קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על שימוש בכוח שלא כדין של שוטר: 1. בפני בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' השופטת אנה שניידר; ת"ק 4099/05) . השאלה שעמדה בפני בית משפט קמא היא האם זכאי דוד בן יעקב (להלן - המבקש) לפיצוי כספי מנצ"מ אפי מור (להלן - המשיב), לאחר שהמשיב הורשע בדין משמעתי כי השתמש בכוח שלא כדין כלפי המבקש. בפסק הדין (מיום 3.6.08) קבע בית משפט קמא כי המבקש אינו זכאי לפיצוי כלשהו מהמשיב ומכאן הבקשה לרשות ערעור. 2. בהתאם לסמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולאחר שניתנה לצדדים הזדמנות לטעון גם לערעור גופו, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. רקע עובדתי 3. ביום 14.7.05, סמוך לשעה 01:50 לפנות בוקר, נסע המבקש במכוניתו לעבר מחסום כיסופים, במטרה להיכנס לגוש קטיף. המבקש, תושב בית אל, היה מלווה ברעייתו, בתו בת עשרה חודשים ואחותו. באותו ערב, בחצות, הוכרז אזור גוש קטיף כשטח צבאי סגור והכניסה אליו הותרה לתושבי המקום בלבד. במקום נוצרו עומסי תנועה כבדים והמשטרה פעלה לפנות מהמקום כלי רכב ואזרחים שאינם תושבי גוש קטיף. 4. למבקש הובהר על ידי השוטרים במקום כי מאחר והוא אינו תושב גוש קטיף הוא אינו מורשה להיכנס לאזור והוא נדרש לבצע פניית פרסה ולחזור על עקבותיו. המבקש החל בביצוע פניית הפרסה ובאותו זמן הגיע למקום המשיב, ששימש באותה תקופה כמפקד מרחב לכיש במשטרה. המשיב הכניס את ידו דרך חלון הרכב והכה את המבקש בעורפו ובראשו מספר מכות. אין חולק כי עקב האירוע לא נזקק המבקש לטיפול רפואי. לטענתו, הוא חש כאב רב והשפלה עקב המכות שקיבל מהמשיב, לעיני אשתו ובתו. 5. בעקבות האירוע הגיש המבקש תלונה נגד המשיב במחלקה לחקירות שוטרים (להלן - מח"ש). בעקבות התלונה נפתחה נגד המשיב חקירה ובסיומה הוחלט להעמידו לדין משמעתי בפני דן יחיד על עבירה של שימוש בכוח שלא כדין. בהחלטה מיום 15.3.07 קבע הקצין השופט כי המבקש השתמש בכח כלפי המבקש שלא כדין. הקצין השופט קבע כי למרות שהאירוע התרחש בשעת לילה מאוחרת, בתקופה רגישה ומורכבת כתקופת הפינוי מגוש קטיף ועל אף שהאחריות שהוטלה על השוטרים הייתה רבה, המתח היה רב ונדרשו מהם מאמצים רבים, שעות עבודה ארוכות וסבלנות אין קץ, לא היתה הצדקה להתנהגותו של המשיב, שהשתמש בכח כלפי המבקש שלא כדין. כאן המקום לציין כי תביעתו של המבקש בבית המשפט לתביעות קטנות הוגשה ביום 12.9.05, זמן קצר לאחר שהתלונן נגד המשיב במח"ש. ביום 1.1.06, עם התקדמות ההליכים במח"ש, הגיש המבקש בקשה לדחיית הדיון בתביעה שהגיש עד למתן הכרעה בתיק מח"ש. ביום 11.12.07, לאחר סיום ההליכים במח"ש, הסכימו הצדדים כי לא יטענו טענות בניגוד להליך המשמעתי ולהחלטת הקצין השופט לפיה המשיב השתמש בכח שלא כדין כלפי המבקש. יחד עם זאת נחלקו הצדדים בשאלת הצורך בשמיעת ראיות באשר לשאלת אחריותו של המשיב. המבקש סבר כי נוכח החלטת הקצין הבודק אין צורך בשמיעת ראיות בעניין האחריות ועצם המעשה, ואילו המשיב טען כי יש לשמוע ראיות. בית המשפט הורה למשיב להגיש את כל התיק המשמעתי שהתנהל בעניינו והתיר לו להגיש בקשה לצירוף ראיות נוספות לעניין הנזק. בנוסף אפשר בית המשפט למבקש להגיב לעניין זה והורה לצדדים להגיש סיכומים בכתב לעניין הנזק (החלטת בית המשפט לתביעות קטנות מיום 11.12.07). פסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות 6. בית המשפט קמא קבע כי דין התביעה להידחות. הוא הוסיף כי הגם ששלילת נוחות גופנית וסבל נפשי, שאינם מתלווים לנזק פיסי, עשויים להוות נזק בר פיצוי במקרים מסוימים, הם אינם מזכים במקרה זה בפיצוי כלשהו משום - "... שבמקרה דנן היה לתובע אשם תורם במובנו לפי סעיף 68 לפקודה [פקודת הנזיקין - י.צ.] בשיעור של 100%. התובע, שכאמור הינו תושב בית-אל, בחר מטעמים השמורים עימו להגיע באישון לילה בלוויית בנות משפחתו, לרבות ביתו התינוקת, לאזור שהיה באותה עת ב'עין הסערה' ואף הוכרז כאזור צבאי סגור. התובע ידע, או אמור היה לדעת, שכוחות הביטחון המוצבים במקום לצורך השלטת סדר יפנו את דרכי הגישה לרצועת עזה וירחיקו את הקהל המפגין מהמקום. מכאן שבעצם נסיעתו והגעתו למקום הייתה משום הסתכנות מרצון מצד התובע" (שם, פסקה 9). נוכח האמור קבע בית המשפט כי על אף שלא היתה הצדקה להתנהגות המשיב במהלך האירוע, אין מקום לפסוק פיצויים כלשהם למבקש. עיקר טענות הצדדים 7. המבקש טוען כי שאלת אחריותו של המשיב לשימוש בכוח שלא כדין אינה שנויה במחלוקת, ומכאן ששאלת אשמו התורם כלל לא עמדה לדיון ולא הובאו לגביה כל ראיות. כמו כן טוען המבקש כי לא הוכח שהוא הגיע למקום במטרה לבצע פעולה שאינה חוקית ולא הוכח שידע או היה עליו לדעת שלא יתאפשר לו להגיע לגוש קטיף והאזור יהפוך לזירת הפגנות סוערת. לאור זאת, כך מוסיף המבקש, אין בעצם נסיעתו והגעתו למקום משום הסתכנות מרצון, ולא ניתן לומר כי אזור בו פועלים כוחות הביטחון למניעת הפרות סדר הינו אזור מועד לפורענות מצידם. לטענת המבקש, מאחר והוא לא השתתף באופן פעיל בהפרת סדר ולא הפעיל אלימות כלשהי אלא נשמע לטענות השוטרים בעוד המשיב פועל כלפיו שלא כדין, האינטרס הציבורי מחייב הטלת אחריות בנזיקין על המשיב. לטענתו, כל תוצאה אחרת עלולה להוביל להתרת כל רסן מצד כוחות הביטחון בטיפולם בהפרות סדר. עוד טוען המבקש כי אחת המטרות המרכזיות של דיני הנזיקין היא הרתעת המזיק, ולאור העובדה שהמשיב לא "נענש" על מעשיו אלא רק "ננזף", יש להטיל עליו אחריות בנזיקין לשם עקרון ההרתעה. המבקש מוסיף כי מפעם לפעם נגנזות תלונות המוגשות נגד שוטרים על מעשים חמורים שביצעו, והמדינה "מתעקשת בתיקי התנחלות/התנתקות/פינויים לגבות את השוטרים ואת האלימות שלהם". לפיכך, כך טוען המבקש, אין בידיו ברירה אלא להתמודד עם התנהלות זו במישור דיני הנזיקין ולתבוע פיצוי על ההתנהגות האלימה של המשיב כלפיו. 8. ב"כ המשיב טוענת כי אין מחלוקת שהמשיב פעל שלא כדין, אך אין בכך כדי לזכות את המבקש בפיצוי כספי. לטענתה, יש להבחין בין מקרה בו נגרם נזק כתוצאה מהתנהגות בלתי הולמת של שוטר, לבין המקרה - כמו בענייננו - בו לא נגרם למבקש כל נזק. ב"כ המשיב מוסיפה וטוענת כי אף אם נגרם למבקש נזק, אין להטיל אחריות על המשיב שכן מדובר ב"נזק של מה בכך". בנוסף טוענת ב"כ המשיב כי בדיון המשמעתי נבחנה שאלת אשמתו והרתעתו של המשיב מבלי שנבחנה שאלת הנזק שנגרם למבקש, ואילו בדין הנזיקי השיקול ההרתעתי הוא משני ביחס לשיקול של "השבת המצב לקדמותו". לטענתה, נוכח העובדה שהמשיב נענש בדין המשמעתי, אין מקום להחיל את הדין הנזיקי במטרה להרתיעו. ב"כ המשיב מוסיפה כי לאור העובדה שלא נגרם כל נזק ממשי למבקש, שאלת ההתנהגות שלו והתרומה שלו לאירוע מכרעת ואין לנתק אחריות זו מן הנזק הממשי. לטענתה, בחינת הסיכומים שהגישו הצדדים בבית משפט קמא מעלה כי הן המבקש והן המשיב התייחסו לשאלת האחריות והנזק ולכן צדק בית משפט קמא בדחותו את תביעת המבקש. דיון והכרעה 9. בית משפט קמא ביסס את פסק דינו על יחוס אשם תורם למשיב בשיעור מירבי (100%) ועל הקביעה כי עצם הגעת המבקש למקום - בידיעה על האירועים החריגים שארעו שם - יש בה משום הסתכנות מרצון מצידו. לאור זאת קבע בית המשפט כי גם אם אין להצדיק את התנהגות המשיב במהלך האירוע, אין מקום לפסוק פיצוי כספי למערער. 10. בבחינת נסיבות המקרה כפי שהובאו בפני בית משפט קמא נראה כי לא היתה הצדקה לקביעה הגורפת שיש לראות בהגעתו של המערער למקום האירוע משום "הסתכנות מרצון". גם אם המבקש הגיע למקום האירוע למרות שידע שהמקום הוכרז כאזור סגור, הרי שבסופו של דבר אין חולק שהוא נשמע להוראות השוטרים במקום, ובנסיבות אלו לא היתה הצדקה לייחס לו ידיעה כי יופעל כלפיו כוח שלא כדין. בהקשר זה נראה גם כי לא היתה בפני בית משפט קמא כל תשתית עובדתית המצדיקה קביעה על "הסתכנות מרצון" מצד המבקש ולא היה מקום לייחס לו "אשם תורם" מלא. על האשם התורם להיות קשור סיבתית לנזק שנגרם ואילו בענייננו התנהגות המבקש, כפי שעולה מהמימצאים העובדתיים שנקבעו בהליך המשמעתי, לא הצדיקה הפעלת כח כלפיו. 11. ב"כ המשיב טענה כי יש לראות את התנהגותו של המשיב כ"מעשה של מה בכך" בהתאם לסעיף 4 לפקודת הנזיקין. טענה זו דינה להידחות. סעיף 4 לפקודה קובע: "לא יראו פעולה מעשה שאילו היה חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת, ואדם בר דעת ומזג רגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך". ככלל, אין הצדקה לקביעה כי שימוש מוגזם בכח על ידי איש מרות, האמון על אכיפת החוק, נכנס לגדרו של סעיף 4 לפקודה כ"מעשה של מה בכך". כלל זה נכון גם בענייננו. בנוסף נראה כי הפעלת אלימות תוך נתינת מספר מכות, בעורף ובראש, כאשר הנפגע יושב בתוך מכוניתו שלו וזאת לעיני אשתו וילדיו, אינה יכולה להיחשב כמעשה של מה בכך. עם זאת, כפי שאפרט להלן, הנסיבות המיוחדות של המקרה והתנהגותם של כלל המעורבים בו מצדיקות את המסקנה כי המבקש אינו זכאי לפיצויים עונשיים בגין התנהגותו של המשיב. 12. מטרות דיני הנזיקין נדונו בהרחבה בפסיקת בית המשפט העליון. מטרתו המרכזית של הפיצוי הכספי בדיני הנזיקין היא החזרת המצב לקדמותו ולא הענשת המזיק או העמדתו של הניזוק במצב טוב יותר מזה שהיה נמצא אלמלא בוצעה כלפיו העוולה (ראו ע"א 8673/02 פורמן נ' גיל, פ"ד נח(2) 375). בדנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק - חברה ישראלית לתקשורת, עמד השופט מצא על עקרון נוסף שלאורו יש לבחון הטלת אחריות נזיקית לאמור: "מקובל לומר כי תכליותיהם העיקריות של דיני הנזיקין הן השגת צדק מתקן, הרתעה יעילה של מזיקים בכוח ופיזור הנזק" (שם, בעמ' 445). במאמר שכתב בעניין זה כב' הנשיא (בדימוס) ברק נאמר בעניין זה: "הנחתנו הראשונה היא - והנחה זו עוברת כחוט השני בפסיקה - כי מטרתם של דיני הנזיקין היא מתן תרופה לניזוק על הנזק שסבל, ומטרת דיני הפיצויים היא, על כן, שלילת התוצאה של מעשה הנזיקין, בדרך של העמדת הניזוק, עד כמה שהדבר ניתן להיעשות באותו מצב בו היה נתון בעת מעשה הנזיקין, ללא מעשה הנזיקין. הפיצויים באים אפוא להגשים מטרה תרופתית ... הנחתנו השנייה היא, כי מטרה תרופתית זו אינה בהכרח המטרה היחידה וכי עשויות להתקיים מטרות נוספות, אשר במקרים מתאימים יש בהן כדי להעניק פיצויים גם במקום שלא מתגשמת כל מטרה תרופתית, כגון פיצויים עונשיים. עם זאת, וזו הנחתנו השלישית - אין במטרות הנוספות הללו, אפילו הן קיימות ומוכרות, כדי להפחית מהפיצוי המגיע על פי הגישה התרופתית, אם כי הן עשויות להעניק פיצוי במקום שלא תושג כל מטרה תרופתית" (אהרון ברק, הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי, עיוני משפט ט' 243, עמ' 247-248). הטענה המרכזית של המבקש בבקשה שבפני היא כי יש לפסוק לו פיצוי עונשי במטרה להרתיע ולהוקיע את המעשה המיוחס למשיב, מקום שרשויות החוק אינן ממלאות את תפקידן כהלכה. לטענתו, מאחר ותכלית ההרתעה הינה אחת מהתכליות העיקריות של דיני הנזיקין ומאחר ובהליך המשמעתי שהתנהל נגד המשיב הוא יצא למעשה ללא כל עונש משמעותי (נזיפה בלבד), מן הראוי להשיג את תכלית ההרתעה באמצעות דיני הנזיקין. טיעון זה אינו מבוסס ודינו להידחות. 13. בית המשפט העליון נדרש לנושא הפיצויים העונשיים בפסק הדין העקרוני בפרשת אטינגר (ע"א 140/00 עזבון מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח; פ"ד נח (4) 486). באותו פסק דין קבע בית המשפט העליון מפי המשנה לנשיאה ריבלין, כי הפיצויים העונשיים אינם נשענים על בסיס "מרפא" או "מתקן", כפי שנוהגים דיני הנזיקין המסורתיים, והרציונאל העומד בבסיסם הוא עונשי והרתעתי. רציונאל זה אינו מובן מאליו במשפט האזרחי אשר - בשונה מהמשפט הפלילי - אינו מתמקד בענישה ומטרתו להעניק פיצוי על הנזק שנגרם בלבד. לפיכך קבע בית המשפט העליון כי: "לשאלת הפיצויים העונשיים יש, אם כן, פנים לכאן ולכאן. על כל פנים לאור יחודם של הפיצויים העונשיים, נהגה בהם הפסיקה, בדרך-כלל, יחס של הסתייגות או למצער זהירות, אף כי ניתן למצוא, בשיטות השונות, גוונים שונים ביחסן לסוגיה. : פסיקת הפיצויים העונשיים מתמקדת בדרך-כלל, בעוולת-כוונה, כאשר התנהגות המזיק ראויה לגינוי. שיטות משפט שונות הכירו באפשרות לפסוק פיצויים עונשיים גם בתביעות המתבססות על עוולת הרשלנות, אולם בתי המשפט עושים זאת, על-פי רוב, במשורה ובמקרים חריגים" (ראה פסקאות 77 ו-78 לפסק-הדין). מכאן שהחלטה להעניק פיצוי עונשי בתביעת נזיקין הינה חריגה ויוצאת דופן ותתאפשר רק בנסיבות המצביעות בבירור על מקרה מקומם, זדוני ומעורר סלידה במיוחד. 14. גם אם ניתן לראות בהרתעה תכלית לגיטימית של דיני הנזיקין, לא יהיה זה נכון להפוך את התביעה הנזיקית לזירת התדיינות חלופית להליך הפלילי או המשמעתי. דרך המלך במקרים בהם נמצא כי עובד ציבור התנהג שלא בהתאם לנורמות החלות עליו היא נקיטת הליכים משמעתיים נגדו או, במקרים החמורים, הליכים פליליים. בענייננו, נפתחה נגד המשיב חקירה שבסיומה הוחלט להעמידו לדין משמעתי. המבקש לא היה מרוצה מהחלטה זו (שלא להעמיד את המשיב לדין פלילי אלא משמעתי בלבד) והוא הגיש עליה ערר שנבחן על ידי פרקליטות המדינה ונדחה. המשיב אכן הועמד לדין משמעתי, במהלכו נשמעו עדויות המבקש ואשתו. המשיב הורשע בשימוש בכח שלא כדין והוטל עליו עונש של נזיפה. במעמד זה הודיע המשיב: "שאין לו כוונה לערער הן באשר להרשעה והן בהתייחס לעונש שהושת, וזאת בעיקר שמאז התלונה ועד היום הוא נמצא בסחרור באמצעות כתבות, המשפט כשלעצמו ובקיצור אין לו כח להמשיך בכך" (החלטה מיום 15.3.07). 15. טענתו המרכזית של ב"כ המבקש היא כי העמדתו של המשיב לדין משמעתי - כמו גם העונש שהוטל עליו - אינם ראויים ואינם מספקים את גורם ההרתעה הנדרש וזו הסיבה המרכזית שהניעה אותו להגיש תביעה אזרחית. מפאת חשיבות הדברים לענייננו אביא דברים אלה כלשונם: "תלונות על מעשים חמורים ביותר, נגנזות ולא נחקרות ברצינות על ידי מח"ש ועררים המוגשים לא מוכרעים גם אחרי שנה ושנה וחצי כולל בתיקים שאדם יוצא עם לסת שבורה ואף שבור כך שאותה הרתעה שחברתי מדברת לא מושגת בדין הפלילי מאחר והמדינה מתעקשת ב"תיקי התנחלות/התנתקות/פינויים, מתעקשת לגבות את השוטרים - ואת האלימות שלהם ולכן אין לאנשי ברירה אלא להתמודד עם הדברים האלה במישור הנזיקי וזה לגיטימי. אם המערכת מגבה התנהגות של שוטרים אין לנו איך להילחם בזה אלא באמצעים אזרחיים. כאן במקרה הזה העובדה שהמשיב הועמד לדין משמעתי, היא חריג, זאת אחת ההעמדות לדין היחידות שיש בכל תקופת ההתנתקות, התביעה הוגשה לפני כן מתוך חוסר אמונה שאכן המשיב יועמד לדין והתוצאה של הדין המשמעתי מדברת בעד עצמה המשיב קיבל נזיפה למחרת קיבל דרגת תת ניצב, הכל משחק. ואם הכל משחק אז אנחנו הולכים לבתי המשפט האזרחיים שם אולי יש לנו קצת יותר יכולת להשפיע והדבר לגיטימי" (עמ' 11-10 לפרוטוקול הדיון מיום 21.1.09). טענה זו היא העומדת ביסוד הבקשה שבפני. אכן, התנהגות בלתי תקינה של עובדי ציבור בכלל ואנשי משטרה בפרט הוא נושא בעל חשיבות מרכזית. עם זאת, הדרך הנכונה והראויה לטפל בהתנהגות בלתי תקינה של עובדי ציבור היא כאמור במישור המשמעתי או במקרים החמורים, במישור הפלילי. אם סבורים המבקש והארגון המייצג אותו כי המדינה אינה מטפלת כנדרש ובמידת החומרה הראויה בשוטרים שסרחו בתפקידם, יש להם דרך לגיטימית להעמיד מדיניות זו במבחן בדרך של הגשת ערר ובמידת הצורך בפניה ישירה לבית המשפט על מנת לבחון, על פי כללי המשפט המינהלי, אם מדובר במדיניות כללית או פרטנית ראויה ונכונה. אין לקבל מצב דברים בו "דרך המלך" תוסט אל עבר הליכים אזרחיים שמטרתם המרכזית היא שונה (החזרת המצב לקדמותו), ושלא נועדו להחליף את הכלים המצויים בידי המדינה בכדי להילחם בהתנהגות בלתי תקינה של עובדי ציבור. אם טעתה המדינה במקרה זה או אחר, ניתן וראוי להעמיד את החלטתה למבחן משפטי, בין אם במישור המדיניות הכוללת ובין אם במישור הפרטני של החלטה קונקרטית. 16. בענייננו, תלונתו של המבקש נגד המשיב טופלה כראוי. התלונה נחקרה על ידי מח"ש ובסיום החקירה הוחלט להעמיד את המשיב לדין משמעתי. אכן, המבקש לא היה מרוצה מהעובדה שהמדינה הסתפקה בהעמדה לדין משמעתי בפני דן יחיד והוא הגיש ערר ליועץ המשפטי לממשלה בו דרש להעמיד את המשיב לדין פלילי או לדין משמעתי בבית הדין למשמעת. ערר זה נדחה ובנימוקי ההחלטה נאמר כך: "העיון בחומר המצוי בתיק החקירה העלה כי אל מול גרסת מרשך במח"ש, לפיה היכה אותו הנילון בעורפו ובראשו בעוצמה רבה, עומדת גרסת הנילון, המאשר כי עמד בסמוך לשיירת כלי הרכב וזירז עשרות נהגים מילולית ובעזרת טפיחות קלות וחבריות על שכמם, אך לא נקט באלימות כלפי מי מהם. גרסת מרשך לגבי עוצמתן ומהותן של הטפיחות, אמנם נתמכת בגרסת בנות משפחתו אשר נסעו עימו ברכב, אולם מנגד, אי התאמה בין גרסת מרשך במח"ש לבין גרסתו בתביעה שהגיש נגד הנילון בביהמ"ש לתביעות קטנות, פוגמת במהימנות גרסתו. צלם החדשות אליו פנה מרשך בסמוך לאירוע, נחקר ומסר כי לא ראה את האירוע עצמו. עם זאת, גרסתו באשר להתנהגות הנילון במהלך האירוע באופן כללי, תומכת בגרסת הנילון. בנסיבות אלו לא מצאנו כי נפל פגם בהחלטה שלא להעמיד את הנילון לדין פלילי. באשר לדרישתך להעמיד את הנילון לדין משמעתי בפני ביד"מ בגין עצם מתן הטפיחות, ולא להסתפק בהעמדתו לדין בפני דן יחיד כפי שהוחלט, הרי שלאור הנסיבות המיוחדות של האירוע, בהן נחסמו צירי התנועה ע"י מאות מכוניות ומתנגדי התנתקות, אשר סירבו במכוון לציית להוראות השוטרים, ולאור העובדה שלאורר לא נגרם כל נזק אף לפי גרסתו הוא, כי העמדת הנילון לדין משמעתי בפני דן יחיד מאזנת נכונה בין האינטרסים. הדיון בפני דן יחיד אמנם אינו פומבי, אך מבירור שערכנו עולה כי מרשך כבר הוזמן להיפגש עם היושב לדין בעניינו של הנילון, ותהא לו ההזדמנות להשמיע את דבריו. בנוסף, ההחלטה המנומקת שתינתן תועבר לידי מרשך לפי בקשתו. אשר על כן, הערר נדחה". (מכתב שנשלח לב"כ המבקש מיום 19.10.06). 17. המבקש השלים למעשה עם החלטה זו ובחר שלא להעמידה למבחן בבית המשפט העליון. בהתאם להחלטה זו העמידה המדינה את המשיב לדין משמעתי בפני קצין שיפוט שבסיומו הוחלט להרשיעו ולהטיל עליו עונש של נזיפה. גם בעניין זה טוען המבקש כי העונש שהוטל על הקצין אינו מרתיע דיו. לטענתו, הקצין קודם בדרגה ולכן - כך לטענתו - "הכל משחק" והמדינה למעשה מגבה התנהגות מעין זו של השוטרים. טענות אלה דינן להידחות. כאמור, אם סבר המבקש כי ההליכים המשמעתיים נגד המשיב לא התנהלו כהלכה או כי העונש שהוטל עליו אינו סביר ואינו ראוי או כי המשיב קיבל דרגה שאינה מגיעה לו, היה עליו להתמודד עם טענות אלה בבית המשפט בתקיפת ההליכים בהם נקטה המדינה. המבקש בחר שלא לעשות כן. במקום זאת הוא נקט הליך אזרחי בו העלה טענות על המדיניות הכללית של המדינה בעניינים כגון אלה ועל ההליכים הקונקרטיים שהמדינה נקטה בעניינו. למעשה, האמירה העקרונית של ב"כ המבקש בעניין זה היא כי משעה שהמדינה אינה נוקטת במדיניות המרתיעה והראויה, על פי דעתו, עליו לקחת תפקיד זה לידיו, באמצעות נקיטה בהליכים אזרחיים, במטרה "להעניש" את אותם עובדי ציבור שפעלו שלא כהלכה. אין לקבל דרך זו. המדינה באמצעות הרשויות לאכיפת החוק, אחראית לנקיטת הליכים משמעתיים ופליליים נגד עובדי ציבור שפעלו שלא כדין ואם נטען כי אין היא ממלאת תפקיד זה כהלכה, הדרך הראויה לתקוף את מדיניותה והתנהלותה, היא בבחינה ישירה של צעדיה בבית המשפט המוסמך לכך, ולא בדרך "פרטית" של נקיטת הליכים אזרחיים - למטרה עונשית - שבמהותם לא נועדו לכך. 18. מעבר לצורך ניתן לומר, כי בחינת ההחלטות והליכים המשמעתיים שהתנהלו בעניינו של המשיב מעלה כי מדובר בהליכים תקינים וראויים שאיזנו נכונה בין מכלול השיקולים והנסיבות של המקרה מושא הבקשה. בהחלטה בדין המשמעתי עמד הקצין השופט על אבחנה שיש לעשות בין מקרה של עשיית שימוש בכח שלא כדין כאשר האזרח נתון במעצר או בעיכוב במשמורת המשטרה, לבין שימוש שלא כדין בכח בנסיבות של "לחץ" במהלך הפגנה סוערת ורבת משתתפים. עם זאת נקבע כי למרות הנסיבות המיוחדות של המקרה, מדובר בהתנהגות שאין להצדיקה ולכן הוחלט להרשיע את המשיב בשימוש בכח שלא כדין ולהטיל עליו עונש של נזיפה. נראה כי בכך נעשה איזון נכון של מכלול הנסיבות והשיקולים הרלבנטיים לעניין. לסיכום האמור עד כה, הרשעתו של המשיב כמו גם הטלת אמצעי המשמעת, יש בהן - בנסיבות המיוחדות של המקרה - כדי להשיג את מטרת ההרתעה ואת המסר הנדרש לפיו גם במצבים קיצוניים של לחץ, עייפות וקושי מוטל על שוטר בכלל וקצין בפרט לשמש דוגמה ומופת ולא לחרוג מהאמצעים העומדים לרשותו בהתאם לחוק. 19. בחינת התיק נשוא הדיון המשמעתי מעלה כי האזור בו ארע המקרה הוכרז כשטח האסור לשהייה והתקיימו בו הפגנות אלימות כאשר המשיב הגיע לאזור תוך מודעות לנסיבות אלה. טענתו של המבקש כי לא ידע שהוא מגיע לאזור שהוכרז כשטח צבאי סגור אינה מתיישבת עם הנתונים שבתיק המשמעתי שהתנהל נגד המשיב והוגש לבית משפט קמא. בראשית עדותו בפני קצין השיפוט, ציין המבקש כי האירוע התרחש "ביום בו נסגר הגוש לכניסת אנשים פרט לתושבי הגוש". המבקש הוסיף כי באותו יום נסע עם משפחתו לבקר חברים המתגוררים בגוש קטיף וכי הכביש היה חסום מספר שעות עקב הפגנה (ראה עדותו של המבקש, עמ' 4 לפרוטוקול הדיון המשמעתי). משנשאל המבקש: "כאמור המחסום נסגר (מחסום כיסופים) והייתה הודעה בתקשורת על הכרזת השטח כשטח צבאי סגור ואי כניסה של תושבים שאינם גרים בגוש, ולציין שמשדרות צומת איבים היו מחסומים שמנעו מעבר של אנשים שהם לא תושבי הגוש. מדוע בכלל הגעת למקום שידעת שאסור להגיע ובכלל איך פרצת את כל המחסומים שהוצבו בדרך?" נמנע המבקש מלטעון כי כלל לא ידע שהשטח הוכרז כשטח צבאי סגור אלא טען כי השאלה כלל אינה רלוונטית לעצם תקיפתו וכי סבר לאחר שיצר קשר עם מוקד טלפוני כלשהו במטרה לקבל אישור כניסה לגוש קטיף, כי על אף סגירת גוש קטיף יקבל אישור כניסה (שם, בעמ' 5). גם אחותו של המבקש, הגברת אפרת בן יעקב, ציינה בהודעתה מיום 7.8.05 כי: "ביום שהודיעו שסוגרים את גוש קטיף למבקרים, זה היה יום רביעי 13/7/05, אחי בא לאסוף אותי מהבית כדי לנסוע לבקר חברים בגוש קטיף ... נסענו לכיוון גוש קטיף והגענו למחסום... לפני המחסום הייתה שיירת מכוניות היו הרבה רכבים וכשהגיע תורינו, זה היה בערך בשעה 01:50 לא הרשו לנו להיכנס לגוש ..." (שם, שורות 2-7). גם אשתו של המבקש, בהודעתה מיום 7.8.05 ציינה כי: "ביום שסגרו את גוש קטיף ולא התאפשרה הכניסה החופשית לשם לא זכור לי התאריך בדיוק, זה היה ביום רביעי בשבוע בעלי, גיסתי אפרת בן יעקב וביתי בת העשרה חודשים [נסענו] ביחד ברכב שלנו הפרטי מסוג מיצובישי פרטית לבנה לכיוון גוש קטיף". מדברים אלה עולה כי המבקש ומשפחתו נסעו לבקר בגוש קטיף בליל ביצוע תוכנית ההתנתקות וזאת למרות שידעו כי לכל הפחות קיימת סבירות גבוהה כי כניסתם תימנע וכי במקום מתרחשות הפגנות אלימות. 20. את מצב הדברים במקום האירוע תאר גם מר יהודה פרס, צלם ערוץ 2 שהיה נוכח שם והעיד בהליך המשמעתי, כי: "הסיטואציה הייתה כזאת שעשרות רכבים ואנשים רבים הפעילו לחץ על המחסום ועל המשטרה בכדי שיוכלו להיכנס פנימה (לגוש) ללא הצגת תעודת זהות. פשוט זה היה מדהים, רכבים נגררו מהמקום ואנשים עלו על הגרר על מנת למנוע את גרירתם, היו דחיפות הדדיות בין השוטרים והמתקהלים במחסום. במקום היה רעש רב" (שם, בעמ' 8). נסיבות אלה, בהן מקום האירוע היה רווי מעשי אלימות ועימותים בין אזרחים לבין המשטרה, כאשר המבקש בוחר מיוזמתו להגיע עם בני משפחתו לאזור, מהווים חלק ממכלול השיקולים והנסיבות אותם יש להביא בחשבון בבחינת התנהגותו של המשיב באירוע. 21. לסיכום, בבחינת מכלול הנסיבות המיוחדות של האירוע הגעתי למסקנה כי אין הצדקה להטיל על המשיב לשלם פיצויים עונשיים וכי מטרת ההרתעה הושגה במקרה זה במלואה על ידי העמדתו של המשיב לדין משמעתי, הרשעתו והעונש שהוטל עליו בהליך זה. יש לזכור כי מדובר באירוע שלא גרם כל נזק גופני למבקש ושרמת חומרתו אינה דומה כלל ועיקר למקרים אליהם הפנה המבקש בהן נגרמו חבלות של ממש למתלוננים או כאשר היה מדובר במעשה מכוון וחמור במיוחד של התעללות והתעמרות של אנשי משטרה כגון ת"א 9202/06 קבסה נ' בוחניק, , ע"א (ירושלים) 1311/00 וג'דה נ' אברהם ות"א (ירושלים) 5297/93 בן חמו נ' גוטקין. 22. לא למותר לציין בהקשר זה כי העמדת קצין לדין משמעתי והטלת אמצעי משמעת אינם עניין קל ערך ובנסיבות המקרה אין משמעם כי המדינה מקילה ראש ומתירה או מגבה את מעשי השוטרים, כפי שטען המבקש. כל מקרה צריך להיבחן לפי נסיבותיו. אין דומה מקרה זה למקרה של הפעלת אלימות כלפי מי שנתון במשמורת (מעצר או עיכוב) בידי המשטרה או מקרה של אלימות חמורה או חלילה התעללות. בענייננו אכן נפל פגם בהתנהגות הקצין והשימוש בכח שננקט כלפי המבקש היה שלא כדין. המסר ההרתעתי והעונשי כלפי הקצין וכלפי ציבור השוטרים התמצה בהעמדתו של אותו קצין לדין משמעתי, בהרשעתו ובהטלת אמצעי המשמעת נגדו. נוכח נסיבות אלו כמו גם העובדה שלא נגרם למבקש כל נזק גופני או ממוני אחר, נראה כי אין הצדקה לתשלום של פיצוי עונשי. עם זאת יש מקום לפסוק למבקש פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לו בשל השימוש באלימות כלפיו. בהביאי בחשבון את מכלול הנסיבות המיוחדות של המקרה ובהיעדר פגיעה של ממש במבקש, נראה לי כי בעניין זה יש לקבל את הערעור ולפסוק לו סכום כולל של 750 ₪ על הנזק הלא ממוני שנגרם לו באירוע. בנסיבות המקרה אין צו להוצאות.משטרהפיצוייםשוטר