קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על מעשי אלימות בזמן השואה: השופט ישעיהו שנלר, אב"ד: 1. זהו ערעור על החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים התשי"ז - 1957 (להלן - החוק), בראשות כב' השופט מוקי לנדמן (להלן - הוועדה), שניתנה ביום 16.8.2007 ודחתה את עררה של המערערת על החלטת הרשות המוסמכת לפי החוק (להלן - הרשות) שלא הכירה בה כנכה על פי החוק (וע 1156/02) . רקע עובדתי וההליכים הקודמים: 2. המערערת ילידת 1923 בבוקרשט שברומניה. ביום 18.7.1999 הגישה המערערת תביעה לקבלת תגמול מהרשות בשל קיומם של מעשי אלימות נאציונל סוציאליסטים כלפיה, שהתבטאו באינוסה על ידי חיילים גרמנים ורומנים. תביעה זו נדחתה בהחלטה מיום 21.2.2002. על החלטה זו הוגש ערער לפני הוועדה. ביום 9.7.2002 ניתנה החלטה על ידי הוועדה, במסגרתה נדחתה טענת המערערת בדבר מעשה האונס (ו"ע 1156/02), זאת לאחר שהוועדה קבעה כי קיימות סתירות מהותיות בדברי המערערת. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. ביום 29.3.2006 ניתן פסק הדין אשר דחה את השגות המערערת לענין החלטת הוועדה בכל הקשור לטענת האונס. עם זאת, מצא לנכון בית המשפט להחזיר את התיק לוועדה על-מנת שתבחן טענת נרדפות, המבוססת על כניסתם האלימה והחיפוש האלים של החיילים בבית, בהתאם לסעיפים 1, 2 ו- 28 לחוק הגרמני כהגדרתו בהמשך, טענה אשר לא הועלתה וממילא לא נבחנה על ידי הועדה (ע"א 2511/02) . ביום 5.10.2006 הוועדה דחתה את הערר בשנית מאחר וסברה כי אין האירוע עומד בתנאיו של סעיף 2(1) לחוק הפיצויים הפדרלי הגרמני משנת 1956 (להלן - החוק הגרמני), וכי קבלת טענות בא-כוחה תביא להרחבה בלתי סבירה של תחולת החוק הגרמני. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. ביום 19.12.2006 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים בקדם הערעור, המחזיר את התיק לוועדה בשנית על מנת שתבחן את תחולתו של סעיף 28 לחוק הגרמני על האירוע (ע"א 3455/06), כאשר כל צד שומר לעצמו כל טענה או זכות. 3. ביום 16.8.2007 ניתן פסק דינה של הוועדה הדוחה את הערר. הוועדה ציינה כי סעיף 28 לחוק הגרמני אינו מוסיף דבר ביחס למעשה אלימות המבוצע בנרדף עצמו על פני סעיף 2(1) לחוק הגרמני. התוספת הקיימת בסעיף 28 הינה הרחבת סעיף 2(1) כך שמעשה אלימות שנעשה בבן משפחה של הנרדף ולא בנרדף עצמו, ייחשב כ"מעשה נרדפות" כלפי הנרדף בשל המעמסה הנפשית שאותו מעשה הטיל עליו. למעשה, גם ב"כ הצדדים טענו בפני הוועדה כי אכן לא היה מקום להזקק לסעיף 28 לחוק הגרמני. לשאלה אם אכן האלימות שננקטה נגד הרכוש, כפי שתוארה על ידי המערערת עונה לדרישת סעיף 2(1) לחוק הגרמני, בצדק ציינה הוועדה כי על ערכאת הערעור להדרש לכך. לאור פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 19.12.2006, ולאור האמור בדברי הוועדה בהחלטתה מיום 16.8.2007, הגישה המערערת את הערעור דנן כנגד החלטה זו. טענות הצדדים: 4. טענות המערערת כפי שעולות מהודעת הערעור, מעיקרי הטיעון ומההשלמה לעיקרי הטיעון: המערערת מציינת כי הן לפי דבריה של הוועדה מיום 16.8.2007 "יש מקום להעמיד את החלטתנו הנ"ל (החלטה מיום 5.10.2006 - י.ש.) ונימוקיה במבחן ענייני של ערכאת הערעור, דבר שלא נעשה לאור ההסכמות לכאורה אליהן הגיעו הצדדים", והן לאור החלטת בית משפט זה (כבוד סגנית הנשיא, כתוארה אז, הילה גרסטל) "התיק יוחזר לבית המשפט קמא לצורך דיון והכרעה בסוגיה זו, כאשר כל צד שומר לעצמו כל טענה מטענותיו וכל זכות מזכויותיו" - יש להעמיד למבחנה של ערכאת הערעור את החלטתה הקודמת של הוועדה (מיום 5.10.2006), לפיה האירוע נשוא הבקשה איננו בא בגדריו של "מעשה אלימות" לפי סעיף 2(1) לחוק הגרמני. המערערת טוענת כי החיפוש האלים בוצע בבית מגוריה. לטענתה, הגם כי הבעלים הרשמיים של הבית ושל תכולתו היו דודיה של המערערת, הרי מכיוון שהמערערת גרה הלכה למעשה בבית זה, הרי לצורך עניין זה, יש להתייחס לבית ולרכוש של דודיה כרכושה של המערערת. נוסף על-כך, החיפוש בוצע באישון ליל, על ידי שלושה ז'נדרמנים אשר שברו והפכו רהיטים וחפצים בבית, כאשר המערערת הייתה עדה וחשופה לאלימות זו ולאיום הנלווה לה. לטענתה, מצב דברים זה עולה כדי "מעשה אלימות נציונל סוציאליסטי" כהגדרתו בסעיף 2(1) לחוק הגרמני. אין זה משנה, לטענתה, מי הבעלים של הרכוש, אלא לעצם העובדה כי המערערת הייתה נוכחת במקום, ובסכנה להיפגע מאותה אלימות שהופנתה כלפי חפצים ורהיטים, ובקלות עלולה הייתה להיות מופנית כלפיה. כך לטענתה, אין שום הכרח כי הביטוי "מעשה אלימות" יפורש כמתייחס דווקא לאלימות פיזית, בלתי אמצעית, בין הפוגע לקרבן. המערערת מפנה למספר פסקי דין בתמיכה לטענתה זו. המערערת מדגישה כי אין היא טוענת שעצם הפגיעה ברכוש היא זו המהווה את "מעשה האלימות", אלא ההשפעה של אלימות זו על המערערת עצמה. בהמשך לדברים אלה, טוענת המערערת, כי אין בעובדה שהז'נדרמנים באו לחפש את הדוד, כדי לשלול את העובדה כי הם נהגו באלימות מרובה, שכתוצאה ממנה המערערת חשה פחד ואימה, שכן גם היא הייתה חשופה לאותה אלימות שהייתה עלולה לפגוע בה. בנסיבות אלה, טוענת המשיבה שאין כל הרחבה של תחולת החוק הגרמני, אלא יישומו בהתאם לנסיבות. לשיטתה של המערערת, טענות אלה הן בגדר טענות משפטיות ואינן טענות עובדתיות. בנוסף לכל האמור, מציינת המערערת כי במקום בו עמדת המשפט הגרמני מביאה לתוצאה שאינה מתיישבת עם ערכי משפט ומוסר השוררים בישראל, רשאי בית המשפט דכאן לפרש את הוראות החוק הגרמני כדרכו. לכן עותרת המערערת, במקרה שתידחנה טענותיה דלעיל, כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו זו, ויחיל במקרה דנן את סעיף 2(1) לחוק הגרמני. 5. טענות המשיבה כפי שעולות מעיקרי הטיעון ומההשלמה לעיקרי הטיעון: טוענת המשיבה כי היה על הוועדה לדון אך ורק לעניין תחולתו של סעיף 28 לחוק הגרמני, ובדין קבעה הוועדה כי הוא איננו חל. יתר על כן, מעת שהתיק הוחזר לדיון בסעיף זה בלבד, אין מקום להזקק לשאלת תחולתו של סעיף 2(1) לחוק הגרמני. עם זאת טוענת המשיבה, כי אף לעניין תחולת סעיף 2(1) דחתה הוועדה ובצדק את תחולתו על המקרה. לשיטתה הוועדה שהינה טריבונל שיפוטי מקצועי הגיע למסקנה כי כלל העובדות אינן עונות על הקריטריונים הקבועים בסעיף 2(1) ו/או בסעיף 28. לטענתה, יש לדחות את הדוגמאות בהן מבקשת המערערת לתמוך יתדותיה, שכן כולן עוסקות במקרי אלימות קיצוניים שלא התרחשו באירוע דנן. המשיבה טוענת כי מדובר בערעור עובדתי, והלכה היא כי אין בית משפט שלערעור מתערב, דרך כלל, בקביעות עובדתיות שנקבעו בערכאה הדיונית. כן סעיף 17(ח) לחוק מורנו כי על החלטת הוועדה ניתן לערער בבית המשפט המחוזי בשאלה משפטית בלבד. המערערת, לשיטתה, לא הצביעה על כל שאלה משפטית הטעונה בירור לפני בית משפט זה. המשיבה חוזרת על טענות אלה בהשלמה לעיקרי הטיעון מטעמה. מסיבות אלה טוענת המשיבה כי יש לדחות את הערעור. המסגרת הדיונית: 6. הן בדיון המקדמי והן בדיון בפנינו, הסכימו למעשה שני הצדדים כי אכן אין הם נזקקים לשאלת פרושו של סעיף 28 לחוק הגרמני ותחולתו. משכך, כל הדיון נסוב אך ורק בשאלה אם נסיבות המקרה דנן, כפי שתיארה המערערת, עונים על הנדרש לפי סעיף 2(1) לחוק הגרמני. 7. במסגרת הערעור שהוגש בזמנו לא נדונה שאלה זאת, אולם המערערת טוענת כי נשמרו זכויותיה בהתאם להסכמה דאז, ועל-כן אין מניעה - לרבות לאור אשר ציינה הוועדה עצמה, כי ערכאת הערעור תדרש עתה לשאלה זאת. מנגד טוענת המשיבה, כי במסגרת ההסכמה אמורה היתה הוועדה להתייחס רק לשאלת תחולת סעיף 28 לחוק הגרמני. לכאורה, יכול ויש ממש בטענת המשיבה. אם אכן היה מקום להשגות המערערת לענין סעיף 2(1) לחוק הגרמני, מדוע החזרת הדיון לשאלת סעיף 28. הגם שכך, סברנו כי בהתחשב ולו בספק האמור, יש מקום לבירור טענות המערערת לגופן. בהתאם, ניתנה האפשרות למשיבה להשלים טיעוניה בשאלה האמורה, שהיא כאמור עומדת להכרעה. דיון והכרעה: 8. המסגרת הנורמטיבית: ביום 10.9.1952 נחתם הסכם בין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (גרמניה המערבית) לבין מדינת ישראל, במסגרתו על גרמניה לתקן את הנזק החומרי שנגרם לנפגעי המשטר הנאצי (הסכם השילומים או הסכם לוקסמבורג). עיקרו של ההסכם בלשונו של כבוד המשנה לנשיא חשין, כתוארו אז: "בהסכמתה של גרמניה לשלם למדינת ישראל פיצוי כולל (בכסף ובסחורות) בעד הוצאות קליטתם של הפליטים היהודים, והוא כנגד ויתורה של מדינת ישראל - בכפיפות לחריגים מסוימים - על זכותם של אזרחיה לתבוע פיצויים מממשלת גרמניה. מדינת ישראל ויתרה בשם הניצולים - ללא קבלת הסכמתם המפורשת - על זכותם האישית לתבוע את גרמניה ולקבל ממנה פיצוי בשל האירועים הקשים שעברו עליהם והסבל שסבלו; נטלה את כספי הפיצויים שאותם ניצולים היו יכולים לתבוע מגרמניה ובה-בעת קיבלה על עצמה חבות לדאוג לאותם ניצולי שואה שבאו למצוא מקלט בתחומיה. הניצולים איבדו אפוא את זכות התביעה שלהם נגד גרמניה, ותחת זאת קנו זכות תביעה נגד מדינת ישראל - שנטלה על עצמה לפצות את ניצולי השואה שהשתקעו בתחומה" (דנ"א 11196/03 יוסף גרנות נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, פ"ד ס(3) 88 93 (2005)). המקור מכוחו יכולים ניצולי השואה שלקו בנכות כלשהי עקב רדיפות הנאצים ועוזריהם לתבוע את המדינה הוא החוק. חוק זה קובע כי הזכאות לקבלת תגמולים מעם המדינה תיקבע בהתאם לדין הגרמני ותהא שמורה לכל מי שהיה זכאי לפיצוי לפי "הדין הגרמני" אלמלא ויתרה מדינת ישראל, כאמור, על זכותו זו מעם גרמניה. "הדין הגרמני" כולל את החוק הגרמני ככתבו וכלשונו וכפי שפורש ויושם בבית משפט של גרמניה. יחד עם זאת, בשני מקרים בית משפט בישראל ייתכן ויסטה מהדין הגרמני: האחד - מקום שעמדתו של הדין הגרמני סותרת עקרונות יסוד של המשפט הישראלי; השני - מקום שנחלקו בתי המשפט בגרמניה באשר לפירושו של החוק הגרמני. אקדים את המאוחר ואומר כי שני חריגים אלה אינם מתקיימים במקרה דנן. 9. החוק הגרמני הרלוונטי הוא חוק הפיצויים הפדרלי הגרמני משנת 1956 (Bundesentschadigungsgesetz) כפי שתוקן בשנת 1965. סעיף 1 לחוק עוסק בהגדרת נרדף וקובע: "מי שסבל נזק בחייו, בגופו, בבריאותו, בחירותו, ברכושו, בהונו או בהתקדמותו המקצועית או הכלכלית, על ידי שננקטו נגדו אמצעי אלימות נאציונל סוציאליסטיים, אם מפאת התנגדותו לנאציזם ואם מחמת גזעו, דתו או השקפתו" - ייחשב כ"נרדף". אמצעי אלימות נאציונל סוציאליסטיים הוגדרו בסעיף 2(1) לחוק כ"אמצעים שננקטו או מטעמם או בהסכמה למפרע של רשות רשמית או של נושא תפקיד - ברייך, באחת המדינות של הרייך, או בתאגיד, מוסד או קרן של המשפט הציבורי, או במפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית, או אחת מרשויותיה או סניפיה או ספחיה". 10. נראה כי גם הפרשנות הבאה לחוק הגרמני מוסכמת על הצדדים: מוסכם כי לעיתים ייתכן ונכיר באלימות שבוצעה כנגד רכושו של אדם ולא נגד גופו, כאלימות שנעשתה כלפי אותו אדם אם עצם הפעולה האלימה העלתה חשש כי האלימות תופנה כלפי אותו אדם. אם כן במה נחלקו הצדדים? הצדדים חלוקים בשאלה האם המקרה דנן אכן נופל בגדר אותם מקרים בהם אלימות כלפי רכוש תיחשב כמעשה אלימות כלפי אותו האדם, בשל החשש והפחד כי מעשה האלימות יופנה אף כלפיו. 11. לגופם של דברים, ניתן לראות כי במספר מקרים הוועדה קיבלה איום באלימות או חשש מפני ביצוע אלימות כמעשה אלימות על פי סעיף 2(1) לחוק. כך ב-ו"ע 55/04 קבעה הוועדה (בראשות כבוד השופט מוקי לנדמן) כי "ארוע, בו חייל גרמני הגיע למקום המסתור של העוררת ומשפחתה, בשעת לילה, איים עליהם בנשק ורק לאחר שידולים רבים, עזב את המקום מבלי שעשה שימוש בנשק" - נחשב כמעשה אלימות ונכנס לגדרו של סעיף 2(1) לחוק הגרמני. ב-ו"ע 2715/02 קבעה הוועדה (בראשות כבוד השופט מוקי לנדמן) כי חיפוש אלים אחר רכוש תוך ירי לתקרה מהווה מעשה אלימות בהתאם לסעיף 2(1) לחוק. ב-ו"ע 1346/02 קבעה הוועדה (בראשות כבוד השופט מוקי לנדמן) כי במקרה שהעוררת "היתה ילדה טיפסה על עץ תות וחייל גרמני איים עליה באקדח, איום אשר לא מומש, לאחר שבעלת הבית הרגיעה את החייל" נחשב כמעשה אלימות בהתאם לסעיף 2(1) לחוק הגרמני. כך גם בע"א 1998/04 יניב נ' הרשות המוסמכת (טרם פורסם מיום 4.9.06), שם הוכר המערער בעת שמדובר היה באיום באקדח. 12. מכאן, שגם לשיטת הוועדה אכן ישנם מקרים בהם גם אם לא הופעלה בפועל אלימות, הרי חשש מאלימות שיכול ותופעל, ייחשב כממלא אחר דרישת סעיף 2(1) לחוק הגרמני. יתר על-כן, גם חיפוש אלים, תוך פגיעה ברכוש, יכול וימלא אחר האמור. ואולם, במקרה דנן קבעה הוועדה (בראשות כבוד השופט מוקי לנדמן) בהחלטתה מיום 16.8.2007 "לפיכך, משקבענו כי האלימות כלפי הרכוש במקרה הספציפי אינה מהווה מעשה אלימות..." (ההדגשה שלי - י.ש.). מהכלל אל הפרט: 13. השאלה היא, איפוא, האם מהפן העובדתי כפי שעלה מדברי המערערת, היה מקום לקביעתה של הוועדה, כי האלימות במקרה דנן אינה עונה על הקריטריון הנדרש. דומה, כי לית מאן דפליג, ואף לשיטת המערערת, כי לא כל איום ולא כל פעולה אלימה ברכוש, תוצאתה כי חל האמור בחוק הגרמני. דומה כי השאלה הינה ענין של מידתיות. 14. נבחן איפוא את נסיבות המקרה, ובמיוחד נפנה לדברי המערערת בהליכים השונים, כדלקמן: א. בהצהרה שניתנה על ידי המערערת בתביעתה לתגמול על פי החוק לפני הרשות, תיארה המערערת את האירועים נשוא התביעה כך: "... באחד הלילות הגיעו לבית דודתי חילים רומנים וגרמנים, נכנסו לבית בצורה אלימה ביותר עשו חפוש בבית אחרי דודי, הפכו רהיטים [ומצאו אותי] (המילים הללו נמחקו - י.ש.) ופקדו על כלנו לצאת מהבית. בהיותנו מחוץ לבית החיילים הרו והגרמנים פקדו עלי לבוא אתם, כעבור מספר צעדים אחד החילים הגמרנים ניסה לאנוס אותי אך אני צעקתי ובכיתי ואמי ודודתי הגיעו למקום והתחננו שיעזבו אותי. אחרי זמן מה הסכימו לעזוב אותי. מאז ארוע זה [על פניו הכוונה לאירוע האונס - י.ש.] לא יצאתי יותר מהבית, כי לקיתי בחרדה קשה מאוד, הסתגרתי בתוך עצמי ומאז אני סובלת מכאבי ראש, פחדים קשים, אני חולמת חלומות זוועה סובלת מנדודי שינה קשים ביותר ומדכאונות ומקלסטרופוביה וכן לקיתי ביתר ל.ד., פסוריאזיב ולב ואני נמצאת בטיפול רפואי". ב. בתצהיר מיום 6.4.2000 ציינה המערערת: "באחד הלילות הגיעו לבית דודתי חילים רומנים וגרמנים, וערכו בבית חפוש אלים אחרי דודי. הם הפכו רהיטים ופקדו על כלנו לצאת מהבית. כאשר יצאנו החוצה, החיילים הרומנים והגרמנים פקדו עלי לבוא אתם. אחרי מספר צעדים אחד החילים ניסה לאנוס אותי אך צעקתי ובכיתי ואמי ודודתי הגיעו למקום והתחננו שיעזוב אותי, אחרי זמן מה הסכימו לשחררני. מאז ארוע זה לא יצאתי יותר מהבית...". ג. בעדות העוררת לפני הוועדה מיום 26.6.2002 ציינה: "הגעתי לבוטושאן עם בני המשפחה. הגיעו לחפש את הבעל של הדודה, מצאו אותי ורצו לקחת אותי, וכל המשפחה ביקשו שלא יקחו אותי. ... החיילים הרומנים והגרמנים לקחו אותי וגם את הדוד. בודאי שהדוד היה בבית. היה סקנדל שם, הפכו רהיטים עשו חיפוש בבית". ד. בעדות העוררת לפני הוועדה ביום 28.6.2006 ציינה: "אני ואחותי עברנו לבוטושאן והיינו אצל בת משפחה. באחד הערבים דפקו בדלת ונכנסו וחיפשו את הבעל של דודתי ורצו לקחת אותו. היו שלושה ז'נדרמים והתחילו לחפש ועשו תוהו ובוהו מהבית. בסוף הוא ראה אותי ואמר לי גם אותך. כולם התחילו לבכות ולצעוק וזה לא עזר". 15. הנה כי כן, עד לעדותה האחרונה של המערערת, לא טענה המערערת מאומה אודות קשר סיבתי כלשהו בין אותו מעשה אלימות נטען ברכוש לבין מצבה הרפואי. כל שנטען לקשר סיבתי בין מעשה האונס או הנסיון לאונס לבין מצבה של המערערת. רק לאחר שעתירתה להכיר בה כנכה בגין האונס האמור נדחתה, אזי פירטה את אשר פירטה בעדותה האחרונה בפני הוועדה. אולם, גם בבחינת עדותה זאת, לרבות אשר צויין על ידה טרם לכן, אין בדבריה אלא את אשר יש בהם ולא יותר. ודוק, אמנם ב"כ המערערת ניסה ל"הרחיב" את אשר אירע בהוסיפו נופך זה או אחר, אך אין מקום לכך. הבחינה, כאמור, חייבת להעשות לפי דברי המערערת עצמה. 16. מדבריה, כל שניתן לקבוע שאכן החיילים הפכו רהיטים, וביקשו מהנוכחים לצאת החוצה או כדבריה בעדותה האחרונה: "עשו תוהו ובוהו מהבית". כך הוסיפה כי בסוף "ראה אותי ואמר לי גם אותך", וכי כולם החלו לבכות ולצעוק. בנסיבות אלו צדקה הוועדה בגישתה כי אם במקרה דנן חיפוש שכזה ייחשב כנכלל בגדר סעיף 2(1) לחוק הגרמני, הרי למעשה כל חיפוש שכלל הפיכת רהיטים, יכלל בתחולת החוק הגרמני, תוצאה שלכאורה אין לה מקום. ודוק, הפרשנות כפי שבאה לידי ביטוי בפסיקה, בהתייחס לסעיף 2(1), הינה כי מדובר באלימות פיזית. כך גם הורחבה הפרשנות למצבים של איום או חשש מאלימות, בנסיבות קיצוניות כפי שהובאו לעיל. אכן, גם הועדה ציינה ולא התעלמה מכך שייתכנו נסיבות מיוחדות בהם חיפוש תוך פגיעה ברכוש יכול להוביל למסקנה כי הוא נכלל בגדר אותה אלימות ומעשים לפי סעיף 2(1) לחוק הגרמני, אך לא מעבר לכך. 17. בנסיבות המקרה, כפי שעמדו לפני הוועדה, לא מצאנו כל מקום להתערב בהחלטת הוועדה ומקביעותיה העובדתיות על סמך התרשמותה מהמערערת. השאלה אם מדובר באלימות בנסיבות קיצוניות היא בראש ובראשונה נתונה לוועדה שהתרשמה מעדותה של המערערת. הוועדה ציינה בדבריה כי החיפוש שנערך בבית הדודה היה בעל מטרה נקודתית של איתור הדוד, ועל-כן אין הוא מהווה מעשה אלימות כלפי המערערת. כמובן, ייתכנו נסיבות בהן חיפוש אחר אדם אחד יניב פחד סובייקטיבי בלב אחר, זאת נניח בשעה שהיה מבוצע איום כזה או אחר כלפי האדם האחר, אך זהו כבר מעשה אלימות נפרד שאותו יש לטעון בפה מלא שנעשה כלפיו. בנסיבות דנן, לא ציינה המערערת כי בוצע כלפיה מעשה איום ספציפי כלשהו. לא ניתן לקבל כל פריצה לבית גם אם לוותה בשבירת רהיטים וגם אם נעשתה בתקופת השואה כמעשה אלימות הנכנס בגדרו של סעיף 2(1) לחוק הגרמני, למעט ביחס לאותם מקרים בהם הוכחו נסיבות חריגות וקיצוניות, שבגינן יש מקום לראות בעצם החיפוש והפגיעה ברכוש והשפעתו על הנוכח במקום, כממלא אחר התנאים הדרושים לפי סעיף 2(1) לחוק, כפי שהיה במקרים שצוטטו לעיל. 18. לא נזקקנו להרחיב בשאלת אותן נסיבות חריגות, הואיל ומקבלים אנו כי בנסיבות המקרה הספציפי דנן, צדקה הוועדה. 19. אשר על-כן, אין מנוס מדחיית הערעור. בנסיבות הענין החלטנו שלא לחייב את המערערת בהוצאות. ישעיהו שנלר, שופט, אב"ד השופט ד"ר קובי ורדי: אני מסכים. ד"ר קובי ורדי, שופט השופטת רות לבהר שרון: אני מסכימה. רות לבהר שרון, שופטת אשר על-כן, הוחלט כאמור בחוות דעתו של כב' השופט ישעיהו שנלר, אב"ד.אלימותפיצוייםניצולי שואה