עילת עשיית עושר ולא במשפט בדיני קניין רוחני: סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת.. שבאו לו מאדם אחר... חייב להשיב למזכה את הזכייה ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה". שלושה יסודות לעילה של עשיית עושר. ברע"א ‎371/89 אילן ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309, 321, מפי הנשיא שמגר (כתארו אז): "... היסוד הראשון הוא זה של ההתעשרות. במסגרתו נבחנת השאלה, אם הזוכה 'קיבל... נכס, שירות או טובת הנאה אחרת...'. היסוד השני עניינו בשאלה, אם ההתעשרות האמורה 'באה' לזוכה מן המזכה. כאן הדרישה היא, כי ההתעשרות של הזוכה תהא 'על חשבון' המזכה. היסוד השלישי מציב את הדרישה כי ההתעשרות של הזוכה על חשבון המזכה תהא 'שלא על פי זכות שבדין'." עילה של עשיית עושר קמה מקום בו האחד מתעשר על חשבונו של האחר, שלא כדין. בכפוף להוכחת קיומה של התעשרות, על חשבונו של האחר -סוגיית הפיצוי תיבחן על פי כללי מבחן הצדק: "המקרים הקשים להכרעה בשאלה אם ההתעשרות אינה כדין הם המקרים בהם לא ניתן להצביע על דין מפורש אשר מקנה לזוכה זכות להתעשר או שולל זאת ממנו. במקרים אלה, המבחן לשאלה אם ההתעשרות אינה כדין הוא בבחינה אם התעשרות זו היא בלתי צודקת. מבחן הצדק, על פיו נבחנת השאלה האם ההתעשרות אינה כדין, מודרך על-פי 'תחושת המצפון והיושר' ועל-פי השקפות בדבר 'הישר והטוב'... אין פירושו של דבר כי המבחן ייחתך על-פי תחושתו הסובייקטיבית של כל שופט... לא רגש הצדק של השופט האינדיווידואלי קובע, אילו הן נסיבות המחייבות השבה על-פי כללי היושר, ‎ex aequo et bono, אלא שבמרוצת הזמן נתגבשו עקרונות מסויימים שעל פיהם פוסקים" (רע"א 5768/94 - א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ פ"ד נב(4), 289 היסוד הנוסף העומד לבחינה, באם התעשרותו של מתחרה הינה בלתי צודקת, עשוי להיות אחד משניים: סוגיית תום הלב של המתחרה ובחינת התנהגותו, אם היא פסולה ובלתי הוגנת נסיבות אחרות אשר הופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת. הקושי ביישומה של העילה שעניינה עשיית עושר ולא במשפט, בכך שאין היא עומדת בפני עצמה. מקום בו קיימת זיקה בינה לבין חוקים אחרים, ספציפיים, כמו חוק זכויות יוצרים וחוק העוולות המסחריות, יש לבחון תחילה את התייחסותם של חוקים אלו להתנהגות הנטענת. מקום בו לנפגע לכאורה, לא קמה זכות מכוח החוקים המיוחדים, בית המשפט לא יטה בנקל לפתוח את שעריו בפניו, במסגרת החוק לעשיית עושר ולא במשפט, מחשש שמא יהא בכך משום פריצת סכר, אשר לשמו קמו החוקים המיוחדים. בנסיבות אלו, בית המשפט יעדיף את הזכות לחופש העיסוק על פני הצבת מחסומים בפני נתבעים, אם נקבע לגביהם, כי הם לא פגעו בזכויותיהם של אחרים לפי חוקי הקניין הרוחני. לעניין זה, ראה דברי בית המשפט העליון בפרשת א.ש.י.ר: "גם אנו, כמונו כבית-משפט קמא, עינינו לא טחו מראות את הקשיים הניצבים על-דרך. ואולם שלא כמותו, סבורים אנו כי חייבים אנו בזהירות-יתירה. וזהירות זו תמנע אותנו, לדעתנו, מגיוסם של דיני עשיית עושר ל"השלמת" חוקי הקניין הרוחני. פריצת החומה המקיפה את חוקי הקניין הרוחני באיל-הברזל של "צדק ויושר" - אלה צדק ויושר העושים את דיני עשיית עושר - אינה מקובלת עלי. נדרשים אנו לאיל-ברזל מיוחד, איל-ברזל המצוייד ב"יסוד נוסף". זה הרסן הנדרש שלא נשעט קדימה ללא מעצור, שֶׂעִיר וחומה סביב לה לא תהפוך בן-לילה עיר פרזות פרוצה לכל-רוח." (שם, עמ' 289). אותו "יסוד נוסף" הנדרש להחלת העילה בדבר התעשרות שלא כדין, צריך שיהא בעל משקל, שקול כנגד פגיעה אפשרית בתחרות החופשית ובחופש המסחר. ראה פרשת א.י.ש.ר: "השאלה הנשאלת היא: האם ראוי כי נעורר את דיני עשיית עושר שיקומו ויעניקו סעד לשמעון? תשובתנו לשאלה היא, על "מערכת העובדות הטיפוסית שאנו משווים נגד עינינו היא זו: שמעון ייצר מוצר מסויים. הלך ראובן, העתיק אותו מוצר, ושיווקו בשוק לכל-דורש. חוקי הקניין הרוחני מסרבים להעניק סעד לשמעון מטעמים המפורשים באותם חוקים והבנויים אל-תוכם דרך העיקרון, כי לא יהיה זה נכון ולא יהיה זה ראוי שדיני עשיית עושר יבואו לעזרו של שמעון. הענקת הגנה לשמעון בנסיבות המתוארות לעיל, פירושה הוא - למעשה - יצירת מונופולין לזכותו של שמעון על דרך ההלכה. זאת לא הותרנו לעשות. חוקי הקניין הרוחני מבקשים להעניק מונופולין למי שמוצאים הם אותם ראויים לכך, ובתנאים כפי שהם קובעים, ומדיניות איזון האינטרסים שקבע המחוקק בחוקים אלה, אנו לא הותרנו להפירה ולשבשה. יתר-על-כן: מדיניות שהביאה את חוקי הקניין הרוחני לקבוע הסדרים שקבעו, אותה מדיניות עצמה תמצא את דרכה, על דרך החילחול, אל חוק עשיית עושר אף-הוא, ותמנע את הפעלתו של חוק זה באותם מקרים שחוקי הקניין הרוחני מסרבים להעניק סעד. זאת ועוד: חוקי הקניין הרוחני יצרו מעין איים של מונופולין בים של חופש העיסוק והתחרות. על היבשה מוענק מונופולין ובמים סביבה שטים ושוחים הכל לכל-עבר ואין מכהה בהם. חוקי הקניין הרוחני מעניקים מונופולין לקניין הרוחני, אך בה-בעת חוזרים הם ומאשרים - ולו מכללא - את עקרון חופש העיסוק מעבר לתחומיהם. חופש העיסוק, קרי: חופש התחרות, קידום המסחר והתרבות, והטבה לצרכן גם במחיר גם באיכות. ונזכור: חופש העיסוק והתחרות היה והינו עיקרון פוזיטיבי במשפט ישראל, ומעלתו מעלת-חוק היא. בוודאי כך לאחר היות חוק-יסוד: חופש העיסוק." העולה מכל האמור לעיל הוא, כי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם חוש הצדק והמוסר מורנו כי יש להחיל את "היסוד הנוסף" - רק אז קמה לתובע זכות מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, חרף הקביעה מכוח דיני הקניין הרוחני, כי זכויותיו לא נפגעו. קניין רוחניעשיית עושר ולא במשפט