קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עתירה נגד החלטת ועדת השחרורים: החלטת ועדת השחרורים 1. בפנינו עתירה שהוגשה מטעם היועץ המשפטי לממשלה נגד החלטת וועדת השחרורים, אשר החליטה ברוב דעות על שחרורו על-תנאי של המשיב, שרון פריניאן. המשיב הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע (רצח), לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן "חוק העונשין"). בית המשפט קיבל את עמדת הצדדים לעניין העונש וגזר עליו ועל אחיו, עודד פריניאן, 7 שנות מאסר מתוכן 5 שנים לריצוי בפועל החל מיום מעצרו 31.8.2005 ושנתיים מאסר על תנאי. כמו כן חוייבו המשיב ואחיו לפצות את אלמנתו של פנחס בוחבוט ז"ל, אשר היה נשוא הקשר הפלילי בסכום של 100,000 ₪. עניינו של המשיב הובא בפני ועדת השחרורים (להלן "הועדה") הפועלת מכוח חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן "חוק שחרור על תנאי") לקראת ריצוי שני שליש מתקופת מאסרו. הועדה התכנסה ביום 17.12.2008 ולאחר שעיינה בחומר שהונח לפניה ושמעה את עמדת ב"כ היועמ"ש לממשלה ועמדת באי כוח המשיב, החליטה ברוב דעות להורות על שחרורו על תנאי של המשיב בתנאים שפורטו בהחלטה. אחד מחברי הועדה היה בדעת מיעוט, באשר סבר כי בשל מסוכנותו העתידית של המשיב אין להורות על שחרורו המוקדם. בהחלטת הרוב צויין כי המשטרה מתנגדת לשחרורו המוקדם של המשיב ועמדה דומה משתקפת גם מדו"ח מודיעיני שבו נאמר כי שחרורו של המשיב "יפגע הן בחייו של האסיר והן בשלום הציבור, ועל כן אינו ראוי לשחרור". עוד צויין בהחלטה כי על פי תכנית רש"א (הרשות לשיקום האסיר), ניתן לקלוט את המשיב בהוסטל למשך 21 חודשים וכי אין נשקפת ממנו סכנה אם ישוחרר שחרור מוקדם. חברי הועדה שהיו בדעת הרוב ציינו כי עיינו בתיקו האישי של המשיב, בתכנית רש"א, בדו"ח המודיעיני ובעברו הפלילי של המשיב ולאחר זאת הגיעו למסקנה כי "יש לתת הזדמנות לאסיר להשתחרר בשחרור מוקדם על תנאי, באמצעות תכנית רש"א", שכן הוא ראוי לשחרור מוקדם "ושחרורו לא יהווה סכנה לשלום הציבור". עמדה זו נומקה במספר נימוקים כאשר המרכזיים שבהם הינם: זהו מאסרו הראשון של המשיב; עברו הפלילי אינו מכביד; העבירה המיוחסת לו בוצעה בשנת 1999 ועד למעצרו בפרשה זו היה חופשי במשך שנים ולא הסתבך בביצוע עבירה פלילית; יש ליתן משקל משמעותי לעמדת הרשות לשיקום האסיר אשר הכינה עבורו תכנית רש"א וחיוותה דעתה כי סיכויי שיקומו טובים; התנהגותו של המשיב בכלא תקינה; הוא אב ל-5 ילדים קטינים ויש להתחשב גם במצבו המשפחתי. על יסוד כל אלה הגיעו שניים מחברי הועדה למסקנה כי ניתן לשחרר את המשיב שחרור מוקדם, תוך הצבת תנאים ומגבלות שונים. כאמור, החבר שהיה בדעת המיעוט סבר כי אין להורות על שחרורו מוקדם של המשיב, בשל מסוכנותו העתידית והחשש כי הוא יהווה סיכון גם לאחרים. העתירה היועמ"ש לממשלה, באמצעות פרקליטות מחוז ת"א (פלילי), עותר נגד החלטת ועדת השחרורים וטוען כי יש לבטל את ההחלטה "בשל פגמים מהותיים היורדים לשורשו של עניין שנפלו בשיקול דעתה של הועדה, והואיל והחלטתה בלתי סבירה באורח קיצוני". בגוף העתירה נטען כי שחרור על תנאי ממאסר אינו בגדר "זכות המוקנית לאסיר" ומדובר בהחלטה המסורה לשיקול דעתה הרחב של ועדת השחרורים. על הועדה להשתכנע כי האסיר ראוי לשחרור על תנאי וכי שחרורו אינו מסכן את הציבור, כאשר הנטל לשכנע את הועדה בכך מוטל על האסיר עצמו. על ועדת השחרורים לשקול מצד אחד את סיכויי שיקומו של האסיר ומהצד האחר את מידת מסוכנותו, לרבות החשש כי ישוב לסורו. נטען בעתירה כי שיקול המסוכנות הינו השיקול הראשון במעלה שיש לשוקלו. הערכת מסוכנותו של המשיב צריכה להתבצע בשים לב, בראש ובראשונה, לטיב העבירה בה הורשע ובגינה הוטל עליו עונש המאסר. במקרה שלפנינו מדובר בקשירת קשר לביצוע פשע, היינו קשירת קשר לרצח של פנחס בוחבוט ז"ל, אשר בסופו של דבר נרצח ביום 25.9.1999, לאחר שאושפז בבית החולים בעקבות ניסיון התנקשות קודם בחייו. העבירה בה הורשע המשיב מקימה לגביו חזקת מסוכנות ומחייבת "משנה זהירות מיוחדת בשקילת בקשתו לשחרור על תנאי ממאסרו". עוד הופנינו, במסגרת העתירה, לעברו הפלילי של המשיב הכולל 7 הרשעות קודמות בעבירות רכוש, מרמה, בריחה ממעצר, עבירות בנוגע לרכב, התחזות לאחר, איומים ואלימות. הנימוק המרכזי להתערבות בהחלטת הועדה נעוץ בחוות דעת גורמי המודיעין, הן הגלויות והן החסויות, המלמדות על מסוכנותו הרבה של המשיב. נטען בעתירה כי דעת הרוב בועדת השחרורים "לא התייחסה כלל לחוות הדעת המודיעיניות ולחומר המודיעיני אלא בחרה לפרט נימוקים העומדים, לשיטתה, לזכות המשיב, בלבד". ככל שהדבר נוגע למשיב, הרי שמשקלו של המידע המודיעיני הינו רב ביותר "בהתחשב בעבר הפלילי ובטיב העבירות שביצע האסיר". המדובר במידע מודיעיני עדכני, למרות שאין הכרח כי יוצג מידע מודיעיני "קונקרטי", וניתן להסתפק בראיות מינהליות המלמדות על קשרים עברייניים רלבנטיים המצטרפים לטיב העבירה בה הורשע האסיר. טענה נוספת המופיעה בעתירה הינה כי כאשר מדובר בארגוני ובמשפחות פשיעה "יש לנקוט זהירות רבה ומכופלת גם בשאלת השחרור המוקדם". העובדה כי מדובר באסיר חיובי וממושמע וכן העובדה כי הוכנה תכנית רש"א עבורו, אין בהן כדי לשמש בסיס להחלטת שחרור מוקדם, כל עוד מדובר ברמת מסוכנות גבוהה, כעולה מהחומר המודיעיני. יחד עם זאת, נטען כי התנהגותו של המשיב במהלך המאסר אינה כליל השלמות שכן נזקפו לחובתו הפרות משמעת שונות. אין לייחס משקל רב גם לעובדה כי במהלך השנים שקדמו להליך הפלילי לא נרשמו לחובתו של המשיב הרשעות קודמות "נוכח החומר המודיעיני שהצטבר בעניינו המוכיח קיומה של מסוכנות סמויה". במהלך ריצוי המאסר היה המשיב מנוע מלצאת לחופשות, דבר המחזק אף הוא את חזקת המסוכנות "כפי שהיא מוערכת על ידי רשויות שב"ס והמשטרה". לאור זאת, התבקשנו לקבוע כי שגתה הועדה בדעת הרוב בהחלטתה לשחרר את המשיב שחרור מוקדם ממאסרו שכן מדובר בהחלטה בלתי סבירה בעליל שמן הראוי לבטלה. ב"כ היועמ"ש עו"ד אורן פז הציג בפנינו שורה של פסקי דין בהם התקבלו עתירות שהוגשו מטעם היועמ"ש לממשלה על החלטות ועדות שחרורים, כאשר הסתבר כי הועדה לא נתנה משקל של ממש למידע מודיעיני המלמד על מסוכנותו של האסיר. לגישתו של עו"ד פז, הועדה בדעת הרוב, נתנה משקל מוגזם לשיקולים הנוגעים לשאלת התנהגותו של המשיב בכלא ולעובדה כי הוכנה עבורו תכנית רש"א, תוך שהתעלמה מהמידע המודיעיני העדכני המלמד על רמת מסוכנות גבוהה ביותר. זה השיקול המרכזי שהיה צריך לעמוד לנגד עיני הועדה ולגבור על כל שיקול אחר אשר נשקל על ידה. עו"ד פז חזר וטען כי שחרור מוקדם על תנאי אינו בגדר "זכות" של האסיר, ועל הועדה להשתכנע כי הוא ראוי לשחרור מוקדם, כאמור בסעיף 3 לחוק שחרור על תנאי, וכי שחרור מוקדם זה "אינו מסכן את שלום הציבור". על יסוד האמור לעיל, התבקשנו לקבל את העתירה ולבטל את החלטתה של ועדת השחרורים. תשובת באי כוח המשיב 3. בתשובה בכתב שניתנה לעתירה נטען כי החלטת הועדה הינה "החלטה יסודית", אשר "ניתנה לאחר שיקול דעת והתייחסות לכל הטענות שהעלה העותר תוך איזון בין כל השיקולים הרלבנטיים". המדובר בהחלטה סבירה ונכונה, אשר ניתנה בסמכותה המלאה של ועדת השחרורים שלה מסור שיקול דעת נרחב. ניתן להתערב בשיקול דעתה של ועדת השחרורים רק כאשר המסקנה היא כי מדובר בהחלטה "ששום ועדה סבירה לא היתה יכולה להגיע לתוצאה דומה". בתגובה הושם הדגש על העובדה כי זהו מאסרו הראשון של המשיב, שדינו נגזר ל-5 שנות מאסר בפועל בגין עבירה שביצע בשנת 1999. כתב האישום הוגש בחלוף כ-6 שנים ממועד ביצוע העבירה ולא נזקפו לחובתו של המשיב עבירות פליליות כלשהן. תפקודו של המשיב בין כתלי הכלא הוגדר כחיובי ביותר הוא אף משמש דוגמא לאחרים, כעולה מדו"ח העובדת הסוציאלית. הוגשה בעניינו תכנית שיקום של רש"א לפיה יעבור המשיב מבית הסוהר ישירות להוסטל "בית אברהם", שם יזכה לטיפול שיקומי קבוצתי ופרטני אשר יכין אותו לקראת חזרתו לחברה, כאשר מדובר בתכנית ממושכת אשר אמורה להתפרס על פני 21 חודשים, הרבה מעבר לתקופת השליש שתנוכה ממאסרו. משפחת המשיב מתגוררת בדרום הארץ ונתונה במצוקה קשה עקב המצב הבטחוני, ובעיקר אמורים הדברים בחמשת ילדיו הקטינים. בתגובה נטען כי הפסיקה קבעה במשך השנים כי יש להתייחס בצורה שונה לאסירים שזהו מאסרם הראשון "כאשר העתירה מאיימת לפגוע באיזונים אלה וליצור תקדים רע ביותר". כאשר מדובר במי שזהו מאסר הראשון ולו פוטנציאל שיקומי משמעותי, הרי שהכלל הוא כי יש להורות על שחרורו המוקדם על תנאי ולאפשר לו להשתקם ולחזור לתפקוד מועיל בחברה. טענה נוספת שהועלתה היא כי מידע מודיעיני שלילי אינו יכול לשמש נימוק יחידי לשלילת השחרור המוקדם, כאשר מדובר במאסר ראשון ובמי שהתנהגותו בכלא תקינה. לעניין זה מסתמכים באי כוח הנאשם על בג"צ 1787/93 יועמ"ש לממשלה נ' ועדת השחרורים (, ניתן ביום 5.9.93) שאף אוזכר בהחלטת רוב חברי הועדה. דעת המיעוט אינה מלמדת על ניסיון לאזן בין השיקולים הרלבנטים, כפי שנדרש בחוק ובפסיקה והיא "מתעלמת מנתונים רבים ומתייחסת בצורה לקונית אך למידע המודיעיני". אשר לטענות בדבר חומרת העבירה, הרי שמדובר בעבירה שעניינה קשירת קשר לפשע שאינה מן החמורות בספר החוקים, והוסכם מפורשות כי לא היה קשר בין עבירה זו לבין ביצוע הרצח על ידי אחרים. ענישתו של המשיב הושגה במסגרת הסדר טיעון ותוך הצגת עמדה אחידה לעניין העונש. ב"כ המשיב, עו"ד יפתח, טען כי התערבות בשיקול דעתה של ועדת השחרורים צריכה להיות נדירה ביותר, ורק כאשר מדובר בהחלטה הסוטה באורח מהותי ממתחם הסבירות. בעניננו, מדובר בהחלטה סבירה ביותר, אשר ניתנה לאחר שקילה של כלל הנתונים הרלבנטיים, לרבות המידע המודיעיני. המשיב לא הוגדר כמסוכן במהלך ריצוי עונשו והוא הוצב לעבודה במטבח, בו מצויים בהישג ידו סכינים ונוזלים רותחים. הוא אינו נתון בהפרדה ואינו טעון הגנה, ובעקבות בקשה של סנגוריו הוא שוהה באותו תא, ביחד עם אחיו שהורשע עימו באותו כתב אישום. לפיכך, אין כל בסיס להתערבות בשיקול דעתה של הועדה. עו"ד קליין, אשר אף הוא טען למשיב, גרס כי עמדת ב"כ היועמ"ש מאיימת לפגוע בהלכות שהתגבשו, ככל שהדבר נוגע לשיקול דעתה של ועדת השחרורים. זאת, כאשר מדובר במאסר ראשון, בהתנהגות חיובית בכלא ובתכנית שיקומית הנותנת סיכוי לחזרתו של האסיר למוטב. לדעתו של עו"ד קליין אין ליתן משקל מרכזי למידע המודיעיני ובוודאי שאין לבסס עליו, כגורם בלעדי, את החלטת ועדת השחרורים. עו"ד קליין טען עוד כי אין ליתן כל משקל להחלטה לשלול מהמשיב יציאה לחופשות במהלך ריצוי העונש, לאור עמדתה המפורשת של המדינה, לפיה אין לעניין זה השלכה לגבי השאלה אם הוא זכאי לשחרור מוקדם. לאור האמור התבקשנו לדחות את העתירה ולאשר את החלטת ועדת השחרורים. דיון והכרעה 4. חוק שחרור על תנאי קובע בסעיף 3 כי "אסיר, למעט אסיר עולם, הנושא עונש מאסר לתקופה העולה על שישה חודשים, שנשא לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שעליו לשאת, רשאית ועדת שחרורים, לבקשתו, לשחררו על תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר; ואולם לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". בסעיף 9 לחוק פורטו שיקולי הועדה "בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על תנאי". בין היתר מחוייבת הועדה לשקול "את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולבטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא". בסעיף זה פורטו נתונים נוספים שעל הועדה להביא בחשבון טרם קבלת החלטתה, ובכלל זה טיב העבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר, סוגה וחומרתה, וכן תקופת המאסר שגזר עליו בית המשפט. עוד אמורה הועדה לשקול את התנהגותו של האסיר בבית הסוהר וכאמור גם את סיכויי שיקומו לאחר שחרורו מבית האסורים. כפי שנקבע בשורה של פסקי דין שניתנו בסוגיה זו, שחרור מוקדם על תנאי אינו בגדר "זכות" המוקנית לאסיר, והועדה אמורה להחליט אם הוא ראוי לקיצור תקופת מאסרו (ראו למשל רע"ב 873/07 נג'ידאת נ' שירות בתי הסוהר - בית מעצר קישון (, ניתן ביום 21.2.2007); רע"ב 2546/06 גית נ' היועץ המשפטי לממשלה (, ניתן ביום 1.8.2006); רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים - בית הסוהר מעשיהו, פ"ד נח(2) 326 ורע"ב 6936/07 אוחנה נ' ועדת השחרורים שב"ס איילון (, ניתן ביום 25.9.2007). עוד ראוי להזכיר מושכלות ראשונים, כי מדובר בעתירה מינהלית שבה על בית המשפט "לערוך את ביקורתו השיפוטית על פי אותן אמות מידה, הקבועות במשפט המינהלי. אין הוא רשאי לראות עצמו כערכאת ערעור, ואין הוא רשאי להחליף את שיקול דעת ועדת השחרורים בשיקול דעתו שלו" (עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס, פ"ד לז(2) 688 בעמ' 696). ועוד נקבע באותו פסק דין כי "ביקורת זו עניינה חוקיות החלטתה של ועדת השחרורים. אין בית המשפט שואל עצמו, מה היה הוא מחליט, אילו פעל כוועדת שחרורים, אלא שואל הוא את עצמו, אם החלטתה של ועדת השחרורים היא החלטה, שוועדת שחרורים סבירה רשאית לקבלה. קיים מיתחם רחב של אפשרויות, אשר כולן לגיטימיות וחוקיות, אם כי תוצאתן שונה. כל החלטה במסגרתו של מיתחם זה סבירה היא וראויה, ואין מקום להתערבות בגינה". (שם, בעמ' 695, וראו גם רע"ב 1942/05 אבו צעלוק נ' מ"י, , ניתן ביום 16.6.2005; רע"ב 4570/02 מחמיד נ' מ"י, פ"ד נו(5) 236; בג"צ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הועדה לעיון בעונש, פ"ד נג(3) 721). השאלה העומדת להכרעתנו היא האם הועדה, בדעת הרוב, חרגה ממתחם הסבירות וקיבלה החלטה בלתי סבירה בעליל, מתוך התעלמות משיקולים רלבנטיים או מתוך איזון בלתי ראוי של הנתונים שהונחו בפניה. כאמור, איננו משמשים ערכאת ערעור על החלטתה של ועדת השחרורים ואיננו מבקשים להחליף את שיקול דעתנו בשיקול דעתה, אלא לבחון אם החלטתה לוקה בחוסר סבירות קיצוני או שמא נפל בה פגם משפטי מהותי. ב"כ היועמ"ש לממשלה טען בפנינו כי הועדה התעלמה מהדוחות המודיעיניים המלמדים על מידת מסוכנותו של המשיב, הגם שצויין בהחלטה כי חברי הועדה עיינו וחזרו ועיינו בדוחות אלה. לאמיתו של דבר, כך טוען ב"כ היועמ"ש לממשלה, לא ניתן משקל של ממש לממצאים העולים מהדוחות החסויים. באי כוח המשיב שמים את הדגש על הנתונים המלמדים על התנהגותו הטובה של המשיב בין כתלי הכלא, על העובדה כי עברו הפלילי אינו מכביד וכי מאז ביצוע העבירה ועד למעצרו חלפו כ-6 שנים, בהם לא נרשמה לחובתו הרשעה פלילית, ומצביעים גם על סיכויי שיקומו כפי שהדבר עולה מתכנית רש"א שהוצגה בפני הועדה. טיעון מרכזי שהיה בפי ב"כ המשיב נוגע לעובדה כי מדובר במאסר ראשון וכי לא ניתנה הזדמנות לבחון את התחייבותו להמנע מביצוע עבירות פליליות ולשקם את עצמו, באופן שיוכל לחזור לחיים נורמטיביים בחברה. עו"ד קליין אף הרחיק לכת וטען כי כאשר מול המידע המודיעיני עומדים נתוניו החיוביים של המשיב ובראשם העובדה כי מדובר במאסר ראשון, אין ליתן משקל מכריע למידע החסוי ולהעדיפו על פני כל יתר השיקולים המצדיקים שחרור מוקדם. אין בידינו לקבל טיעון זה ברמה העקרונית. אכן, כאשר מדובר במאסר ראשון של אסיר וכאשר מוצגים ביחס אליו נתונים חיוביים הנוגעים להתנהגותו בכלא ולסיכויי שיקומו, כי אז יש לראותו, ככלל, כמי שראוי לשחרור מוקדם. ואולם, אין בכך כדי לשלול את שיקול דעתה של הועדה להמנע משחרורו המוקדם של אסיר, כאשר עומד לחובתו מידע מהימן המלמד על מסוכנותו לשלום הציבור, אם וכאשר ישוחרר מבין כתלי הכלא. כפי שעולה מסעיף 3 לחוק שחרור על תנאי, הרי שעל הועדה להשתכנע כי האסיר ראוי לשחרור וכן "כי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". לפיכך, כל אימת שמדובר באסיר ששחרורו עלול לסכן את שלום הציבור, הרי שאין מקום להורות על שחרור מוקדם, גם אם מדובר במאסר ראשון וגם אם מדובר באסיר שהתנהגותו בכלא תקינה ואשר הוכנה בעבורו תכנית רש"א. ב"כ היועמ"ש לממשלה הציג בפנינו שורה של אסמכתאות מהן ניתן ללמוד כי השיקול המרכזי שעל הועדה לשקול, טרם החלטתה בנוגע לשחרורו המוקדם של אסיר, הינו מידת מסוכנותו ועד כמה שחרורו עלול לסכן את שלום הציבור, אם ישוחרר שחרור מוקדם. שיקול זה עומד לעצמו ואינו מתבטל גם כאשר מדובר באסיר שזהו מאסרו הראשון או שהתנהגותו בכלא מוגדרת תקינה (ראו למשל בג"צ 3439/99 מ"י נ' ועדת השחרורים - גוש דרום, , ניתן ביום 2.6.99; רע"ב 6481/02 אוחנינה נ' ועדת השחרורים גוש שרון, , ניתן ביום 22.8.2002; רע"ב 5125/08 גרציאני נ' שירות בתי הסוהר, , ניתן ביום 8.7.2008). השאלה המרכזית עימה עלינו להתמודד היא האם בעניינו של המשיב הוצג חומר מודיעיני בעל עוצמה כה גבוהה עד כי יש בו כדי ללמד על מסוכנותו ועל חשש לפגיעה בשלום הציבור, עובר לשחרורו מבין כתלי הכלא. עיינו בחומר החסוי אשר הוצג בפנינו והגענו למסקנה כי מדובר במידע מודיעיני עדכני, מוחשי וקונקרטי המלמד על מסוכנות רבה הנשקפת מהמשיב לשלום הציבור וכן על היותו, הוא עצמו, מטרה לפגיעה לאחר שחרורו מהכלא. דומה כי חבר הועדה שהיה בדעת המיעוט ביטא בצורה קולעת את הדברים באומרו "לאור המידעים מטעם משטרת ישראל ושב"ס, המצביעים בבירור על מסוכנותו העתידית של האסיר והצפי שהוא עלול להוות סיכון לאחרים, אני מתנגד לשחרורו המוקדם של האסיר". אכן, אין בידי באי כוח המשיב להתמודד עם מידע זה מאחר שמדובר, בעיקרו של דבר, במידע מודיעיני חסוי אשר לא הוצג בפניהם, אך מעצם טבעו של הליך זה, מוצג החומר לעיונה של הועדה ולעיונו של בית המשפט הדן בעתירות מסוג זה, ועליהם לבחון את משקלו, עוצמתו ועדכניותו של החומר המודיעיני ובסופו של דבר להחליט אם יש במידע זה כדי למנוע שחרורו המוקדם של אסיר. באופן זה, ומתוך התחושה כי מדובר בחירותו של אדם, בחנו את החומר בקפידה והגענו למסקנה כי היה על ועדת השחרורים להגיע למסקנה שונה מזו המשתקפת מדעת הרוב. עוד נציין כי אין לקבל טענה, לפיה רמת מסוכנותו של המשיב לא תשתנה גם אם ישוחרר בתום ריצוי העונש במלואו, ולכן אין להמנע משחרורו המוקדם. התשובה לטענה זו ניתנה בדבריו של כב' השופט (כתוארו אז) חשין בבג"צ 3439/99, בקובעו כי שיקול זה אינו לגיטימי שכן "בבוא יומו של (האסיר) להשתחרר, אכן ישתחרר ממאסרו, שזו הוראת הדין. אך אין להסיק מכאן לשחרורו המוקדם, ביודענו את מסוכנותו לציבור. שחרור על פי דין בבוא הזמן אינו מלמד על שחרור מוקדם קודם הזמן". סוף דבר 5. לאחר שבחנו את החלטת הועדה, את טיעוני הצדדים ואת החומר אשר הונח לפנינו, הגענו למסקנה כי הועדה, בדעת הרוב, לא נתנה משקל של ממש למידת מסוכנותו של המשיב כעולה מהחומר המודיעיני החסוי שהוצג בפניה, לא ערכה את האיזון הנכון לנתונים שהיו בפניה ובכך הגיעה להחלטה שיש בה משום סטייה ממתחם הסבירות. לדעתנו, שחרורו המוקדם של המשיב כרוך בסכנה לשלום הציבור ולפיכך הננו מקבלים את עתירתו של היועץ המשפטי לממשלה ומבטלים את החלטת הועדה המורה על שחרורו המוקדם של המשיב ממאסרו. מאסרשחרור מוקדם מהכלאועדת השחרורים