קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי נוסף על הפקעת קרקע בגלל מחצבה: 1. רקע עובדתי בפניי תביעה לפיצוי בגין הפקעה של מקרקעין הידועים כחלקה 16 בגוש 19145, באדמות הכפר נחף, בשטח של 5,234 מ"ר (להלן: המקרקעין), אשר נרשמו בתום הליכי ההסדר ביום 25.5.59, בבעלותו של המנוח עבדאללה אברהים איסמאיל מצרי (להלן: המנוח). הודעה בדבר ההפקעה פורסמה ביום 25.10.62 בי.פ. מס' 968, לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: הפקודה). ההפקעה בוצעה ע"י רשות הפיתוח בהתאם להחלטת הממשלה בדבר הקמת העיר כרמיאל, והתייחסה לשטח של כמה אלפי דונמים והמקרקעין בכללו. משהופקעו המקרקעין, היה המנוח זכאי לקבלת פיצויים בגין ההפקעה מידי המשיב (להלן: הפיצויים). המנוח נפטר ביום 22.9.82, ובנו ח'אלד X ת.ז. X (להלן: ח'אלד), הוכרז כיורשו היחיד על פי פסק דין של ביה"ד השרעי בעכו מיום 28.2.00, ונכנס בנעלי אביו המנוח באשר לזכות הפיצויים הנ"ל, לפי סע' 12 לפקודה. ביום 1.3.05 הימחה ח'אלד את זכות הפיצויים לבנו עומר, הוא המבקש, ע"פ כתב המחאה. ח'אלד אף אישר את ההמחאה בתצהיר שצורף לתובענה, עליו העיד ונחקר בבית המשפט. המבקש הגיש בקשה לקבוע את שיעור הפיצויים המגיעים לו מכח המחאת הזכויות של ח'אלד, יורשו של המנוח, בשל הפקעת המקרקעין, לפי סעיפים 12 ו-13 לפקודה או לפי סעיף 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה לצורכי ציבור, תשכ"ד- 1964 (להלן: החוק המתקן), על פי הסכום הגבוה מבין השניים. 2. טענותיו המקוריות של המבקש. א. בבקשתו טען המבקש כי המקרקעין נמצאים בלב האזור המוגדר על ידי הגיאולוגים "כרצועת השיש של כרמיאל", רצועת קרקע שאורכה 3-4 ק"מ ורוחבה כמה מאות מטרים, המאופיינת בשכבה של מרבצי אבן שיש באיכות מעולה, המשתרעים מפני הקרקע ועד לעומק ניכר. בתוך "רצועה" זו פעלו קודם להפקעה מחצבות שיש רבות, וביניהן מחצבה בבעלות המנוח, אשר היתה ממוקמת בתוך גבולות המקרקעין. ב. לטענתו במשך כל התקופה מאז ההפקעה ועד עתה, לא עשה המשיב מאומה מיוזמתו בקשר לתשלום של פיצויי ההפקעה, ובכך הפר את חובתו לפי סעיף 9א לחוק המתקן. משכך, ביקש למנות שמאי מומחה מטעם בית המשפט לשם הכנתה של חוות דעת בדבר שווי המקרקעין בתאריך הקובע, הן לפי סעיף 12 לפקודה והן לפי סעיף 8 לחוק המתקן, ובדבר שווים של דמי החכירה "האבודים" לפי סעיף 13 לפקודה, ולפסוק על פי חוות הדעת של המומחה את שיעור הפיצויים המגיעים לו, בנוסף להוצאות שנגרמו לו. המבקש טוען כי תביעת פיצויים מכוח הפקודה אינה נדרשת להוכחה בדרך הרגילה, ומפנה לניסוחים של סעיפים 9 ו-12 לפקודה, ממנה הוא למד כי התפקיד לקבוע את הפיצויים מסור לבית המשפט, לסעיף 10 לפקודה, המאפשר לבית המשפט לקבוע את סכום הפיצויים גם כאשר בעל הזכות לא פנה בבקשה לבית המשפט ואפילו בהעדרו, ולסעיף 3(8) לתקנות בתי המשפט (אגרות), הקובע כי מדובר בהליך שרואים את שוויו כבלתי ניתן לביטוי בכסף, ולפרקטיקה שבתי המשפט נוהגים על פיה. 3. טענות המשיב. המשיב אינו חולק על הפקעת המקרקעין, ועל זכותם של יורשי המנוח לפיצויים, אך הוא חולק על זכותו של המבקש לקבל את הפיצויים, ועל טענותיו כי המשיב הפר חובה שבדין. לטענתו פנה אליו המבקש לראשונה בשנת 05', בבקשה לקבל פיצויי הפקעה בסכום שאינו שנוי במחלוקת, אך לא המתין לקבלת מענה לפנייה זו, והגיש את התובענה דנן. המשיב מדגיש כי לצורך פיצוי יש צורך בעריכת שומה מטעם השמאי הממשלתי ורק בגמר עריכתה יש באפשרות המשיב להציע פיצוי. עוד הוא טוען כי אין מקום למינוי שמאי מטעם בית המשפט בטרם הובאו בפניו שמאויות מטעם הצדדים, ובטרם קיימת מחלוקת ביניהם. לטענתו, מדובר במקרקין שיעודם חקלאי, ויש לקבוע את הפיצויים על פי שווי המקרקעין אשר הופקעו ולא לפי שוויים או מאפייניהם של מקרקעין באזור המקרקעין שהופקעו. בנוסף לכך, מוכחשת פעילותן של מחצבות רבות באזור החלקה שהופקעה. 4. בתשובה לטענות המשיב, הודיע המבקש כי "כדי לקצר את ההליך" הוא יבקש פיצוי לפי סעיף 12 לפקודה ולפי סעיף 8 לחוק המתקן ולא לפי סעיף 13 לפקודה. בהמשך, לאחר שהחלה שמיעת הראיות, ביקש המבקש לפצל את הדיון באופן שתחילה יברר בית המשפט שאלות שבעובדה לגבי זכאות המבקש לפיצויים, השימוש שנעשה בחלקה שהופקעה, שטח המחצבה, האם היה לה היתר וכדומה, ורק לאחר מכן יוגשו חוות דעת של הצדדים. משכך, ניתנה ביום 9.7.07 החלטה בדבר פיצול הדיון באופן שתחילה ייקבעו ממצאים עובדתיים לעניין זכאות המבקש לפיצויים, השימוש שנעשה במקרקעין שהופקעו עובר להפקעה או לפניה, ונקבע כי חוות הדעת השמאיות יוגשו רק לאחר שייקבעו ממצאים עובדתיים לעניין השימוש במקרקעין שהופקעו. בסיכומיו המקוריים של המבקש, שהוגשו ביום 18.5.08 לאחר שמיעת ראיות, נטען כי נכון ליום 25.5.59 עת נרשמו המקרקעין על פי ההסדר בבעלות המנוח, שימשו בחלקם למזרע ובחלקם למחצבה, על פי ההערה שנרשמה בנסח הרישום, המהווה לפי סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969 "ראייה חותכת לתוכנו". בהתחשב בסמיכות הזמנים שבין מועד רישום המקרקעין לפי ההסדר לבין מועד ההפקעה, כשלוש וחצי שנים, ובהסתמך על צילומי אויר שנעשו בשנת 61', ביקש לקבוע שעובר להפקעתם ומאז שנת 40', שימשו בחלקם כמחצבה להפקת אבן לבנייה. 5. לאחר שהוגשו סיכומי המבקש, ביקשו הצדדים אורכות ממושכות כדי להגיע להסדר ביניהם, אך הדבר לא צלח, והמשיב הגיש סיכומיו, בהם הוא ממשיך לחלוק על זכותו של המבקש לקבל פיצויים, בטענה שהמבקש לא המציא את המסמך המקורי של המחאת הזכות. עוד הוא טוען כי המשיב לא עמד בנטל להוכיח טענתו בדבר קיומה של מחצבה ברישיון במקרקעין או כי הפעילות במקרקעין נעשתה באופן חוקי. משעסקינן בקרקע שייעודה חקלאי ומשלא הוכח כי למנוח ניתן היתר חציבה, הרי שכל שימוש חציבה שעשה בה, נעשה באורח בלתי חוקי, ובנסיבות אלו אין מקום לפיצוי המנוח בגין השימוש בקרקע למטרת חציבה. 6. בין לבין ניתן פסק דין עקרוני בנושא דומה, ברע"א 3015/06 מ"י נ' פנינה פינקלשטיין ואח' (לא פורסם, , ניתן ביום 9.12.08) (להלן: פרשת פינקלשטיין). לכן, ניתנה למבקש האפשרות להשלים סיכומיו, באופן שיוכל להתייחס לאמור בפרשת פינקלשטיין. המבקש אכן השלים סיכומיו והודיע כי פרשת פינקלשטיין הביאה לצמצום יריעת המחלוקת בין הצדדים. המבקש מסכים שבנסיבות הענין יש לפסוק את הפיצוי על בסיס שוויים של המקרקעין כקרקע חקלאית, ובאשר לפיצוי הנוסף, שהינו לכל הדעות שולי, הוא מותיר את ההחלטה לשיקול דעתו של בית המשפט. המחלוקת העיקרית נטושה עתה אך בנושא השמאות, וכן - כפי הנראה - (כך המבקש) בשאלת ההוצאות. במחלוקת זו שהיא דיונית בעיקרה, נתון לבית המשפט מרווח רחב מאוד בהפעלת שיקול דעתו הן מכח סמכותו הטבועה והן מכח סעיפים 130 ו- 524 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984. דיון 7. בסיכומיו מצמצם המבקש את היקף בקשתו המקורית, אך על אף האמור בהם לא ניתן שלא לבחון את הטענות היסודיות של הצדדים, שכן פרשת פינקלשטיין מבססת את הכלל, לפיו פיצויים בגין הפקעה ינתנו על בסיס ייעודם של המקרקעין המופקעים, אך מתירה מקום לחריגים ול"פיצוי נוסף", כפי שהמבקש מכנה אותו, בקריטריונים שיותוו על ידי הפסיקה. "לצד זאת, בהתחשב בחשיבות שיש בכך שבעל הקרקע יקבל פיצוי הולם בגין הפקעה, יתכנו מקרים חריגים בהם יהיה מקום לתת לשימוש שנעשה בקרקע תוך חריגה מהייעוד התכנונוי ביטוי מסויים במסגרת הפיצויים להם זכאי בעל הקרקע... איני מוצאת לנכון לקבוע כעת מהם אותם מקרים חריגים בהם ייקבע כי בעל הקרקע פעל בתום לב או כי התקיימו נסיבות חריגות, ויש להניח כי הפסיקה תתווה את הקריקטריונים המתאימים בבוא העת (השוו לעניין פרשנות החריג שבסעיף 190(א)(3) לחוק התכנון והבנייה: השוו: ה"פ (מחוזי ת"א) 653/04 הועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ' אסתר (, 24.12.2007); ה"פ (מחוזי ת"א) 628/04 הועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ' מנשה (, 9.3.2006). פסק הדין אושר בבית משפט זה בעניין מנשה)". (פרשת פינקלשטיין, בסעיף 34 לפסק הדין). לצורך בחינת הפיצוי הנוסף, אין מנוס מבחינת השאלות העובדתיות שהעלו הצדדים. 8. השאלות השנויות במחלוקת הן כדלקמן: א. זכאותו של המבקש לפיצויים. ב. המצב התכנוני של המקרקעין. ג. השימוש שנעשה בפועל במקרקעין. ד. היתר ורשיונות חציבה. ה. הפרת חובה חקוקה. ו. האופן בו יחושבו הפיצויים. 9. זכאותו של המבקש לפיצויים. המבקש הוכיח את זכאותו לקבל את הפיצויים מכוח כתב המחאת זכות שנערך ביום 1.3.05 (נספח ג' לתובענה), לפיו המחה לו ח'אלד את זכותו לפיצויים, להם היה זכאי מכוח היותו יורשו של המנוח. ח'אלד אישר את ההמחאה בתצהירו, אשר צורף לבקשה התומכת בהמרצת הפתיחה שהגיש, ואשר לא נסתר בחקירתו הנגדית. יחד עם זאת, בדיון שהתקיים ביום 17/4/07 התחייב המבקש להציג את כתב המחאת הזכויות המקורי מח'אלד אליו, בליווי תרגום מערבית ולא עשה כן עד עצם היום הזה. המבקש טוען כי בהעדר המצאה של המסמך המקורי, לא הרים המבקש את הנטל להוכיח זכאותו לפיצויים בגין ההפקעה. אין ביכולתי לקבל טענה זו. המסמך שהומצא לבית המשפט אינו המסמך המקורי, אך אושר על ידי ח'אלד ועל ידי המבקש, אשר העידו בבית המשפט. בנסיבות אלה, משמדובר באב ובבן, אשר לא מצאו כנראה את המסמך המקורי, ובעיקר עתה משנפטר ח'אלד, אני רואה לקבל את הטענה כי ניתן להסתמך על הצילום שאושר על ידי בעל הזכות ומקבלה, כמשקף את רצונם והסכמתם של הצדדים, וקובעת כי המבקש הוכיח את זכותו לקבל פיצוי מהמשיב. (לעניין המחאת זכות ותנאיה ראו גם ע"א 599/98 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' חגי פאר רו"ח ואח', פ"ד מה(4), 870; וכן ש' לרנר, המחאת חיובים, (תשס"ב), עמ' 47). 10. המצב התכנוני של המקרקעין. לאחר שנשמעו ראיות הצדדים, הוכח בתע"צ ערוכה בידי שגית שבירו, עובדת של מחלקת התכנון במנהל מקרקעי ישראל מחוז הצפון (להלן: שבירו), ואין עוד מחלוקת בין הצדדים, כי ייעוד המקרקעין הינו חקלאי וחלק ממנו יועד לדרך, וכי התוכנית שחלה על השטח במועד הקובע היתה התכנית 50/42/RP (להלן: התכנית), על פיה סווגו המקרקעין כ- Agricultural Zone. השימוש שנעשה בפועל במקרקעין. 11. א. בתצהיר אשר צורף בתמיכה לבקשה מסר ח'אלד כי כיום ניצב על המקרקעין מפעלה של חברת "אלביט" בלב אזור התעשיה של העיר כרמיאל. בשנת 40' התחיל המנוח ביחד עם אחיו המנוח מוחמד עבדאללה איסמאיל X (להלן: מוחמד) לחצוב מתוך המקרקעין, המצויים בלב ליבה של "רצועת השיש", אבנים קטנות אותן סיתתו ומכרו כאבני בנייה. לאחר מספר שנים הרחיבו אביו ודודו את המחצבה והתחילו להפיק ממנה גושי אבן גדולים, אותם מכרו כחומר גלם למפעלים לעיבוד שיש. ח'אלד הצהיר כי החל לעבוד במחצבה בשנת 47' בהיותו בן 20, ועבד בה עם אביו ודודו עד להפקעתה בשנת 62'. (לדבריו, הוא נולד בשנת 27', ותעודת הזהות שלו, בה נרשם שנולד ב- 30', שגויה). ח'אלד מסר כי במשך פעילותה סיפקה המחצבה פרנסה בשפע לשלוש משפחות - משפחתו והמשפחות של אביו ודודו המנוחים. משנות ה-50' ועד לסגירת המחצבה העסיקו במחצבה תשעה פועלים שכירים קבועים על בסיס יומי, אשר שלושה מהם עדיין חיים וגרים בכפר נח'ף: איברהים יוסף סירחאן, בכר עבדול כרים סעיד ואיברהים עבדול כרים סעיד (להלן: סעיד). מהמחצבה הפיקו כ-200 ממ"ק של אבן שיש לשנה בממוצע, ואת התפוקה מכרו למפעלים שונים לעיבוד שיש, לרבות למפעל שיש בת"א, בבעלות אדם הקרוי אברהם. ח'אלד זכר כי חלקו בהכנסות בשנת 49'-50' הסתכם ב-100 לירות לחודש. לאחר שהמחצבה הופקעה וניטל מקור פרנסתו, התקבל ח'אלד לעבודה כשכיר במחצבות בולוס שבירכא ובסאג'ור, שם עבד כ-30 שנה עד שהגיע לגיל הפנסיה, אז פרש מהעבודה. ח'אלד הצהיר כי במשך כל התקופה מאז ההפקעה לא נעשה נסיון כלשהוא מצד הממשלה או מצד ממ"י להציע לבעלים פיצויים בגין ההפקעה. בעקיפין נודע לבני המשפחה שהפיצויים שממ"י היו מוכנים לשלם לבעלי המחצבות שפנו מיוזמתם למנהל היו בסכום מגוחך. ח'אלד ואביו לא ידעו להעריך את שווי המחצבה בכסף, ולא ידעו גם על מקרה בו מכר בעל מחצבה את המחצבות לאחר, אך לדבריו מדובר ב"מכרה זהב". ב. סעיד, יליד 18', הגיש אף הוא תצהיר ביום 26.12.06, ונחתם על פי הרישום של עו"ד אחמד נזאל אשר תרגם אותו, ביום 3.10.62. (כך במקור). לפי התצהיר, בשנת 41' עבד סעיד במשך שנה כפועל במחצבת האבן שהיתה שייכת למנוח, הנמצאת במקום שהוא כיום חלק מאזור התעשייה של כרמיאל, והיתה בסמיכות לקרקע שהיתה ידועה בשם "נאסב ג'אסר". מלבדו עבדו במחצבה עוד שניים או שלושה פועלים שכירים. בתחילה חצבו אבנים קטנות אותן סיתתו לאבני בנייה, ומאוחר יותר עברו להפקת סלעים גדולים שנמכרו כחומר גלם לתעשיית האבן והשיש. הוא הפסיק לעבוד במחצבה לאחר שאביו רכש עבורו עדר עיזים גדול שהספיק לפרנסתו. את העדר רעה בשטחים הפתוחים בסביבות המחצבה, ולכן הוא יכול להעיד מידיעה אישית, שעד ל"הפקעות כרמיאל" של שנת 62' המשיכו המנוח ובנו ח'אלד להפעיל את המחצבה ולעבוד בה. הם הפסיקו בכך עם התחלת הבנייה של העיר. 12. מרביתן של גירסאות אלה, אשר הובאו בשלמותן, לא עמדו בחקירות הנגדיות, ולא זאת בלבד שלא נתמכו בראיות נוספות, אלא שביום 25.3.08, לאחר שנשמעו ראיות הצדדים, שינה המבקש גירסתו והודיע מפי בא כוחו בזו הלשון: "אנחנו מלכתחילה טענו שהיתה מחצבה משפחתית שהפיקו ממנה חומר גלם לתעשייה לבניית קירות, לא טענו לשיש, ואם טענו אז לא התכוונו לשיש במשמעותו האיכותית הגבוהה, אלא לאבן גיר קשה שמסתתים לתעשיית הבניה. יש חומרי גלם איכותיים שהם נחותים מהשיש הישראלי שמר אידלמן דיבר עליו, אך יש להם ערך". (עמ' 34 לפרוט' ש' 10-13). לא למותר לציין כי בעקבות שינוי חזית זה הודיעה ב"כ המשיב: "לו נטען שמדובר בחומר גלם ובמחצבה משפחתית קטנה לשימוש עצמי או למכירה קמעונאית לא היינו טורחים להביא חוות דעת על הפוטנציאל של השיש". 13. גירסתו של ח'אלד בתצהיר התמיכה לבקשה, לפיה בחלק מהמקרקעין נעשה שימוש לצורך חציבה, נתמכה ברישום שנעשה על ידי רושם הקרקעות בשנת 59' בנסח המקרקעין ההיסטורי, עם רישום המקרקעין על שם המנוח כדלקמן: "בחלקה מזרע ובחלקה מחצבה". יחד עם זאת, גירסתו לגבי סוג המחצב, גודל המחצבה, ההכנסה מהמחצבה ומידע שמסר לגבי העובדים בה נתכרסמה בראיות המפורטות להלן: א. בחקירתו הנגדית מסר ח'אלד כי מידות המחצבה במקרקעין היו כ-250 מטר אורך ו-50 מטר רוחב "אבל המחצבה שלי היתה מהאמצע לכיוון מעלה, החצי השני היינו מעבדים שם חיטה, שעורה, כל מיני דברים". (עמ' 11, ש' 26, 27 לפרוט'). משנשאל אם מחצית מהחלקה שימשה למחצבה ונאמר לו כי בצילומי אוויר שנעשו בשנת 61' ניתן לראות ש80% מהחלקה של אביו מעובדת, ענה מספר תשובות, מהן ניתן היה להבין כי מחצית מהמקרקעין היו מעובדים: "לא, לא נכון. חלק מחצי היה מעובד, פחות מחצי היה מעובד...". (עמ' 12 לפרוט', ש' 12,13). משנאמר לו כי בחלקה שהייעוד שלה הוא חקלאי אסור לעשות מחצבה השיב "לא יודע, אם החלקה היא 200 מ"ר מהחצי ולמעלה זה היה סלעים". (עמ' 12 לפרוט', ש' 17). ב. באשר לסוג האבנים שנחצבו במקרקעין אמר "אבני בנייה, אבנים בגובה של 12 מטר בשביל קורות וגם מרצפות, אבנים בשביל מדרגות וגם חלקים חתיכות גדולות בשביל שיש, החתיכות הגדולות בשביל שיש היינו חותכים, חוצבים ומעמיסים ומעבירים לת"א". (עמ' 15, ש' 16-18). לדבריו, הם חפרו לעומקים של בין שלושה לשמונה מטרים, נהגו לעבוד בידיים עם כלים ועם דליים, ואת הגושים הגדולים היו מרימים בעזרת ג'ק. הם עיבדו את החומר שחצבו בשטח, והובילו את המחצבים לת"א במשאיות שנשלחו על ידי בעל מפעל בשם שרגא או על ידי לקוחות אחרים. (עמ' 18 לפרוט', ש' 1-8). דבריו לגבי סוג האבנים שנחצבו נסתרה על ידי חוות דעתו של הגאולוג ד"ר עמיר אידלמן, "בחינה ראשונית של הפוטנציאל להפקת שיש, מוזאיקה, מצע, אבן דבש בחלקה 16 גוש 19145". לאחר שבדק את ההתכנות להפקת גושי שיש במקרקעין, הגיע למסקנות כדלקמן: "א. עצם העובדה שבחלק הדרומי של החלקה ניתן למצוא את הפרט התיכון של תצורת בעינה (שכאמור חלק ממנו הוא פרט השייש), היא כשלעצמה, אינה מלמדת על כל כי ניתן לקיים מחצבה מסחרית באותה חלקה. ב. בחלק המרכזי והצפוני של החלקה קבור פרט השייש תחת מעטה של הפרט העליון של תצורת בעינה והפרט התחתון של תצורת מנוחה שעוביים נאמד בכ-20 מ'". בחקירתו הנגדית, לאחר שהסביר ארוכות את האמור בחוות דעתו אמר ד"ר אידלמן "אם התובע אומר שהוא הפיק משם שיש ישראלי בשנות ה-60', אנחנו נוכל לראות את הסימנים של הפקת השיש. הוא ייקח אותנו ויראה לנו את הקדחים... זו לא פעולה בסתר אפשר לזהות את זה בתצ"א של שנות ה-60'. אם מישהו חצב שם בשנות ה-60', אני בדקתי את זה בתצלום של שנות ה-70' ולא מצאתי. חלק מהשטח כבר מבונה... בשיפוט המקצועי שלי אני חושב שלא היתה שם מחצבה להפקת שיש בשנות ה-60'". (עמ' 31 לפרוט', ש' 24,25), ואף הסביר את הסיבות למסקנה זו. העדה מלכה עפרי, ראש אגף פוטו-פענוח במרכז למיפוי ישראל במשרד הבינוי והשיכון, הגישה חוות דעת מומחה, לאחר שהתבקשה לבחון בעזרת פענוח תצלומי אויר (תצ"א) את מצב השטח של המקרקעין בשנת 60' או בשנים הסמוכות לה. לאחר בדיקה, ציינה כי לא נמצאו כיסויי תצ"א משנת 60', ואילו בשנת 61' המצב היה כדלקמן: "בצפון ובדרום החלקה בשטח המהווה כ-80% מכלל השטח מבחינים בשטח מעובד, בשאר השטח במרכז מבחינים בחפירות ובערימות עפר". על גירסה זו חזרה בחקירתה הנגדית. (עמ' 34 לפרוט', ש' 1-3). את השטח הסמוך למקרקעין בחנה באמצעות מכשיר מיוחד שהביאה איתה, וציינה כי כל השטח שמצפון הוא מחצבות. לעומת זאת החלק הדרומי של המקרקעין מעובד, וניתן לראות כמה סלעים קטנים וגם חריש. עם זאת, קיים קיר צפוני שם מתחילה מחצבה ואליה התייחסה במלים "חפירות וערימות עפר". (עמ' 33 לפרוט', ש' 10-28). לאחר שבחנתי את עדויות הצדדים, התרשמתי כי עדותו של סעיד אינה יכולה לסייע בידי ח'אלד, מעבר לקביעות העולות מעדי המשיב. בניגוד לאמור בתצהירו, בחקירה הנגדית מסר סעיד, אשר אישר שהוא חברו של ח'אלד, גירסאות מבולבלות לגבי משך הזמן בו עבד במחצבה. בניגוד לאמור בתצהירו כי עבד במחצבה שנה, העיד "עבדנו 40,41 שנה במחצבים שם, קניתי עדר של עיזים והתחלתי לטפל בעדר שלי". משנשאל אם במקביל עבד במחצבה השיב "לא, לא אחרי זה. התפניתי רק לעדר של העיזים". משנשאל שוב, על מנת להבהיר עניין זה אם עבד 40 שנה במחצבה ואח"כ עם עדר העיזים השיב "כן, אחרי 40,41 שנה התפניתי לעדר". (עמ' 21 לפרוט', ש' 22-28). בהמשך מסר כי רעה את עדרו משך 25 שנה, עד שהפסיק לפני כ-15 שנה, בערך בגיל 70. סעיד העיד כי משך כל התקופה עבד אצל המנוח (עמ' 22, ש' 1, 18-21). לדבריו, עבד עם פועלים רבים, כאשר בכל פעם היו כשישה, שבעה פועלים. משנשאל עד מתי פעלה המחצבה השיב כי אינו זוכר בדיוק "אולי בשנות ה-40". (עמ' 22 לפרוט', ש' 7). לדבריו, המחצבה של המנוח היתה "מחצבה טובה לא גדולה ולא קטנה", ומסביבה היו מחצבות רבות ואף עיבודים חקלאיים. באשר לבני המשפחה שעבדו במחצבה מסר סעיד כי המנוח היה המנהל ועמו עבד משך חמש שש שנים חסן X. באשר לח'אלד אמר: "ח'אלד היה בא והולך, היה גם עובד וגם עובד בעכו, בחיפה. היה מביא פועלים להשכרה ומעסיק אותם" (עמ' 22 ש' 29-30). גם משנשאל שנית סיפר כי בתקופתו היה רק המנוח המנהל והאחראי במחצבה. לגבי סגירת המחצבה העיד "הממשלה החליטה לקחת את האדמה והחליטו לשגר שוטרים כל הזמן והוציאו את האנשים. אני עבדתי עד שסגרו את המחצבה". (עמ' 23, ש' 7,8). העדר העקביות בגרסתו של סעיד מקשה על קביעת ממצאים עובדתיים על סמך הדברים שמסר. יחד עם זאת, התרשמתי כי אכן עבד פרק זמן מסויים במחצבה של המנוח, ואולם לא ברור מתי עבד, משך התקופה בה עבד, היקף העבודה במחצבה, סוג החומר שנחצב וכיו"ב. מכל מקום, עדותו סותרת את דבריו של ח'אלד כי המחצבה סיפקה פרנסה בשפע לשלוש משפחות, שהרי סביר להניח כי לו היה כך, לא היה ח'אלד נזקק לעבודה נוספת במקומות אחרים. עדותו של ח'אלד, שהוא לכל הדעות עד מעוניין אשר יש לבחון את דבריו בזהירות, לוקה במהימנותה, ודי בשינויים שעברה גירסתו במהלך המשפט לגבי גודל המחצבה, החומר שהופק מתוכה, העובדה כי פירנסה מספר משפחות ועוד, כדי שלא יהיה ניתן לסמוך על דבריו כעד יחיד. ח'אלד אכן גילה בקיאות רבה בנושא החציבה, ואולם אף שברגיל היתה עובדה זו תומכת בגירסתו, אין שליטה זו בכל הקשור במחצבות יכולה לסייע לו, משעבד, כפי שהעיד, משך 30 שנה במחצבת בולוס הגדולה והידועה. יחד עם זאת, כאמור, גירסתו כי במקרקעין היתה גם מחצבה, נתמכת כאמור בהערותיו של רושם המקרקעין בעת ההסדר, לפיהן בשנת 59' שימשו המקרקעין גם למזרע וגם לחציבה, וגם בדבריה של עפרי, אשר ניתחה תצ"א משנת 61' וסברה כי 80% מהמקרקעין היו מעובדים וב -20% נעשו חפירות, דהיינו חציבה. 14. בהסתמך על הראיות שהובאו בפני, אני קובעת כי עובר להפקעת המקרקעין, שימשו 20% בלבד מכלל המקרקעין למחצבה והשאר עובדו עיבודים חקלאיים. המחצבה היתה מחצבה משפחתית, ממנה הופק חומר גלם שאינו שיש, אלא אבן מלאה שסותתה ליצירת בלוקים המשמשת להקמת קירות, לשימוש עצמי ולמכירה קמעונאית. 15. היתר ורשיונות חציבה. א. בתצהיר התמיכה בבקשה הצהיר ח'אלד כי בארבע השנים האחרונות שקדמו לסגירת המחצבה נתקבלו מהממשלה רשיונות חציבה שנתיים. כל שנדרש לשם קבלת הרשיון היה תשריט של גבולות המחצבה לרבות זיהויה לפי גוש וחלקה, הוכחת בעלות ותשלום אגרה שנתית. הרשיונות חודשו מדי שנה כמעשה שבשיגרה ללא שום קשיים. לדבריו, "... לא המשכנו כי אסרו עלינו להמשיך לעבוד, היחידי שהיה לו רשיון לעסוק במחצבה זה אני אבל אסרו עלינו להמשיך לעבוד..." (עמ' 12 לפרוט', ש' 1). משנשאל על ידי בית המשפט כיצד הוא מסביר שהיה היחיד בעל רשיון בסביבה, השיב "אף אחד לא קיבל רשיון חוץ ממני אני הייתי שולח את האבנים מת"א והם כל הזמן. הייתי מביא את זה למישהו בשם שרגא בת"א". משנשאל ח'אלד בחקירה הנגדית אם הוגשה על ידו או על ידי אביו בקשה לשנות את השימוש בקרקע למחצבה, השיב "אני מה שידוע לי שהבאנו מהנדס והוא עשה תוכנית שם ואני הגשתי בקשה וקיבלתי היתר ורשיון לעבוד". (עמ' 12 לפרוט', ש' 26,27). ח'אלד לא ידע לאיזה משרד ממשלתי הוגשה התוכנית, ומסר כי מי שהלך למשרדים היה אחיו המנוח, ואילו הוא עצמו לא הלך אף פעם. משנשאל מדוע הלך אחיו למשרדי הממשלה, כאשר הרשיון היה על שמו של ח'אלד אמר "אני מתכוון על שמי, היחידים שהיה להם היתר רשיון זה אנחנו. אני, אחי ואבא שלי. אח שלי הוא שהיה מסדר את כל העניינים האלה". (עמ' 13, ש' 14,15). ח'אלד לא ידע להסביר מדוע לא ציין את שמו של אחיו בתצהירו, אך העיד שגם אחיו עבד במחצבה, גם דודו, וגם פועלים שכירים. משנטען בפניו כי לא ניתן לקבל רשיון לחציבה בקרקע שייעודה חקלאי השיב "שם יש הרבה מחצבות, כל המקום שם מחצבות... קיבלנו רשיונות יש לנו רשיונות". (עמ' 13, ש' 26-30). משנשאל היכן הרשיונות השיב: "משנת 52'-60', 62' לקחנו את הרשיונות, מה נחזיק אותם? תלכי לבדוק איפה שנתנו רשיונות, תמצאי את השם שלנו מופיע שם". (עמ' 14, ש' 1,2). גירסה זו מנוגדת לאימרתו הקודמת כי הוא היה היחיד שקיבל רשיון. כזכור, מדובר בקרקע שיעודה היה חקלאי ובחלקה לדרך. לפיכך, לו היה ניתן היתר או רשיון לחציבה, לא היה זה ענין של מה בכך. משנאמר לו כי בדיקה של המשיב העלתה כי אין כל רשיון על שם המנוח או על שם של מי מבני המשפחה, השיב: "יש רשיון ואם את רוצה אני אביא לך מאה עדים. למי שלא היה רשיונות לעבוד במחצבות, כשהמשטרה היתה מגיעה היו באים כולם להתחבא אצלנו והיינו מציגים את ההיתרים שיש לנו". (עמ' 14, ש' 10-12). ח'אלד העיד כי המשטרה הגיעה תחילה מעכו ואח"כ ממאג'ד אל כרום. משנשאל לאן נעלמו כל המסמכים, אמר כי אינו יודע לקרוא ולכתוב ולא ידע לתייק מסמכים אלה, אך הם חידשו רשיון כל שנה. חאלד לא ידע לומר מתי היתה הפעם הראשונה בה קיבלו רשיון. יחד עם זאת, אישר כי לא היה לו רשיון לשימוש בחומר נפץ, ומשהשתמש בחומץ נפץ במחצבה נשלח לבית הסוהר. דבריו אלה מעידים דווקא על כך שלח'אלד לא היה רשיון. אולם, משהעיד כי אירוע זה היה בשנת 50' ואת הרשיון קיבל רק ארבע שנים לפני ההפקעה, איני רואה לזקוף עובדה זו לחובתו לגבי התקופה שלפני ההפקעה. יחד עם זאת, גירסתו של ח'אלד כי החזיק ברשיון לא נתמכה במסמכים כלשהם. ההיפך הוא הנכון. ב. מתצהירו של אריאל בלוך מטעם ממ"י ומתעודת עובד ציבור עליה חתם יוסי ורצבורגר, ראש צוות מפקחים על המכרות במשרד התשתיות הלאומיות עולה, כי חיפושים מקיפים לא העלו רשיון או היתר לחציבה במקרקעין. המבקש בחר שלא לחקור את עדי המשיב, אשר הצהירו כי חיפושיהם לא העלו רשיון מכל סוג שהוא, ועדותם לא נסתרה. לו היו מופקים רשיונות למנוח או למי מבני המשפחה לחציבה במקרקעין, חזקה על ח'אלד שלא היה מוותר על חקירתם של עדי המשיב, ומנסה לבדוק אם בדקו לעומק את כל המקורות האפשריים, על מנת לברר קיומו של מסמך כלשהוא התומך בגירסתם. יש קושי להתבסס על דבריו של ח'אלד לגבי קיומו של היתר או רשיון לחציבה, כפי שיש קושי לסמוך עליהם עובדות בנושאים אחרים. בסעיף 11 לתצהירו מסר ח'אלד כי למחצבה היה רשיון בארבע השנים האחרונות שקדמו לסגירתה, דהיינו לא לפני שנת 58'. בסעיף 13 לתצהירו הדגיש כי המחצבה היתה מכרה זהב, ומקור פרנסה כזה לא מוכרים. עוד מסר כי המשפחה ביררה על סכומי הפיצויים שהוצעו לבעלי המחצבות באזור, אשר לדברי ח'אלד היו נטולי רשיון, בעוד שלדבריו הוא היחיד שהיה בעל רשיון. יש לזכור כי ח'אלד לא היה סגור בד' אמותיו, אלא עבד בעבודות נוספות בערים הגדולות. משכך, תמוה הדבר כי משהופקעה הקרקע בשנת 62', המחצבה נסגרה והשוטרים אף אכפו את סגירתה, לא שמרו המנוח, אחיו או ח'אלד ואחיו על הרשיונות מכל משמר, שעה שידעו את חשיבותם. לא בכדי העיד ח'אלד כי אחיו נהג ללכת למשרדי הממשלה כדי לקבל את הרשיונות. אם כך, היו מודעים לערכם, וחזקה עליהם כי לו היו בידיהם רשיונות חציבה או רשיונות מכל סוג שהוא היו שומרים עליהם היטב, על מנת להוכיח את זכותם לפיצויים גבוהים. ח'אלד סיפר כי המשטרה באה אל המחצבה כ-20 פעם, עד אשר נסגר המקום. הוא הסביר אמנם כי השוטרים באו בעקבות ההפקעה ולא עקב העדרו של רשיון, אך בואם של השוטרים עשוי ללמד דווקא על חציבה שלא כדין במקרקעין (עמ' 20 לפרוט', ש' 1-7). כפי שנאמר לעיל, לא ניתן לסמוך גם על עדותו של סעיד לגבי קיומו של רשיון למחצבה. עדותו היתה מבולבלת גם בנושאים פשוטים יותר מזה, ובהיותו פועל פשוט במחצבה, לא ניתן לצפות כי יהיה לו מידע ממקור ראשון לגבי קיומו של רשיון. יתר על כן, אפילו אמר לו ח'אלד כי למחצבה יש רשיון, אין הדבר מעלה או מוריד, שהרי לא מן הנמנע כי בעלי המחצבה לא שיתפו את פועליהם בכל המידע הרלוונטי. ג. לפיכך, המבקש לא הרים את הנטל להוכיח כי למחצבה ניתן רשיון עסק או היתר כלשהוא, או כי פעילות החציבה במקרקעין נעשתה באורח חוקי. 16. הפרת חובה חקוקה. א. המבקש טוען כי המשיב פעל שלא כדין משלא הפקיד את הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת כמצוות סעיף 9א לחוק המתקן, וכי נוכח הפרת החובה החקוקה מתקיימת בידי בעל הזכות לפיצויים גם הזכות הדיונית כי ביהמ"ש יעריך את הפיצוי אגב הסתמכות על חוות דעתו הבלעדית של שמאי ממונה. המשיב מבקש לדחות טענה זו מכל וכל, בטענו כי המבקש פנה אליו לראשונה בשנת 05' בבקשה לקבל פיצויי הפקעה בסכום שאינו שנוי במחלוקת, אך הגיש את תובענתו בטרם קיבל מענה לפנייה זו. ב. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות בתיק התרשמתי כי המשיב אכן הפר חובה חקוקה. סעיף 8 לחוק המתקן קובע: "8.(א) נרכשו זכויות במקרקעין מכוח חוק רכישה פלוני, ישולמו לבעל הזכויות פיצויים בסכום שווי הזכויות כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן, בתוספת ריבית לא צמודה בשיעור של 4% לשנה עד יום ט' בניסן תשנ"ג (31 במרס 1993), וריבית צמודה בשיעור של 1.5% לשנה מיום י' בניסן תשנ"ג (1 באפריל 1993) ואילך על שווי הזכויות בלבד, לפי זה: (1) הריבית תחושב ממועד הרכישה עד יום התשלום בפועל או הפקדת הסכום לזכות בעל הזכויות לפי האמור בסעיף קטן (ב); (2) ההצמדה תחושב על פי עליית מדד המחירים לצרכן כפי שפורסם לאחרונה לפני תשלום הפיצויים או הפקדתם לעומת המדד שפורסם לחודש שבו חל מועד הרכישה". סעיף 9א לחוק המתקן קובע : "9א. (א) תוך תשעים יום מיום שקיבל רוכש הזכויות את ההחזקה במקרקעין או מיום איתור בעל הזכויות, לפי המאוחר ביניהם, רוכש הזכויות ישלם לבעל הזכויות שנרכשו, על חשבון פיצויים המגיעים בשל רכישת שווי הזכויות, את הסכום שלדעת רוכש הזכויות זכאי לו בעל הזכויות...". סעיף 9א לחוק המתקן מחייב את המדינה להעביר את סכום הפיצויים שלדעתה עליה לשלם למי שממנו הופקעו המקרקעין בתוך 90 יום ממועד ההודעה על ההפקעה. בעניינים אחרים נקבע כי הפרת החובה לשלם את הסכום שאינו שנוי במחלוקת עשויה להקים לבעל הקרקע עילת תביעה בגין הפרת חובה חקוקה. "סעיף 9א לחוק המתקן אכן קובע כי על המדינה להעביר את סכום הפיצויים שאינו שנוי במחלוקת בתוך 90 ימים ממועד ההודעה על ההפקעה. כמו כן, בית משפט זה כבר עמד על כך שהפרת החובה לשלם את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, כמו-גם הפרת חובות אחרות המוטלות על המדינה לעניין הפקעה, כדוגמת החובה להמציא את ההודעה אודות ההפקעה לבעלי הקרקע, עשויה להקים לבעל הקרקע עילת תביעה בגין הפרת חובה חקוקה (ראו למשל: קמר, בעמ' 633-623; ע"א 676/75 עזבון המנוח פרד כיאט נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה, פ"ד לא(3) 785 (1977); ע"א 57/73 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 486 (1975)). אכן, הפרת החובה לתשלום הפיצוי המוסכם במועד הקבוע בחוק פוגעת בערכם של כספי הפיצויים באופן המרע את מצבו של בעל הקרקע ומקשה עליו לרכוש קרקע חלופית (ראו: אהרן נמדר הפקעת מקרקעין כרך שני 117-116 (2006)). לפיכך, על רשויות המדינה להקפיד לשלם את הפיצוי המוסכם בגין ההפקעה במועד קרוב ככל הניתן למעשה ההפקעה ולא יאוחר מהמועד שנקבע בחוק". (פרשת פינקלשטיין, בסעיף 50 לפסק הדין במסגרת הדיון בערעור מנאע (ע"א 6650/07), והאזכורים שם). אין חולק כי הפיצויים שאינם שנויים במחלוקת לא שולמו עד עצם היום הזה. החבות לשלם את הפיצויים אינה נובעת מפנייה של בעל הזכויות וצריכה לבוא מהמדינה, ללא קשר לפניה של הבעלים, זאת כאשר מדובר בבעלים שהינו רשום, מוכר למשיב והמחזיק במקרקעין כדין בעת ההפקעה. אכן, ח'אלד פנה לראשונה למשיב רק בשנת 05'. ח'אלד העיד אמנם כי הגיש תביעה נגד המשיב עוד בשנות ה-60' ובמקום פיצוי נגזר עליו קנס. לא ברור באיזה הליך מדובר, אך לא ניתן שלא להתרשם כי ח'אלד אינו מספר את כל הטעון סיפור. מדבריו, לפיהם הגיעו שוטרים למחצבה למעלה מ-20 פעמים וכי בעבר אף ישב בבית הסוהר בגין שימוש בחמרי נפץ שלא כדין, ניתן להסיק כי היו הליכים נוספים אשר ח'אלד לא שיתף בהם את בית המשפט. בנוסף לכך, מדברי ח'אלד עצמו בתצהירו עולה כי המנוח התעניין לדעת מה גובה הפיצוי המשולם לבעלי המחצבות בסביבה ונדהם לגלות שמדובר בסכום נמוך ביותר. לפיכך, לא מן הנמנע שהחליט לא לתבוע את המגיע לו באותם שנים, וחיכה לימים טובים יותר. לא למותר לציין כי גם בתחילתו של הליך זה נטענו טענות עובדתיות שנסתרו על פניהן, לרבות טענות המבקש כי מדובר במחצבת שיש, ולאור שינויי החזית, יש לבדוק את גרסאות המבקש וח'אלד בזהירות ראויה. יחד עם זאת, דווקא משום הפיצוי הנמוך שניתן לבעלי המקרקעין שהופקעו בסביבה, והימנעותו של המנוח מלפנות לרשויות המדינה בבקשה לפצותו, היה על המשיב לפעול מיוזמתו לפיצוי המנוח. ג. משלא עמד המשיב בחובתו לשלם פיצויים שאינם שנויים במחלוקת במועד הקבוע בחוק, עליו לפצות את המבקש, וגובהו של הפיצוי ייקבע לאחר שהצדדים יביאו ראיותיהם או יסכמו טענותיהם לענין הפיצויים הכוללים. 17. האופן בו יחושבו הפיצויים. א. בסיכומיו המקוריים, ביקש המבקש להתחשב, בקביעת שוויו של הפיצוי המגיע לו בגין הפקעת המקרקעין, בשימוש שנעשה במקרקעין לחציבה, אפילו נעשה ללא היתר ולא באורח חוקי. בסיכומיו המשלימים הזכיר את "הפיצוי הנוסף", והשאירו לשיקול דעתו של בית המשפט. המשיב מתנגד לעמדה זו ומפנה להלכה שנפסקה בפרשת פינקלשטיין, שם נקבע כי בקביעת שוויו של פיצוי בין הפקעת מקרקעין, אין מקום לפיצוי בגין שימוש במקרקעין למטרת חציבה, משנעשה שימוש זה שלא כדין, דהיינו באורח בלתי חוקי. עוד נקבע שם כי בקביעה לפיה פיצויים בגין הפקעה יחושבו על פי השימוש המותר בקרקע לפי החוק המתקן אין משום צימצום או פגיעה בזכות הקנין של הפרט באופן בלתי הולם, שכן זכות הקנין מוגבלת על ידי דיני התכנון והבניה החלים במועד ההפקעה. (שם, סעיף 32 לפסק הדין). ב. בסיכומיו המקוריים טען המבקש כי חוק התכנון והבניה תשכ"ה- 1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) טרם נכנס לתוקף במועד הקובע, ולכן, יש בעמדת המשיב כדי לפגוע בזכותו הקניינית. לכך השיב המשיב כי התכנית היתה בתוקף ומכוחה הוגבל השימוש באזור החקלאי באופן שלא התיר שימוש לחציבה במקרקעין, ובוודאי שלא מבלי לקבל היתר ממוסדות התכנון. עוד טען המבקש כי משהופקעו המקרקעין בשנת 62', לפני כניסתו לתוקף של חוק התכנון והבניה, הוגבלו השימושים במקרקעין חקלאיים רק לפי הוראות תקנון התכנית, ומשלא נעשה כך, מתחזק מעמד המקרקעין כמקרקעי חציבה. המשיב מבקש לדחות גם טיעון זה, בטענו שפרשת פינקלשטיין מתייחסת גם להפקעות שנעשו בשנת 62', ומשכך, חלה ההכרעה בפרשה זו, העוסקת בשלושה תיקים שאוחדו לצורך הדיון, גם על ענייננו. המשיב מפנה לרציונאל של פסק הדין הנ"ל, הקובע כי אין מקום להתחשב בשימוש בלתי חוקי שנעשה בקרקע על ידי בעלים לצורך תשלום פיצויים בגין הפקעה, וטוען כי הוא עוסק בסוגיה בכללותה, ללא אבחנה לגבי המקום, השימוש והתקופה, וכי הוא מהווה תקדים מחייב החל ביחס לכלל המקרים הדומים לו. המשיב מדגיש כי אין מדובר באחד מאותם מקרים חריגים הנזכרים בענין פינקלשטיין, וסוקר אותם. מכל מקום, המבקש חזר בו מטענות אלה בסיכומיו המשלימים, ומשכך, איני רואה להידרש להן. ג. כאמור, עותר המבקש לפסיקת "פיצוי נוסף" על השווי החקלאי של המקרקעין בשל פעולות החציבה, ואילו המשיב טוען כי פיצוי זה, אם ייפסק, צריך להיות משמעותית נמוך מ-30% שנקבעו בענין פינקלשטיין, שכן אין מדובר במחצבה עסקית פעילה בה נחצב שיש איכותי, ולא הוכח כי ניתן לה היתר בזמן כלשהוא. בפרשת פינקלשטיין נדונו הטעמים ל"פיצוי הנוסף" שניתן לבעלי הקרקע: "לפיכך, מצאתי כי במקרים שלפנינו ישנה הצטברות של נסיבות מיוחדות, אשר בהן יש להצדיק במידת מה את פיצוי בעל הקרקע מעבר לשווייה התכנוני של הקרקע במועד ההפקעה. כך, ניתן להצביע על היעדרה המוחלט של פעולת אכיפה מצד הרשויות לאורך שנים רבות, בחלק מהמקרים גם לאחר שהקרקע הופקעה; על העובדה כי השימוש בקרקעות לצורך חציבה נעשה לפני שנים רבות, בתקופה בה מצטיירת אי-בהירות ביחס למדיניות הנוגעת להפעלת ולרישוי מחצבות במקרקעין באותו אזור; ועל עדויות מהן עולה כי בחלק מהמקרים ייתכן ובעלי הקרקעות סברו כי הם פועלים כדין ובתום-לב. מעבר לכך, מצאתי כי יש להקל במידת מה עם המשיבים אף מן הטעם שפרשנותו של סעיף 12 לפקודת הרכישה, כפי שהותוותה לעיל, הינה פרשנות חדשה, המבטלת את הכרעת בית המשפט המחוזי אשר זיכתה את המשיבים בפיצויים בחלוף שנים רבות מאז בוצעה ההפקעה. לפיכך, סבורני כי יש לחשב את שוויין של החלקות ששימשו לחציבה בהתאם לשימוש המותר בהן לפי חוק, קרי לפי שוויין כקרקע חקלאית, ולכך הוסיף אחוז מסוים מערכה של הקרקע אשר ישקף את ההתחשבות באותן נסיבות חריגות אשר פורטו לעיל. בענייננו, אציע להעמיד אחוז נוסף זה על 30% משווייה של הקרקע כקרקע חקלאית". (שם, סעיף 36 לפסק הדין). עם זאת, יש לקחת בחשבון כי טענות המבקש רלוונטיות לכל היותר ל- 20% משטח המקרקעין. דהיינו, לגבי 80% ישולמו פיצויים עבור מקרקעין שיעודם חקלאי ונעשה בהם שימוש חקלאי, ואילו לגבי 20% ישולמו פיצויים לגבי מקרקעין שיעודם חקלאי, ונעשה בהם שימוש בלתי חוקי לחציבה של אבן שאינה שיש אלא אבן מלאה שסותתה ליצירת בלוקים המשמשת להקמת קירות, לשימוש עצמי ולמכירה קמעונאית. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ואת הפרמטרים שנבחנו בפרשת פינקלשטיין, אני רואה לקבוע לגבי אותם 20% תוספת של 20% ולא להעמיד את התוספת על 30% כפי שנקבע באותו ענין מהנימוקים הבאים: בענייננו לא הוכח כי היה אי פעם היתר לחציבה או לשימוש חורג במקרקעין, או כי מדיניות האכיפה היתה בלתי ברורה. אדרבא, השוטרים הגיעו תדירות למחצבה והמנוח אף נשלח לכלא בעקבות פיצוץ במחצבה. בנוסף לכך, לא נטען כי לאחר ההפקעה המשיך המשיב או מי מטעמו לבצע פעולות חציבה במקרקעין, וח'אלד עצמו העיד כי החל לעבוד במחצבה אחרת. שיקולי מדיניות אינם מאפשרים עידודו של שימוש בלתי חוקי בקרקע, על ידי פיצוי בדיעבד כאילו היה מדובר בפעילות מותרת. "תוצאה לפיה מי שקרקעו הופקעה על-ידי הרשות באמצעות פקודת הרכישה יהא זכאי לפיצוי בגין פעולה בלתי-חוקית שביצע בעוד שמי שקרקעו הופקעה לפי הוראות חוק התכנון והבניה לא יהיה זכאי לפיצוי כזה אינה תוצאה ראויה. ההיקש בין הוראות החוק השונות מאפשר לתת פתרון משפטי דומה בסיטואציות עובדתיות דומות (ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט כרך ראשון - תורת הפרשנות הכללית 525-514 (1998)). לאור זאת, אני סבורה כי יש להחיל - על דרך ההיקש - את המגבלה הקבועה בסעיף 190(א)(3) לחוק התכנון והבניה על סעיף 12 לפקודת הרכישה, ולקבוע כי במסגרת שומת הפיצויים על-פי פקודת הרכישה אין להתחשב, ככלל, בשימוש בלתי-חוקי שעשה בעל המקרקעין בקרקע עובר להפקעתה. כפי שיפורט להלן, פרשנות זו מתאפשרת לטעמי על-פי לשונו של הסעיף, עולה בקנה אחד עם התכלית העומדת ביסוד הפיצוי עקב הפקעה, דהיינו דואגת להשבת מצבו של הנפגע מההפקעה לקדמותו, ומקדמת את התכלית הכללית של עקרון שלטון החוק". (פרשת פינקלשטיין, סעיף 30 לפסק הדין). 18. לסיכום, אני קובעת כי המנוח עשה שימוש ב-20% מהמקרקעין לצורך מחצבה כמפורט לעיל, ללא היתר חוקי, ולגבי חלק זה בלבד ישלם המשיב פיצוי נוסף בשיעור 20% על הפיצוי שישולם בגין היעוד החקלאי של המקרקעין. כמו כן, המשיב הפר חובה חקוקה כלפי המבקש, והמבקש זכאי לפיצויים בגין הפרה זו בסכומים שיקבעו לאחר שהצדדים יגישו ראיותיהם או יגישו סיכומיהם בנדון. הצדדים יגישו ראיותיהם לעניין שווי המקרקעין כאמור. המבקש יגיש חוות דעת בתוך 45 יום מהיום, ואילו המשיב בתוך 30 יום נוספים. החלטה לענין הוצאות הצדדים תינתן בסיום ההליך. קרקעותפיצוייםהפקעהכרייה וחציבה