קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על פגיעת טיל בבית מגורים: מהות הבקשה לפני ערעור על החלטת וועדת ערר מיום 2.11.2008, לפי תקנה 12א' לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), התשל"ג- 1973 (להלן: (תקנות מס רכוש"). בהחלטה נפסק, בין היתר, כי על מנהל מס רכוש וקרן פיצויים (להלן:"המשיב") לפצות את המערערים על פי האמור בחוות דעת המומחה המוסכם- המהנדס זולקוב- בפיצוי בסך 104,333 ₪, בגין נזקים שנגרמו לבית המערערים בעיר העתיקה בצפת, כתוצאה מפגיעת טיל במהלך מלחמת לבנון השנייה (להלן:"ההחלטה"). רקע עובדתי המערערים היו הבעלים של מבנה מגורים בצפת אשר נפגע במהלך מלחמת לבנון השנייה כתוצאה מטיל (להלן:"המבנה"). המבנה מחולק לשני אגפים- מבנה חדש שנפגע ישירות מהטיל, נהרס ושוקם על ידי המשיב, ומבנה עתיק בנוי אבן. המבנה הוכרז כמבנה מסוכן ונאסר השימוש בו. ביום 17.07.06 הוגשה תביעת פיצויים למנהל מס רכוש וקרן פיצויים על ידי המערערים, בעקבות הנזק שנגרם להם מפגיעת הטיל (להלן:"הנזק"). בתיק הוגשו מספר חוות דעת לצורך הערכת עלות שיקום הנזק: האחת, הוגשה ביום 25.09.06 על ידי המשיב- העריכה את הנזק בסך של 88,624 ₪ (להלן: "חוות דעת סיגורה"). בחוות דעת סיגורה נקבע כי חלק מהסדקים במבנה הם ישנים ולא נוצרו כתוצאה מפגיעת טיל. חוות דעת אחרת הוגשה ביום 5.02.07 על ידי המערערים והעריכה את הנזק בסך של 500,566 ₪ ("חוות דעת בר סלע"). המשיב ביקש חוות דעת נוספת, שנערכה ביום 6.03.07 והעריכה את עלות הנזק בסך של 90,997 ₪ ("חוות דעת כרמלי"). ביום 29.05.07 נתן המשיב החלטה, לפיה, ישולם למערערים סך של 33,185 ₪ כפיצוי עבור עלות התיקון הנדרש בשל הנזק שנגרם לאגף הישן בגין פגיעת הטיל, כאמור. התשלום הועבר למערערים. ביום 4.06.07 הגישו המערערים ערר על קביעה זו של המשיב. מאחר ובמחוז צפון טרם הוקמה וועדת ערר, עתרו המערערים לבג"ץ (בג"ץ 5587/07 עוזיאל נ' מס רכוש, ), בבקשה להקים וועדת ערר מוסמכת לדון בעררם. בעתירה, הציע המשיב לערוך חוות דעת נוספת להערכת הפיצוי למערערים ואם חוות הדעת לא תתקבל על ידי המערערים, יובא הערעור לוועדת הערר שתקום לפי קביעת בג"ץ. חוות דעת הנוספת הוגשה ביום 19.08.07 והעריכה את הנזק בסך של 35,530 ₪ (להלן: "חוות דעת מדר"). מאחר ולא הייתה הסכמה באשר לפיצוי שנקבע בחוות דעת מדר, נקבע כי הערר יעבור לדיון בוועדה שבמחוז ירושלים. הדיון בפני וועדת הערר והחלטתה ביום 10.02.2008 נערך דיון בוועדה. בדיון נקבע, בין היתר, ובהסכמת הצדדים, כי לאור חוות הדעת המרובות, יש למנות מומחה מוסכם ומונה המהנדס אינג' גידי זולקוב. עוד הוסכם, כי הוועדה תחליט האם המומחה ייחשף לחוות הדעת האחרות בתיק (ר' העתק החלטת הוועדה למינוי מומחה מיום 10.02.08- מש/2). חוות דעת זולקוב הוגשה ביום 6.04.08 והעריכה את הנזק בסך של 104,333 ₪ (להלן:"חוות דעת זולקוב"). ביום 12.05.2008 ביקשו המערערים לחקור את המומחה המוסכם על חוות דעתו ובנוסף ביקשו לצרף חוות דעת נוספת של מהנדס עיריית צפת בדימוס- איתן נעמן (להלן: "מר נעמן"). הוועדה התירה את חקירת המומחה המוסכם ובתנאי שהמערערים ישאו בהוצאות החקירה. אך, דחתה את הגשת עדותו של מר נעמן מכמה נימוקים- האחד, המערערים לא הסבירו מחדליהם לצרף את חוות דעת נעמן לערר, השני- המערערים לא הסבירו מחדליהם להציג חוות הדעת לוועדה ולמומחה המוסכם, טרם כתב המומחה את חוות דעתו, השלישי- המערערים הסכימו למינוי מומחה מוסכם שיחווה דעתו במחלוקת, וזאת לאחר שניתנו כמה חוות דעת בתיק, ולכן, אין מקום להוסיף חוות דעת נוספת בלי סוף. צוין גם, כי מטרת חוות הדעת המוסכמת היא להביא סוף להגשת חוות הדעת וכדי שתהיה חוות הדעת המכריעה בסוגיה ותגבר על חוות הדעת האחרות (להלן:"נימוקי הוועדה בעניין עדות מר נעמן"- ר' ע"מ 10-11 להחלטת הוועדה מיום 2.11.08). הוועדה החליטה לאמץ את חוות דעת זולקוב, המומחה המוסכם מטעם הצדדים, וקבעה לפיה את הפיצוי. הוועדה לא מצאה לנכון לחייב את המשיב בהוצאות המערערים, לרבות הוצאות שכ"ט עו"ד וחיוביהם בגין התשלומים למומחה. עיקר טענות הצדדים למערערים שלוש טענות עיקריות- האחת, כי שגתה הוועדה משאימצה את חוות דעת זולקוב, שכן נפלו בה פגמים רבים. השנייה, כי שגתה הוועדה בכך שמנעה את עדותו והגשת חוות דעתו של מר נעמן, אשר היה עד ראיה לפגיעה בבית בזמן אמת ואשר הוא שהוציא את צו ההכרזה על מבנה מסוכן. השלישית, כי שגתה הוועדה שלא פסקה למערערים הוצאות כדין. המערערים מבקשים שהדיון יוחזר לוועדת הערר הרלוונטית במחוז צפון, שכן הוועדה בירושלים גיבשה כבר עמדה כלפי המערערים ולא נתנה למערערים את יומם באורח מאוזן והוגן. המשיב טוען מנגד, כי דין הערעור להידחות. ראשית, מהטעם שהטענות שהובאו על ידי המערערים אינן מגלות "בעיה משפטית" כמוגדר בפסיקה וכי מדובר בסוגיות עובדתיות גרידא, אשר וועדת הערר כבר נתנה את הדעת עליהן בהחלטות מבוססות ומנומקות. שנית, טוען המשיב כי היה נכון לאמץ את חוות דעת זולקוב, שכן, הוסכמה על ידי הצדדים והייתה אמורה לבוא חלף חוות הדעת האחרות בתיק (ר' ע"מ 11 להחלטת הוועדה). שלישית, לדברי המשיב, בצדק נדחתה עדותו של מר נעמן וקבלת חוות דעתו שכן, חוות הדעת לא צורפה לכתב הערר ומדובר בהעלאת טענות חדשות בשלב הסיכומים. רביעית, טוען המשיב, כי הוועדה לא הייתה צריכה לפסוק למערערים הוצאות, זאת משלא נתקבלה תביעתם במלואה ולוועדה יש שיקול דעת בלעדי בעניין זה. דיון והכרעה טענת סף- האם הערעור דן ב"בעיה משפטית" סמכות ערכאת הערעור צומצמה לדיון בטענות שהן בגדר בעיה משפטית, ואין הדרך פתוחה לערער על קביעות עובדתיות של הוועדה, כקבוע בתקנה 12 א(א) לתקנות מס רכוש, שזו לשונה: "על החלטת ועדת הערר ניתן לערער בבעיה משפטית, לבית המשפט המחוזי תוך 30 ימים מיום שהובאה ההחלטה לידי המערערת." המשיב טוען, כי הטענות המועלות בערעור אינן עולות כדי "בעיה משפטית" כנדרש בתקנה 12 א(א) האמורה, מאחר ואין במקרה הנדון צורך בקביעת "כלל משפטי העולה מן העובדות שנקבעו בערכאה הדיונית" וכן, מאחר ומדובר בערעור על הסוגיות העובדתיות שנדונו זה מכבר בפני הוועדה. ב"כ המשיב מפנה לפרשנות המונח "בעיה משפטית" בע"א 7624/04 השקעות ר.ע.ה בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין חיפה , בו נפסק, בין היתר, כי בעיה משפטית היא "הצורך במתן תשובה לשאלה שיש להשיב עליה לפי כללים; לשון אחרת: בית המשפט נדרש לקבוע מהו הכלל החל, ואם הדבר נדרש- להחיל אותו על המקרה הקונקרטי" (שם, ע"מ 215). (כן הפנה לע"ש 5044/06 בר הדס מרגלית נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, (13.11.2006, נבו). המערערים טוענים מנגד, כי על פרשנות המונח "בעיה משפטית" להיות מרחיבה, בשל ההגבלה של זכות היסוד של האזרח הנפגע לגישה לערכאות ובשל ההגבלה בבחינת הביקורת השיפוטית של בית המשפט על הדרגים המנהליים, וכן לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ב"כ המערערים מוסיף וטוען כי מפסקי הדין ע"ש 2054/03 הדס נ' מנהל מס רכוש, ורע"א 9716/06 בר הדס נ' מנהל מס רכוש, , עולה כי "התנהלות ההליך" בוועדת הערר נכנסת לגדר בעיה משפטית, ומוסיף, כי נושא השלמת ראיות חסרות גם בה יש משום בעיה משפטית. המערערים מוסיפים וטוענים, כי הדוגמא שהעלה המשיב בעניין וועדת הערר של מס שבח מקרקעין (ע"א 7624/04), אין בה כדי להועיל לו, מאחר והיסוד הנורמטיבי בעניין שונה ואינו בר השוואה, שכן במס שבח השאלה נוגעת לשאלת מס ואילו בעניין דנן מדובר בשאלה ביטוחית של פיצוי אזרח בשל נזק מלחמה שסבל. בנוסף, הרכב הוועדות הדנות בשני סוגי העניינים שונה בתכלית. על יסוד הוראת תקנה 12 א(א) הנזכרת, נקבע בפסיקה כי אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים של וועדת הערר ובמסקנות העובדתיות העולות מממצאים אלו. בכלל זה אין ערכאת הערעור בוחנת את הדרך שבה הוועדה שקלה והעריכה את חומר הראיות (ראו: פסק דינו של השופט עדיאל בע"ש (י-ם) 5203/98 מנהל מס רכוש נ' מוסא מחמד עליל, ; ע"ש (י-ם) 9014/01 מישל גוזלן נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים ירושלים; ע"ש 3080/04, חב' א. סביטאני ואח' נ' מנהל מס רכוש וקרן הפיצויים, ). טענות המערערים בעניין קבלת הוועדה את חוות דעת זולקוב ומנגד דחיית עדותו וחוות דעתו של מר נעמן, הינן טענות הנוגעות לקביעות עובדתיות גרידא ולהערכת הראיות, אשר אינן מעלות בעיה משפטית. למעשה, מדובר בערעור על שיקול דעת הוועדה ומסקנותיה על יסוד חוות הדעת שהיו בפניה, ולעניין מהימנות עדים. על פי המקובל, קבלת חוות דעת או דחייתה הינה שאלה עובדתית, שאין הצדקה לדון בה במסגרת הערעור על החלטת הועדה (ראה, ע"ש 5691/97 שופרסל בע"מ נ' מנהל אגף מס רכוש וקרן פיצויים חדרה; ע"ש 5870/98 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ נ' ממונה אזורי על מס רכוש וקרן פיצויים, מיסים; וראה גם: פסק דינו של השופט הומינר בע"ש 156/93 אנואר בלאס נ' מנהל מס רכוש; וב- ע"ש 1417/93 גד מילר נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים). אין מקום לסטות מהדרך שנקבעה כאמור. אי פסיקת הוצאות לצדדים עוד טוענים המערערים, כי שגתה הוועדה בכך שלא פסקה החזר הוצאות ושכ"ט עו"ד למערערים, וזאת בניגוד להלכה הפסוקה, לפיה צד שזוכה בערעורו זכאי להוצאותיו. לטענת המערערים, מדובר בשאלה משפטית נוכח הלכה פסוקה זו. המשיב טוען מנגד, כי בסמכותה הבלעדית של הוועדה לפסוק הוצאות או להימנע מפסיקת הוצאות בהתאם לשיקול דעתה הבלעדי, ואין היא מחויבת לפסוק הוצאות לצד אשר זכה בדין. על אחת כמה וכמה שבהליך דנן המערערים לא "זכו" בדין, שכן, הוועדה לא קיבלה את חוות דעת המומחה שהוגשה מטעמם, אלא קבעה כי יש להעמיד את סכום הפיצוי על סך של 104,000 ₪ כהמלצת המומחה המוסכם, בניכוי הסכום ששולם. מכאן, עולה כי החלטת הוועדה לא פסקה באופן גורף לטובת המערערים ולכן אף לא פסקה להם הוצאות. טענות המשיב בהקשר זה מקובלות עלי. פסיקת הוצאות בגין הליך שהתנהל בפני הוועדה מסורה לשיקול דעתה, ומקובל כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בפסיקת הוצאות משפט על ידי הערכאה הקודמת לה, אלא במקרים חריגים בלבד (ראה, ע"ש 167/75 גריצקשטיין משה נ' מנהל מס רכוש; וע"ש 795/89 אמפוריקן בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים; ע"ש 24/77 חב' חן בניה ושירותים בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים וע"א 419/75 יוסף ושמעון מזרחי ואח' נ' מנהל מס רכוש, פ"ד ל(1) 108, 112). על אף שאי פסיקת ההוצאות לצדדים לא נומקה על ידי הוועדה, אין מקום להתערב בשאלת ההוצאות משום שעל פני הדברים אין מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות. בנסיבות אלו גם עניין זה אינו מעלה בעיה משפטית אמיתית. סוף דבר לאור האמור לעיל, אני מוחקת את הערעור, משאינו מעלה לדיון סוגיות משפטיות ומכוון בעיקרו כנגד ממצאיה העובדתיים של הוועדה. בנסיבות העניין, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות. פיצוייםמס רכוש - נזקי מלחמה