קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי לנאשם שזוכה בדין: 1. בפני ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתעבורה תל-אביב (כב' השופט ויטלסון) בתיק ת' 28889/05 מתאריך 27.10.08, לפיו, על אף שהמערער זוכה (בע"פ 07-08-2985 של בימ"ש מחוזי מרכז) - בקשתו לפסיקת פיצויים לטובתו - נדחתה. 2. להלן השתלשלות העניינים בתיק דנן: המערער הואשם בכך שבתאריך 26.6.04 בשעה 17.10 נסע ברח' אלוף שדה רמת גן למערב, ובדרך עירונית בה הוצב תמרור ב-20 הוא נהג במהירות של 90 קמ"ש העולה על מהירות 60 קמ"ש הרשומה בתמרור - עבירה בניגוד לתקנה 54 לתקנות התעבורה התשכ"א-1961. 3. בתאריך 12.4.05 הורשע המערער בהיעדרו בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, ונגזר עליו עונש של פסילה על תנאי לתקופה בת חודשיים למשך שנתיים, וקנס בסך 750 ש"ח או 7 ימי מאסר תמורתו. 4. בשלב בלתי ידוע (לא הוגש תיעוד), בוטל פסק דין של בימ"ש קמא שניתן בהיעדר המערער. בתאריך 7.6.05 התקיימה ישיבת הקראה בה טען המערער, כי הוא מודה בבעלות על הרכב, אך טען כי איננו זוכר אם נהג במועד נשוא כתב האישום. שמיעת הראיות נקבעה לתאריך 26.10.05. לטענת המערער (אין התייחסות לכך בפרוטוקול הדיון - י.א.), כבר בישיבת ההקראה הוא הפנה את תשומת לב התביעה לכך שאין בידה ראייה על קיום תמרור במקום, והציג בפניה כדוגמא ראוייה - העתק של תשתית ראייתית שנאספה ע"י משטרת בריטניה לצורך הגשת כתב אישום בעבירת מהירות. 5. בתאריך 10.10.05 בטרם שמיעת הראיות, הודיעה ב"כ המשיבה לבימ"ש קמא (גם על כך לא הוגש תיעוד), כי היא חוזרת בה מכתב האישום, ועל כן ביקשה לדחות את מועד שמיעת ההוכחות. 6. בימ"ש קמא נעתר לבקשת ב"כ המשיבה, ובתאריך 23.3.06 ביטל את כתב האישום נגד המערער, אך נמנע מזיכויו, ואף לא חייב את המשיבה בתשלום פיצוי. 7. המערער עתר לבימ"ש קמא לעיין מחדש בהחלטתו מתאריך 23.3.06 ולזכותו, וכן לחייב את המשיבה בהוצאות, וב"כ המשיבה בתגובתה התנגדה לבקשה. 8. בימ"ש קמא קיבל עמדת ב"כ המשיבה בציינו: "התביעה חזרה בה מכתב האישום - טרם פתיחת שלב ההוכחות. לפי כתב האישום אני מבין, כי ראיות התביעה נשענות על תצלומים. מאחר ושלב ההוכחות לא נוהל, ראוי לקבוע, כי לא היה כל יסוד להאשמה נגד הנאשם". בית משפט קמא אף הסתמך על ע"פ 4466/98 דבש נ' מ"י, פ"ד נו(3) 73 (להלן: "הלכת דבש"), שם נדחתה בקשת הפיצוי, בין השאר על-מנת שלא להרתיע את התביעה מלחזור מכתב-האישום במקרים אחרים, ובכך להמעיט מהנזק הנגרם לנאשמים. 9. המערער ערער על החלטת בימ"ש קמא לביהמ"ש המחוזי מרכז. בערעורו עתר להורות על זיכויו, וכן לחייב את המשיבה לשלם לו פיצוי. 10. בתאריך 20.3.08 הורה בימ"ש מחוזי מרכז על זיכויו של המערער (ע"פ 07-08-2985 שגיא נ' מ"י - לא פורסם), ברם, באשר לעתירתו לקבלת פיצוי קבע: "בנסיבות אלה, ומאחר שיש כאן טענה עקרוניתהנוגעת לדרך הטיפול הראוייה מצד גורמי האכיפה לגבי מקרים רבים של הגשת כתבי אישום בעבירות של מהירות בדרך עירונית, נראה לי כי מן הראוי שבית משפט לתעבורה - שמיומנותו בענייני תעבורה - ידון בטענה זו בכובד ראש, וממילא החלטתו לאחר בחינה יסודית של הנושא תהיה נתונה לערעור בפני בית המשפט המחוזי". 11. בית משפט קמא לאחר שדן בטיעוני ב"כ הצדדים חזר ואימץ את עמדתה של המשיבה, לפיה הוראות סעיף 80 (א) לחוק העונשין אינן מתקיימות במקרה דנן, וכך קבע בהחלטתו מתאריך 27.10.08: "מצאתי כי לא נפל כל פגם מהותי בהחלטת גורמי התביעה במקרה כאן, לחזור בהם מכתב האישום טרם ניהול פרשת התביעה, לא מקרה עקרוני כללי בפנינו, אלא מקרה של תקלה נקודתית אשר בגינה החליטה התביעה כפי שהחליטה". טיעוני ב"כ המערער 12. לטענת המערער התנהלות המשיבה והשיטתיות במעשיה מצדיקות חיוב המדינה בתשלום פיצויים, שכן, לדבריו, כתבי-אישום מוגשים באופן קבוע על בסיס תמונת הנהג בלבד מבלי להביא ראיה לתמרור הדרך במקום בו צולם. רק לאחר כפירתו - הוזמנו התעצ"ים, והתברר כי הם אינם בנמצא. על כן, מדובר לטעמו במצב קיצוני של הגשת כתב-אישום ללא ראיות. המערער עתר לערכאת הערעור לחייב את המשיבה בהוצאות המכסימאליות בגין ניהול הישיבות, הן בבית משפט קמא, הן בפני בית המשפט מחוזי מרכז והן בפני מותב זה, לרבות שכ"ט עו"ד בהיותו עו"ד, כשהוא מתבסס על טבלת חישוב שערך, ועל שכ"ט עו"ד עפ"י כללי לשכת עוה"ד. טיעוני ב"כ המשיבה 13. ב"כ המשיבה הפנתה את בית המשפט לתמונה שהוצגה בפני בית משפט קמא, ממנה עולה, כי המערער נהג לכאורה, במהירות של 95 קמ"ש. לטענתה,בשל אובדן תעודת עובד ציבור לא ניתן היה להוכיח, כי מדובר היה בדרך עירונית, שכן בדו"ח הייתה התייחסות מפורשת למרחק המצלמה מהתמרור הרלוונטי. אשר על כן, לא ניתן לדעתה לקבוע, כי כתב-האישום הוגש ללא תשתית ראייתית לכאורית. ב"כ המשיבה הדגישה, כי ביטול כתב האישום התבקש בטרם שמיעת ההוכחות, ועל ביהמ"ש לדון בשאלה אם מגיע למערער פיצוי עפ"י נתוני התיק דנן, שהרי לא מדובר ב"תביעה יצוגית". 14. במקרה דנן, גרסה ב"כ המשיבה, כי "מחדלה" של התביעה כביכול, עפ"י טענות המערער, שהיא לא זימנה את התע"צ אלא לאחר שהוא כפר בעובדות כתב האישום. המשיבה גורסת, כי אם בהתנהגות זו קיים מחדל, מעשה רשלנות או גרם עוול למערער, הרי עפ"י סעיף 5(ב) לתקנות התעבורה (הגשת צילומים לבימ"ש) התשנ"ז-1997, ניתן להכין התעודות הנ"ל "עד לשלב בירור האשמה". 15. הכשל היחיד שנגרם הוא אובדנה של התע"צ, ועל כן התביעה מיהרה לבקש ביטול כתב האישום עוד בטרם החלו ההוכחות. לא ניתן לייחס לתביעה "רדיפה" של המערער בחוסר תום לב כטענתו או מצב של "אי סבירות בולטת" כהלכת דבש. פסק-דינו של בית משפט קמא 16. בית משפט קמא עיין בתצלום רכבו של המערער שצולם בתאריך 26.6.04 עת נסע ברחוב אלוף שדה במהירות של 95 קמ"ש. נוכח האמור בסעיף 27(א) לפקודת התעבורה לפיו צילום רכב הוא ראייה קבילה, קבע בית משפט קמא כי בעת הכנת כתב האישום היה בידי התביעה חומר ראייתי ליכאורי לצורך הכנת כתב אישום, אלא שבשל "תקלה נקודתית" אבד למשיבה דף ובו מקובצות מספר תעודות עובד ציבור (מסמך "רב-תע"צ") של מי שעסקו בפיתוח סרט הצילום. 17. עוד קבע בימ"ש קמא, כי מחומר החקירה ניתן ללמוד את זהותו של השוטר שעסק באכיפה במקום העבירה, ועל כן לו הייתה התביעה מבקשת להמשיך בניהול המשפט ומזמנת את השוטר, האחרון יכול היה לציין את מיקום התמרור הרלוונטי לענייננו, מקום הצבת מכשיר המדידה (הניידת) ביחס לתמרור, ומהירות נסיעת הרכב שנמדדה על ידו. בימ"ש קמא הפנה לרע"פ 4462/98 אפרים בבלי נ' מ"י שם קבע בית משפט כי די בעדות השוטר אף ללא הצגת תמונה כדי להביא להרשעת נאשם. ברם, בענייננו, כך ציין, המשיבה נקטה ב"זהירות מופלגת", וחזרה בה מהאישום על אף שהייתה יכולה לשחזר את "רב- התע"צ" ולהמשיך בהליכים. אשר על כן, לדעת בימ"ש קמא לא מתקיימים בענייננו התנאים המפורטים בסעיף 80(א) לחוק העונשין, והבקשה לקבלת הוצאות - נדחתה. ד י ו ן 18. סעיף 80 לחוק העונשין קובע בזו הלשון: "80(א) משפט שנפתח לא דרך קובלנה וראה ביהמ"ש שלא היה יסוד לאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה... בסכום שיראה לביהמ"ש". 19. בהילכת דבש שאוזכרה לעיל, נקבעו שני תנאים, שבקיומם, רשאי ביהמ"ש לחייב המדינה לשלם פיצוי לנאשם: א) זיכוי או ביטול האישום עפ"י סעיף 94(ב) לחסד"פ. ב) בראות ביהמ"ש ש"לא היה יסוד להאשמה" או שקיימות "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". 20. בהתייחס לעילה לפיה "לא היה יסוד להאשמה", נקבע כי לא די בכך שהנאשם זוכה במשפטו (אם כי זיכויו הוא תנאי מוקדם והכרחי), אלא שומא על ביהמ"ש לבדוק את התשתית הראייתית שהייתה קיימת עובר להגשת כתב האישום, וכן יש לבדוק אם חומר החקירה שהיה בפני התביעה עובר להגשת כתב-אישום, היה מעלה אצל תובע סביר, ציפייה לביסוס הרשעה (שם עמ' 89 - הדגשה לא במקור), יש לבחון איפוא, לאחר מעשה אם הזיכוי היה צפוי מראש. לשון אחר: "במקום שהתביעה נהגה בסבירות ובהזהירות ראויה כראוי לתביעה, לא נאמר כי לא היה יסוד לאשמתה גם אם בערבו של יום יצא נאשם זכאי בדינו... ואילו אם התביעה נהגה שלא בסבירות ולא בזהירות ראויה, תישא המדינה בהוצאותיו של הנאשם ותיאלץ לפצותו על מעצרו ועל מאסרו." 21. העילה האחרת: "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" - הינה עילה ללא גבולות וסייגים שביטוייה עמום, והיא מקנה לבית משפט שיקול דעת נרחב, ובמקרה בו נגרם עוול לנאשם למשל, כשנפל קורבן לעלילת שווא שהטעתה את רשויות התביעה - נפסקו פיצויים לנאשם שזוכה. ברם, נקבע גם כי בנסיבות מסויימות הקשורות להתנהגות נאשם לא יהא זה מוצדק לחייב את המדינה לפצותו, וזאת כאשר הוא גרם בהתנהגותו לפתיחת חקירה או מקום שזוכה בשל קושי טכני בהרשעתו. שומא איפוא על ביהמ"ש להפעיל שיקול דעתו, ולאזן בין מיכלול שיקולים שבפניו: הגנה על זכויות נאשם והצורך לפצותו בגין פגיעה בו עקב האישום אל מול האינטרס הציבורי שבהעמדת עבריינים לדין כשקיימות ראיות מספיקות לאישום, בלא הרתעת יתר של התביעה. 22. מהתמונה שהוצגה בפני בימ"ש קמא אכן עולה, כי המערער נהג במהירות של 95 קמ"ש. כתב-האישום הוגש בגין מהירות של 90 קמ"ש (הפחתה של 5 קמ"ש בשל סטיית תקן אפשרית). לצורך הרשעת נהג בעבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר, על התביעה להוכיח אתדתמרור המהירות המותרת ברך בה נהג המערער. ברם, הוכחת "דרך עירונית" יכול ותבוא באמצעות תעודת עובד ציבור שלו עפ"י שוטר שהוצב במקום כגורם אכיפה. אין נפקא מינא אם השוטר הפעיל מצלמה נייחת שצילמה מבלי שהיה נוכח במקום, אבל הוא יודע את המרחק בין הצבת המצלמה הנייחת לתמרור, לבין שוטר העומד במקום. 23. המשיבה בחרה לחזור בה מכתב האישום, ולא לזמן השוטר ששמו מצויין בתמונה - אבי דיגורקר מ.א. 102188/0 לא ניתן לקבוע כי בעת הכנת כתב האישום "לא היה יסוד להאשמה". נותר איפוא לבחון אם קיימות "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". במקרה דומה לענייננו: ע"פ 1382/00 עמית בן ארויה נ' מ"י פ"ד נ"ו(4) 714 קבעה כב' השופט בייניש (כתוארה דאז) כי מחדלה של התביעה להביא בפני בית המשפט את יומנו של מפעיל הממל"ז - הביאה לזיכויו, אך אין מדובר בזיכוי המושתת על קביעה פוזיטיבית כי המערער לא ביצע את העבירה המיוחסת לו, וכן נאמר: "בנסיבות אלה, ובמיוחד נוכח העובדה שמדובר בעבירת תעבורה שלא הוכחה, אך לא נקבע פוזיטיבית כי המערער לא ביצע אותה, אין מקום להתערבותנו בהחלטת בית משפט קמא, לפיה אין מתקיימת עילה לשיפוי המערער בגין הוצאות הגנתו." (ההדגשה לא במקור). 24. לאור נוסח תקנה 5(ב) לתקנות התעבורה (הגשת צילומים לבית המשפט) התשנ"ז-1997, איפשר מתקין התקנות לתביעה להכין תעודת עובד ציבור או חוות דעת מומחה אשר אמורים להיות מוגשים בצירוף צילום שיוגש לבית המשפט, עד לשלב שמיעת הראיות או כלשון הסעיף "עד לשלב בירור האשמה", אם כי מתקין התקנות איפשר לנאשם לבקש מראש לעיין בצילום ובתעודת עובד ציבור כבר בשלב העיון בחומר חקירה. משמע, העורר היה רשאי לפנות ולבקש מהמשיבה בטרם מתן תגובתו לאישום לעיין בתעודת עובד ציבור. בשלב הכנת כתב האישום לא היה חייב התובע, עורך כתב האישום, לעיין בתעודת עובד ציבור. אשר על כן, לא ניתן לקבוע כי כתב האישום הוגש ללא יסוד להאשמה. באשר ל"נסיבות אחרות המצדיקות זאת" - יודגש, כי קיימת חשיבות רבה לביטול כתב-אישום ע"י המשיבה בטרם שמיעת ראיות, כל אימת שמתעוררים קשיים ראייתיים, והטלת תשלום פיצוי עלולה להביא לכך שהמשיבה תעדיף להמשיך בניהול ההליך תוך המתנה לפסק דינו של ביהמ"ש, ובלבד שלא תיאלץ לשאת בהוצאות. 25. בשולי הדברים ברצוני לציין, כי בידי המערער לא היה כל אסמכתא לביסוס טענותיו בדבר פעולה שיטתית של המשיבה בהגשת כתבי אישום ללא יסוד להאשמה, להוציא המקרה שלו. עקב זאת כנראה, סבר המערער כי אם יחזור ויטען טענה זו בנוסחים שונים תוך שימוש בלשון מתלהמת כנגד המשיבה, ישתכנע ביהמ"ש לקבל טיעוניו. ראה טענותיו בסיפא סעיף 19ג', 19ד', 21, 23, 26, 48, 54, 66, 67, 68, 69 ו-70. 26. לאור כל המקובץ לעיל, לאחר ששקלתי את טיעוני ב"כ הצדדים, ובבוחני איזון האינטרסים של המערער מול האינטרס הציבורי, אני דוחה את בקשת המערער לקבלת פיצוי. סיכומו של דבר - הערעור נדחה. משפט פליליפיצויים לנאשם שזוכהפיצויים