שברפלקטור החלופי הותקן לא במקום שיועד לו על ידי המתכנן אלא בצד הנגדי, באופן שהחור המקורי שנועד לקלוט את בית המנורה נותר חשוף - אושרה על-ידי גפן. גפן אמר בעדותו כי צורת ההתקנה של בית המנורה ברפלקטור הייתה שונה מצורת ההתקנה של הרפלקטור בפנס האיטלקי (פרוטוקול מיום 23.5.2005, עמוד 32). גם בתמונות נ/1 ונ/3 ניתן לראות בבירור שהחור המקורי נשאר גלוי ומיותם; ג. החישובים הפוטומטריים - המשיבים טענו כי השינוי המבני גרם לאי התאמה בין החישובים הפוטומטריים שבוצעו על ידי המתכנן לבין "התוצאות האוֹריות" החדשות, וכן שאין כל אפשרות לחשב את רמת הסינוור. "גם טענה זו נכונה היא" (פיסקה 8 להכרעת הדין). גפן אישר כי: "אין ספק שזה לא זהה מבחינת ההתנהגות הפוטומטרית" (פרוטוקול מיום 31.1.2005, עמוד 7). בהמשך טען כי השונות היא חסרת משמעות, אלא שטענה זו אינה נתמכת בשום ראיה. בית משפט קמא הגיע למסקנה שלא קיימים חישובים פוטומטריים נכונים ועדכניים. למערערת הוצגה דרישה להעמיד לעיון המשיבה את החישובים העדכניים - אלא שהדרישה לא נענתה. עד סוף הדרך מה שהוצג הוא החישובים המקוריים המצויים ב-נ/10, ואלה אינם משקפים את "התוצאות האוריות החדשות"; ד. חוות דעת מומחה: מטעם המשיבים הוגשה חוות דעתו של פרופ' נאמן (להלן: המומחה) - המומחה חיווה דעתו בנוגע לתפקוד שני הרפלקטורים, ואמר שתפקוד הרפלקטור האמריקאי שונה מזה האיטלקי מכיוון שהאחרון עשוי יחידה אחת ללא סיגמנטים, דבר אשר אינו מאפשר בדרך כלל השגת יעילות כמו ברפלקטור בעל סיגמנטים, דוגמת האמריקאי. בנוסף אמר המומחה, כי התקנת בית המנורה בצד ההפוך של הרפלקטור נראית לו כאלתור והתוצאה היא: "הקטנה בכמות האור" (עמוד 23-24 לחוות הדעת). הדבר "פוגם בתפקוד גוף התאורה כולו" (פרוטוקול מיום 4.12.2006, עמוד 75). אף אחת מקביעותיו של המומחה לא נסתרה; ה. מסקנתו של בית משפט קמא על רקע האמור לעיל היתה כי המשיבים דייקו בדברים שנאמרו במכתב השני באשר למה שסופק לעיריית פתח תקוה: "מה שסופק בפועל הוא בדיוק מה שנטען על-ידי הנאשמים" (פסקה 10, עמוד 12 להכרעת הדין). החישובים הפוטומטריים שהוגשו - אינם הולמים את המצב, שהרי הם מתייחסים למה שצריך היה לספק ולא למה שסופק; ו. המערערת, הגם שאינה הזוכה במכרז אלא הספקית של גופי התאורה - היתה מעורבת מול אנשי העירייה בעיצוב המכרז והיה לה ענין רב בפרויקט. המערערת היתה שותפה לדיונים בהם נקבע המיפרט ולא דיברה על תחליפים בשלב הדיונים; ז. הרעיון להחליף את הרפלקטור המקורי בתחליף זול (המקורי עולה פי 8 או 10 מהתחליף) נולד רק בשלב המסחרי, והמהנדס המתכנן של הפרויקט, מר קרביץ (להלן: קרביץ) אפילו לא ידע על כך עד שבלומנפלד הפנה את תשומת לבו לכך, ולטענתו הוא הופתע מהגילוי. קרביץ, אמנם אישר בכתב ביום 23.7.03 (ק/4) - כי הפנסים אושרו עם הרפלקטור התחליפי ולא המקורי - אולם אישור זה לוקה בפגמים שונים (שנמנו על-ידי בית משפט קמא), אין בו הגיון, והוא אינו משנה לענין הנתון העובדתי דלעיל, קרי: כי הרפלקטור שסופק אינו זה שלאספקתו התחייבו במכרז. למעט אישור זה (ק/4), בכל החומר שהוגש אין אף פרוטוקול, סיכום ישיבה או דיווח אחר כלשהו, שממנו ניתן ללמוד שהפנסים G-18, שאליהם מתייחס מכתבם של המשיבים, הוצגו בפני הגורמים המוסמכים לאחר שהוכנס בהם השינוי המבני, נבחנו ואושרו, ואין אישור כלשהו לשינוי המבני שעברו הפנסים האלה. 7. כפי שצוטט לעיל ההיבט הנוסף של התרמית לה טענה המערערת במכתב קו/2 היה סיכון הנהגים כתוצאה מרמת הסינוור בפנסים שהותקנו: "כתוצאה מתרמית זו... הותקנו... גופי תאורה בעלי רמת סינוור גבוהה מהמותר ומהווים סכנת חיים לנהגים..." (קו/2, עמוד 2). לאחר דיון ארוך ומקיף, קיבל בית משפט קמא, חלקית לפחות (כך ניתן להבין), את עמדת המשיבים גם לגבי עניין זה. חלקית- משום שאין בהכרעת הדין התייחסות מפורשת לשאלת הסיכון לנהגים אלא לרמת הסינוור (כאשר הסיכון לנהגים הוא מטבע הדברים פונקציה של רמת הסינוור). בשורה התחתונה קבע בית משפט קמא כי הפנס שנמצא מתאים לדרישות מע"צ, הוא פנס בעל עקומה פוטומטרית שסף הסנוור שלה נמוך מ-10%. בפועל, הפנס שהותקן הוא בעל רמת סנוור גבוהה מ-10%: "ב-3 מקרים רמת הסנוור עולה על 10%". ממצא זה- נקבע על ידי מומחה מטעם ההגנה, ואליבא דבית משפט קמא: "נאמנים עלי חוות דעתו ועדותו שהייתה ללא פגם" (פסקה 18, עמוד 19 להכרעת הדין). למסקנה זו הגיע בית המשפט לאחר דיון מפורט שכלל התייחסות למאפייני הפנס שהותקן לעומת הפנס שהוזמן. מסקנתו זו של בית משפט, שעליה נשענת למעשה הכרעת הדין - תיבחן בהמשך. 8. נושא נוסף שנבחן על ידי בית משפט קמא הייתה התנהלותם של הגופים הרלוונטיים והמערערת עובר לכתיבת המכתבים. לפני שליחת המכתבים פנו המשיבים למע"צ בבקשה לקבל את הנתונים הפוטומטריים של הפנס שנבחר. לגרסתם, בניגוד למקובל, בקשתם סורבה בטענה שהנתונים הללו הם קנייניה של המערערת שהזמינה את הדו"ח מבירנבאום (עדות בלומנפלד, פרוטוקול מיום 15.1.2007, עמוד 79). בסופו של דבר, מהנדס התאורה של המשיבה, מר ירמולסקי, קיבל את נתוני העקומה הרלוונטית מבירנבאום, ובעזרת תוכנה אמריקאית מצא שהפנס הינו SEMI CUTOFF. לאחר מכן פנו המשיבים לשלושה בעלי תפקידים במע"צ, עם האינפורמציה שבידם והתשובה שקיבלו הייתה כי הפנס עומד בדרישות, ולראיה הדו"ח של בירנבאום (פרוטוקול מיום 15.1.2007, עמוד 81). או אז נשלח המכתב הראשון. לאחר ששוגר המכתב השני, אך לפני שהוגשה הקובלנה, פנו המשיבים גם למעבדה גרמנית, כדי לבדוק פעם נוספת את הממצאים, וגם בדיקה זו אישרה את המסקנה שהפנסים שהותקנו הם למעבדה זו הם NON-CUTOFF (ראה עמודים 18-20 לחוות דעתו של המומחה). סיכום כל האמור לעיל מוליך, לדעת בית משפט קמא, למסקנה, כי המשיבים אמרו אמת במכתבם הראשון כאשר ציינו כי נתוניו הפוטומטריים האמיתיים של גוף התאורה (מסוג גרקי) אינם הנתונים המסופקים על ידי הספק. באשר למכתב השני העומד במוקד הדיון כרגע: לאור עדותה של בירנבאום; בדיקות המעבדה שבוצעו; מסקנותיו של המומחה, ומנגד- עדותו של גפן והקטלוג המקצועי של המערערת - נקבע כי צמד המילים שנבחר "תרמית טכנית"- אינו חוטא לאמת. בפרסומים שבגינם הוגשה הקובלנה יש "עניין לציבור" ובזה מתקיים התנאי הנוסף הדרוש לפי סעיף 14 לחוק, על מנת שהגנת "אמת הפרסום" תעמוד למשיבים. מע"צ היא גוף ציבורי האמור להיות נאמן לדרישות הסף שהוא מציב, במיוחד כאשר מדובר בנושא בטיחותי כרמת הסנוור של תאורת דרכים. את שיגור המכתב נימק בלומנפלד בכך ש"לא יתכן שאחרי מכרז משנים סוג של רפלקטור מה גם ששמים רפלקטור מפנס אחר הפוך ועם חור..." (פרוטוקול מיום 15.1.2007, עמוד 82). המשיבים לא שיגרו מכתביהם אלא לאותם גורמים שהיו מעורבים ישירות בעניין או צריכים להיות מעורבים בו, ולא עשו פומבי לביקורתם, ובכך ראה בית משפט קמא נדבך נוסף לעניין קבלת ההגנה של אמת דיברתי. טענתם של המערערים, לפיה לא ניתן לדבר על תרמית כאשר המרומה (עיריית פתח-תקווה) מאשר שלא רומה- נדחתה. מדובר בגופים ציבוריים המופקדים על שירות לציבור, והציבור הוא שמרומה כאשר דרישות שהוצבו על ידי הרשויות לטובתו מוגמשות או נעקפות (פסקה 22, עמוד 22 להכרעת הדין). הערעור 9. נשוב ונזכיר כי הערעור מתייחס רק למכתב השני. הודעת הערעור נפתחת באמירה כי הקובלנה ובעקבותיה ערעור זה, באו לעולם "היות וגם בשם תחרות עסקית חייבים להיות גבולות וכללים אשר יבטיחו כי אותה תחרות תהא הוגנת, מכובדת ועם גבולות ברורים" (עמוד 2 להודעת הערעור). המערערת מדגישה כי ערעור זה נוגע להשמצות האישיות שהפנו המשיבים כלפיה ביחס ליושרה ולאמינותה בלבד, ולא לביקורת שהופנתה כלפי מוצרי המערערת. הקצף יצא כאמור על המילים "תרמית" או "תרמית טכנית גדולה מאוד". כדי להוכיח כי אכן אמת דיברו, היה על המשיבים להוכיח כי נתקיימו יסודותיה של המרמה על פי סעיף 414 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 או התרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כשהכוונה הן ליסוד עובדתי והן לנפשי. המשיבה לא עמדה בנטל זה. היסוד העובדתי לא הוכח, ובאשר ליסוד הנפשי לא נעשה כלל נסיון להוכיחו. המשיבים טענו במכתבם השני כי המערערת "שקרה, זייפה, רימתה והונתה צדדים שלישיים" (עמוד 7, פסקה ה' להודעת הערעור), אלא שטענה זו כלל לא הוכחה. להיפך, הצדדים השלישיים הבהירו למשיבים כי הם בכלל לא רומו. הן מע"צ והן עיריית פתח-תקווה הודיעו כי הרפקלטור אושר. בלית ברירה פנו המשיבים לתקוף את מוצרי המערערת במטרה להסיט את הדיון לאיכות המוצרים. אלא שהמערערת לא שיתפה פעולה עם קו זה שעל כן חוות הדעת המקצועית שהוגשה על ידי המשיבים כלל אינה רלוונטית. כך סבר גם בית משפט קמא בזמנו, כאשר קבע כי "... אין להיכנס לנושא הטכני באשר לאישום בקובלנה זו" (פרוטוקול מיום 8.5.2006, עמוד 55), אלא שחרף החלטתו דלעיל התמקד בית משפט קמא בביקורת נגד מוצרי המערערת ובכך שגה. עוד טוענת המערערת, בבחינת למעלה מן הצורך, כי גם במבחן התוצאה- אין ממש בהאשמות הכלולות במכתב השני. עד היום, כארבע שנים לאחר התקנת הפנסים, הם לא הוחלפו, חרף פניית המשיבה. לו היה אמת ב"טענות ההשמצה" הדעת נותנת כי הדבר היה מתגלה. לפיכך- תרמית לא הוכחה. בית משפט קמא שם דגש על כך שבמכתב השני לא טענו המשיבים שהמערערת ביצעה תרמית אלא כי בוצעה תרמית. לטענת המערערים- אין ממש בהבחנה סמנטית זו. מתוכן הדברים עולה כי המשיבים מאשימים את המערערים בביצוע התרמית, "שהרי אין דברים נבראים יש מאין" (פסקה ו.3, עמוד 19, להודעת הערעור). משלא הוכחה התרמית- לא עומדת למשיבים הגנת אמת דיברתי ומכאן שיש לקבל את הערעור. פרק ארוך בהודעת הערעור הוקדש להגנת תום הלב, אולם משלא נקבע על ידי בית משפט קמא כי למשיבים עומדת הגנה זו- איני רואה להתייחס אליו. דיון 10. קווי המתאר של הדיון יהיו בהתאם למה שנקבע על ידי בית משפט קמא כהנחה בסיסית, דהיינו, כי בשימוש המילה "תרמית" וכן "תרמית טכנית גדולה מאוד", יש בו משום הוצאת לשון הרע. מכאן ואילך השאלה, היא אם הוכחה ההגנה שהביאה לזיכויים של המערערים- קרי ההגנה שבסעיף 14 לחוק- אמת הפרסום. הגנת אמת הפרסום זו לשונו של סעיף 14 לחוק: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". בגדר מושכלות יסוד: ההגנה מורכבת משני נדבכים. הנדבך העובדתי המתייחס למידת האמיתות של הפרסום. הנדבך השני נוגע למידת ה"עניין הציבורי" שבפרסום, דהיינו האם קיימים יתרונות חברתיים המצדיקים את הפרסום, למרות לשון הרע שבו. מפרסם ייהנה מהגנת הסעיף אם יצליח להוכיח יסודות אלו. מניעיו, כוונותיו ומודעותו בעת הפרסום אינם רלוונטיים לצורך הכרעה בשאלה האם עומדת לו ההגנה (לענין זה ראה א' שנהר דיני לשון הרע (התשנ"ז, 1997), 216-215 (להלן: שנהר). אמיתות הפרסום: כאמור, היסוד הראשון הנדרש בהגנת אמת הפרסום הוא ש"הדבר שפורסם היה אמת". בית המשפט נדרש לבחון את מידת ההתאמה בין תוכן הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית במועד הפרסום, כפי שהיא מוכחת באמצעות הראיות המובאות במשפט. ההתאמה אינה חייבת להיות מוחלטת, בעיקר בשל האינטרס המבקש להגן על חופש הביטוי: "במשפט דיבה מתגוששים שני אינטרסים: שמו הטוב של האדם - מזה, וחופש הביטוי - מזה. אף ששמו הטוב של האדם הוא ה"נכס" היקר לו מכול, מחייב חופש הביטוי, שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, שלא לדקדק בציציותיו של הפירסום הפוגע... המתח המתמיד הקיים בין האינטרס הציבורי לחופש הביטוי, המבקש להקריב את שמו הטוב של האדם על מזבח החלפתן החופשית של דעות, לבין אינטרס הפרט לשמו הטוב, המסרב להיעקד על מזבח זה, מקשה על תיחום גבולותיו של "חופש לשון הרע". האיזון הראוי בין שני האינטרסים המתנגשים הוא הקו המנחה, וקביעתו מודרכת, בין היתר, ממהות הפגיעה, ממידתה וממיהותו של הנפגע". (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח' פ"ד מט(2) 843, 851 והאסמכתאות שהוזכרו שם). הסעיף קובע כי גם כאשר קיים פער בין המציאות המוכחת לבין הצגתה בפרסום, עשוי המפרסם ליהנות בכל זאת מהגנת הסעיף. הדבר מותנה בכך שאותו פרט פרסומי, לגביו קיים הפער המדובר, הינו בגדר "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" (שנהר, 221). מידת ה"עניין הציבורי": השאלה בדבר קיומו של עניין ציבורי היא ערכית בעיקרה. שאלה זו מושפעת ממדיניות שיפוטית והיא מוכרעת על פי מבחן אובייקטיבי, הנבחן על רקע נסיבות המקרה (לעניין זה ראה ע"א 89/04 ד"ר נודלמן נ' שרנסקי (, 4.8.08), עמ' 16 והאסמכתאות שהוזכרו שם). האמת שבפרסום תזכה להגנה רק אם תצמח לציבור תועלת ממנה: "יסוד זה מחייב את בית המשפט לבחון האם מתקיים אינטרס ציבורי בפרסום. זה יתקיים אם ניתן לומר כי הבאת המידע בפני הציבור תתרום ליכולתו של הציבור לגבש דעתו בעניינים ציבוריים או להביא לשיפור באורחות חייו" (ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב (, 12.12.06), פסקה 13 לפסק-דינה של השופטת ארבל). לא ניתן לקבוע מראש באילו נושאים יהיה תמיד עניין ציבורי. על כן נדרש בית המשפט לבחון את מידת התועלת הציבורית שבפרסום הקונקרטי שהובא בפניו (שנהר, 227). יש לשקול, מחד גיסא, את האינטרס של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, ומאידך גיסא, את אינטרס הפרט הנפגע שלא לפרסם אודותיו פרטים פוגעים גם אם נכונים. ככל שהפרסום נוגע לעניינים הקשורים במישרין לציבור הרחב, קטן באיזון הכולל משקל האינטרס של הנפגע וגובר משקלה של זכות הציבור לדעת. ההנחה היא כי בעניינים בעלי משמעות ציבורית עדיף גילוי האמת, גם אם יש בכך פגיעה קשה בפרט (עניין נודלמן, עמוד 16, פסקה 23). הוכחת ההגנה של אמת הפרסום מוטלת על המפרסם. מידת ההוכחה הנדרשת עומדת ביחס ישיר לרצינות תוכן הפרסום (ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא (2) 169, 186). 11. שתי שאלות עומדות על הפרק, שתי שאלות פשוטות, בסיסיות וחדות: האם שגה בית משפט קמא בממצאיו העובדתיים; האם שגה במסקנה המשפטית - עובדתית ולפיה הממצאים מוכיחים כי המשיבים עמדו בנטל המוטל עליהם לענין הוכחת ההגנה. באשר לממצאים העובדתיים: עיון בראיות המצויות בתיק מצביע על כך שהממצאים שנקבעו על-ידי בית משפט קמא משקפים את מה שהוכח, ולא נפלה בהם שגגה. הנתון הבסיסי עליו אינה חולקת גם המערערת הוא כי גוף התאורה שסופק - אינו זהה למה שהוצג מלכתחילה לעיריה ולמע"צ ואינו הולם את האמור במיפרט שצורף למכרז, שמכוחו סופקו הפנסים. המיפרט דרש במפורש כי הרפלקטור לכל אחד מן הפנסים יהיה מקורי של היצרן (נ/6, עמ' 38). אין מחלוקת כי הרפלקטור שסופק בפועל אינו מקורי. עצם העובדה שאחרי הזכיה במכרז - שוּנה הרכיב העיקרי שבו, יש בה משום חוסר תקינות מובהקת והיא מטילה על מי שסטה מדרישות המכרז את הנטל הטקטי, נטל הבאת הראיות, להבהיר את הנסיבות של הסטיה מהמכרז, ולהוכיח כי חרף אותה סטיה של הספקת הרכיב החלופי אין מדובר בהטעיה, אלא בהליך "כשר", על דעת כל הגורמים הרלוונטיים שהיו מודעים להחלפה בזמן אמת, ואשרו אותה תוך בדיקת כל הכרוך בכך. כפי שיוסבר בהמשך- ספק אם גם באישור שכזה היה די כדי להטביע חותמת כשרות (ולו כך בשל הפגיעה במתמודדים אחרים במכרז שלא זכו, כי תמחרו את הצעותיהם לפי המוצרים המקוריים שנדרשו במכרז- והפגיעה בעקרון שוויון ההזדמנויות והגינות הליכי המכרז). מכל מקום, כדי להבהיר ולהסיר כל ספק, העברת הנטל הטקטי אינה לעניין ההגנה הנבחנת אמת בפרסום, אלא לענין המצג העובדתי פֵר סֶה: החלפת הרפלקטור לאחר המכרז. כפי שצויין בפתיח, טענתה "המכוננת" של המערערת, כי בית משפט קמא התייחס לטיב ואיכות המוצר בניגוד להחלטתה קודמת שלו, לפיה נושאים אלה למעשה אינם עומדים על הפרק - האמור לעיל מספק תשובה לטענה זו. לא הטיב והאיכות של המוצרים שמדובר בהם מעבירים את הנטל הטקטי אל המערערת, אלא עצם העובדה שהמערערת לא סיפקה את המוצר שפורט במכרז- רפלקטור מקורי של היצרן, כפי שהתחייבה על-פי תנאי המכרז. כפי שצוין לעיל, כיוון שמדובר במכרז, אפילו הוכחה חד משמעית כי "מקבלי" המוצר אישרו בדיעבד קבלת מוצר שונה מזה שנדרש במכרז - ספק אם יש בה תשובה מלאה, שהרי המכרז מופנה גם כלפי מתחרים פוטנציאליים נוספים. מכל מקום, אין מקום להרחיב בהיבט זה, משום שגם תוך התייחסות לנתונים הקונקרטיים במישור היחסים שבין המערערת למשיבים, לא עלה בידי המערערת להוכיח ברמה הנדרשת ממנה, כי החלפת הרפלקטור היתה על דעת הגורמים הנוגעים בדבר, לא לפני הזכיה במכרז - שזוהי הנורמה הראויה והמתחייבת, ובדיעבד גם לא אחרי הזכיה במכרז (וראה לענין זה תשובותיו של גפן בעמ' 10-11 לפרוטוקול). 12. האם אישרו הגופים הרלוונטיים את הרפלקטור החלופי? המערערת מפנה בהקשר זה לק/4 (שהוא גם ק/7). ק/4 הוא מכתב מעיריית פתח תקוה, מיום 23.7.03 המהווה, לפי הנטען, אישור כי "המרומה לא רומה". בק/4 נאמר בין היתר: "לדעת אנשי התאורה בעירייה הרפלקטורים מתאימים לדרישות. הנושא נבדק גם ע"י יועץ התאורה של הפרויקט ואף הוא באותה דעה". בית משפט קמא לא ייחס משקל של ממש למכתב זה, ובדין כך. ק/4, כפי שציין בית משפט קמא מכיל רובו ככולו עדות מפי השמועה: "...עפ"י עדות מהנדס החשמל של העיריה הרפלקטור שהותקן הינו זה שהוצג לו...". דא עקא - מי שחתום על המכתב אינו מהנדס החשמל אלא היועץ הכלכלי של ראש העיר. המהנדס שלו הוצג, על פי הטענה, הרפלקטור- לא הוזמן להעיד, ללא הסבר לכך. ק/4 התקבל מלכתחילה כראיה לכך שאכן המערערת קיבלה אותו, אולם לא לאמינות תוכנו (ראה החלטה מיום 31.1.05, עמ' 3). יש ממש בטענת המשיבים כי אפילו היה ק/4 ראיה לתוכנו - אין בכך כדי להשליך על תוצאות תיק זה, שהרי העיריה אינה יכולה לוותר בשם הצרכנים האמיתיים של תוצרי המכרז (הציבור הנוהג בכבישים שבהם מותקנים הפנסים), על דרישות בטיחות שהן פונקציה של הפנס שמדובר בו. שלא לדבר על כך שמהמכתב לא ברור מתי, אם בכלל הוצג למהנדס החשמל של הערייה הרפלקטור שהותקן. האם לפני הליכי המכרז או לאחריו? האם המהנדס לא הבחין, או התעלם, מכך שהרפלקטור אינו תואם לדרישות המכרז, ומי הסמיכו, בניגוד לכל דרך והגינות לאשר או להסכים לקבלת מוצר אחר מהנדרש במכרז. 13. לכל גוף תאורה - "עקומה פוטומטרית" משלו. העקומה הפוטומטרית הרלוונטית נבדקת לפני מתן אישור להתקנת גוף תאורה זה או אחר בכבישים, כדי לוודא שגוף התאורה הרלוונטי אינו חורג מרמת הסנוור המותרת. החלפת גוף התאורה מחייבת, מטבע הדברים, עריכת בדיקות חדשות המאשרות כי גם הגוף החליפי עומד בדרישות התקן לענין הסינוור. המערערת, כמי שלכל הדעות לא סיפקה את גוף התאורה אותו אמורה היתה לספק, היתה צריכה להוכיח כי אכן נעשו בדיקות פוטומטריות עדכניות ורלוונטיות לענין סוג הפנס שסופק, ובדיקות אלה הוכיחו את התאמתו. 14. בפועל מה שהוכח בנושא זה בבית משפט קמא, היה כדלקמן: גופי התאורה שסיפקה המערערת למע"צ הם מדגם ARIANE 600 (להלן: דגם אריאן) של היצרן הצרפתי רנג'י. כפי שהתברר, תחת שם הדגם הזה מוצעים גופי תאורה משני סוגים: האחד עם כיסוי זכוכית שטוח, והשני עם כיסוי קעור. גפן אישר בעדותו כי הזכוכית משפיעה על ביצועי הפנס: "בכל מרכיב תא אופטי יש השפעה לגבי פיזור האור". לפי הקטלוג המקצועי של המערערת (ת/12) הפנס עם הכיסוי השטוח הוא בעל פיזור אור מוגבל מסוגCUTOFF . הפנס השני מאותו דגם, עם הכיסוי הקעור, מוגדר כבעל פיזור אור מוגבל למחצה (SEMI CUTOFF). לא ידוע בדיוק מתי התחילה המערערת לספק למע"צ את הפנס מדגם אריאן. מה שכן ידוע הוא, כי מע"צ אישרה את הפנס במכתב מיום 10.6.1999 (מסמך בקלסר המוצגים בבית משפט קמא של המשיבה). המכתב אינו נוקב בסוג הפנס שאושר מדגם זה. יחד עם זאת נכתב בו כי "האישור כפוף לדרישות המיוחדות והאיפיוניות לתכנון הספציפי". לאישור הפנס קדם מסמך אשר נושא את הכותרת: "דו"ח מסכם, בדיקת פנס תוצרת RANGI דגם ARIANE 600, לפי מפרט טכני "קבלת גופי תיאורה למאור דרכים בשימוש מע"צ וחוות דעת לגבי הערכת תפקוד הפנס" (להלן: הדו"ח). גפן העיד כי הדו"ח הוזמן על ידי המערערת והוכן על ידי בירנבאום (פרוטוקול מיום 19.9.2005, עמוד 48). מסקנות עורכת הדו"ח מרוכזות בסעיף 8, ולפיהן הפנס שנמצא מתאים לדרישות מע"צ לפי הדו"ח הוא הפנס מדגם אריאן עם כיסוי FLAT(שטוח), משום שזהו פנס בעל פיזור אור מוגבל (CUTOFF) ועקומה פוטומטרית 187S שסף הסנוור שלה נמוך מ- 10%. דא עקא, הפנס שסופק והותקן בפועל, הוא פנס עם כיסוי BOWL (קעור) (עדותו של גפן, פרוטוקול מיום 23.5.2005), שלפי הדו"ח הוא בעל פיזור אור מוגבל למחצה, והעקומה הפוטומטרית המשויכת לו- 193S- נמצאה על ידי עורכת הדו"ח בלתי מתאימה. 15. על הפער, בין מה שנבדק ואושר למה שהותקן ניסתה לגשר בירנבאום, אשר הוזמנה לעדות על ידי המשיבים. בירנבאום, באופן מביך, נזכרה בשורה של טעויות אשר נפלו בדו"ח, לדבריה באשמת המדפיסה. הטעות המרכזית לגרסתה היא שהפנס שנבדק על ידה לא היה פנס עם כיסוי שטוח, אלא פנס עם כיסוי קעור (פרוטוקול מיום 8.5.2006, עמוד 35). בירנבאום טענה כי הוציאה דף תיקון לדו"ח, אלא שהדף הנטען לא צורף לדו"ח, ובשום שלב לא הוגש לבית משפט קמא. בית משפט קמא סיכם את גרסתה של בירנבאום במילים אלו: "גרסה שעלתה בעדות ובנויה על רצף של שגיאות מהותיות בדו"ח, שגיאות שלכאורה תוקנו בעזרת מסמך עלום שעקבותיו לא נודעו, לא רק שאינה משדרת אמינות, אלא שעל כורחך אתה תוהה, שמא יש דברים נסתרים בגו" (פסקה 16, עמוד 17 להכרעת הדין). הגרסה "המתקנת" שהושמעה בעדות תאמה כאמור את המצב בשטח, מבחינה זו שלפנסים המותקנים בכבישי מע"צ כיסוי קעור (BOWL). לרוע המזל המערערת עצמה מגדירה בקטלוג המקצועי שלה (נ/12) את הפנס עם הכיסוי הקעור, כפנס בעל פיזור אור מוגבל למחצה(SEMI CUTOFF) (שהעקומה הפוטומטרית שלו נפסלה כמצוין לעיל בדו"ח). בירנבאום טענה בעדותה כי הקטלוג המקצועי של המערערת שגוי (עוד שגיאה מביכה), אולם לטענה זו אין גיבוי אפילו מצד המערערת. המסקנה המתחייבת היא אחת משתיים: או שהמערערת סברה שהדו"ח נתן הכשר לפנס עם כיסוי שטוח שהרי רק הוא מסווג כ-CUTOFF, ובכל זאת עקפה את הדו"ח וסיפקה פנס עם כיסוי קעור שאינו עומד בדרישות של מע"צ, או שהמערערת ידעה שהדו"ח תוקן, אם אמנם תוקן, ומתייחס לפנס עם כיסוי קעור שאז ידעה שהדו"ח שגוי בעליל, משום שהוא קובע שהפנס הנבחן מאופיין כפנס CUTOFF (בניגוד לאמור בקטלוג המקצועי שלה). חוות דעתו המשלימה של המומחה, מטעם המשיבה, הוגשה לאחר שנשמעה גרסתה של בירנבאום בעניין הטעויות בדו"ח, והמומחה קובע שם כי על פי החישובים שבירנבאום צרפה לדו"ח, הפנס שהיא בדקה הינו בעל פיזור אור מוגבל למחצה (קעור), ולא בעל פיזור אור מוגבל כפי שנקבע בדו"ח. כפי שצוין לעיל, לפי חישוביו של המומחה, בשלושה מקרים רמת הסנוור עולה על 10%. המערערת לא התייחסה כלל לחישוביו של המומחה ולנתונים עליהם הסתמך (נתונים אשר מופיעים בדו"ח עצמו). 16. כפי שצויין לעיל, בית משפט קמא אימץ את ממצאיו של פרופ' נאמן, ובכך אין כל סיבה להתערב, הן משום שמדובר בממצאי מהימנות והן משום שלא הוצגה כל חוות דעת נגדית. בהודעת הערעור טענה המערערת כי: "...בחרה במודע ובמתכוון שלא להציג חוות דעת של מומחה מטעמה שישלול את טיעון המומחה" וזאת, ברוח החלטת בית משפט קמא מיום 8.5.06, לפיה "...אין להכנס לנושא הטכני באשר לאישום בקובלנה זו". ולא היא: חוות דעת נגדית נדרשה כדי לסתור את המסקנה העולה מחוות דעתו של פרופ' נאמן מטעם ההגנה, ולפיה רמת הסנוור עולה על המותר. לכך שלא הומצאה חוות דעת שכזו - יש משקל ראייתי שיכול להוות נדבך בדרך למסקנה כי אספקת גופי התאורה התחליפיים כרוכה בתרמית. הדברים נכונים במיוחד על רקע העובדה שגוף התאורה שסופק היה בבירור מאולתר: רפלקטור עם חור ונורה שמורכבת הפוך. האלתור בפני עצמו מטיל על המערערת חובה להוכיח כי חרף קיומו - מה שסופק עונה על הדרישות הפוטומטריות לענין רמת הסנוור. כל שהוצג בנושא זה הינה תשובתו של גפן, שלא נסמכה על חוות דעת או חישובים כלשהם, ולפיה: "מבחינה פוטומטרית הם דומים וזהים לנ/10" (עמ' 35 לפרוטוקול) (נ/10 הוא מסמך המהווה השלמת גילוי מסמכים שנשלח על-ידי המערערת למשיבה במסגרת ההליכים בתיק זה ואליו צורפו החישובים הפוטומטריים המקוריים שהוגשו). בית משפט קמא קבע בנושא זה כי חישובים כאלה - פשוט אינם קיימים (עמ' 9 להכרעת הדין), ואין ספק כי הקביעה נכונה. כאמור, העדר חישובים פוטומטריים רלוונטיים - מתיישב עם תרמית שהרי מלכתחילה דרישות המכרז נשענו על חישובים כאלה. כאשר מצרפים לכך את הנתון שאף הוא אושר על-ידי גפן כי החלפת הרפלקטור נעשתה משיקול מסחרי (עמ' 13 לפרוטוקול) - המעגל נסגר. 17. באשר לעדותה של בירנבאום: עיון בפרוטוקול מצביע על כך שעדותה אכן אינה "משדרת אמינות", כפי שקבע בית משפט קמא, וזאת בלשון המעטה. העדות ודאי אינה מוכיחה כי נעשתה בדיקה לפנסים שהותקנו, בדיקה שהצביעה על כך שהם אינם חורגים מרמת הסנוור המותרת (בניגוד לממצאי פרופ' נאמן). העדות משקפת נסיונות חוזרים ונשנים "לספק את הסחורה" באמצעות טענה לטעויות כאלה ואחרות שנפלו בדו"ח, אלא שהתיקונים משדרים, כאמור, חוסר אמינות והם מזיקים יותר מאשר מועילים. התרשמותה של כב' השופטת קמא מבירנבאום, המעוגנת היטב בפרוטוקול עדותה, אף היא נדבך בדרך למסקנה כי המוצרים שסופקו, במקום המוצר המקורי- כרוכה בתרמית. 18. בהודעת הערעור מפנה המערערת גם להתפתחויות (או ליתר דיוק העדרן), שמאז התקנת הפנסים ועד למועד הגשת הערעור: "...יש יסוד סביר להניח כי לו היה שמץ של אמת בדברי השקר שהטיחו הנאשמים במערערת, היה ודאי הדבר מתגלה" (עמ' 14יב להודעת הערעור). בפועל, הפנסים עדיין מותקנים, ולא הוחלפו, שעל כן "מבחן החיים" מוכיח גם בדיעבד שלא היה ממש בהשמצות. גם סוגיה זו נבחנה על ידי בית משפט קמא ומסקנותיו - מקובלות עלי. התרמית הנטענת היא בכך שהפנסים שהותקנו - אינם אלה שהמערערת התחייבה לספק על-פי המכרז. מה למבחן הזמן - ולשאלת ההתאמה בין דרישות המכרז למה שסופק? ככל שהכוונה לכך שיעילותם ובטיחותם של הפנסים הוכחה במבחן הזמן ולראיה - הם לא הוחלפו - המעט שאוכל לומר הוא כי מדובר בהצבת רף התנהלות שאינו ראלי ואינו משקף את המציאות הישראלית. ולוואי - שכל אימת שיוכח כשל כלשהו, ימצא הדבר מענה מיידי בהפניית דרישה לגופים הרלוונטיים כי יתקנו את המעוות, ובעמידה על כך שהדבר ייעשה. מכל מקום ולענייננו - מבחן הזמן אינו רלוונטי ואינו מתמודד לא עם אי ההתאמה לדרישות המכרז כמפורט לעיל ולא עם העדר החישובים הפוטומטריים הבודקים את רמת הסנוור. מעבר לנדרש אציין, כי לא הוגשו נתונים השוואתיים (לענין מספר תאונות הדרכים וכיו"ב) המצביעים על כך כי הפנסים המאולתרים שהותקנו - אינם גורמים תקלה לציבור המשתמשים בדרך. 19. טענה נוספת שנטענה בהדגשה רבה בדיון בפנינו התייחסה למעמדה של המערערת וחלקה בפרשה. המערערת, כך על פי הנטען, לא היתה צד ישיר למכרז ולא היתה הזוכה בו. מי שזכה במכרז הוא הקבלן. המערערת אכן סיפקה את גופי התאורה לקבלן אולם לא עליה החובה לעמוד בדרישות המכרז. גם בטענה זו אין ממש. קביעותיה העובדתיות של כב' השופטת קמא לכל אורך הדרך הן כי המערערת היתה מעורבת ישירות במכרז ובמיפרט שהוא חלק ממנו, שעל כן היא הגוף הרלוונטי ולא הקבלן (שזהותו לא הובהרה). הקו המוביל עובדתית את התנהלותה המשפטית בדרך טיעונה של המערערת בבית משפט קמא לא היה כי היא אינה הגוף הרלוונטי, אלא סביב הטענה כי נהגה ביושר ובאמינות ולא היתה כרוכה במעשיה תרמית. מכל מקום וכדי להסיר ספק: גפן אישר בעדותו בבית המשפט "אנו ביצענו את הפרויקט" (פרוטוקול מיום 31.1.05 עמ' 2). גפן גם נכח בישיבות בהן נדון המפרט הטכני ונחתם המסמך המסכם (עמ' 23 לפרוטוקול מיום 21.3.05). די בכך כדי להצביע על כך שהמערערת היא הגורם הרלוונטי. 20. סוף דבר אציע לחבריי לדחות את הערעור. ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא מבוססים היטב ואין כל מקום להתערב בהם. הממצאים העובדתיים - מכתיבים במקרה זה גם את התוצאה המשפטית. אספקת פנסים מאולתרים שלא בהתאם למפרט המכרז, שרמת הסינוור שלהם לא נבדקה - מעידה לכאורה על תרמית שנעשתה לאורך הדרך. זה מה שנאמר במכתב השני ולא מעבר לכך (בניגוד לטענת המערערת ולפיה במכתב השני נכתב כי המערערת "שיקרה, זייפה, רימתה והונתה צדדים שלישיים" (עמוד 7 להודעת הערעור)). הנטל הטקטי עבר אל שכם המערערת להוכיח כי מה שנחזה כתרמית - אינו כזה ונטל זה לא הורם. הכוונה נלמדת אף היא מן העובדות. אספקת הפנסים המאולתרים נעשתה על-ידי אנשי המערערת ולא מאחורי גבה. המערערת לא הוכיחה, ולמעשה אף לא טענה, כי לפני התקנת הפנסים ניתן לה אישור של הגופים הרלוונטיים, בידיעת כל העובדות, להחליף את הפנסים, ולהסתפק בפנסים המאולתרים. כפי שצויין לעיל - גם אישורם בזמן אמת של הגופים הרלוונטיים ספק אם היה די בו, מכל מקום לא נטען לקיומו של אישור כזה. לא היה ספק באשר לקיומו של ענין לציבור בפרסום, שעל כן הוכחו רכיביה של הגנת אמת דיברתי, כפי שקבע בית משפט קמא. דבורה ברלינר, סג"נ אב"ד השופט ז' המר, סג"נ: אני מסכים. זאב המר, שופטסג"נ השופטת מ' סוקולוב: אני מסכימה. מרים סוקולוב, שופטת לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתה של כב' השופטת ד' ברלינר, סג"נ - אב"ד - לדחות את הערעור.משפט פליליקובלנה פליליתקובלנהערעורלשון הרע / הוצאת דיבה