קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פטור ממזונות ילדים עקב ניתוק קשרים עם האב: השופט ד' מינץ ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט ב.צ. גרינברגר) מיום 25.8.09 (תמ"ש 15432/07).   הרקע לערעור 1.         מערערת 1 (להלן: "האישה") והמשיב נשאו זה לזו ביום 14.6.92 ומהנישואין נולדו להם ארבעה ילדים. מערערות 2 ו-3 הן שתי הבנות הגדולות של בני הזוג (להלן: "הבנות"). מערערת 2, ילידת 10.4.93 (כיום כבת 17) ומערערת 3, ילידת 24.10.95 (כיום כבת 15). שני הילדים האחרים הם בנים תאומים, ילידי 13.10.96, כיום כבני 13. במשך השנים התנהלו בין הצדדים מספר מרובה של הליכים, עד שביום 26.5.05 האישה והמשיב התגרשו זה מזו. המשיב חויב לשלם לכל אחד מילדיו מזונות בסך של 1,000 ₪, ומתוך הסכום שהגיע לו במסגרת פירוק שיתוף הנכסים בינו ובין אשתו, נוכה מראש סכום השווה לחיובי המדור החלים עליו כלפי כל ילדיו.   2.         תביעתו הנוכחית של המשיב לבית משפט קמא הייתה לפטור אותו מתשלום מזונות הבנות משום שהן מסרבות לקיים איתו כל קשר, עובדה שאינה שנויה במחלוקת בין הצדדים. לטענת המשיב סירובן של הבנות להיפגש עימו הוא אך ורק בעטיין ואילו הוא עשה ועושה כל אשר לאל ידו לעשות כדי לקיים איתן קשר נורמאלי בין אב לבנותיו. הבנות מנגד, תלו את סירובן להיפגש עם המשיב בהתנהגותו שלו ולכן טענו שאין מקום לפטור אותו מתשלום מזונותיהן. בית משפט קמא אימץ את עמדת המשיב בקובעו כי הבנות אינן מקיימות כל קשר עמו, מסרבות להיפגש עימו, מסרבות לדבר איתו בטלפון או לקבל ממנו מתנות או מכתבים, ואף מסרבות לשתף פעולה בהליך טיפולי כלשהו שמטרתו להחזיר רמה מסוימת של נורמאליות ליחסים שביניהן ובין אביהן. משכך, פטר בית המשפט את המשיב מתשלום מזונות הבנות.   3.         עוד קבע בית המשפט כי בולטת הטענה אצל הבנות כי לפחות במקרה אחד השתמש המשיב כלפי הבת הגדולה באלימות פיסית ונתן לה מכה עם חגורה, וסירב לאפשר לה להשתתף בתחרות שחייה על אף שהיא ראתה בפעילות בענף זה מרכיב מאוד מרכזי בחייה והגיעה בו להישגים מרשימים. סירובו של המשיב לאפשר לבת הגדולה להשתתף בתחרות היה מפני שהתחרות התקיימה ביום שישי ועשויה הייתה לגלוש לתוך השבת. בהיות המשפחה שומרת מצוות ושבת, המשיב סבר שאין זה נכון לתת לה להשתתף בתחרות. היא לא מוכנה לסלוח לאביה על התנהגותו זו עד היום ורואה בכך הצדקה לניתוק הקשר עימו. בית המשפט אימץ, כאמור, את טענות האב, וקבע כי מתוך היכרותו רבת השנים עם בני המשפחה וממכלול ההליכים שהתנהלו לפניו, כולל גם קבלת תסקירים שהוגשו בעבר מטעם פקידת הסעד, הסרבנות של הבנות היא מוגזמת, קיצונית, ואף הבנות עצמן מתקשות להסבירהּ. עוד התרשם בית המשפט כי סרבנותה של הבת הצעירה יותר אינה אלא תוצאה של השפעתה של אחותה הבכירה ממנה ואולי של האישה, אבל בוודאי לא מכל סיבה אובייקטיבית במישור היחסים שבינה ובין המשיב. ולסיכום ובלשונו של בית המשפט: "טענות התובעות אשר מנסות בטיעוניהן לאסוף מן הגורן ומן היקב כדי ליצור יש מאין מסכת עובדתית שתצדיק את הסרבנות, איננה משכנעת כלל וכלל, ולאחר שעברתי על כל הטענות שלהן לא מצאתי שיש בהם כדי להסביר, ובוודאי שלא להצדיק ניתוק כה מוחלט וקיצוני כפי שקיים היום."   טענות המערערות 4.         בערעורן, משיגות המערערות על פסק הדין. הן טוענות כי במהלך הנישואין בין האישה ובין המשיב, זה האחרון נקט באלימות, הן כלפי האישה, והן כלפי הילדים. המשיב נמצא בשעתו בבדיקת פוליגרף שנערכה לו בהסכמתו בעניין זה, דובר שקר ובית המשפט השתכנע לאחר ששמע את טענות הצדדים ושוחח עם פקידת הסעד, כי המשיב אכן נהג באלימות כלפי האישה והבת הגדולה, ולכן אף הורחק בעבר מהבית במשך תקופה ארוכה. הוסיפו המערערות וטענו כי המשיב מעולם לא לקח אחריות על חלקו בניתוק הקשר עם הבנות והוא למעשה האחראי לניתוק זה, לעומתן המעוניינות לפגוש בו ולהיות איתו בקשר. המשיב גם לא שיתף פעולה עם גורמי הרווחה. הן הצביעו על פסק דינו האחר של בית המשפט מיום 31.3.06 (להלן: "פסק הדין הראשון") בו נקבע כי בסיכומו של דבר לא נמצא פגם בתפקודה ההורי של האישה ולא נמצא בסיס לטענתו של המשיב בדבר אחריותה להחרפת המצב שלו עם ילדיו. ברם, בית משפט קמא בפסק דינו נשוא הערעור התעלם מפסק דינו הראשון. בשים לב לכל האמור טענו המערערות, כי לא קיימת תשתית עובדתית ומשפטית המספיקה לשלול מהבנות את מזונותיהן לפי הדין.   טענות המשיב 5.         מדרך הטבע המשיב נתלה בפסק דינו של בית משפט קמא, וטען כי אל לו לבית המשפט של ערכאת הערעור להתערב בממצאיו העובדתיים של הערכאה הדיונית. אף הוא נתלה בפסק הדין הראשון בו הביא בית המשפט מדברי פקידת הסעד שהתרשמה שהוא עשה ככל שהתבקש ממנו לעשות על מנת לחדש את הקשר עם בנותיו. הוא טען שהיה מוכן לחדש את הקשר עם הבנות גם לאחר הגשת התביעה, כולל גם באמצעות פסיכולוג ילדים, אך הצעותיו נדחו על ידן. לטענתו, אפוא, ההלכה הפוטרת את האב לשלם לילדיו המורדים מזונות חלה במקרה זה, ובצדק פסק בית המשפט שהוא פטור מלשלם את מזונות בנותיו.             6.         לשלמות התמונה יצויין, כי נכון להיום יחסיו של המשיב עם שני בניו התאומים גם כן התדרדרו, ואף הם אינם מקיימים איתו קשרים. המשיב אף לא הוזמן ולא השתתף בחגיגת הבר-מצווה של הבנים שהתקיימה לפי כחצי שנה.   אימתי פטור אב ממזונות ילדיו 7.         ההלכה היא שניתן לצמצם את חובת המזונות לילד, כולה או מקצתה, כאשר מדובר בילד מורד המסרב לקיים קשר עם הוריו בניגוד להוראת בית המשפט או בית הדין (ע"א 1880/94 קטן נ' קטן, פ"ד מט(1) 215; ע"א 4322/90 אדלשטיין נ' אדלשטיין, פ"ד מו (1) 289; ע"א 574/83 חג'ג נ' חג'ג, פ"ד לח (3) 331; ע"א 86/84 למברג נ' למברג, פ"ד לח (3) 315). עם זאת, ייתכנו מקרים בהם מסרב הילד לראות את אביו או את אמו, ואף אינו נוהג בהם מצוות כבוד אב ואם, ועדיין לא יוכרז כילד "מורד". כאלה הם המקרים בהם לא ניתן לתלות את האשם בקטין וכאשר הנסיבות מצביעות על קיום צידוק לסרבנות.   8.         מן הראוי, אפוא, לבחון בכל מקרה את הסיבות להיווצרות היחסים הבלתי תקינים בין הילד ובין ההורה וכקו מנחה, מן הנכון למדוד את התנהגותו של ילד בקנה מידה שונה מזה החל על אדם בוגר. על בית המשפט גם לבחון אם הפסקת תשלום המזונות לא תביא את הילד לחרפת רעב. וכך אמר בית המשפט בפרשת משכיל לאיתן (בע"א 425/68 משכיל לאיתן נ' א' משכיל לאיתן, פ"ד כג(1) 309, 323) כי:   "אין למדוד התנהגותו של ילד בגיל זה בקנה-מידה של אדם מבוגר. בעיני דבר חמור הוא מבחינה חינוכית להשתמש בענין המזונות כדי להשפיע על הילד שיישמע לצו בית-הדין. ספק רב הוא אם זו הדרך לקרב את לב הילד אל אביו; אדרבא, יש לחשוש שדרך זו עוד תעמיק את הקרע ביניהם".   9.         לכן, למרות שמחובת הילד לקיים קשר עם הוריו, עד שמגיעים למסקנה כי סרבנותו לפגוש בהורה שאין בידיו משמורת מצדיקה הפחתת המזונות הדרושים לקיומו, ראוי לנהוג בזהירות ובריסון. הטלת סנקציה כה חמורה של ביטול המזונות, היא אמצעי קיצוני שאין לנקוט בו אלא במקרים של מרדנות בעלת ביטויים בולטים, גסים ועולבים.   10.       מקורו של הדין הפוטר אב יהודי, כבמקרה זה, מתשלום מזונות לילד המסרב לפוגשו הוא בדין העברי, אשר בו למעשה אין מקור מפורש הפוטר אב ממזונות בנו המרדן. למרות זאת, בתי הדין פסקו לא פעם כי ניתן לגרוע מחיוב המזונות של האב כלפי בן המורד בו ואף לבטלם כליל. המקור לדין זה נמצא על ידי בית הדין בדברי הרמב"ם (משנה תורה, הלכות אישות, פרק כא, הלכה יז) כדלקמן: "הגרושה אין לה מזונות אע"פ שהיא מניקה את בנה אבל נותן לה יתר על שכרה דברים שהקטן צריך להן מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בזה, אבל המעוברת אין לה כלום. שלמו חדשיו וגמלתו אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו, ואחר שש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם הוא אצל אמו איני נותן לו כלום... (ההדגשה אינה במקור - ד.מ.)" 11.       אכן, דברים אלו של הרמב"ם מתייחסים למקרה שבו האב טוען למשמורת בנו, ברם היריעה נפרסה בפסקי הדין הרבניים, גם על מקרים בהם המשמורת על הבן מסורה בידי האם, והבן מסרב להיפגש עם אביו, והטענה כי יש לאבחן בין שני המקרים, נדחתה (ראה למשל, תיק 3301/תשט"ו בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו, פסקי דין רבניים, חלק ב, 298; תיק 2270/תשמ"א בבית הדין הרבני האזורי בחיפה, פסקי דין רבניים, חלק י"ג, עמ' 3). דין זה נסמך על ידי בית הדין על דברי ר' שמואל די מדינה, מחכמי שאלונקי במאה ה-16 (שו"ת מהרשד"ם, חלק אהע"ז, סי' קכג) שדן במניעת מזונות מקטינים הצעירים מגיל שש, במקום בו האם הוציאה את הילדים לעיר אחרת מזו שמתגורר בה האב, וכתוצאה מכך נמנעה מהאב היכולת להיפגש עם ילדיו. 12.       כך, למשל בתיק ערעור 240/תשמ"ב (פסקי דין רבניים, חלק יג, עמ' 17) פסק בית הדין הרבני הגדול: "היכא שהבת נמצאת בעיר, אבל שוללים ממנה מלהיפגש איתה ולחנכה וכו', ואין נפקא מינה אם זה באשמת האם, או באשמת הבת בעצמה כבנידוננו, שמזכותו של האב להתקומם נגד זה, ובאין שומע לו יוכל מעיקרא דדינא לשלול ממנה את מזונותיה. ובנקודה זאת בן ובת שוין בזה... כי חינוך האב לצאצאיו, הוא לא רק כאשר הילדים נמצאים אצלו בקביעות, אלא גם כאשר מתראה עמם מזמן לזמן". 13.       כך גם סובר הרב ש' דיכובסקי שאין לחייב אב לפרנס את בנו המורד (שלמה דיכובסקי "מזונות הבנים - תקנת חכמים מיוחדת בדיני צדקה" תחומין טז (תשנ"ו) 87, 99). אם כי לטעמו יש לסייג את ההלכה כאשר בית הדין הוא זה שקבע שטובת הילד היא שיימצא אצל אימו, שאז אין הבן נחשב כמורד באביו ואין לו להפסיד את מזונותיו. ברם, כאשר בית הדין מצווה על הבן להיפגש עם אביו לצורך חינוכו ועיצוב דמותו, והוא מסרב לעשות כן, יש מקום למנוע ממנו את מזונותיו.  14.       עם זאת, בתי הדין שפטרו את האב מתשלום מזונות בנו המורד התקשו בעמידה על טעמו של דין, מדוע ייפטר האב מחובתו מדין צדקה כשהבן איננו שומע בקולו להיפגש עימו, שכן גם אם מצוות כיבוד אב מחייבת את הבן לשמוע בקול אביו ולהיות אצלו אם רצונו בכך, הרי קטן מבן שלוש עשרה שנים פטור ממצוות, ואין מקום לקנוס אותו בשל אי קיום מצוות כיבוד האב. יתר על כן, גם בן גדול המחויב בקיום כל המצוות, יכול לבחור בין רצון אביו ובין רצון אמו הגרושה ממנו שיישאר ברשותה, ומשבחר לעשות את רצון אמו, אין הוא עובר על מצות כיבוד אב, ואין לבוא עמו חשבון בשל כך. 15.       בסופו של דבר מנו בתי הדין מספר טעמים למתן הפטור (וראה תיק 3301/תשט"ו, שם, עמ' 301 ואילך; תיק 2270/שמ"א, שם, עמ' 6 ואילך. וראה גם צבי ויצמן, "מזונות לילד מרדן" משרד המשפטים (תשס"ז) גיליון 297). הטעם הראשון מבוסס על מחויבותו של האב ללמד את בנו תורה ולחנכו ללכת בדרך טובים. לכן, כשהבן מסרב לבוא אל אביו, הפטור ממזונות נועד לכפותו לקבל את מרות האב, הבאה למעשה להיטיב עם הבן. לכן, לפי נימוק זה, מקום בו גריעת המזונות לא תוביל לחינוכו של הבן, אלא אדרבה תוביל אותו להתבצרות בעמדתו ולהעמקת הקרע עם אביו, אין מקום לגריעה במזונות הבן. הטעם השני הוא מפני שבבסיס חיובו של אב לזון את בנו מעל גיל שש, הוא מדין צדקה הבאה להיטיב עם הזקוק לכך. לכן, במקרה בו הבן מורד באביו, לא קיים חיוב לזונו, מפני שתשלום המזונות יהיא אמנם לרווחתו הגשמית של הבן אך יגרום לו רעה גדולה יותר בכך שהוא יישאר במריו כנגד אביו. הדעת גם נותנת, שהתקנה לחייב אב במזונות בנו הגדול משש שנים, לא כללה ילדים שמתנכרים לאביהם. הטעם השלישי שהוזכר הוא שהחיוב על האב לזון את בנו מדין צדקה יסודו בכך שבמסגרת דיני הצדקה קיים כלל הלכתי ש"קרוב קרוב קודם" שמשמעו שחלה חובה מיוחדת על אדם לתת צדקה לקרוב משפחתו, וככל שהקרבה גדולה יותר, כך החובה קודמת על פני מתן צדקה לאחר. משכך, החיוב לזון את הבן יחול רק כאשר הקרוב מתנהג בדרכי "קרוב". לעומת זאת, כאשר הקרוב מתנכר לקרובו ואין לו שום רגש כלפיו, אין חובה מיוחדת על הקרוב להעדיף במתן צדקה את קרובו שאינו מתייחס אליו כקרוב, אלא כאדם זר לחלוטין. 16.       לעומת זאת, יש ששללו את האפשרות כי כוונת הרמב"ם הייתה לקנוס את הבן בגריעת מזונותיו, הן משום שלשון הרמב"ם אינה מלמדת כי מדובר בקנס, והן משום, שכאמור, קטן אינו חייב במצוות ואין מקום לקונסו על שאינו שומע בקול אביו. לשיטתם של אלו, פסקו של הרמב"ם עוסק אך במקרה שבו לפי ראות עיני בית הדין, המשמורת על הקטין צריכה להיות אצל אביו, והבן אינו שומע בקול בית הדין ובקול האב ומסרב להיות אצלו. במקרה כזה, חינוכו של הבן מתערער, ולכן רשאי האב לעכב את מזונותיו של הבן תחת ידיו. לכן, אין להקיש ממקרה זה למקרה שבו משמורתו הקבועה של הילד היא אצל אמו והוא אך מסרב להיפגש עם אביו. במקרה שכזה הילד צריך להתחנך על ידי האם, ולכן, אם בית דין מצווה על מפגשים בין ילד ואביו, והילד אינו שומע בקול אביו ובקול בית הדין, לא קיימת עילה לפטור את האב ממזונותיו (ראה למשל, תיק 226/תשי"ד בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו, פסקי דין רבניים, חלק א, עמ' 145). שם בית הדין ( שם, עמ' 158) הטעים: "כי לו היה כאן עניין זכויות וחובות נגדיות משני צדדים, היה מקום לטעון: מכיוון שצד אחד אינו ממלא חובו כלפי הצד השני הזכאי - הצד השני פטור ממילוי חובו כלפי הצד הראשון. אולם הרי אין הדבר כן, אלא חובות ורק חובות מצד אחד ישנן כאן, האב חייב במזונות ילדו, וחייב להחזיקו ולהיות אתו במגע לזכותו וטובתו של הילד. ואם מאיזה סיבה שהיא מנוע האב מלקיים חוב אחד המוטל עליו, חוב המגע עם ילדו, האם אי מילוי חוב זה פוטרו מהחוב השם (כך במקור וצ"ל "השני" - ד.מ.) המוטל עליו, חוב המזונות".   17.       הרב א' שפירא, האוחז אף הוא בשיטה זו (אברהם שפירא "מזונותיו של בן מרדן" תחומין טז (תשנ"ו) 71) כתב כי "לא מצאנו מקור לדין - לא בראשונים ולא באחרונים - לפטור אב לזון בן שהוא חצוף. כמו כן אין הלכה שפוטרים מלפרנס עני שהוא, לא עלינו גם עני וגם חצוף". לטענתו, הפטור שהעניק הרמב"ם לאב מתשלום המזונות במקרה שבו הילד מסרב למשמורת בידי אביו מושתת על ההנחה שחיוב במזונות מעל גיל שש מבוסס על מידת האכזריות שיש באי תשלום מזונות של אב לבנו (ראה רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות פרק יב). לכן, במקרה שבו האב כן מעוניין לזון את בנו כדרך שהורים זנים את בניהם, אולם הוא מעוניין לעשות זאת כשהבן נמצא תחת משמרותו כפי שעליו להיות לפי פסק בית הדין, אין ברצון זה גילוי מידה של אכזריות, ולכן הוא רשאי לעמוד על זכותו זאת. המסקנה המתבקשת מכך היא שכאשר המשמורת על הבן אינה נתונה בידי האב והוא אינו זכאי לדרוש את הימצאותו של הבן בביתו, לא עומדת לו כל טענה ועליו לזון את הבן בכל מקום שהוא גר בו, אף שהבן מסרב למפגשים עימו. לכן, למשל, כשמדובר בבן הצעיר משש שנים, כשלפי שורת הדין המשמורת מסורה בידי האם, אין האב יכול להתנות את תשלום המזונות בכך שהבן יהיה תחת משמרותו שלו, ואין גורעים ממזונות הבן גם אם הוא מסרב למפגשים עם אביו. 18.       יתרה מזאת. עיון בדברי הרמב"ם בפירושו למשנה מלמד כי מניעת המזונות במקרה שמדובר בבן הגדול משש שנים המסרב להיות אצל אביו, יסודה בכך שלאחר גיל שש החיוב במזונות אינו חיוב גמור. לעומת זאת, במקום שיש חיוב מזונות גמור, כגון בקטנים מתחת לשש שנים, אין האב יכול להתנות את המזונות בכך שהקטנים יבואו להיות ניזונים בביתו. וכך לשון הרמב"ם (פירוש המשנה לרמב"ם, (כתובות, פרק יב, משנה א): "כלל הוא אצלינו בת אצל האם בין גדולה בין קטנה, במה דברים אמורים כשהאם רוצה, אבל אם אין האם רוצה אין כופין אותה אלא אביה מטפל בה... ובידה הברירה בבת, ובבן הברירה ביד האב אחרי השש שנים אם רצה להשאירו אצל אמו ויתן מזונותיו ורצתה היא בכך, ואם רצה אומר איני נותן לו מזונות אלא אם הוא אצלי. וכבר ביארנו במה שקדם שאין האב חייב במזונות בניו אלא עד שש שנים". 19.       צא ולמד אפוא, כי כל אימת שהחיוב לזון את הבן הוא חיוב גמור, כמו בחיוב מזונות לבן הגדול מגיל שש כשהאב אמיד והחיוב הוא אכן מתורת צדקה, אך נוכח אמידותו של האב, הוא חיוב גמור, אין האב יכול להיפטר מתשלום המזונות בדרישה שהבן יבוא להתפרנס אצלו (ראה חגי איזרר "חיוב מזונות לילדים המתנכרים לאביהם" תחומין ח (תשמ"ז), 69, 72). רק כאשר החיוב במזונות אינו חיוב גמור, יכול האב להתנות שאם הבן לא יבוא אצלו, לא יפרנסו. מכאן גם נגזרת המסקנה, כי כיום, כשחיוב המזונות גם לאחר גיל שש הוא מכוח תקנת הרבנות הראשית שהרחיבו "בחיוב משפטי גמור" (כלשון התקנה משנת תש"ד) את החיוב שהיה מן הדין עד גיל שש, גם למעלה מגיל זה, לא יכול האב להתנות את חיובו הגמור בתשלום מזונות במגורי הבן עמו, או בקיום מפגשים עימו.           20.       יתרה מזאת גם אלו שצידדו בהפחתת המזונות או בביטולם במקרה של בן מרדן, הגבילו זאת למקרים בהם ברור שהאב מעוניין בפגישות עם בנו לצורך חינוכו. ואולם, אם כל רצונו של האב הוא להשתמט מתשלום המזונות, אין פוטרים אותו מתשלום המזונות (וראה תיק 2270/שמ"א, שם, עמ' 14). גם במקרים בהם בית הדין הגיע למסקנה כי כפיית הילד לפגוש את אביו לא תביא לו כל תועלת, הוא לא יגרע ממזונותיו של הילד, שכן כאמור, כל ההצדקה לגריעה היא ההנחה כי גריעה זו תביא בסופו של יום לטובתו של הילד (ראה תיק 226/תשי"ד, שם, בעמ' 158). מהכלל אל הפרט 21.       בית משפט קמא קבע ממצאים עובדתיים, ועל פי התרשמותו הבלתי אמצעית לאחר ששוחח עם הבנות בלשכתו ובהעדר ב"כ הצדדים על פי בקשתם, התנגדותן של הבנות להיפגש עם המשיב או לקיים איתו קשר כלשהו, היא בלתי רציונאלית. לאחר המפגש קבע בית המשפט כי האווירה בו הייתה קשה וההתרשמות הייתה כי בשלב ההוא "אין שום צעד טיפולי או סנקציה עונשית כלשהם שישנו את המצב". בשולי ההחלטה נאמר כי פתוחה הדרך לפני המשיב באמצעות צעדים שישקול, לנסות ולרכוש את אהדתן של בנותיו כדי לחדש איתן את הקשר, אך אין מקום מצד בית המשפט להתערבות. ויוטעם כי בפסק הדין הראשון גם נאמר מפורשות, כי בית המשפט לא מצא פגם בתפקודה ההורי של האם ולא נמצא בסיס לטענתו של המשיב בדבר אחריותה להחרפת המצב עם ילדיו, מכאן שסרובן של הבנות להיפגש עם אביהן הוא פרי יוזמתן בלבד.   22.       בעבר ניתנו מספר תסקירים מטעם פקידת הסעד, והתסקיר המאוחר ביותר שניתן היה רק ביום 8.12.04 (ותסקיר משלים שניתן לו ביום 13.3.05 שנושאו שינוי זמני בביקורי המשיב עם ילדיו). כל התסקירים כאחד ניתנו לפני הגירושין של המשיב ואישתו. בתסקיר מיום 9.2.03 נאמר כי הבנות סרבו להיכנס לפגישה בתחנה לטיפול בחיי משפחה ונישואין עם המשיב והן אף סרבו לדבר איתו. ביום 4.3.03 פקידת הסעד פנתה לבית המשפט והביעה ביקורת על התנהגות המשיב. בתסקיר מיום 30.4.03 נאמר כי המשיב אינו לוקח אחריות על החלקים שלו בסכסוך, עסוק מאוד בהאשמת האישה בכל הקשור לילדים ומתקשה לראות חלקים המטיבים עם הילדים בתפקודה ההורי של האם. עם זאת, באותה שעה ההתרשמות ממנו הייתה כי הקשר עם ילדיו משמעותי  עבורו והוא כואב את הנתק עימם וחושש מהנתק עם הבנים. חרף זאת, בתסקיר מיום 26.6.03 נאמר כי המשיב נעדר מהפגישות שנקבעו לו עם הילדים, והאישה היא זו שפנתה לפקידת הסעד עקב חששהּ מניתוק הקשר של המשיב עם הילדים. בתסקיר מיום 3.2.04 הומלץ שלא לאפשר למשיב לחזור לביתו מפני שהדבר עלול לגרום לילדים טלטלה אשר תכביד על תפקודם הרגשי, החברתי והלימודי בחיי היום יום, דבר שעלה בפגישות של פקידת הסעד עמם. ההמלצה הייתה שפתרון הסכסוך הזוגי בדרכים משפטיות אלטרנטיביות אשר יגנו מפני מעורבות הילדים בסכסוך, הכרחי בדחיפות. ההמלצה נתקבלה על דעתה של האישה והיא הייתה מוכנה להגיע לכלל הסכם גירושין אשר יגן על הילדים, אך המשיב התעניין רק בחזרתו לביתו וממקום זה מעוניין היה להמשיך ולנהל את המאבק באישה ולזכות בתביעותיו. בתסקיר מיום 21.7.04, שוב נאמר כי הבנות מסרבות בתוקף להיפגש עם אביהן, והבנים מרגישים צורך להגן על האישה "ולתקוף" את המשיב ומשפחתו. נאמר כי מצב זה דורש מהמשיב סבלנות ואורך רוח להכיל את התנהגותם של הילדים שהיא לעיתים דוחה ומעליבה. לאחר מתן תסקיר נוסף ביום 8.12.04, מסרה פקידת הסעד ביום 9.12.04 עדות בבית המשפט במסגרתה הסכימה כי למעשה אין בהפסקת השחייה של הבת הגדולה שום השפעה על היחס השלילי שלה לאביה, מפני שיחס זה היה קיים עוד לפני שנודע לה שהיא לא יכולה להשתתף בתחרויות השחייה.   23.       בנוסף לתסקירים צרפו המערערות למוצגיהן את פניותיה של האישה לפקידת הסעד, ביניהן פנייה מיום 7.9.05 לחייב את המשיב להיפגש עם הילדים מאחר והוא ביטל שלושה מפגשים רצופים איתם. פנייה נוספת מיום 7.11.05 בה האישה התאוננה על כך שמאז מכתבה הראשון לפקידת נסעד, המשיב לא פגש את הילדים. פניות דומות נשלחו גם בימים 8.6.03 ו-16.9.03.   24.       לאחרונה, ביום 30.4.08 המשיב הודיע לבית המשפט כי הוא מוכן לפנות ליחידת הסיוע שליד בית המשפט או לפסיכולוג ילדים או לכל מומחה אחר שיכול לסייע לתקן את הניכור ההורי הקיים בינו ובין ילדיו והוא ביקש מבית המשפט למנות פסיכולוג ילדים לצורך כך. הודעה זו לא זכתה למענה חיובי מטעם המערערות.    25.       ולבסוף, לא למותר לציין כי הניסיונות לגשר בין הצדדים לא פסחו גם על בית המשפט זה ובשולי הדיון שארך שעה ארוכה, כמעט והגיעו הצדדים לכלל הסדר בו הוסכם כי המשפחה כולה תחל בטיפול פסיכולוגי. ברם, בשולי שוליים של ניסוח ההסכם לפרוטוקול הדיון, מששמע המשיב כי עלות המפגשים תושת על כתפיו, חזר בו מהסכמתו. ויוטעם כי המפגשים שהוצעו, כרוכים היו בעלות כספית לצדדים, שלא באמצעות לשכת הקשר או פקידת סעד, דווקא בשל דרישתו של המשיב כי הטיפול יעשה ביד פסיכולוג פרטי. 26.       מצד אחד, אפוא, די ברור כי סירובן של הבנות להיפגש היום עם אביהן אינו נשען על אדנים רציונאליים מוצקים. אפילו אם ניתן היה בעבר לטעון כי האם היא גורם מתסיס - דבר שנשלל הן על ידי בית המשפט, הן על ידי פקידת הסעד, והן מהתכתבויות האשה לפקידת הסעד - כיום המצב אינו כזה. הבנות מתבצרות בעמדתן, וכמנהגם של צעירים, עמדתן אך הולכת ומתעצמת. הן אינן זקוקות היום לדרבונו של איש. כיום עמדתן עצמאית. פשיטא גם כי אין יסוד לטענה שנטענה בכתב הערעור כי הן מעוניינות להתפייס עם אביהן. לפי התרשמות פקידת הסעד, גם לפני מספר שנים, אין ולא הייתה כל משמעות בנידון דנן לסיכול רצונותיה של הבת הגדולה להתחרות בשחייה על ידי אביה. עניין זה מהווה היום אך אמתלא נוחה להיתלות בה. כיום אין בפי הבנות נימוק רציונאלי מדוע הן מסרבות להיפגש עם אביהן, ומבחינתן אין עוד צורך במתן הסבר או צידוק לכך. הסירוב הוא בבחינת "חי הנושא את עצמו". יש לו חיות משל עצמו. מבחינתן, זהו המצב הקיים ואין מקום לשנותו. 27.       מצד שני, גם המשיב אינו חף מטעויות. מתוך התסקירים נלמד כי הוא לא נפגש באופן סדיר עם ילדיו במועדים שנקבעו לו. הוא גם לא הראה התלהבות לעשות כן. הצהרתו כאילו הוא מוכן לעשות "הכל" כדי לאחות את הקרעים ביחסיו עם ילדיו, היא הצהרה לא מדויקת. הוא הביע נכונות לפנות לטיפול ובלבד שהוא לא ישא בהוצאותיו. יחסיו עם ילדיו רק הולכים ומחמירים. כיום, אף בניו הקטנים מסרבים להיפגש עימו. לא ברור כלל, אפוא, אם המשיב באמת ובתמים מעוניין לקיים יחסים תקינים עם כל ילדיו ככלל ועם בנותיו בפרט.   28.       במצב שכזה קשה עד בלתי אפשרי לסבור כי מתן פטור למשיב לשלם את מזונותיהן של בנותיו יקרב את ליבן אליו. אם ישנו סיכוי שהצדדים ייסוגו מעמדתם, הפטור מתשלום המזונות וודאי סותם את הגולל על פני אפשרות כזו. על המשיב להבין כי בהיותו הצד הבוגר בסכסוך, המחוות צריכות להגיע ממנו, ואין לצפות, ולוּ בטווח הקצר, כי בנותיו תצעדנה לקראתו. המשיב כבר היה מנודה מחגיגות הבר מצווה של בניו. נלמד מדברי האישה לפנינו, כי הוא אף לא התעניין בשלומם. אדם אחר הכינם לקריאה בתורה. רוצה לומר כי לא צומחת כל תועלת ממתן הפטור. 29.       זאת ועוד, בית משפט קמא לא עשה בדיקה אודות מצבה הכלכלי של האישה וצרכיהן של הבנות נכון להיום. לא ניתן לדעת כיצד מבחינה כלכלית ביטול מזונות הבנות משפיע על מצבן ומצב המשפחה כולה אשר כלכלתה נופלת עתה על כתפיה של האישה באופן בלעדי, מקום בו היא לא נושאת באשמה כלשהי למצב העגום שנוצר. הענשתן של הבנות באמצעות ביטול מזונותיהן, היא למעשה הענשת המשפחה כולה, ולא ניתן לעשות זאת מבלי בדיקה מעמיקה אודות יכולתה של המשפחה לשרוד בלי תשלום מזונותיהן של הבנות. 30.       קשה גם להשתכנע שסירובן של הבנות להיפגש עם המשיב הוא למרבה הצער מעשה החורג מסירובם של ילדים רבים אחרים, בנים למשפחות שהשלום אינו שורר עוד במעונן. לא פעם במצבים כאלו ילדים מצדדים עם הורה אחד על חשבון ההורה האחר, אף ללא תרומתו של איש ליצירת ההתנגדות העיקשת של הילדים להיפגש עם ההורה האחר. ילדים נוטים לשאת בקרבם כעסים רבים כלפי אותו הורה אשר על פי הבנתם אחראי לקרע במשפחה. לכן, אין די בסתם סירוב להיפגש עם ההורה כדי לשלול מהילד את מזונותיו, ולא בכדי נקבע כי יש לתור אחר ביטויים עולבים, גסים ופוגעים, שלא כבמקרה זה, כדי לפטור את ההורה מתשלום מזונות ילדיו. 31.       גם אם היה מקום לשקול גריעה מזונותיהן של הבנות, שמא היה מקום לשקול בתחילה את צמצום המזונות ולא לבטל אותן לגמרי. בכך היה כדי לשדר להן שנפל דבר ועליהן לנסות לתקן את אורחותיהן. נקיטת צעד קיצוני שכזה של ביטול המזונות לגמרי, מקום בו, גם כך, לא כל הפוסקים תמימי דעים שבמקרה שילד נמצא במשמורת האם, בנסיבות שפורטו, ניתן לבטל את חיוב המזונות, לא נראית מידתית.  32.       אציע אפוא, לחברותי לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, אך בנסיבות העניין להימנע ממתן צו להוצאות. יחד עם זאת, לא אוכל לסיים את פסק דיני מבלי לומר דבר מה לבנות. הרמב"ם בהלכות ממרים פרק ו, הלכה ז' כותב בהאי לישנא: "עד היכן הוא כיבוד אב ואם. אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק. ועד היכן מוראן. אפילו היה לובש בגדים חמודות ויושב בראש בפני הקהל ובא אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו בראשו וירקו בפניו לא יכלימם אלא ישתוק ויירא ויפחד ממלך מלכי המלכים שצוהו בכך, שאילו מלך בשר ודם גזר עליו דבר שהוא מצער יתר מזה לא היה יכול לפרכס בדבר, קל וחומר למי שאמר והיה העולם כרצונו." ביטוי נפלא לעמדה זו מצוי בכתביו של רבי חיים פאלאג'י בספר תוכחת חיים (סלוניקי, שנת ת"ר), חלק ראשון, עמ' מ"ד הכותב כי: "הגם יהיה האב או האם קשים במידות ובדעות וזר מעשיהן ומשונים מסדר והנהגת נגד בני אדם ויצערו אותו ויטריחו עליו, אם כל זה חיובא רמיא (חובה מוטלת) לכבדן שהתורה לא נתנה את דבריה לשיעורין ובכל אב ואם חייב לכבדו ולירא מהן. ועדיפא מינה מצינו שאפילו היו אביו ואימו רשעים איכא מצוה לכבדן ולא לצערן. כמו שכתבו רז"ל גבי רחל אמנו שנענשה על אשר גנבה את התרפים אשר לאביה לבן הארמי הגם כי כוונתה הייתה כדי להצילו מחטא ועון." 33.       רוצה לומר, כי לכבד הורים טובים, המגלים את חיבתם ומחבקים את ילדיהם, מלאכה קלה היא. אך האדם נבחן בקיום מצוות כיבוד אב ואם אף בסוברו שהוריו קשים כלפיו ואינם מגלים כלפי חוץ את אהבתם, או אפילו מביעים עוינות גלויה כלפיו. לכן בראש ובראשונה, חובתן היא של הבנות לכבד את אביהן, ועל פניו, בהתנהגותן, למרבה הצער, הן כשלו. עם זאת, כאמור, התנהגות זו של הבנות אינה מהווה בנסיבות שפורטו עילה מספקת לפטור את אביהן מתשלום מזונותיהן.      השופטת ח' בן-עמי אני מסכימה לפסק דינו של השופט ד' מינץ. השופטת ת' בזק-רפפורט אני מסיכמה לפסק דינו של השופט ד' מינץ. סיכום הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. קטיניםמזונות ילדיםמזונות