פיצוי על עיכוב במשטרה שלא כדין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על עיכוב במשטרה שלא כדין: 1. לפניי ערעור שהגישו סנ"צ מנחם נידם (להלן - המערער) ומדינת ישראל (להלן - המדינה; ביחד - המערערים), על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט אריה רומנוב) מיום 5.8.08, בו קיבל בית המשפט את התביעה שהגישו איתמר בן גביר (להלן - משיב 1), ישראל ברמסון (להלן -משיב 2) וברוך בן יוסף (להלן - משיב 3, וביחד - המשיבים), לחייב את המערערים לשלם לכל אחד מהמשיבים פיצוי בסכום של 3,000 ₪. רקע עובדתי 2. ביום 11.11.04 התאספו עשרות בודדות של פעילי ימין, ובכללם המשיבים, בכיכר פריז בירושלים על מנת לחגוג את מותו של יאסר ערפאת בשירה וריקודים. המערער, שוטר בדרגת סגן ניצב, הורה למשיב 1, שהיה ממארגני האירוע, לפנות את המקום לאור החשש לשלום הציבור במקום, אך משיב 1 סירב לכך. משיב 1 טען כי זכותו להישאר במקום וכי כל עילה חוקית לדרישה לסלקו. לאור זאת הורה המערער על עיכובו של המשיב 1 והוא נלקח, ללא התנגדות, לניידת משטרה. סמוך לאחר מכן עוכב גם משיב 2, לטענתו מאחר ומחה על עיכובו של משיב 1. לאחר מכן עוכב גם משיב 3. המשיבים נלקחו לתחנת המשטרה, נחקרו ושוחררו כעבור שלוש וחצי שעות לאחר שכל אחד מהם חתם על התחייבות עצמית בסכום של 2,000 ₪. המשיבים לא הועמדו לדין בגין האירוע. 3. בפסק הדין קבע בית משפט השלום, כממצא עובדתי, כי מהלך התנועה והסדר הציבורי במקום ההתאספות לא שובשו באופן ממשי. בית המשפט קבע כי באירוע נטלו חלק עשרות בודדות של משתתפים שהתקבצו בתוך הכיכר ולא מחוצה לה, לא חסמו כבישים, לא התעמתו עם שוטרים ולא התנצחו עם מפגיני נגד. בית המשפט התבסס על עדותו של המערער עצמו, ממנה עלה כי היקף ההפרעה לתנועה במקום לא חרג מהיקף ההפרעה הנגרמת לציבור מאירועים דומים אחרים. לאור האמור לעיל קבע בית משפט השלום כי המשיבים לא עברו כל עבירה ולא היתה למשטרה כל עילה חוקית לעכבם. מכאן הסיק בית המשפט כי עיכובם של המשיבים היה שלא כדין, דבר שיש בו משום ביצוע עוולה נזיקית המקימה להם זכות לפיצוי כספי. בית המשפט קבע כי הנזק שנגרם למשיבים נובע מהתנהגותה הבלתי תקינה של המשטרה כלפיהם ומהעובדה שנשללה מהם הזכות לבטא את דעתם ואת רגשותיהם, המהווה זכות יסוד. טענות המערערים 4. המערערים טוענים כי בית משפט השלום שגה בקובעו כי עיכובם של המשיבים על ידי המשטרה היה שלא כדין. לטענתם, סירובם של המשיבים לציית להוראת המערער היווה עילה חוקית ועצמאית לעיכובם לחקירה, מאחר ואין מחלוקת שהוראתו לפזר את ההתקהלות אינה הוראה בלתי חוקית בעליל שאין לציית לה. המערערים טוענים כי בית המשפט כלל לא דן בטענה זו, וכי אם היה דן בה סביר להניח שהיה מקבלה וקובע כי שיקול דעתו של המערער בהחלטתו לעכב את המשיבים לא חרג מן הסביר בנסיבות העניין. 5. המערערים טוענים כי יש לבחון את שיקול דעתו של המערער על רקע הנסיבות שהיו קיימות בשעת המעשה ולא בדיעבד. בעניין זה טוענים המערערים כי מדובר היה במאורע חריג שהתרחש במרכז ירושלים, עורר עניין בקרב הנהגים שעברו במקום ויצר הפרעה לשלום הציבור. המערערים מוסיפים כי המאורע עלול היה להלהיט את האווירה המתוחה הקיימת בעיר ירושלים, להדליק חיכוכים וליצור עימותים, ודי בכך כדי לעורר בליבו של המערער את החשש לביצוע עבירה של התקהלות אסורה. 6. המערערים טוענים כי בית משפט השלום שגה בכך שהסיק מהעובדה שנגד המשיבים לא הוגש כתב אישום, כי עיכובם היה רשלני ואסור. לטענתם, שוטר המחליט לעכב אדם אינו אמור לשאול את עצמו אם בסופו של יום יוגש נגד האדם כתב אישום אם לאו, אלא רק לבחון האם באותו זמן מתקיימת עילת עיכוב. טענות משיב 1 7. משיב 1 טוען כי למערערים לא היתה כל סמכות לדרוש את פיזור ההתקהלות שנערכה, מאחר ולא דובר בהתקהלות של למעלה מ-50 אנשים המחייבת את אישור המשטרה, ואף לא נוצר במקום חשש מעשי להפרת השלום. משיב 1 טוען כי מסקנה זו נקבעה כמימצא עובדתי על ידי בית המשפט קמא, וכי לאור זאת נראה כי הערעור מופנה בעיקרו כנגד קביעותיה העובדתיות של הערכאה דלמטה. משיב 1 מוסיף כי גם אם כלי הרכב שחלפו בסמוך למקום ההתקהלות האטו את נסיעתם והחלו לצפור, אין בכך כדי להפר את השלום. 8. משיב 1 טוען כי גם אם ניתן לראות בהתקהלות כאירוע מקומם ומרגיז, הרי שאין בכך די כדי להצדיק את הוראת המערער לפיזור ההתקהלות או את עיכובם של המשיבים, לאור החשיבות הרבה שיש לייחס לחופש הביטוי במדינה דמוקרטית. משיב 1 מוסיף כי החלטת המערערים להורות להם לפזר את ההתקהלות ולאחר מכן לעכבם, מפלה אותם לרעה, מאחר וצעדים מעין אלו לא ננקטים כנגד ציבורים אחרים של מפגינים. 9. משיב 1 טוען כי עיכוב השווא, מניעת זכותו לחופש ביטוי ועוגמת הנפש שנגרמה לו, מצדיקים פיצוי בסכום גבוה יותר מהסכום שנפסק לו על ידי בית המשפט קמא. דיון והכרעה 10. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את פסק הדין של בית משפט השלום, את המסמכים והפרוטוקולים שבתיק ואת המצב המשפטי, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. נראה כי עיקר הערעור מופנה למעשה כלפי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, לפיהן מהלך התנועה והסדר הציבורי במקום ההתקהלות לא שובשו באופן ממשי. מסקנתו העובדתית של בית משפט השלום מבוססת היטב על העדויות שנשמעו בפניו ואין כל מקום להתערב בה. 11. התביעה שהגישו המשיבים לבית משפט השלום היתה מבוססת בעיקרה על עיכובם על ידי המערערים בתחנת המשטרה. אין ספק כי פעולת העיכוב פגעה בכבודם של המשיבים ובזכותם החוקתית לחופש תנועה ולחופש ביטוי. השאלה המרכזית שיש לבחון היא האם החלטת המערערים לעכב את המשיבים היתה רשלנית או סבירה. ראוי לציין כי מתחם הסבירות הנזיקי צר יותר ממתחם הסבירות המינהלי, שסף האחריות בו גבוה יותר (ראה פרופ' ישראל גלעד, האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור, משפט וממשל ב 339, תשנ"ה, עמ' 349-348, וכן ע"א 1617/04 כים ניר שירותי תעופה נ' הבורסה לניירות ערך בת"א, , פיסקה 24). במילים אחרות, יש לבחון האם ההחלטה על עיכוב המשיבים חרגה מסטנדרט המיומנות והזהירות המצופה משוטר סביר בנסיבות בהן התרחש האירוע. יודגש, כי אין לבחון את סבירות ההחלטה בדיעבד, עם חלוף הזמן ולאחר שכבר ידוע כי החשדות נגד המשיבים לא התממשו ולא הבשילו לכדי כתב אישום כלשהו, אלא יש לבחון את ההחלטה, ככל הניתן, בהתחשב בנתונים המיוחדים שנהגו בעת התרחשות האירוע. לאחר מכן, ובהנחה כי התשובה לשאלה זו היא חיובית, ופעולת העיכוב אמנם היתה רשלנית, יש צורך לבחון האם בנסיבות המקרה ראוי להטיל על המערערים אחריות בנזיקין, כעניין של מדיניות כללית. 12. את בחינת סבירותה של פעולת העיכוב יש להתחיל בהוראת החוק המסמיכה את המשטרה לבצע עיכוב. זאת, לאור ההנחה הברורה מאליה, כי אם אין מדובר בנסיבות יוצאות דופן, שוטר סביר יפעל על פי הוראות החוק ולא יחרוג מהן. לפיכך יש לבחון תחילה האם התקיימה בנסיבות העניין עילת עיכוב, או שמא העיכוב היה בלתי חוקי. סמכותו של שוטר לעכב אדם מוסדרת בסעיף 67 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי) הקובע לאמור: "67. עיכוב חשוד במקום (א) היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי אדם עבר עבירה, או כי הוא עומד לעבור עבירה העלולה לסכן את שלומו או בטחונו של אדם, או את שלום הציבור או את בטחון המדינה, רשאי הוא לעכבו כדי לברר את זהותו ומענו או כדי לחקור אותו ולמסור לו מסמכים, במקום הימצאו. (ב) שוטר רשאי לדרוש מאדם להילוות עמו לתחנת המשטרה או לזמנו לתחנת המשטרה למועד אחר שיקבע, אם נתקיימו שניים אלה: (1) יש יסוד סביר לחשד שהוא עבר עבירה או יש הסתברות גבוהה שהוא עומד לעבור עבירה כאמור בסעיף קטן (א); (2) הזיהוי היה בלתי מספיק, או לא ניתן לחקור אותו במקום הימצאו". לענייננו רלוונטי סעיף 67(ב), מאחר ועיכוב המשיבים לא היה רק במקום ההתקהלות אלא בעיקר בתחנת המשטרה, שם הם עוכבו במשך כשלוש שעות. סעיף 67(ב) דורש כי יתקיימו שני יסודות מצטברים לשם הקניית סמכות העיכוב: האחד, חשד סביר שנעברה עבירה או הסתברות גבוהה שתיעבר עבירה, והשני, זיהוי בלתי מספיק של החשוד או חוסר יכולת לחקור אותו במקום הימצאו. 13. לטענת המערערים, העבירה אשר המערער חשד שהתבצעה או עלולה להתבצע כתוצאה מההתאספות, היא זו האוסרת על התקהלות אסורה. סעיף 151 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין), מגדיר עבירה זו, לאמור: "שלושה אנשים לפחות שנתקהלו לשם עבירה, או שנתקהלו למטרה משותפת, ואפילו כשרה, ומתנהגים באופן הנותן לאנשים שבסביבה יסוד סביר לחשוש שהמתקהלים יעשו מעשה שיפר את השלום, או שבעצם התקהלותם יעוררו אנשים אחרים, ללא צורך וללא עילה מספקת, להפר את השלום, הרי זו התקהלות אסורה, והמשתתף בהתקהלות אסורה, דינו - מאסר שנה אחת". סעיף 151 לחוק העונשין כולל שלוש חלופות (ראו יעקב קדמי, על הדיון בפלילים חוק העונשין, חלק רביעי, עמ' 2001): הראשונה, שאינה נוגעת לענייננו, עוסקת בהתקהלות לשם ביצוע עבירה. החלופה השנייה נוגעת למצב בו לאנשים בסביבה יש יסוד סביר לחשוש שהמתקהלים עצמם יעשו מעשה שיפר את השלום, והחלופה השלישית, שהיא הרלוונטית ביותר לענייננו, נוגעת לחשש סביר לכך שההתקהלות תעורר אנשים אחרים, שאינם המתקהלים, להפר את השלום (לניתוח מפורט ומעמיק של עבירה זו ראו ע"פ (י-ם) 1521/98 עציון נ' מדינת ישראל , מפי כבוד השופט סגל, וראו גם פסק דינו של כבוד השופט גל). 14. המונח "הפרת שלום הציבור" המופיע בסעיף 151 לחוק העונשין מתייחס למעשי אלימות הפוגעים בסדר הציבורי או מסכנים את קיומו, וכן למעשי עבירה שאינם מתאפיינים באלימות פיזית ממשית אך גורמים לתוצאה זהה. פרופ' ליבאי הביע דעתו כי: "המושג 'הפרת השלום' (breach of the peace) המופיע בסעיף 79 לפקודת החוק הפלילי (כיום סעיף 151 לחוק העונשין - י.צ.) אינו מוגדר בחוק והוא רב משמעי. אולם דעת המלומדים ועמדת הפסיקה היא שמונח זה זהה למושג 'עבירה'" (דוד ליבאי, הזכות להתקהל ולהפגין בישראל, עיוני משפט ב', עמ' 60, ראו גם ת"פ (י-ם) 1463/99 מדינת ישראל נ' פדרמן, , פסקה 13, מפי כבוד השופט סולברג). 15. לצורך בירור השאלה אם התקיימה עילת עיכוב יש לבחון אם היה למערער יסוד סביר לחשוד כי התבצעה או תתבצע התקהלות אסורה, כלומר התקהלות שעלולה להביא אנשים אחרים (שאינם המתקהלים) להפר את השלום ולנקוט במעשי אלימות או בעבירות כלשהן. יצוין, כי למעשה אין חשיבות לשאלה אם מדובר בחשד לעבירה שהתבצעה כבר או שתבוצע בעתיד (לפי סעיף 67(ב) לחוק סדר הדין הפלילי), משום שהחלופה השלישית בסעיף 151 לחוק העונשין ממילא עוסקת בהפרה עתידית של השלום, שטרם אירעה. 16. בית משפט השלום קבע, בהתבסס על העדויות שנשמעו בפניו, כי נסיבות האירוע לא הקימו חשד סביר לכך שהתאספותם של המשיבים וחבריהם תביא את הקהל שמסביבם לידי מעשי אלימות או עבירות אחרות. בעניין זה ציין בית המשפט כי לא היה שיבוש ממשי של מהלך התנועה והסדר הציבורי, כי ההתאספות נעשתה בתוך הכיכר ולא מחוצה לה, וכי המתאספים לא חסמו כבישים, לא התנצחו עם מפגיני נגד ולא התעמתו עם שוטרים. בהקשר זה ראוי להביא דברים מעדותו של המערער עצמו בפני בית המשפט, מהם עולה כי החשד לביצוע עבירת ההתקהלות האסורה לא היה מבוסס כנדרש: "ש. על סמך מה אתה ביקשת מאיתנו לפנות את המקום ת. קודם כל בין חנית הרכב שלי להגעה אליכם לקח מספר דקות והבחנתי בתכונה שהתהוותה במקום - אם הכוונה להדליק מנגל, שלטים, צפירות של נהגים שגם האטו במקום וזרקו קריאות לכאן ולכאן והגעתי למסקנה שעצם הנוכחות שלכם היא מפרה את הסדר ולכן ההתקהלות היא בלתי חוקית ש. אנחנו מכירים את החוק. לא היה יסוד להפרת השלום. זה מהמקרים המובהקים שאתה יודע שאין חלופה אלא לפנות את אותם אנשים מכיכר צרפת ת. אין חלופה. עצם הנוכחות והסיטואציה משכתם הרבה תקשורת ובדיוק התפרסמה הודעה על מותו של יאסר ערפאת והנוכחות שלכם במקום מכל מה שראיתי היא התקהלות בלתי חוקית ש. אף אחד מהמפגינים לא חסם את הכביש ת. לא היתה חסימה של הכביש ש. אף אחד מהמפגינים גם לא תקף שוטרים ת. נכון ... ש. למה במקרה הזה ההתקהלות אסורה ת. משום שמה שעלה מהמעשים שלהם מהסיטואציה - מותו של ערפאת, הסיטואציה שם במקום גרמה לכך שאנשים עברו וצפרו וקראו קריאות לכאן ולכאן ולכן הגעתי למסקנה שהמעשים שלהם שם מפרים את המקום." (עמ' 34 ו-36 לפרוטוקול הדיון מיום 3.6.07). מסקנה דומה עולה גם מתיאור השתלשלות האירוע על ידי המערער בהודעה שכתב בסמוך להתרחשותו: "הבחנתי באיתמר בן גביר ועוד מספר אנשים שהיו עמו, כ-20 איש, המוכרים ע"י כפעילים בתנועת כהנא, כשהם רוקדים ובידיהם תמונות של יאסר ערפאת. על הרצפה היה מונח תנור מנגל שאותו ניסו להדליק מספר פעמים. לשאלתי ענה לי איתמר בן גביר כי הם חוגגים במקום את מותו של יאסר ערפאת וכך גם הבנתי מתוכן ה... ומאופי האירוע. פניתי לאיתמר בן גביר והבהרתי לו שאופן האירוע שלהם ואופן התנהגותם יש בו אירוע של הפרת שלום הציבור והודעתי לו כי עליהם לפנות את הכיכר תוך ארבע דקות. במקביל הזמנתי כוח משטרה שהיה במקום. הפעילים ואיתמר בן גביר שהיה במקום הודיעו שאין בכוונתם לעזוב - הם אמרו לי שזה לא חוקי לדרוש מהם לעזוב. הם הדליקו את המנגל, החלו לפתוח בקבוקי משקה, לשיר שירי שמחה על מותו של יאסר ערפאת. במקום התחילו להתקהל אנשים נוספים. כלי רכב שחלפו במקום, שזה מקום הומה האטו את נסיעתם בכדי לראות במה מדובר. למרות שחלף פרק הזמן שהקציתי לאנשים ולמרות שפניתי שוב לאנשים ואמרתי להם לעזוב הם סירבו לעזוב. הוריתי לכוח המשטרה להתחיל לפנות את האנשים מהכיכר, לרבות את המנגל ולתפוס אותו כמוצג. איתמר בן גביר, שעמד בסמוך אלי, סירב ל... על ... לעזוב את המקום ולהפסיק את האירוע. הוריתי על עכובו ולקיחתו מהמקום לתחנת המשטרה וכן מספר ... נוספים שסרבו לעזוב ..." (צורף לנספח ג' מטעם המערערים). 17. מהאמור לעיל עולה כי צדק בית משפט השלום במסקנתו כי בנסיבות האירוע לא היה די כדי לבסס חשד סביר שהתנהגות המתאספים תביא להפרת השלום על ידי העוברים והשבים. מתיאור האירוע עולה כי מלבד האטה מסוימת שחלה בתנועת המכוניות באזור - ואף זאת רק בכדי לראות במה מדובר - לא ארעה כל הפרה של השלום בדמות מעשי אלימות או עימותים כלשהם, ואף לא נראה כי היה חשש ממשי או בכלל כי תתרחש הפרה כזו בהמשך. לפיכך נראה מתיאור נסיבות האירוע כי גם לא היתה הצדקה לדרישתו של המערער ממשיב 1 לפנות את המקום, דרישה שהסירוב לה היווה את אחת מהסיבות לעיכובו של משיב 1. יוער, כי כפי שעולה מסעיף 67 לחוק סמכויות אכיפה - מעצרים, ממילא אין בסירוב להוראת שוטר, כשלעצמו, כדי לבסס עילה לעיכוב. משאלה הם פני הדברים, ברי כי לא התקיימה עילת עיכוב כלפי המשיבים, ועיכובם נעשה אם כן שלא כדין. במאמרו של פרופ' ליבאי על הזכות להתקהל ולהפגין נאמר בעניין זה: "נראה לי שחובה על המחוקק ושומה על בתי-המשפט לשקוד על כך שחופש ההתקהלות וחופש הדיבור לא יהיו טרף לגולם המאיים ששמו "החשש להפרת השלום" (עמ' 65 למאמר). נראה כי דברים אלה יפים ונכונים גם לענייננו. האחריות בנזיקין 18. המסקנה בדבר אי החוקיות של העיכוב אינה מסיימת את הדיון. העילה הרלוונטית לענייננו הינה עוולת הרשלנות, שהיא המקור המרכזי להגנה על זכויות הפרט מפני מעשי הרשות. לפיכך יש לבחון האם פעולת העיכוב הבלתי חוקית היתה גם רשלנית ובלתי סבירה. ודוק: גם אם העיכוב המשטרתי נעשה שלא כדין, אין בכך כדי להעיד בהכרח כי מדובר בפעולה רשלנית ובלתי סבירה, מאחר וייתכנו נסיבות מיוחדות וחריגות, בהן ניתן יהיה לומר כי הפעולה, הגם שהיתה בלתי חוקית, לא חרגה ממתחם הסבירות. 19. במקרה שלפנינו נראה כי לא התקיימו נסיבות חריגות מעין אלה. מתיאור האירוע, כפי שעולה מהעדויות וממימצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, נראה כי לא היה מדובר בסיטואציה דוחקת, אלימה ורוויית מתח בצורה יוצאת דופן, שבמהלכה נאלצים שוטרים או חיילים לקבל החלטות במהירות מרובה ובתנאי לחץ שאינם מאפשרים להם לשקול בצורה מסודרת ומושכלת את כל הנתונים והאפשרויות. מתיאור האירוע עולה כי בעת ההוראה שניתנה למשיב 1 להתפנות והוראות העיכוב שניתנו לו ולמשיבים הנוספים, טרם התפתח עימות כלשהו - ולו מינימאלי - בין המתאספים לבין הציבור שמסביב, ואף לא נראה כי עימות כזה עלול היה להתפתח בקרוב, בוודאי שלא בטווח הזמן המיידי. עוד יודגש, כי כפי שעולה מתיאור האירוע, המערער לא היה שוטר יחיד באזור, מאחר וכוח משטרתי של מספר שוטרים עמד בסמוך אליו ואף ביצע את הוראותיו (ראו הודעת המערער במשטרה ודו"ח הפעולה שהכין השוטר חגי הירשברג בסמוך לאחר האירוע, ראו נספח ג' לתיק המוצגים מטעם המערערים). יצויין גם כי מהודעות השוטרים עולה כי לא היה מדובר בתקרית פתאומית ומפתיעה, אלא באירוע שעל דבר קיומו ידעו מראש (כתוצאה ממידע מודיעיני) ועל כן היה בידם להתכונן לקראתו ולהיערך בהתאם. 20. בנסיבות אלה נראה כי המערער יכול היה לנקוט בפעולות אחרות וחלופיות במקום עיכוב המשיבים במשטרה, כגון - מעקב צמוד יחד עם שוטרים אחרים תוך בחינת התפתחות האירוע, קריאה לתגבורת נוספת במידת הצורך ועוד. בהקשר זה יש לציין כי בנסיבות האירוע, פעולת העיכוב אין בה רק כדי לשלול את חירותם של המשיבים (ועל כן מחייבת קיומה של עילת עיכוב, שכאמור לא התקיימה במקרה זה), אלא היא גם שוללת את זכותם לחופש ביטוי והתקהלות, מאחר ופינויים של המשיבים במקום מביא, הלכה למעשה, לחוסר יכולתם לקיים את ההתאספות ולהביע את דעתם בפומבי. ברי כי יש להביא נסיבה זו בחשבון בבחינת ההקשר שבו התקבלה החלטת העיכוב. לאור האמור יש לקבוע כי בהתחשב במכלול נסיבות האירוע, ההחלטה לעכב את המשיבים בהיעדר עילת עיכוב אמנם היתה רשלנית ובלתי סבירה. 21. עתה יש להמשיך ולבחון את השאלה האם יהיה זה ראוי, מבחינת שיקולי מדיניות כלליים (חובת זהירות), להטיל אחריות בנזיקין על המשטרה בגין פעולות רשלניות (היוצרות עוולות נזיקיות), גם אם נעשו על ידה בתום לב ושלא בזדון. על שאלה זו השיב בית המשפט העליון (כבוד השופטת דורנר) בחיוב כשקבע: "חובת הזהירות של המשטרה כלפי תושבי המדינה אינה שונה בהקשר זה. אכן, המשטרה היא גוף ביצועי שמלאכתו רבה ומשאביו מוגבלים, וממילא, עליו לקבוע, לעיתים במצבי דחק קשים, סדרי עדיפויות וקדימויות בביצוע משימותיו. בהחלטות אלה נתון למשטרה מתחם רחב של שיקול-דעת. אך מתחם זה אינו בלתי מוגבל. המשטרה אמונה על שמירת בטחונם הגופני והרכושי של תושבי המדינה. עליה לאכוף את שלטון החוק. המשטרה אינה זכאית לחסינות בגין נזקים שגורמים פעולות או מחדלים רשלניים שלה: 'מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה.' [פסק-דין בוסקילה הנ"ל, בע' 346.] אומנם, קביעת המדיניות המשפטית הרצויה בעיצוב חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על המשטרה מחייבת הישמרות מפני הרתעת יתר, שתפגע בפעילותה השוטפת של המשטרה. יש להישמר מפני חיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מדי, שתביא להססנות ולסרבול באופן קבלת ההחלטות של הדרגים המבצעיים. כן יש להישמר מפני "הצפה" של המערכת המשפטית בתביעות אזרחיות כלפי המשטרה, שיביאו לדלדול נוסף של משאביה המצומצמים. תביעות אלה אף עלולות להביא לעיוות שיקול-הדעת המשטרתי, כך שיינתנו משקל רב מדי לאחריות הנזיקית, שבה על המשטרה לשאת, ומשקל מועט מדי לתועלת החברתית של פעילותיה. ... אלא ששיקולים אלה אינם שוללים את חובת הזהירות של המשטרה. הם מעצבים אותה. שכן, מנגד עומדות מטרותיהם המקובלות של דיני הנזיקין כמרתיעות מפני פעילויות רשלניות וכמגשימות צדק. העילות הנזיקיות באות כתמריץ נוסף לעובדי ציבור להתנהג באופן נורמטיבי וסביר, ולעמוד על המשמר מפני התנהגות רשלנית." (ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5), 167 ,עמ' 181-182). 22. משנקבע כי פעולת העיכוב נעשתה לא רק בניגוד לדין אלא אף ברשלנות, ראוי להטיל על המערערים אחריות בנזיקין, ועליהם לפצות את המשיבים על הפגיעה שנגרמה להם כתוצאה מהעיכוב. בעניין זה יש להדגיש, כעניין של מדיניות, את הצורך לכוון את התנהגותה של המשטרה, לא רק לשם הבטחת זכויות היסוד של הפרט לכבוד, חירות אישית וחופש תנועה (הנפגעות למעשה בכל מקרה של עיכוב), אלא גם לשם הבטחת זכויות חוקתיות נוספות, כגון - חופש ביטוי, התקהלות והפגנה, הנפגעות כאשר פעולת העיכוב יוצרת למעשה עובדה מוגמרת באופן המונע מאדם את זכותו להתאסף ולהביע דעה בפומבי, כמו שארע במקרה שלפנינו. יוער עוד, כי בניגוד לפגיעות הראשונות בכבוד וחירות, שהיו במקרה זה מוגבלות יחסית נוכח זמן העיכוב הקצר (כ-3 שעות) ואף ללא שימוש באמצעים כופים כגון אזיקים או סורגים, הרי שהפגיעה בחופש הביטוי חמורה יותר, מאחר שהיה בה כדי לסכל כמעט לחלוטין את תכלית ההתאספות, שהיא לחגוג בספונטאניות אירוע קונקרטי שהתרחש באותו יום. 23. חופש הביטוי הוא זכות יסוד המהווה את אחד מהזכויות החשובות ביותר שיש לשמור ולשמר. אכן אין חולק כי גם לחופש הביטוי יש מגבלות, אולם כדי לבטל בסיטואציה נתונה את הזכות לחופש הביטוי צריך שיתקיימו נסיבות עובדתיות המצביעות על חשש אמיתי וסביר לביצוע עבירה, ובענייננו חשד ממשי להפרת השלום. על פי הקביעות העובדתיות והמבוססות של בית משפט השלום עולה בבירור כי במקרה זה לא היתה תכלית ראויה ואמיתית לעיכוב המשיבים שכן לא היה סיכון של ממש לשלום הציבור, והעיקר - כנגד העיכוב הבלתי מבוסס של המשיבים עמדה בבירור הפרה של זכות היסוד לחופש הביטוי בדרך של הפגנה או הבעת דעה פוליטית חברתית, זכות הראויה להגנה מיוחדת. בהקשר זה יש לזכור כי במסגרת ההגנה על זכות זו יש לעיתים צורך להתפשר גם על גרימת אי נוחות מסוימת לכלל הציבור. בענייננו הנתונים שעמדו בפני המערערים- גם אם נשקיף עליהם בזמן אמת ולא כחכמה לאחר מעשה - היו כאלה שלא הצדיקו את הפעלת סמכות העיכוב, אשר הביאה בפועל לסיכול זכותם של המשיבים לחופש הביטוי. 24. אכן, ניתן להבין את דאגת המדינה לכך שפעילותם של אנשי משטרה, העומדים על משמר ההגנה על שלום הציבור, לא תשובש בכך שיוטלו עליהם הגבלות וחובות שלא ניתן יהיה לעמוד בהן ואשר יגרמו שבסופו של דבר יפגע האינטרס הציבורי החשוב של הגנה על גופו ושלומו של הפרט. עמד על כך י. גלעד במאמרו: "דעתי היא כי חוקי-היסוד האלה אינם צריכים לגרום לפיחות משמעותי במעמדו ובמשקלו של האינטרס הציבורי, כאשר זה מעומת עם אינטרסים פרטיים במישור הנזיקי. שיקולי ההתאמה המוסדית, שיבוש פעילות המינהל, הרתעת היתר, עומס היתר, עיוות שיקול הדעת המינהלי וההצפה אינם חייבים בכל מקרה לסגת ולצמצם עצמם מפני חוקי-היסוד. אמנם, פשוטה של לשון חוקי-היסוד מלמדת על כוונה להרחיב את ההגנה הניתנת לפרטים אל מול רשויות המדינה, אך בהקשר הנזיקי, כאשר על הפרק עומדים תקינות תפקודו של המינהל הציבורי ואופן חלוקת המשאבים הציבוריים, הופך האינטרס הציבורי לאינטרס אישי, ל"זכות", של כל פרט מן הפרטים המרכיבים את הציבור. מהיבט זה, הכרה באחריות חמורה וגורפת של רשויות הציבור כלפי קבוצות פרטים מסוימות כמוה כפגיעה בזכות הקניין של הפרטים האחרים המממנים את הקופה הציבורית, ובזכותם למינהל תקין ויעיל המגן על זכויות היסוד שלהם. כך, לדוגמה, הטלת אחריות נזיקית רחבה על המשטרה, אם זו תשבש את פעולתה, תפגע בזכויות הפרטים להגנה על חייהם, גופם וקניינם. ניתן לומר כי תקינות פעילותו של המינהל וחלוקה ראויה של המשאבים הציבוריים הם בבחינת "תכלית ראויה", שלפי חוקי-היסוד עצמם מצדיקה את סיוגן של הזכויות המוקנות בחוקי-היסוד. מערכת האיזונים הקיימת בין האינטרס הציבורי לזכויות הפרטים, הן בעוולת הרשלנות והן בעוולת הפרת חובה חקוקה, אינה צריכה להשתנות באורח מהותי רק משום שחוקי-היסוד אינם מתייחסים במישרין לאינטרס הציבורי". (עמ' 83-84). 25. איזון ראוי של מכלול השיקולים והנתונים העובדתיים בענייננו מעלה בבירור כי פעולת המשטרה במקרה זה לקתה ברשלנות, ובנסיבות המקרה היה מקום לצפות ממנה לנהוג בריסון רב יותר על מנת שלא לפגוע בזכויות היסוד של המשיבים לחופש הביטוי. לפיכך, הטלת אחריות נזיקית, בנסיבות שהתקיימו במקרה זה, לא רק שאין בה משום פגיעה באינטרסים הקשורים לתקינות עבודת המשטרה, אלא יש בה משום מסר חינוכי והרתעתי ראוי לעניין השימוש הזהיר והמיומן הנדרש מאנשי ציבור בכלל, ומאנשי משטרה המפעילים סמכויות אכיפה הפוגעת בזכויות חוקתיות בפרט. לאור כל האמור צדק בית משפט השלום כשהטיל אחריות נזקית על המערערים ואין הצדקה להתערב בפסיקתו. 26. לאור כל האמור לעיל יש לדחות את הערעור. המערערים יישאו בהוצאת כל אחד מהמשיבים בסכום של 2,000 ₪. לעניין זה יש לראות את משיבים 1 ו-2 כמשיב אחד.משטרהפיצויים