משהסכימו הצדדים לפסק דין בדרך של פשרה, הריהם נחשבים כמסכימים גם להכרעה במחלוקת הפעורה ביניהם על-פי שיקול דעת כללי, מבלי שייקבעו ממצאי אמינות ומהימנות ומבלי שבית המשפט יהיה כבול למידת הדין המהותי. במלים אחרות, תכלית הפשרה היא לחתור לסיום מהיר ופשוט של המחלוקת, תוך הבאה בחשבון של המצב המשפטי ומכלול הראיות המצויות בתיק בית המשפט. בבואו לפסוק בפשרה חותר בית המשפט להשיג אותה התוצאה, שלפי דעתו ולאור המסכת הראייתית, היה על הצדדים - כבעלי דין סבירים והוגנים זה כלפי זה - לגבש במסגרת זו, לו עלה בידם לשכללה בכוחות עצמם. המסקנה נקבעת, אפוא, לאחר מתן משקל הולם לסיכויים ולסיכונים של כל צד בקבלה או בדחייה של טענותיו. מכיוון שכאמור אין נקבעים ממצאים, הרי העובדות הצריכות לבדיקת הסיכויים והסיכונים הנ"ל, כמו גם מכלול הטענות, נבחנות מבעד למשקפי הפשרה. בהסמיכם את בית המשפט ליתן פסק דין בדרך של פשרה, הסכימו הצדדים על העיקרון הבסיסי שביסוד פסק דין זה, היינו, עצם ההסכמה להתפשר. במסגרת שיקולי בית המשפט בקביעת סכום הפשרה יש, בראש ובראשונה, להתחשב בהסכמה זו. מעבר לכך, מביא בית המשפט בחשבון את הראיות שהוגשו ואת הוראות הדין המהותי הרלבנטיות למחלוקת שבין הצדדים (ראה: המ' 427/78, ע"א 807/77 סובול נ' גולדמן, פ"ד לג(1) 789, בעמ' 801 מול האות א' (1979); ע"א 1639/77 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337 (1999)). ואולם, נוכח הסכמתם של הצדדים על הליך של פשרה, נעדר פסק הדין את ההנמקה המקובלת והמתחייבת, המפורטת ברגיל במסגרת פסק דין שאינו ניתן על דרך של פשרה. פשרה