קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים למשפחה שכולה של חייל מילואים: 1. ערעור על החלטת ועדת ערעור לפי חוק שירות הקבע בצה"ל (גמלאות) [נוסח משולב] התשמ"ה-1985 מיום 8.12.08 (להלן: "הוועדה"), אשר קיבלה ערעור על החלטת הממונה על תשלום גמלאות בצה"ל, שלא להכיר בזכויות המשיבים מכוח חוק תשלום קצבאות לחיילי מילואים ולבני משפחותיהם התשס"ב 2002 (להלן: "החוק"). 2. המשיבים הם הוריו של חייל מילואים ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר נפגע בשירות מילואים ב-1997, לפני תחולת החוק, וכתוצאה מפגיעה זו נפטר ביום 29.4.05, לאחר מועד תחולתו של החוק. המערערת דחתה את תביעת המשיבים להכרה כ"שאירים זכאים" על-פי החוק, בטענה כי החוק חל רק על חייל מילואים שנפגע בשירות מילואים שלאחר מועד תחולת החוק, ואין די בכך שהמנוח נפטר מפגיעתו לאחר תחולת החוק כדי לבסס זכויות לשאיריו. הועדה קיבלה ערעור על החלטת המערערת, והכירה בזכויות המשיבים, ומכאן הערעור. 3. פירושו של סעיף 19 לחוק הוא שנתון במחלוקת בין הצדדים. סעיף זה, שכותרתו "תחולה", קובע כי - "חוק זה יחול בכפוף להוראות סעיף 18, על חייל מילואים זכאי ושאיר זכאי שהוכרו לפי הוראות חוק זה לפי העניין בשל נכות או פטירה שאירעה ביום י"ג בטבת התשנ"ט (1 בינואר 1999) או לאחריו". 4. הועדה, בראשות כב' השופטת עינת רביד, קבעה כי לשון החוק כפשוטה מביאה למסקנה שונה מזו שהתקבלה על-ידי הממונה. כדבריה, "סעיף 19 קובע בפשטות כי החוק יחול על שאיר זכאי שהוכר לאחר 1.1.99 ללא שההכרה ב'שאיר זכאי' הוגבלה בסעיף התחולה בדרך כלשהי". הועדה הוסיפה והדגישה, כי בסעיף התחולה לא נאמר כי ההכרה היא אך ורק בשאיר זכאי "של מי שנפגע בשירות מילואים לאחר מועד תחולת החוק". הועדה הכירה בכך, שבדברי ההסבר להצעת החוק נאמר: "מוצע שהחוק יחול על חייל מילואים שנפגע החל בחודש ינואר 1999 ואילך", וכי "נוסח זה כפשוטו אכן תומך בעמדת המדינה", ואולם, הועדה סבירה שיש לייחס בהקשר זה חשיבות לנוסח סעיף 19 כפי שנחקק ולמטרתו המרכזית של החוק: "ואולם, לטעמנו כאשר נוסח סעיף 19 כפשוטו מאפשר דווקא הגדלת שיעור הזכאים והרחבת הסיוע לשאירים של מי שנפגע עקב שירות המילואים ונפטר כתוצאה מפגיעתו זו, הרי שיש מקום לפעול על פי פשוטו של החוק. נזכיר כי מטרתו המרכזית של החוק היתה ונותרה להשוות בין חייל המילואים שנפגע לחייל הקבע שנפגע ומטרה זו היא העיקר והיא שצריכה לעמוד למול עינינו כאשר אנו באים לפרש את החוק, ולכן ככל שנגדיל את השוויון בין חיילי המילואים ושאיריהם לבין משרתים אחרים במדים הרי אנו מקדמים את מטרת החוק". שני שיקולים עיקריים הביאו, אפוא, את הועדה למסקנתה: נוסח החוק ומטרתו המרכזית. 5. המערערת אינה טוענת כי נוסח החוק אינו מאפשר את הפירוש שנתנה לו הועדה, אך מעלה טענות ענייניות לגבי השלכתו, ולדבריה, הפירוש על-פי הלשון כפשוטה מביא לתוצאות בלתי מתקבלות על הדעת, שאינן הולמות את תכלית החוק. המערערת מטעימה, כי אין למצוא בלשון החוק ובהיסטוריה החקיקתית שלו תימוכין לכך שהמחוקק ביקש ליצור אבחנה במועד תחולת החוק, כך שחיילים יהיו זכאים לזכויות על פיו רק אם נפגעו לאחר המועד הקובע, אך לגבי שאירים יחול מבחן שונה, והם יוכרו כזכאים בהתבסס על מועד הפטירה בלבד. בהקשר זה מדגישה המערערת, כי אין חולק כי חייל מילואים אשר נפגע בשירות מילואים קודם למועד תחולתו של החוק ונותר נכה כתוצאה מכך לא יוכר כזכאי על-פי החוק גם אם נכותו התגלתה, החלה או הוחמרה לאחר מועד זה. פרשנות לפיה שאיריו יוכרו כזכאים אם נפטר כתוצאה מן הפגיעה יוצרת, לטענת המערערת, תוצאה אבסורדית. לפי גישה כזו, בעוד שחייל מילואים אשר נפצע לפני המועד הקובע לא יוכר על פי החוק, לשאיריו יקומו זכויות מכוח החוק כאשר הוא נפטר לאחר המועד הקובע. דהיינו, פירוש זה נותן עדיפות למצבם של שאירים על פני מצבם של החיילים עצמם. המערערת נשענת על תכליות החקיקה כפי שפורטו בפסק הדין בבג"צ 2223/04 יעקב נסים לוי נ' מדינת ישראל , ולשיטתה, התכלית הסוציאלית כפי שגולמה בחוק, מובילה למסקנה שאין היגיון בתשלום קצבה לשאיריו של מי שלא היה זכאי בחייו לזכויות לפי החוק. 6. המשיבים טוענים, כי אין למצוא דבר בהיסטוריה החקיקתית שיתמוך בפירוש המערערת, ומכל מקום, לשון החוק כפשוטה קובעת אחרת. הם מוסיפים כי בית המשפט העליון הכיר בבג"צ 6758/01 ליפשיץ נ' שר הביטחון, פ"ד נט(5) 258, 264-265, ברטרואקטיביות חלקית של החוק באומרו: "במהלך הדיונים שקדמו לחקיקת חוק הקצבאות דרש ארגון אלמנות ויתומי צה"ל ... כי החוק יוחל באופן רטרואקטיבי מלא, כך שגם שאיריהם של חיילי מילואים שנספו לפני יום 1.1.1999 ייהנו מהטבותיו. ואולם בעקבות בדיקה הגיע משרד הביטחון לכלל מסקנה כי מבחינה תקציבית לא ניתן להיענות לדרישה זו. לאור זאת נקבעה בחוק כאמור הוראה רטרואקטיבית חלקית, המגבילה את תחולת החוק לחיילי מילואים שנפגעו או נספו מיום 1.1.1999." לאור דברים אלו, טוענים המשיבים כי די בכך שהמנוח נפטר לאחר 1.1.1999. המשיבים מוסיפים, "בעוד שניתן היה להצדיק את האפליה שנוצרה בין מי שנפגע לפני 1.1.1999 לבין מי שנפגעו לאחר מכן, כפי שנפסק בפרשת לוי, בטעמים של מידתיות חוקתית ומטעמים תקציביים, ההפליה שתיווצר אם יידחה ערעורם של המשיבים, כאשר מי שנפטר לאחר שנחקק החוק וזמן רב לאחר מועד תחולתו לא יזכו שאריו לתשלומים על-פי החוק, היא הפליה שאין דרך להצדיקה". עוד טוענים המשיבים, כי על-פי המגמה שאומצה בפסיקה, יש להעדיף פרשנות לטובת הנכה ושאיריו בחוקי השיקום. דיון ומסקנות 7. הלכה היא, כי דבר חקיקה מתפרש על-פי תכליתו של החוק. תכלית החקיקה הינה המטרות, היעדים, האינטרסים, הערכים, המדיניות והפונקציות החברתיות שהחוק נועד להגשים (ראו: בג"צ 693/91 מיכל אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 763. מקובל שתכלית החקיקה נלמדת בראש ובראשונה מלשון החוק, ואולם, הנחה זו ניתנת לסתירה. בספרו, פרשנות תכליתית במשפט (תשס"ג, 2003) כותב פרופ' אהרן ברק: "על תכלית החקיקה לומד הפרשן מלשונה הטבעית הרגילה של החקיקה. הוא מניח כי במתן מובן טבעי ורגיל ללשון יהא ניתן ללמוד על תכלית החקיקה, שכן יש להניח שהמחוקק ביטא את תכליתו בלשון טבעית ורגילה. הנחה זו ניתנת כמובן לסתירה. לעיתים ניתן להסיק את תכלית החוק רק אם נותנים ללשונו משמעות חריגה ויוצאת דופן" (עמ' 403). 8. אין ספק, כי במרכז תכלית החוק עמד חייל המילואים שנפגע בשירות. טיעון המערערת קושר, כנובע מתכלית זו, בין תחולת החוק על החייל שנפגע ובין התחולה לגבי שאיריו. קשר זה הגיוני ומקובל עלי. אני מתקשה לקבל טענה שאפשר שחייל מילואים שנפגע לא יהיה זכאי על-פי החוק ובכל זאת תצמח עם מותו זכות לשאיריו. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק, כפי שנקבע ע"י בית המשפט העליון בבג"צ 2233/04 לוי הנ"ל, מפי כב' השופטת נאור: "כאמור בפתח הדברים תכליתו של חוק הקצבאות היא למנוע פגיעה כלכלית בחיילי מילואים שנפגעו ולהבטיח 'שקט נפשי' ליוצאים לשירות המילואים, או במילים אחרות להקנות להם את הידיעה שבמידה וייפגעו או ייהרגו יהיו הם ושאיריהם מכוסים ביטוחית על ידי המדינה גם במידה ואינם מחזיקים כיסוי ביטוחי מסוג זה בחייהם האזרחיים." באותו פסק דין, חזר בית המשפט העליון והדגיש מספר פעמים כי תכלית החוק היא "הבטחת שקט נפשי ליוצאים לשירות מילואים" בעת שהוא יוצא לשירות. תכלית זו מציבה במרכז את תחושת חייל המילואים עצמו בעת השירות עובר לפגיעה, ולא את הזכויות הסוציאליות של שאיריו. המנוח לא זכה לשקט נפשי זה, מאחר שיצא למילואים ונפגע לפני התאריך הקובע. לפיכך, קשה הקביעה כי הענקת זכויות לשאריו נכנסת לגדר התכלית. 9. בבג"צ לוי הנ"ל, קבע בית המשפט העליון באופן ברור כי החוק חל רק על חיילי המילואים שנפצעו בתקופה המתחילה במועד תחולת החוק. בית המשפט העליון ציין כי ביסוד קביעתו מונחת ההכרה כי: "אילוץ תקציבי הוא שיקול לגיטימי במסגרת גיבושה של מדיניות ציבורית ומדיניות כזו יכולה להיות ראויה גם אם גרמה לפגיעה בשוויון". עוד ציין בית המשפט כי - "עבודת המטה שהחלה את הכנתו של החוק היתה בראשית שנת 1999. על פי מסמכים שהוצגו בפנינו כבר אז נמסר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי תוקפה של החקיקה יחול על חיילי המילואים שנפצעו ממועד תחולת העבודה עליה ולא אחורנית מכך. בתגובת המדינה נמסר כי האפשרות להחיל את החוק למפרע עלתה אולם נדחתה מפאת שיקולים תקציביים". אכן, פסק דין לוי עסק בשאלה אחרת, שאלת החוקתיות (בשל הפגיעה בשוויון) של קביעת התאריך הקובע למתן הזכויות, ואולם, הדיון שם, בעניין תכליתיות החוק, חשוב ביותר גם לענייננו. מפסיקת בית המשפט בבג"צ 2233/04 לוי עולה במפורש, כי החוק בא להעניק זכויות אך ורק לחיילים שנפגעו לאחר המועד הקובע. נחה דעתו של בית המשפט שם, כי אין הדבר פוגע בשוויון באופן שיש לקבוע כי אינו חוקתי. קביעה זו היא המחייבת לעניין היקף התפרשותו של החוק, ואין המטרה של השוואת חייל המילואים לחייל הקבע שנפגע, שצוינה על-ידי הוועדה, יכולה להציב גבול אחר. קביעה חד-משמעית זו מביאה למסקנה, כי המנוח לא היה זכאי על-פי החוק, מאחר שלא נפגע לאחר המועד הקובע. בנסיבות אלו, המסקנה ששאיריו נכנסים לגדר קבוצת מקבלי הקצבאות אינה אוצרת כח שכנוע. 10. אוסיף, כי הדברים שנכתבו בבג"צ 6758/01, ליפשיץ נ' שר הביטחון, אינם מתייחסים ישירות או מפורשות לשאלה בה עסקינן, ואם עולה מהם מכללא כי אפשרי מצב בו החייל שנפגע אינו זכאי לזכויות ואילו שאיריו זכאים בשל ה"רטרואקטיביות החלקית" שצוינה בפסק הדין, הרי בג"צ 223/04 לוי - המאוחר יותר, הבהיר באמצעות התעמקות בתכלית, כי מצב זה אינו נכנס לגדר תכלית החוק. 11. לשיטתי, השיקול ענייני שבמרכזו התכלית זה גובר על השיקול הלשוני, שהוא אחד השיקולים המרכזיים, שהדריך את הועדה. כאמור, השיקול הלשוני אינו השיקול היחיד שיש להתחשב בו. השיקול המרכזי השני שבו אחזה הועדה אינו תואם במלואו את תכלית החוק, כפי שהוגדרה על-ידי בית המשפט העליון בעניין לוי. בהקשר זה אוסיף, בהתייחס לטענת ב"כ המשיבים כי יש להעדיף פרשנות לטובת הנכה ושאיריו בחוקי השיקום, כי טענה זו רחבה מדי, ועל כן, בלתי מדויקת. מגמת החוק לא היתה להעניק זכויות לשאירים מבלי להעניק זכויות לנכה עוד בחייו. 10. בשל השיקולים שפורטו, אני מקבלת את הערעור ומבטלת את החלטת הועדה. בנסיבות העניין, לא ראיתי לנכון לעשות צו להוצאות.צבאפיצוייםמילואיםאלמנות / יתומי צה"ל / משפחות שכולותחיילים