פיצוי לשון הרע עקב קובלנה פלילית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה אזרחית על בסיס פסק דין קובלנה פלילית / פיצוי לשון הרע עקב קובלנה פלילית: השופט א. ואגו: הערעור והערעור שכנגד, עניינם בפסק דינו של ביהמ"ש השלום, (כב' ס. הנשיא השופטת ט. חיימוביץ) אשר קיבלה, חלקית, את תביעת המערערת כנגד הנתבעים לפיצוי בשל פרסום לשון הרע עליה, וחייב אותם לפצותה בסכום של 100,000 ₪, (בהפחתת 40,000 ₪ שנפסקו לזכותה במסגרת קובלנה פלילית שהוגשה על ידה קודם לכן), וכן בפרסום התנצלות. המשיבים (וכך יכונו לשם היעילות, הגם שהם אף מערערים שכנגד), היו עורך וכתב של מקומון המופץ בסופי השבוע באשדוד ושמו "השבוע באשדוד". הנתבעים פרסמו ביום 16.12.94 כתבה במקומון, שכותרתה, "הדברת כינים נוסח ז'קלין" שייחסה למערערת, שהיתה עוזרת גננת בגן ילדים, טיפול בכינים בראשי שתי תלמידות בגן בדרך אכזרית תוך שימוש בנפט וגזיזת שערותיה של אחת הילדות, במספרי קרטון, ובכתבה היו קביעות והתבטאויות קשות כלפיה, כגון ששיטת הטיפול מזכירה את הטיפול האכזרי בבתי היתומים בזמן מלחמת העולם השניה, ותיאור השיטה כמחרידה, כואבת ומשפילה, ואף פורסמה תמונה מבזה של התובעת, והתבטאויות של הורים שייחסו לה אלימות פיזית ומילולית כלפי ילדים. לאחר שהמערערת הגישה נגד המשיבים קובלנה פלילית בבית משפט השלום, בגין האמור, וניתן פסק דין שזיכה אותם, פורסמה במקומון כתבה נוספת, ביום 11.9.98 (המשיב 2 לא היה שותף לכתבה הנוספת) ומעבר לפרסום דבר הזיכוי, צוטטו קטעים מהכתבה הראשונה, תוך חזרה על הביטויים המעליבים והמשפילים, ופרסום תמונתה של המערערת. שתי כתבות אלה היו ביסוד התביעה הנזיקית - כספית, שבה ניתן פסה"ד נשוא הערעור, והמערערת עתרה לפצותה בסכום של 450,000 ₪, בגין הפגיעה בשמה הטוב, עלבון ועוגמת נפש, וכן לשפותה בעבור הוצאותיה המשפטיות בניהול הקובלנה הפלילית, בסכום נוסף של 450,000 ₪, ובנוסף תבעה פיצוי בשל נזקי גוף, מיוחדים וכלליים, בגבולות סמכות ביהמ"ש. השתלשלות הדברים בין פרסום הכתבה הראשונה ועד להגשת התביעה דנן, היתה מורכבת, והעסיקה את כל ערכאות השיפוט, ותמציתה כדלהלן: לאחר פרסום הכתבה הראשונה, הוגשה הקובלנה הפלילית, שאוזכרה לעיל, ואולם המשיבים, הנאשמים שם, זוכו בהכרעת דין מ- 9.9.98, על ידי כב' השופטת ג. רביד, משנקבע כי לא הוכחה כוונה פלילית לפגוע בקובלת, בכל הצריך לאישום של הוצאת לשון הרע, ובאשר לא הוכחה פגיעה בפרטיותה של הקובלת, בגין פרסום תמונתה, בכל הצריך לאישום שעסק בעבירה לכאורה על חוק הגנת הפרטיות. ערעור שהגישה המערערת על אותו זיכוי, התקבל על ידי ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (ביום 24.11.99) ונקבע כי לא היה מוצדק לקבוע שהכוונה לפגוע לא הוכחה, וכי גם לא היה מקום לזיכוי באישום של פגיעה בפרטיות, וניתנה הוראה להחזרת הדיון לביהמ"ש השלום, על מנת ליתן פסק דין חדש לאחר בחינת יתר טענות ההגנה שהעלו המשיבים - הנאשמים שם. בגלגול השני של בירור הקובלנה הפלילית, שנעשה לאור ההנחיות דנן, ניתנה הכרעת דין מרשיעה לגבי שני המשיבים, הן על פי החוק לאיסור לשון הרע, והן על פי חוק הגנת הפרטיות, ונגזר על כל אחד מהם לשלם למערערת פיצוי של 20,000 ₪, לפרסם במקומון את דבר ההרשעה, ואולם נדחתה דרישת המערערת לחייבם בתשלום הוצאות המשפט. (גז"ד מיום 25.9.00). העניין הובא שוב בפני ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, הפעם במסגרת ערעור של המשיבים על הרשעתם וגזר דינם, אך הערעור נדחה ופסיקת ביהמ"ש השלום נותרה על כנה. (פסה"ד מיום 4.11.01). ערעור ברשות שהגישו המשיבים כנגד פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, התקבל בכל האמור לעבירת הפגיעה בפרטיות, והמשיבים זוכו, אולם, הרכב של תשעה שופטים שדנו בדבר בביהמ"ש העליון, קבע כי ההרשעה בגין עבירת לשון הרע תיוותר על כנה, והערעור נדחה, כאשר הדיון המשפטי התמקד ביסוד הנפשי של "כוונה לפגוע" כמשמעותה בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965.( פס"ד מיום 31.3.05) משכך - הרשעת המשיבים בעבירה על חוק איסור לשון הרע, הפכה חלוטה, ושאלת החבות שוב לא היתה במחלוקת. בין לבין, הוגשה בשנת 2001 התביעה האזרחית דנן, כנגררת להרשעה בפלילים, ובה נתבע פיצוי כספי מהמשיבים. בימ"ש קמא דחה את טענות המערערת באשר לקיום קשר סיבתי בין מצבה הרפואי - בריאותי, לבין לשון הרע שהוציאו עליה המשיבים, ולאחר שהופרכו בחקירה נגדית, קביעות המומחה שהובא לעניין זה על ידי המערערת, נפסק כי אין קשר בין מצבה, בין הבריאותי הפיזי ובין הנפשי (דיכאון שטענה לקיומו) ולבין הפרסומים הנדונים, וממילא אין ניתן לפצותה בשל הנזקים וההפסדים הכרוכים בכך. גם ראש הנזק של חיוב המשיבים בהוצאות המשפט של ההליך הפלילי, נדחה, באשר נקבע שהנושא נדון והוכרע בבימ"ש השלום, אשר נמנע מלפסוק הוצאות כאלה, ולא ניתן לפתוח מחדש סוגיה חלוטה זו, וככל שדברים אמורים בטענה שהוצאות אלה היו בגדר "נזק ממון" הקשור סיבתית ללשון הרע שהוצאה, אין כך פני הדברים, ולמעשה מדובר בהליך נפרד, ולא הכרחי, שניזום על ידי המשיבים כמעין "פרוזדור לתובענה האזרחית", שלבסוף הוגשה ונדונה, ואין הוצאות המשפט בגדר נזק שהמעוולים - המשיבים צריכים היו לצפות כמסתבר בשל מעשה העוולה או בשל כפירתם בכתב האישום נשוא הקובלנה. (צויין גם, שבסופו של יום, הם אכן זוכו מהאישום של פגיעה בפרטיות). נותרה, איפוא, התביעה לפיצוי על עצם הפגיעה בשם הטוב, ועוגמת הנפש שנגרמה בשל כך למערערת, כאשר, כזכור, שאלת החבות עצמה הוכרעה כבר ולא עמדה עוד לדיון. לעניין זה, הביא בימ"ש קמא, במניין שיקוליו, מספר גורמים, ובהם היקף הפרסום הנרחב, עוצמתה של לשון הרע, הסגנון הבוטה והמשתלח, הפגיעה במשלח ידה של המערערת, התנהגות המשיבים עובר לפרסום ולאחריו, ומנגד - הטענה שהגרעין העובדתי בפרסום היה נכון בחלקו, ואומנם המערערת טיפלה בראשיהן של שתי בנות בגן בטיפול נגד כינים, בחומר שהכיל נפט, ואף גזרה חלק משיער אחת הבנות, כדי להקל על סירוקה, והפרסום בעניין זה היה נכון עובדתית, הגם שהפרשנות שניתנה, והתיאור ההופך אותה לדמות אכזרית וכמעט מפלצתית היו מופרכים, עשו אותה מטרה לבוז ולשנאה, ונועדו אך לצורך הסנסציה ושילהוב היצרים, לשם הגדלת תפוצת המקומון. עוד קבעה כב' השופטת חיימוביץ כי התנהגות המשיבים בפרשה היתה חמורה, הם לא ביקשו תגובתה של המערערת, טרם הפרסום, והסתפקו בזו של דוברת העיריה, הם שבו ופרסמו את הדיבה, במסגרת הכתבה השניה, לרבות קטעים אשר עובדתית לא אומצו בפסה"ד המזכה שקדם לכתבה זו, לא התנצלו בפניה מעולם, ואף הפיקו טובת הנאה בדרך של הגברת תפוצת העיתון, באמצעות לשון הרע שהוציאו. לאחר דיון מעמיק ומפורט בשיקולים השונים, לכאן ולכאן, החליט ביהמ"ש כי הפיצוי הראוי יעמוד על 100,000 ₪ שמהם ינוכו הסכומים שכבר נפסקו לזכותה במסגרת גזה"ד בקובלנה, וכן חוייבו לפרסם התנצלות על דפי המקומון, שנוסחה וגודלה נקבעו בפסק הדין. המשיבים חוייבו בשכ"ט עו"ד של המערערת בסכום של 20,000 ₪ ומע"מ, ובהחלטה משלימה, בעקבות בקשה לתיקון פסה"ד, נקבע שעליהם גם לשלם החזר חלק יחסי באגרת ביהמ"ש לפי סכום של 60,000 ₪. בערעור שלפנינו, טוענת המערערת כנגד מיעוט הסכום שנפסק לטובתה, כאמור לעיל, וקובלת על כך כי אף שלשון הרע הוגדרה על ידי ביהמ"ש "קיצונית וקשה ביותר", ואף שהיו שיקולים המחייבים פסיקת פיצוי גבוה ומשמעותי, הרי, לשיטתה, קמץ ביהמ"ש קמא את ידו, וקבע פיצוי נמוך ודל. עוד נטען, כי שגה ביהמ"ש קמא משנמנע לחייב את המשיבים בהוצאות המשפט הריאליות בגין ניהול הליכי הקובלנה, שעמדו על 450,000 ₪, והוכחו כדבעי, וכי היה על המשיבים לצפות כי בגין מעשיהם החמורים והחלטתם לכפור באשמה, תאלץ המערערת לנהל נגדם התדיינות ענפה ועתירת הוצאות, כפי שנעשה. כמו כן, המערערת סבורה שקופחה בקביעת שכה"ט והוצאות המשפט על ידי הערכאה הדיונית, וכי ראוי להורות על תשלום שכ"ט שלא יפחת מ- 30% מהסכום שיפסק לטובתה כפיצוי, ולהורות על חיובם של המשיבים בהחזר אגרה בגין כל הסכום דנן. אין המערערת תוקפת את דחיית התביעה בראש הנזק של נזק בריאותי - נפשי, אשר בוססה על קביעות שבעובדה, ועל ההתרשמות מעדות המומחה שנתן חוות דעת, ועניין זה שוב אינו נושא להתדיינות בהליך הנוכחי. בערעור שכנגד, טוענים המשיבים, כי לא היה מקום כלל לחייבם בפיצוי מעבר לאותם 40,000 ₪ שנפסקו בהליך הפלילי, ולחילופין, כי יש להפחית משמעותית את הסכום שנפסק על ידי בימ"ש השלום, באשר קביעתו היתה מופרזת ושגויה. הם מפנים לכך שהוכח כי המערערת אכן ביצעה מעשים חמורים, טיפלה ללא רשות ההורים בראשי הילדות בגן, בחומרים זרים, גזזה שער ראשה של אחת מהן, ואף נקבע כי היכתה את אחת הילדות אשר עשתה את צרכיה במכנסיה, ואף אם אין המשיבים חולקים עוד על עצם הקביעה והחבות בשל כך שהוציאו לשון הרע עליה, הרי כל חטאם היה עודף דרמטיות, ואין להעניק פרס, בדמות פיצוי עתק, למערערת אשר כזו. עוד טוענים הם, כי טעה ביהמ"ש כאשר שקל שיקול של פגיעה שנגרמה למערערת במשלח ידה, באשר הוכח שהמשיכה לעבוד כגננת עוד שנים ארוכות אחרי הפרסום, ועד פרישתה לפנסיה. שיקול נוסף שנטען כי היה שגוי, נגע להשגת תגובת המערערת, קודם לפרסום, ונטען כי באשר המערערת היתה עובדת העיריה, מנועים היו הם מלפנות אליה, וכי פנייתם לדוברת היתה על פי הנוהל הנכון והנוהג, ואכן ניתנה תגובה טרם הכתבה, ואם התגובה לא היתה מקצועית וטובה, שוב אין לבוא אליהם, המשיבים, בטענה על כך. למותר לציין, שביתר העניינים שנפסקו על ידי בימ"ש השלום, כמו דחיית מרבית התביעה הכספית על ראשיה ועילותיה, מבקשים הם להותיר את הדברים על כנם ומנימוקי ביהמ"ש קמא. שמענו, ברוב קשב את טיעוני הצדדים בפנינו, לאחר קבלת עיקרי הטיעון המפורטים, והגשת המסמכים והמוצגים הצריכים להכרעה בערעור, ונחה דעתי, וכך אמליץ לחברותי הנכבדות, כי יש לדחות, בעיקרם, את שני הערעורים, ומלבד בנקודה אחת, יש להותיר את אשר נפסק על ידי בימ"ש השלום על כנו. אשר לסוגיית ההוצאות בגין ניהול ההליך הפלילי - יש לדחות את טענות המערערת, בשל שני נימוקים מצטברים, שניהם אוזכרו ושימשו בסיס לדחיית הטענה גם בבימ"ש השלום. ראשית - סעיף 79 לחוק העונשין תשל"ז- 1977, מקנה לביהמ"ש הדן בפלילים, סמכות לחייב נאשם שהורשע בדין לשלם הוצאות המשפט, בסכום שיקבע לפי שיקול דעת ביהמ"ש, ולעניין הליכי הערעור, הורה המחוקק שהוצאות המשפט הללו דינן יהיה כדין קנס שהושת על הנאשם, משמע, ניתן לערער בזכות על קביעה כזו. בימ"ש השלום דחה את דרישת המאשימה - המערערת דכאן- לחיוב המשיבים בתשלום ההוצאות, מנימוקים שפורטו היטב, ועיקרם, שהמשיבים ניהלו את הגנתם בצורה מקובלת, לא סירבלו את ההליך, ולא נקטו סחבת, וכי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, יעשה חיוב כזה בהוצאות, ומקרה זה אינו נמנה עימם, וכי הקובלת - המערערת היא שבחרה לפתוח בהליך הפלילי שהצריך את המשיבים להתגונן, תחת ניהול הליך אזרחי רגיל לקבלת פיצויים. המערערת לא ערערה על דחיית הבקשה לחיוב בהוצאות המשפט, לא הגישה ערעור נגדי במישור זה, כאשר המשיבים ערערו על הכרעת הדין המרשיעה, הגם שזכותה לעשות כן, כמבואר, קבועה בחוק, והילכך קביעה זו הפכה חלוטה, וממילא מהווה היא פלוגתא בין הצדדים שנדונה והוכרעה לגופה, ויצרה מעשה בי - דין. שנית - אין לומר שהוצאות שהוצאו על ידי המערערת לצורך ניהול הליכי הקובלנה היו משום נזק שהוא תוצאת לשון הרע שהוצאה נגדה, או בגדר נזק ממון שניתן וצריך היה למעוולים - המשיבים לצפותו באופן סביר בעת ביצוע הפרסומים הפוגעים. מדובר בהליך שניזום על ידי המערערת, בנפרד ובמנותק מזכותה להגיש תביעה אזרחית, כשם שעשתה לימים, ואשר נועד להשיג הרשעה בפלילים כנגד המשיבים, מקום בו בדרך כלל עושה זאת המדינה, באמצעות רשויות האכיפה, האמונות על הגשת כתבי אישום והעמדת עבריינים לדין. החוק מאפשר אומנם, בעבירה על חוק איסור לשון הרע, לנפגע עצמו להגיש כתב אישום, במסגרת הדין המסדיר את מוסד הקובלנה הפלילית, אך זוהי בחירה של הנפגע, אין זה הליך צפוי ומסתבר בעקבות ביצוע עוולה של הוצאת לשון הרע, והוצאות המשפט אינן נזק תוצאתי, או קשור סיבתית לאותו מעשה נזיקין. מעבר לצריך, אף יש לציין, שגם אלמלא קביעת בימ"ש השלום כי המשיבים לא ניהלו את ההליך ואת הגנתם כנגד הקובלנה באופן מסרבל או בלתי ענייני, הרי בסופו של יום הם זוכו מהאישום של פגיעה בפרטיות, ומכאן שלא היה מקום מלכתחילה, כפי שהמערערת טוענת, שהם יודו באשמה וימנעו מניהול הגנתם. לפיכך, אין כל מקום להתערב בדחיית התביעה בראש נזק זה, מהנימוקים שצויינו, ומנימוקי בימ"ש השלום בפסק דינו. אשר לגובה הפיצוי שנפסק - מדובר באומדנה שעל ביצועה אמון ביהמ"ש, כאשר עליו לאזן ולשקלל פרמטרים שונים, ולפי ההנחיות שהתגבשו בפסיקה, ואין מדובר בכימות של נזק מדוייק ובר הוכחה. השופטת קמא פירטה את השיקולים הראויים במישור זה, והביאה בחשבון את אמות המידה שהתגבשו בפסיקה, כאשר הובאו במניין השיקולים היקף הפגיעה, מעמדו של הניזוק בקהילה, ההשפלה, הכאב והסבל שהיו מנת חלקו, כפי שלמשל נקבע ברע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף ואח', מפי כב' הנשיא דאז ברק, פד"י נ"ה (5), 510. באותו עניין הדגיש כב' הנשיא ברק כי "הבחינה היא אינדווידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים". דומה, שכב' השופטת קמא הנחתה עצמה ברוח זו, ומששקלה את השיקולים הרלוונטיים, ואמדה את נזקה של המערערת, אין בתוצאה שאליה הגיעה טעות בולטת, אולם, באיזון הכולל, דומה, שהסכום שנפסק מצוי על הצד הנמוך מעט, וראוי היה לקבוע שהפיצוי, נשוא ההליך דנן, יבוא בנוסף למה שנקבע בהליך הפלילי, ולא היה מקום להפחית את הסכום של 40,000 ₪ מאומדן הנזק שנעשה. משכך - ברור שדין הערעור שכנגד בנקודה זו - להדחות. במאמר מוסגר יצויין, שלימים, (תיקון תשנ"ט), קבע המחוקק, בסעיף 7 א (ב ו-ג) לחוק איסור לשון הרע, שבמשפט בשל עוולה אזרחית לפי החוק, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, כמו כאן, רשאי ביהמ"ש לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי, ללא הוכחת נזק, שלא יעלה על 100,000 ₪, סכום המעודכן, מעת לעת, לפי עליית המדד. גם על פי אמת מידה כזו, שאומנם לא שימשה את ביהמ"ש בעת מתן פסה"ד הנדון, אין לומר שהסכום שנקבע כאן הוא חריג באופן משמעותי כזה שיצדיק התערבות משמעותית, לכאן או לכאן. מכל אלה - דעתי היא שיש לקבל את ערעור המערערת בנקודה זו, כפי שפורט, ולדחות את הערעור שכנגד במישור זה. מששונה סכום שפיצוי שנפסק, סכום החזר האגרה יחושב, כמובן, לפי הסכום העדכני של 100,000 ₪. אין מקום להוסיף לשכר הטרחה, בהתחשב בסכום שנפסק. לסיכום - אמליץ לחברותי הנכבדות להורות על קבלת ערעור המערערת באופן חלקי, ולבטל את ניכוי הסך 40,000 ₪. בנסיבות, אין מקום להטלת הוצאות בערכאתנו. ואגו - שופט ש. דברת- ס. נשיא אני מסכימה. ש. דברת - ס. נשיא אב"ד ר. יפה -כ"ץ- ס. נשיא אני מצטרפת לתוצאה שאליה הגיעו חבריי. ר. יפה-כ"ץ, ס. נשיא אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט א. ואגו.משפט פליליפיצוייםקובלנה פליליתקובלנהלשון הרע / הוצאת דיבה