פירוק חברה חדלות פירעון

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פירוק חברה חדלות פירעון:

מונחת בפני בקשתו של מר שמעון אייזנברג ליתן צו פירוק לחברת דוד צאלח ובניו בע"מ, וזאת מטעמי חדלות פרעון. הבקשה נסמכת על כך, כי החברה המשיבה לא שילמה למבקש את המגיע לו, לטענתו, בגין חוזה שנכרת ביניהם לפני מספר שנים, וזאת חרף הסכמות ופשרות שנעשו בין הצדדים. החברה מתנגדת לפירוק, וטוענת בין היתר כי אין היא חבה למבקש דבר, וכן כי החוזה ביניהם היה בלתי חוקי.
עיינתי בכתבי הטענות, ולאחר שנערך דיון במעמד הצדדים, ניתנת החלטתי זו.



ביום 4.7.04, התקשרה החברה בהסכם עם המבקש ועם אדם נוסף בשם עפר רביב, לפיו ניתנה לו זכות בלעדית לשיווק 30 יחידות דיור, במסגרת פרוייקט בניה המכונה "מגדלי המלאכים". ביום 10.8.05, לאחר שחלף לכאורה מועד התשלום הראשון, הגיעו הצדדים להסכם (עליו חתום, אל מול החברה, המבקש לבדו), אשר עיקריו קבעו כדלקמן:


א. המשיבה מצהירה כי החברה חבה למבקש סך של 116,000$.

ב. במקום התמורה דנן יועברו למבקש יחידות דיור בפרוייקט, השייכות למשיבה לפי הסכם בינה לבין מפרק חברת קלרין.

ג. הנספח להסכם קובע, כי המבקש יוכל לבחור לפי שיקול דעתו קבלת תמורה כספית במקום הדירות.



הסכם מאוחר יותר, קובע כי מר אבי דוד, ששימש מנהל במשיבה, יעביר למבקש שיקים בגין החוב. אלא, שהשיקים דנן לא נפרעו, לטענת המבקש. דבר שהוביל את הצדדים להסכמה אחרת, שלטענת המבקש לא כובדה אף היא. בסופו של דבר, טוען המבקש, כי במשך ארבע השנים שחלפו עד להגשת הבקשה, לא קיבל ולו אגורה על חשבון חובו. אי לכך, ולאור מכתב התראה שמסר המבקש, טוען הלה להתקיימות "חזקת חדלות הפרעון" הקבועה בסעיף 258(1) בפקודת החברות.




המשיבה, לעומת זאת, מעלה שלל טענות כנגד החוב והבקשה, ולשיטתה, משלא הוגשה כנגדה כל תובענה ולא נערכה התחשבנות כראוי בין הצדדים, הבקשה המוגשת הינה מחוסרת תום-לב, ועשויה להסב לה נזק כבד שאינו מחוייב המציאות. בין היתר, מעלה המשיבה את הטענות הבאות:


א. ההסכם הראשון והיסודי בין הצדדים נחתם כאשר מול החברה עומדים המבקש ומר רביב, ואי לכך אין למבקש כל עילה אישית לתביעה, שלא ביחד עם מר רביב.

ב. לאחרונה התגלה לחברה כי מר רביב אינו מתווך מורשה, ואי לכך, ולאור דרישת החוק בעניין עסקאות תיווך, הפך החוזה לחוזה בלתי חוקי כמשמעו בדיני החוזים. מכאן, קמות למשיבה לטענתה אף זכאות לתבוע את נזקיה הכבדים נוכח ההטעייה שהוטעתה.

ג. המבקש מעלים את העובדה, כי כספים רבים הועברו מכח ההסכם לצדדי ג', והמשיבה זכאית להשבת כספים אלו.

ד. שתי עסקאות מ-30 הדירות שנמכרו עומדות בפני הליכי ביטול, ומטעם זה לא קמה למבקש זכות לתבוע את שכרו, המותנה במכר כל היחידות.

ה. מן הראוי לערוך התחשבנות בין הצדדים, דבר שאינו הולם כלל ועיקר מסגרת של בקשה לפירוק.

ו. ההתחשבנות עצמה צריכה להערך רק לאחר שכל הרוכשים ישלמו את חובם למשיבה, ואילו כמה מהללו עדיין חבים לחברה כספים. כמו כן, טרם התקבלה עדיין מלוא התמורה מן המפרק.

ז. התוספת לחוזה השני אינה מחייבת אותה, משום שמר אבי דוד סולק מתפקידו כמנהל, על ההסכם אין כל חותמת.

ח. התוספת להסכם נחתמה על-ידי מר אבי דוד בשל איומים ולחצים שהפעילו המבקש ושותפו, שכלל שימוש באנשי העולם התחתון.

ט. לאחר חתימת ההסכם דנן, הנגוע בעושק וכפיה, לא ננקטה כל פעולה לגביית הסכום, וזאת משום שהמבקש יודע כי השיג את ההסכם בדרך אלימה ובניגוד להסכמות.

י. מתן צו פירוק נעשה כאשר החברה מגיעה למבוי סתום או כאשר אין מחלוקת כי היא חדלת פרעון. דברים אלו לא הוכחו בידי המבקש, שהתעלם מכך כי החברה נמצאת בעיצומו של הליך סיום של פרוייקט "מגדלי המלכים".

יא. פירוק חברה מוצדק רק כאשר אין היא מסוגלת לשלם את חובותיה באופן כללי, אולם לא כאשר יש לה קושי לשלם חוב מסויים. במצב זה, לשיטתה, אין לפגוע ביתר הנושים, ותרופת המבקש הוא בדרכים אחרות לגביית חוב מגוף סולבנטי.

יב. קיימים סעדים חלופיים לפירוק שטרם נוסו בנסיבות המקרה, כגון צו הקפאת הליכים, אותו יש להעדיף תמיד (ואת חלופת השיקום בכלל) על סעד הפירוק.

עד כאן טענות הצדדים, ולהלן החלטתי.

4. בקשת פירוק הינה, בלא ספק, סעד דרסטי ופוגעני כלפי החברה הנתבעת. מעבר למשמעות מרחיקת הלכת של קבלת הבקשה, הרי שלא פעם, עצם הגשתה עשויה להסב לחברה נזק כבד; דבר זה יוצר, שלא בכדי, חשש לניצול של בקשות כאלו באורח בלתי ראוי, ובעיקר ככלי להזיק או להפעיל לחץ במסגרת סכסוכים אזרחיים.

אי לכך, הקפידה ההלכה הפסוקה לנסות ולהקשות על שימוש בלתי ראוי מסוג זה, והיא שוללת את השימוש בבקשות שכאלו כנשק טקטי, שמטרתו לאלץ את הצד שכנגד להסכים או להתפשר על חוב אשר הוא מכחיש בכנות ובתום-לב את קיומו. זאת, כאשר במידה והחברה החייבת מוכיחה, כי קיימת מחלוקת אמיתית וכנה אודות החוב, הרי שבית המשפט של פירוק ימנע מלהתיר את הפיכת הבקשה ל"מסלול עוקף ערכאה אזרחית", ויפנה את מבקש הפירוק להוכיח את חובו בערכאה הדיונית המתאימה.
לצד השיקול המהותי, השולל את השימוש בבקשות פירוק כ"קרדום לחפור בו", ניצב בעניין זה אף שיקול דיוני, שעניינו התאמת מסגרת הדיון הנהוגה בבית המשפט של פירוק לסוג כזה של בקשות, והחשש שעולה לא פעם לסכנת כפל התדיינות, מקום בו "גלגול" אחר של הסכסוך בין הצדדים תלוי ועומד בפני ערכאות אחרות.

5. אלא, שכלל רחב זה אינו נטול חריגים. זאת ועוד; ככל הכללים והזכויות המוקנות בדין, הפעלתו כפופה לעולם לעקרונות של סבירות, הגיון ותום-לב.
בעיקר, אמורים הדברים בחשש, כי הכלל המשפטי הרגיל, הנכון והמוצדק ביסודו, ינוצל במקרים בהם ניכר על-פניו, כי מדובר בחברה חייבת, המתנהלת בחוסר-תום לב, אגב שהיא מושכת את הנושים ב"לך ושוב", ואין בידה כל טענה אמיתית העשויה להפריך את עצם חבותה, ואת העובדה כי היא אינה מוכנה או אינה יכולה לשלמם. לא בכדי, דורשת הפסיקה כי המחלוקת שמעוררת החברה בעניין עצם חבותה תהיה מחלוקת אמיתית וכנה. זאת, להבדיל מאוסף טענות שאין כל צורך בבירור עובדתי מעמיק בכדי להבין כי הן מופרכות על פניהן. חיי המציאות מלמדים, כי לא פעם נוהגים חייבים (בין אם בכובעם הפרטי, ובין אם בעלי שליטה בחברה חייבת), להתחמק בחוסר תום-לב מתשלום חובותיהם, אגב שהם נוקטים הליכי השהייה, סרבול ואף הטעיה אל מול הנושים, בתקווה למושכם במשך שנים, לכפות עליהם הליכים מסובכים ובלתי נחוצים, ובסופו של דבר ליאשם, או לחלופין להרוויח זמן מספיק בכדי להבריח נכסים, ולהוציאם הרחק מהישג ידם של הנושים.

מסיבה זו, פסיקה המתעלמת ממושכלה זו, ונוקטת פרשנות המצמצמת ולמעשה מאיינת את דרישת ה"כנות" של טענת המחלוקת על החוב, הינה פסיקה שגויה מן היסוד מהבחינה המשפטית, אשר מתעלמת הן מהאיזון הנכון בין כלל לחריג, שאינו בגדר "פיטומי מילי בעלמא", והן ממציאות החיים. פסיקה כזו, אף אם היא נראית נכונה בהתבוננות פורמליסטית גרידא של לשון החוק, אין בה בפועל מאומה, מלבד עידוד גורמים חסרי תום-לב, לעשות שימוש לרעה בדין, ולהמשיך לתעתע בנושיהם, אגב שהם מקבלים מבית-הדין "פרס" על עוולתם.

6. המסקנה מכל האמור לעיל, כי על בית המשפט להתייחס בזהירות לטענה כי החוב שנוי במחלוקת, ולבדוק את הדברים לגופם, הכל לפי נסיבות המקרה. אין פירושם של דברים, כי על בית המשפט לערוך בירור עובדתי כדי לקבוע תשתית עובדתית של ממש במקום בו קיימת אכן מחלוקת עובדתית מהותית בין הצדדים. נהפוך הוא; מקום בו עלה בידי החברה הנתבעת להוכיח כי עומדות לה טענות הגנה מבוססות לכאורה, הרי שדי בכך בכדי להוכיח "מחלוקת כנה" אודות החוב. במצב זה, על בית המשפט של חדלות פרעון לדחות את בקשת הפירוק, ולהפנות את הנושה המבקש לערכאה האזרחית המתאימה.
אלא מאי? הדין שונה, במקום בו עולה רושם מבוסס, כי בידי החברה החייבת אין כל גרסה קוהרנטית ומהותית אשר יכולה להוות בסיס המצדיק בירור עובדתי מהותי. זאת, כאשר מן הראוי להדגיש, כי לא מספרן, ניסוחן או אורכן של הטענות הוא הרלוונטי, אלא הרלוונטיות שלהן, ובעיקר יכולתן ליצור גרסה משפטית-עובדית קוהרנטית, אשר ממנה עולה מסקנה, כי המחלוקת אודות החבות הינה אכן "מחלוקת כנה", ולא נסיון לגולל ולהרבות בטענות סרק בכדי "לדחות את הקץ".

כך למשל, מקום בו החברה המשיבה מסתפקת בהכחשות לקוניות, המלוות בטענה בעלמא לזכות קיזוז גורפת, שאינה מבוססת על תשתית עובדתית כלשהי, ולו לכאורה. כך, יהיה גם במקום בו מעלה החברה המשיבה "שלל טענות מן הגורן ומן היקב", אשר נקל לראות, כי אין בהן ממש, הן מנוגדות לדין, ואין כל צורך בבירור ובקביעת תשתית עובדתית בנקודות מחלוקת בכדי לדחותן על הסף. מן הדין לאמץ מדיניות, אשר תרתיע "חייבים סדרתיים", ותעביר מסר ברור וחד-משמעי, כי משחק "לך ושוב" חסר תום-לב עם הנושים, אינו משתלם, ולא יביא לחברה את מבוקשה. בעיקר נכונים הדברים, בעת בה ניכר על פניו, כי גרסת החברה הינה שקרית, סותרת הודאות קודמות שלה, או מקום בו עולה תשתית ברורה, לפיה החברה החייבת הפרה שוב ושוב הסכמי פשרה או החלטות שיפוטיות, באורח ששם את הדין ואת עקרון תום הלב ללעג ולקלס. כפי שהערתי קודם לכן, הרי שבמצבים אילו אין גרוע יותר מפסיקה פורמליסטית, המאפשרת למעוול להמשיך ולהנות מעוולתו, אגב "עצימת עיניים שיפוטית" כלפי תוצאות ההחלטה הלכה למעשה, הן לגופה והן ובעיקר Ex-ante, קרי – בתחום הכוונת ההתנהגות מכאן ואילך.

7. על בסיס האמור לעיל, מן הראוי לבחון את המקרה שבפני בכלל, ואת טענות המשיבה בפרט. בחינה של טענות אלו, מעלות כי מן הראוי לחלקן לשתי קבוצות שונות; הקבוצה הראשונה, הינה טענות שעניינן מחלוקת אודות החוב עצמו, ובהן יש לדון תחילה. הקבוצה האחרת, הינן טענות חלופיות, לפיהן אף אם החברה אכן חבה כספים, אין זה ראוי או צודק ליתן כנגדה צו פירוק בנסיבות המקרה; בטענות אלו, יהא מקום לדון אך ורק אם תדחנה הטענות הראשונות, ויקבע כי חובה של המשיבה אינו שנוי במחלוקת כנה ואמיתית.


8. אדון בדברים כסדרם;

הבעיה הראשונה, הניצבת בפני המשיבה הינה כי אין ספק, שעד כה לא שילמה דבר על חשבון הסכם שאין ספק כי נכרת, וזאת כאשר השירות המרכזי נשוא ההסכם סופק לה. יוער, כי אף אם בדיעבד התגלו קשיים עם שניים משלושים הדיירים נשוא ההסכם, הרי שספק גדול אם הדבר אכן יכול לפטור את המשיבה באורח גורף מתשלום, וזאת להבדיל משאלה בדבר היקפו.

הבעיה השניה, והקשה עוד יותר, הניצבת בפני המשיבה, הינה כי חתמה על מספר מסמכים בעבר, בהם הודתה בחובה והתחייבה לשלמו בצורות כאלו ואחרות, וזאת בלא שהיא מעלה שמץ משלל הטענות שהיא מעלה כיום. דומה, כי בכך נבדל המקרה הנוכחי שבפני מאותם מקרים של חוב שנוי במחלוקת לכאורה, בו עולה השאלה האם הכחשתו בידי החברה המשיבה הינה "מחלוקת כנה".
כך למשל, הסכם הפשרה הראשון בין הצדדים, מיום 10.8.05, קובע אמירה מפורשת בה מצהירה החברה ומאשרת כי היא חייבת למר אייזנברג (המופיע כאן כחותם יחיד, בלא שותפו מר רביב), סך בן 116,500$, בגין חלקו בתמורה ובשיווק. הסכם זה, בניגוד למשתמע לכאורה מטענות החברה, חתום בחותמת החברה, ולא בשמו הפרטי של מנהל כלשהו. זאת ואף זאת, בכתבי הטענות מובאות הסכמות נוספות, מאוחרות יותר, כאשר מכולן עולה, כי החברה מודה בחובה, וכי ההסכם בא בכדי להסדיר דרך תשלום מוסכמת ונוחה יותר.
כאמור, די באמור לעיל כדי להטיל צל כבד על עצם הטענה, כי החוב שנוי במחלוקת, ולהפוך את נסיבות המקרה שונות מאד ממקרה "רגיל" בו קיים חוב נטען, המוכחש על-ידי החברה שפירוקה מבוקש. לעניין זה, אין כל צורך להכביר מילים, כי הסכם פשרה הינו חוזה מחייב לכל דבר ועניין; אף באותם מקרים, בהם קדמה לחתימתו מחלוקת קשה וסבוכה בין הצדדים, הרי מרגע בו הומרה זו בפשרה הכוללת הטלת חיובים מוסכמים על מי מן הצדדים, החיוב דנן יוצר חבות חדשה, שקשה לחלוק עליה, הפרתה עשויה לייצר עילה עצמאית לנקיטת הליכי חדלות פרעון, וזאת בלא שנפגע ההפרה יאלץ לחזור בהכרח אל המחלוקת שקדמה לחתימת ההסכם (לעניין זה, ראה בין היתר את הדיון במפורט בפש"ר 1030/01 פרייס נ' מזכר (ממו) שירותים ומועדון הגורמה בע"מ).

9. דברים אלו, יפים אף למקרים בהם קדמה לפשרה מחלוקת עקרונית וקשה, אשר היתה מצריכה הליך מורכב בערכאה אזרחית, יפים מכח קל וחומר למקרה שבפני. המסקנה היא, כי בכדי לסתור את בקשת הפירוק, ולהוכיח מחלוקת כנה אודות החוב, אין די למשיבה לנסות ולכפור בחיובים המקוריים של חוזה התיווך, אלא עליה להראות מחלוקת ממשית אף אודות החיוב החדש יותר, נשוא הסכם הפשרה. כעת, מן הראוי לנסות ולבדוק, מה מענה נותנות טענותיה בתחום זה.

10. למעשה, די בעיון פשוט בחוזה הפשרה ונוסחו, על מנת לשמוט את הקרקע מתחת לטענות המרכזיות שמעלה המשיבה בדבר מהות החיוב.
ראשית, נופלת על פניה הטענה כי "למבקש אין עילת תביעה עצמאית", אלא אך ורק ביחד עם שותפו. טענה זו נראית, במלוא הכבוד הראוי, תמוהה אף בכל הנוגע לחוזה הראשוני. טול מצב, בו פלוני מתחייב לשלם סכום כסף ל-א' ול-ב' במשותף, אולם בסופו של יום, נעלם א' מן התמונה ולא ניתן לאתרו, או לחלופין הוא מאבד עניין ואינו מעוניין עוד לעמוד על זכויותיו. האם די בכך, בכדי לאפשר לפלוני להדוף תביעת תשלום שמפנה כלפיו ב'? אכן, במצב כזה, יכול פלוני לנקוט אמצעי זהירות, במטרה להבהיר את תמונת המצב, ולמנוע מעצמו סיכון בתשלום כפול, והדבר עשוי להוביל לעיתים לנסיונות להפוך אף את "השותף הנעלם" לצד לבקשה. כמו כן, עשוי ב' מקבל התשלום להיות חשוף, מאוחר יותר, לתביעה מצד א' לקבלת חלקו. אלא שמכאן, ועד לטענה הגורפת כי בהעדרו של א', עילת התביעה של ב' אינה קיימת והופכת למעשה ל-Void, רב הדרך.
יתר על כן; הדברים פשוטים בהרבה בנסיבות המקרה, נוכח הסכם הפשרה, אשר נחתם במפורש בין החברה לבין מר אייזנברג, ואשר מר רביב אינו צד לו כלל ועיקר. כיצד ניתן, אם כן, להעלות טענה המתעלמת לחלוטין מנוסחו של הסכם כתוב וחתום בין שני הצדדים, ולהתנות את עצם זכות התביעה על-פי ההסכם בנוכחות או שותפות מצד מר רביב? האם קיווה בא-כוחה המלומד של המשיבה, כי בית המשפט לא יטרח לעיין בנוסח המסמכים המונחים בפני? למשיבה ולבא-כוחה פתרונים.

11. דברים אלו הופכים תמוהים אף יותר, כאשר מתחשבים בטענתה הבאה של המשיבה, שעניינה טענת "חוזה בלתי-חוקי", הנסמך על "תגלית מאוחרת" שלה בדבר העדר רשיון תיווך של מר רביב. טענה זו, אין לי אלא להצר על עצם העלאתה בנסיבות העניין, וזאת באשר עצם הנסיון להאחז בה מעלה יותר מאבק-ריחו של חוסר תום-לב, וזאת מכוח כל אחת מהסיבות הבאות:

א. המשיבה, נתפסת לא רק בהסכם המקורי, אלא גם בהסכם השני, אשר לו מר רביב אינו מהווה צד.

ב. עצם הטענה בדבר "תגלית מאוחרת" נראה על-פניו תמוה, כאשר היא עולה שנים רבות לאחר מעשה, וזאת בלא פירוט כלשהו אודות העיתוי והדרך של אותו "גילוי", קרי – עניין לנו בטענה בעלמא, החסרה ולו שמץ של העיגון העובדתי שהיא חבה בו, וזאת לא רק לצורך הוכחת העדר רשיונו של מר רביב, אלא בעיקר בכל הנוגע לעיתוי התגלית, ומדוע לא בא זכרה של הטענה דנן במגעים הקודמים שבין הצדדים. קשה עד מאד להמנע, נוכח דברים אלו, מן התהיה שמא טענה זו באה לעולם (ולו מבחינת המשמעות מרחיקת הלכת לה טוענת המשיבה) "לכבודה" של בקשת הפירוק.

ג. אף אם היה ממש בטענה בדבר אי-החוקיות, ספק גדול האם די היה בכך כדי להביא לבטלות מוחלטת של ההסכם, באורח כזה המאפשר למשיבה, אשר קיבלה שירות, להמנע מתשלום כלשהו בעדו. זאת, במיוחד נוכח ההלכות דהיום בדבר "בטלות יחסית", המנסות למנוע מצב בו "המעוול נהנה מעוולתו", קרי – צד שקיבל טובין או שירות לפי חוזה, מעלה בדיעבד טענת אי-חוקיות, במטרה להמנע מתשלום ערכם.
אמנם, נוכח העובדה, כי לא מר רביב הוא התובע שבפני, אין צורך להמשיך ולדון בסוגיות אלו הקשורות בדיני חוזה בלתי-חוקי לכאורה; אלא שדברים אלו מקבלים משנה תוקף וחשיבות, כאשר מנסה המשיבה להשתמט, בהעלאת טענה מאוחרת מסוג זה, מתשלום לאדם שלא הועלה כל ספק לגבי רשיונו הוא לעסוק בתיווך.

ד. בשולי נקודות אלו ראוי להעיר; שורת הטענות בעלמא שמעלה המשיבה בדבר "נזקים כבירים" שנגרמו לה מעצם אותו העדר רשיון של מר רביב, נראות על-פניהן כטענות-סרק, מסוג מופרך ומקומם במיוחד. לא הובא בפני שמץ ראיה, ואפילו לא לכאורה, כי אי-מי מרוכשי הדירות, למשל, בחר לבטל את ההסכם בגלל אותו פגם הקשור למר רביב, כמו גם כל הסבר הגיוני אחר לאותם "נזקים עצומים", המקימים למשיבה לכאורה זכויות קיזוז והתחשבנות מפליגות. אין מנוס, נוכח האמור לעיל, מלבד לקבוע, באורח שאינו משתמע לשתי פנים, כי הטענות דנן נראות על-פניהן כטענות סרק, המגובבות מקץ שנים (אגב שהן לוקות בשיהוי כבד, היורד לשורשו של עניין), וכל מטרתן להצדיק בדיעבד את הפרות החוזה החוזרות ונשנות מצד המשיבה.

12. דין דומה, חל על טענת המשיבה בדבר "כספים רבים שהועברו לצדדי ג'" על-ידי המבקש ושותפו, טענה שעצם הגיונה נראה תמוה, שלא לומר מופרך על פניו. המבקש ושותפו אינם בעלי שליטה או מנהלים בחברה המשיבה, אינם מורשי חתימה בה, ומעולם לא היו כאלו. אי לכך, יגעתי ולא מצאתי, הכיצד יכולים היו, אף לו רצו, להעביר שלא כדין, ובלא הסכמה מצד המשיבה, כספים של החברה לצדדי ג'. זאת, במיוחד נוכח העובדה, כי אף את הסכום המגיע למבקש על-פי סדרת החוזים עימו, לא עלה בידו לגבות עד עתה. זאת וגם זאת; אף אם סברה המשיבה כי התשלומים דנן נעשים על חשבון שכר-טרחת המבקש, מדוע לא טענה זאת, כראוי ובאורח ברור, בפעם הראשונה בה דרש את שכרו? מדוע לא בא זכרה של טענה זו במסגרת ההסכמים שנחתמו בין הצדדים?
די באמור לעיל על מנת לדחות את הטענה. אך להשלמת התמונה אעיר כי אף כאן בחרה המשיבה, כדרכה בכל מהלך טיעונה, להעלות טיעונים בעלמא, תוך "תיבול" שלהם בסופרלטיבים קשים, ובלא שמץ של עיגון עובדתי – אף לא עיגון לכאורה, אשר די בו בכדי לבסס גרסה סדורה או מובנת כלשהי.

13. דברים אלו שהוזכרו לעיל, מגיעים לשיאם בטיעון הבא של המשיבה, המאשים את המבקש במפורש, בחבירה – לא פחות ולא יותר – לבריונים ושאר אנשי עולם תחתון, אשר הפעילו כנגדם סחיטה באיומים. עניין זה נטען על-ידי המשיבה ב"קול תרועה רמה", אלא שעיון בתצהיר התומך, מגלה כי המצהיר כותב כך:

"כפי שמסר לי אחי דוד אבי, ההסכם, הגם שהוא אינו מחייב את החברה המשיבה, גם נחתם על-ידו עקב איומים ולחצים אלימים שהופעלו עליו על-ידי המבקש, ששלח אליו "שליחים" שאיימו עליו שאם לא יחתום על המסמך חייו בסכנה. אחי מסר לי, כי הגיע אלי (צ.ל כנראה "אליו" - ו.א) אדם בשם "ימין", שהציג את עצמו כאיש מטעם גורמים בעולם התחתון, שהודיע לו שאם לא יחתום על הסכם נספח ז' דמו בראשו".

אין צורך להכביר מילים, כי טענה זו, שהינה כה משמעותית וכבדת משקל (שלא לדבר על פגיעתה בשמו הטוב של המבקש), מבוססת על עדות שמיעה מובהקת, דבר אותו מעדיף בא-כוחה המלומד של המשיבה "להצניע" בכתבי טענותיו (שמא, אף כאן מתוך תקווה כי בית המשפט לא יטרח לעיין בתצהירים). די בכך, בכדי לדחות את הטענה בשתי-ידיים.
אלא שבכל זאת לא די; לא זו בלבד, כי הטענה בדבר אותם איומים מתייחסת בעצמה אך ורק לנספח להסכם עליו חתם מר אבי דוד, ולא להסכם הפשרה שקדם לו, אלא שהמשיבה מגדילה עשות, ובהמשך כתב-טענותיה טוענת, כי "הוכחה נוספת" לכך כי ההסכמה הושגה באלימות, הינה העובדה כי המבקש לא ניסה לממש אותה הלכה למעשה.
פעם נוספת, למשיבה פתרונים: אם הרחיק המבקש לכת, עד כדי העזרות באנשי אגרוף ובשאר גורמים פליליים, בכדי "לשכנע" את מר דוד לחתום על הסכם, הרי להיכן נעלמו הללו, כאשר המשיבה הוסיפה שלא לשלם אגורה על חשבון חובה (ועל כך אין מחלוקת)? דומה, כי המשיבה טוענת למעשה דבר והיפוכו; אולם דווקא בשל הלחץ והאיומים, נמנע מוטב ההסכם מלדרוש את מימושו... דומה כי המבקש, לפי דרך טיעון זו, היה מוכן לחטוא בפלילים, אך ורק בכדי בעבור "העונג" לקבל לידיו דף נייר המכיל הסכמה, שאת מימושה לא דרש הלכה למעשה; דומה, כי הדברים מדברים בעד עצמם.

סוגיה אחרונה, אשר אף היא שומטת את הקרקע מתחת לטיעון בדבר איומים, הינה ההלכה הפסוקה, כי אם אכן מופעלים אמצעים כאלו, על הנפגע להתנער מן ההסכמה שהושגה בדרך זו, בהזדמנות הסבירה לאחר שתמו אותם איומים, ועימם תם המצב אשר מנע ממנו מלעמוד על זכויותיו. אלא, שאף כאן, לא הובא בפני שמץ הוכחה, ולמעשה אף לא נטען כי המשיבה העלתה אי-פעם טענה בעניין זה, בטרם "נזכרה" באותם איומים במסגרת כתב טענותיה. זאת, כאשר אותו נספח להסכם נחתם כבר לפני מספר שנים (!)

14. טענה נוספת שמעלה המשיבה, נגד הנספח להסכם, הינו כי הדבר נעשה בידי מר אבי דוד ללא סמכות, ולמעשה הלה סולק מן החברה. אלא, שדי בעיון בתצהיר, בכדי לגלות מספר נקודות תמוהות עד מאד לגבי טענה זו. במסגרת התצהיר, נטען כדלקמן:

"התוספת להסכם שנחתמה ב-16.11.05, אין בה לשנות העובדה שלהסכם מיום 18.1.07 אין כל תוקף ונפקות ממספר טעמים:
ראשית, החברה המשיבה מעולם לא חתמה ולא הסכימה לחתום על הסכם זה והוא נחתם על דעתו של מר אבי דוד בלבד, שאינו מורשה חתימה בחברה ואינו מוסמך לחייבה, מבלי שהוסמך לכך ומבלי שהתקבל אישור המשיבה לכך במוסדותיה... החל מיום 16.8.06 הסתיימה כהונתו של מר אבי דוד כמנהל בחברה, נשללה זכות חתימתו בשם החברה, וכל סמכויותיו הועברו לאחיו, מר סלמן דוד".

אלא מאי? מן הדברים עצמם עולה, כי קודם ליום 16.8.06, היתה למר אבי דוד זכות חתימה; וכיצד, אם כן, ניתן להסביר את העובדה כי הגרסה הראשונה לתוספת להסכם, נחתמה כבר ביום 16.11.05? פעם נוספת, יגעתי ולא מצאתי מה הגיון עומד מאחורי טענות המשיבה, אשר נראות כעושות "שתי וערב" בין מגוון ההסכמים אשר אף אחד מהם לא הסתיים בתשלום בפועל למבקש, בסכום משמעותי כלשהו.

15. הטענה בדבר מועדי התשלום; במלוא הכבוד הראוי, הרי שכל אותן טענות כי לא באה עדיין עת לתשלום, וכי התשלום כפוף להתחשבנות, נראות כסתירה מוחלטת לנוסח ההסכמים – הן הסכם הבסיס, והן הסכם הפשרה הראשון משנת 2005. ההסכם הראשון, כזכור, כלל מועד לתשלום, אשר בו לא עמדה המשיבה. תחת להעלות אז, במועד, את הטענה כי העת לתשלום טרם הגיעה, בחרה המשיבה להגיע להסכם פשרה (ההסכם השני) עם המבקש, ובו הומרה התמורה הכספית בדירות, וזאת כאשר ההסכם אינו מתנה את קבלתן אלא במספר תנאים ברורים ופשוטים, שעניינים אישור המפרק, ולאחריו אישור בית המשפט.
די בכך, בכדי להבהיר, כי אין כאן ולו זכר לשלל ההתניות שמנסה המשיבה לטעון להן כעת, קל וחומר שאין דרישת התחשבנות כלשהי. זאת ואף זאת; ההסכם קובע, באורח פשוט וברור, כי במידה ולא ינתן האישור הנדרש, הרי שאין בכך בכדי לפטור את המשיבה מחבות התשלום, אלא שצורת התשלום תחזור לאורח המקורי בו נקבעה בחוזה הראשון – קרי, תשלום כסף כדין.
עיננו הרואות; המשיבה נראית, כמי שמעלה (שלא לומר – מייצרת) במאוחר טענות בעל-פה כנגד מסמך בכתב, באורח אשר מעיד היטב על "כנותן" ועל "כנות" המחלוקת עליה היא נסמכת באורח כללי.

16. לסיכומן של נקודות אלו; לא עלה בידי המשיבה ליצור, ולו מראית-עין של "מחלוקת כנה" אודות חובה הנטען. יתכן, שלו היינו עוסקים אך ורק בהסכם היסוד, ניתן היה לשקול להעביר את העניין בכל-זאת לערכאה אזרחית; אלא שלא כן המצב במקרה שבפני, בו קיימת למעשה סדרה של הסכמים, אשר הגם שהם שונים בדרך התשלום ובניסוחה, הרי שבכולם עוברת כחוט השני אותה הנחת יסוד מוסכמת: המשיבה חבה כספים למבקש, וטרם שילמה את חובה. אין עסקינן במצב, בו נטושה מחלוקת כנה על סכום החוב, כאשר החייב משלם או מוכן לשלם לאלתר את חלק החוב שהוא מודה בו; עסקינן במצב מובהק של אי-תשלום מתמשך, כאשר כל טענותיה של המשיבה אינן מהוות ולו שמץ לכאורי של הצדקה להתנהלותה זו. נהפוך הוא; דומה כי כל אחת מטענותיה של המשיבה, כפי שהן מועלות, אך מלמדות על חולשת עמדתה במכלול, ומדגישות את העדר ההצדקה ואת העדר הכנות, וזאת באורח הנכנס, במובהק, אל גדר החריג הנוגע לבקשות פירוק בגין "חוב שנוי במחלוקת". דומה, כי עניין לנו במקרה מובהק שבמובהקים, אשר אם לטענות בעניינו לא יקרא נסיון ליצר בדיעבד מחלוקת שאינה אמיתית ואינה כנה, לא אדע אי-כנות מהי, ודי יהא בכך בכדי להפוך את החריג באורח סופי לאבן שאין לה הופכין. זאת, בניגוד לעקרונות היסוד של השיטה והמדיניות המשפטית, ובניגוד לשורת ההגיון והדין גם יחד.

17. גם בטענותיה המשפטיות של המשיבה, אודות אי-התאמת המקרה לצו פירוק, אין ולו מאומה.

א. בכל הנוגע לאבחנה שמנסה המשיבה ליצור בין "אי תשלום כללי", לבין "אי תשלום חוב ספציפי", הרי שהדבר נוגד במישרין את סעיף 258(1), המקים במפורש עילה שעניינה אי תשלום חוב ספציפי, וזאת לצד העילה האפשרית של חדלות פרעון כללית. סעיף זה, מקים במפורש "חזקת חדלות פרעון", כנגד חברה שהומצאה לה דרישת תשלום כדין, והיא לא עמדה בה. זאת, באורח המזכיר במידה רבה את מוסד "התראת פשיטת הרגל" הקיים בפקודת פשיטת הרגל.

ב. בכל הנוגע להלכה בדבר עדיפות השיקום על הפירוק, הרי שאין חולק בדבר תוקפם וחשיבותם של דברים אלו, שקבע בית המשפט העליון בתקדימים שהפכו יסוד לדיני הקפאת ההליכים בישראל. אלא מאי? לא זו בלבד, שהליך שיקום דורש עמידה בתנאים לא מעטים, אלא שתמוה עד מאד הדבר, כיצד מועלה הטיעון דנן בידי חברה, אשר כלל לא הגישה בקשה להקפאת הליכים. האם סבור בא-כוחה המלומד של החברה, כי די בציטוט האמירה דנן, באורח המנותק כליל מנסיבות אמירתה, בכדי לחסן חברה שאינה משלמת חובותיה מצו פירוק? אף הפעם, למשיבה ולבא כוחה פתרונים.

18. סוף דבר; עניין לנו, באורח מובהק, בבקשת פירוק מוצדקת, אשר באה לעולם כאשר "כלו כל הקיצין", קרי, לאחר שנים של המתנה, משא ומתן, ושורה של חוזים והבטחות כתובות מצד החברה ומקורביה, שלא הניבו ולו שקל אחד לטובת המבקש. התנגדותה של החברה, למרבה הצער, נראית כהתנגדות-סרק, ריקה מתוכן, אשר אינה מצליחה אפילו להתקרב להצבת גרסה נגדית, היוצרת "מחלוקת כנה" אודות החוב, נהפוך הוא. זאת ואף זאת; קשה להמנע מן המסקנה, כי התצהיר התומך בבקשה מכיל סתירות קשות, וסותר מסמכים כתובים באורח המעלה ספק גדול בדבר אמיתותו, על כל המשתמע מכך על-פי דין.
אי לכך, דין בקשת הפירוק להתקבל.

עם זאת, ונוכח העובדה כי לא נעלם מעיני הקשר בין החברה להשלמת פרוייקט בניה המתעכב מניה וביה במשך שנים ארוכות, ואף נוכח טיב החברה וסוג פעילותה, הרי דומה כי הדין והצדק מחייבים מינוי של מפרק בעל הוראות הפעלה, אשר יוכל לעבוד בצוותא-חדא עם מפרק חברת קלרין ולהשלים את הפרוייקט, וזאת הן לטובת קלרין ורוכשי הדירות שלה, והן לטובת קופת הפירוק של החברה המשיבה. לאור האמור לעיל, ובלא להטיל כל ספק ביושרו ובכשרונו של בא-כוח המבקש, ספק בעיני האם מינויו הולם את נסיבות המקרה, וזאת נוכח אופי הסכסוך שקדם לבקשת הפירוק. אי לכך, יש למנות בעל תפקיד נייטרלי, אשר יוכל לדאוג לאינטרסים של כל הצדדים, לרבות החברה מחד גיסא, והמבקש מאידך גיסא, וזאת בלא שמינויו יהא שרוי בצל המחלוקת נשוא בקשת הפירוק ומה שארע לפניה.

19. על פי הבקשה שהוגשה לבית משפט זה, ולאחר שהודעה על דבר בקשת הפירוק פורסמה כדין והומצאה תעודה מאת הרשם לפי תקנה 7 לתקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987, ניתן בזה צו פירוק לפיו:

א. החברה הנ"ל תפורק בידי בית-משפט על פי הוראות חוק החברות, תשנ"ט-1999 ופקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983.

ב. כונס הנכסים הרשמי בתל-אביב ידאג לכינוס אסיפות נושים לעניין החברה שבפירוק.

ג. כונס הנכסים הרשמי בתל-אביב יהיה המפרק הזמני של החברה, וזאת עד להכרעת אסיפת הנושים לזהותו של המפרק הקבוע.
עו"ד יעקב אמסטר מתמנה לתפקיד מנהל מיוחד בכפוף להפקדת התחייבות אישית בסך 50,000 ש"ח.

ד. נושאי המשרה בחברה יתייצבו מיד עם קבלת צו הפירוק במשרד הכונס הרשמי בתל-אביב, וזאת כדי למסור כל מידע שיידרש בנוגע לעסקי החברה. כן, יתייצבו המנהלים לחקירה במשרדי הכנ"ר בכל עת, לפי דרישתו.



20. בנסיבות המקרה, תשא המשיבה בהוצאות המבקש בסך 50,000 ₪ בתוספת מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תביעה לפירוק חברה

  2. פירוק חברה רווחית

  3. נכס של חברה בפירוק

  4. עורך דין פירוק חברה

  5. פירוק חברה עקב סכסוך

  6. בקשת נושה לפירוק חברה

  7. ערבות לחוב חברה בפירוק

  8. עיכוב ביצוע פירוק חברה

  9. פירוק חברה חדלות פירעון

  10. היטל השבחה חברה בפירוק

  11. פטור מאגרה לחברה בפירוק

  12. פירוק חברה מטעמי צדק ויושר

  13. הגשת תביעה נגד חברה בפירוק

  14. דוח רואה חשבון בהליך פירוק

  15. התיישנות ממועד צו פירוק חברה

  16. סמכות עניינית פירוק חברת חוץ

  17. מס רווחי הון בפירוק חברה מרצון

  18. חוק גל: בקשה לפירוק חברה חקלאית

  19. פירוק חברה עקב חוב שנוי במחלוקת

  20. בקשה לפירוק חברה על ידי המנכ''ל

  21. יחסי עובד מעביד לפני פירוק חברה

  22. צו עיכוב יציאה מהארץ בפירוק חברה

  23. אי דיווח על רווח הון בפירוק חברה

  24. פירוק חברה עקב סכסוך בין מנהלים

  25. היטל השבחה מקרקעין של חברה בפירוק

  26. הגדלת כמות הזמנות לפני פירוק חברה

  27. מע''מ על חלוקת נכסים בפירוק חברה

  28. בקשה למתן צו פירוק חברה בגין חובות

  29. תביעה נגד יועץ משפטי של חברה בפירוק

  30. זכות הסירוב הראשונה בהליך פירוק חברה

  31. רישום שעבוד על רכב בהליכי פירוק חברה

  32. האם אפשר לקיים בוררות עם חברה בפירוק ?

  33. תביעה אישית נגד אורגנים של חברה בפירוק

  34. עיכוב הליכים נגד בעל מניות בחברה בפירוק

  35. זכות עיכבון של רואה חשבון - חברה בפירוק

  36. העדפת נושים אסורה בעל מניות בחברה בפירוק

  37. צו עיכוב יציאה מהארץ נגד מנהל חברה בפירוק

  38. תניית שימור בעלות בתוצרת חקלאית לחברה בפירוק

  39. קיזוז בגין יתרת חוב בחשבון בנק של חברה בפירוק

  40. ערעור על חיוב אישי של בעל מניות בחברה בפירוק

  41. האם "הימנעות מביצוע התשלום" עילה לפירוק חברה ?

  42. סמכות להורות על המשך דיון בתביעה נגד חברה בפירוק

  43. המפרק הנוכחי ביקש להגיש תביעה אישית נגד המפרק הקודם

  44. הפקדת כספים באוצר לרכישת מכוניות מחו''ל - פירוק חברה

  45. בקשת מפרק הזמני של חברה להורות לחברה זרה בהודו להעביר כספים לקופת הפירוק

  46. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון