פסק דין פלילי בבית משפט לתעבורה כראיה בתביעה אזרחית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסק דין פלילי בבית משפט לתעבורה כראיה בתביעה אזרחית: השופט, ד"ר קובי ורדי לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת, רונית פינצ'וק-אלט) מיום 15.11.06 (ת.א 48166/03) אשר קיבל את תביעתה הכספית של המשיבה וקבע כי המערערת אחראית לתאונת הדרכים. הרקע והמחלוקת בין הצדדים ביום 6.11.01 בסביבות השעה 01:00, אירעה תאונה בין רכב שמספרו 6719435 (להלן: "הרכב הפוגע") ברחוב ז'בוטינסקי בפתח-תקווה לבין רכב מסוג מאזדה שמספרו 5387727 (להלן: "הרכב הנפגע"), שהיה נהוג על-ידי הגב' שלמון לילך והיה מבוטח אצל המשיבה (להלן: "התאונה"). בגין תאונה זו הוגש ביום 18.2.02 כתב אישום כנגד המערערת (תד 1180/02) והיא הורשעה על-פי הודאתה בנהיגה לאחור בחוסר זהירות, נהיגה בקלות ראש, גרימת תאונה, נהיגה תחת השפעת אלכוהול וסירוב להיבדק (להלן: "פסק הדין הפלילי"). המשיבה הגישה תביעת שיבוב כנגד המערערת וכנגד בעל הרכב- מר אולג ואדים (להלן: "ואדים") בגין הנזק שנגרם לרכב הנפגע שבוטח על-ידה. בכתב תביעתה טענה המשיבה כי יש לחייב הן את המערערת והן את ואדים בגין הנזק שנגרם לרכב הנפגע, על בסיס הממצאים והמסקנות של פסק הדין הפלילי שניתן על-ידי בית המשפט לתעבורה. מנגד, טענה המערערת כי למשיבה אין זכות תביעה כנגדה היות ולא חל בנסיבות העניין סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח"), שכן המשיבה אינה חברת הביטוח שביטחה את הרכב הנפגע, ואף לא הוכיחה כי שילמה בפועל את הנזק אותו מבקשת לתבוע. לגופן של טענות, טענה המערערת כי לא היא נהגה ברכב, וכי ואדים השקה אותה במשקאות חריפים על מנת לנצלה, ולכן גם אם היא נהגה ברכב הפוגע בעת התאונה הרי שהאחריות לתאונה היא של ואדים. עוד טענה, כי היא הודתה באשמה בהליך הפלילי רק מכיוון שלא זכרה דבר מהתאונה, ולכן גם לא הביאה ראיות לסתור. כן טענה המערערת בפני בית משפט קמא כי אין להסתמך על פסק הדין הפלילי שניתן נגדה היות וכתב האישום המתאר את העובדות על בסיסן ניתן פסק הדין המרשיע לא הוגש כדין. ואדים טען להגנתו כי הוא לא נהג ברכב בעת התאונה, כי הוא לא ניצל את המערערת, וכי הוא השאיר את המערערת ברכב הפוגע כאשר הרכב כבוי והמפתחות נשארו בסוויץ', והוא לא יכול היה לצפות שהמערערת תנהג ברכב. פסק דינו של בית משפט קמא תחילה, דן בית משפט קמא בפסק דינו בטענתה של המערערת לפיה אין לקבל את הודאתה במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל בבית המשפט לתעבורה היות ולא זכרה את נסיבות התאונה. בית המשפט קבע כי משבחרה המערערת להודות באחריותה לתאונה ולא ביקשה לבטל את פסק הדין שניתן על-סמך הודאתה הרי שאין היא יכולה לחזור בה כעת מהודאתה זו, על אף שלא זכרה את נסיבות התאונה, וכי אין בעובדה זו כדי לפטור אותה מהגשת ראיות לסתור. כן ציין בית משפט קמא בפסק דינו, כי המשיבה הגישה כראיה רק את הכרעת הדין שניתנה על-ידי בית המשפט לתעבורה ולא את כתב האישום ולפיכך, אין בפניו כראיה את העובדות ששימשו לפסק הדין המרשיע. בהמשך פסק הדין, נדרש בית משפט קמא לעדויות שנשמעו בפניו, עדותה של הנהגת ברכב הנפגע- הגב' לילך שלמון, עדותה של הגב' שרית ברמי שהייתה עדה לתאונה, עדותה של המערערת ועדותו של בעל הרכב הפוגע- ואדים. לאחר שבחן עדויות אלה ואת מכלול הראיות שהיה מונח בפניו, קבע בית משפט קמא כי השתכנע שהמערערת נהגה ברכב בעת התאונה. בין היתר, ביסס בית משפט קמא קביעתו זו על עדותה של הגב' שרית ברמי, לפיה ראתה בוודאות שהמערערת נהגה ברכב בעת התאונה. בית משפט קמא מצא עדות זו מהימנה ועדיפה על עדותה של הגב' שלמון היות והגב' ברמי הייתה עדה לתאונה אך לא הייתה מעורבת בה, ומשכך הייתה במלוא חושיה בעת התאונה ולא היה לה אינטרס כלשהו בתביעה. בנוסף, דחה בית משפט קמא את טענתה של המערערת לפיה ואדים או אחרים השקו אותה באלכוהול, מהטעם שלא הובאו ראיות לתמוך בטענה זו, וכן מהטעם שהוכח שהמערערת סבלה באותה תקופה מבעיית שתייה, ולכן אין זה סביר שדווקא בעת התאונה הוכרחה לשתות אלכוהול. עוד קבע בית משפט קמא כי על-אף שכרותה הנטענת של המערערת, לאחר התאונה ניסתה לברוח מהמקום, נשכה את ידה של הגב' ברמי, וסירבה להיבדק בדיקת שכרות על-ידי המשטרה. לבסוף, דן בית משפט קמא באחריותו לתאונה של ואדים- בעל הרכב הפוגע, וקבע כי גרסתו של ואדים, לפיה השאיר את המערערת ברכב הפוגע, כאשר הוא כבוי והמפתחות בסוויץ' לא נסתרה, אך יחד עם זאת, השארתה של המערערת במצבה, במושב הקדמי של הרכב, כאשר מפתחות הרכב בתוך הסוויץ', מהווה רשלנות, שכן היה עליו לצפות את שאירע בפועל. לפיכך, קבע בית משפט קמא כי ואדים והמערערת אחראים יחד ולחוד לתאונה ועליהם לפצות את המשיבה בגין הנזק שנגרם לרכב הנפגע, בהתאם לפוליסה ועל-פי חוות דעת השמאי שהוגשה על-ידי המשיבה. עיקר טענות בעלי הדין בערעור המערערת מלינה כנגד התעלמותו של בית משפט קמא מטענתה לפיה למשיבה כלל לא הייתה זכות תביעה היות ולא עמדה בתנאיו של סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח. לטענת המערערת, המשיבה לא ביטחה את הרכב הנפגע, שכן החברה שביטחה את הרכב הנפגע היא "ישיר- איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ", שם חברה השונה מהחברה התובעת (המשיבה). כמו כן, טוענת המערערת כי המשיבה לא הוכיחה ששילמה למבוטחה את הנזק שנגרם, ומטעמים אלה טוענת המערערת כי למשיבה כלל לא הייתה כנגדה זכות תביעה. כמו כן, משיגה המערערת כנגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא שהביאו לטענתה למתן פסק דין שגוי לפיו המערערת נהגה ברכב בעת התאונה. לטענתה, שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה לא יכול להיות שהרכב הפוגע התדרדר לאחר שואדים יצא מהרכב, שכן קביעה זו לא נתמכה בראיות או בחוות דעת מקצועית. כן טוענת המערערת, כי שגה בית משפט קמא בהתעלמו והעדפתו ללא נימוק, את עדותה של הגב' ברמי על-פני עדותה של הגב' שלמון לפיה המערערת לא ישבה בכסא הנהג בעת התאונה. עוד טוענת המערערת כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה המערערת יכולה הייתה לנהוג על-אף שכרותה, לאור התנהגותה לאחר התאונה, שכן מטופס בדיקת מאפיינים לחשוד בנהיגה בשכרות, שערך איש משטרה לאחר התאונה, עולה כי המערערת הייתה שיכורה כלוט, לא הגיבה לשאלות השוטר והייתה רדומה, וכי בשל מצבה לא ניתן היה לבצע בדיקת שכרות, וזאת בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא לפיה המערערת סירבה לביצוע הבדיקה. מנגד, טוענת המשיבה כי פסק דינו של בית משפט קמא מוצדק וכי לא נפלה בו כל שגגה. לטענת המשיבה, טענות המערערת הן כנגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מסוג זה. באשר לטענת המערערת לפיה למשיבה לא קמה זכות שיבוב, טוענת המשיבה כי חברת אישי ישיר בע"מ התמזגה לתוך קבוצת ישיר איי.די.איי. בע"מ הכוללת, בין היתר, גם את חברת ביטוח ישיר בע"מ, ולפיכך מדובר באותה חברה המהווה אישיות משפטית זהה. כראיה לכך, טוענת המשיבה כי מספר החברה של אישי ישיר בע"מ ושל ישיר איי.די.איי בע"מ זהה. עוד טוענת המשיבה לעניין זה, כי מנספח 2 לכתב תביעתה (טופס פירוט התשלומים) ומהראיה שסומנה כת/1 על-ידי בית משפט קמא (קבלה עבור התשלום שהתקבל ממכירת שרידי הרכב הנפגע) הוכיחה כי שילמה למבוטחתה תגמולי ביטוח על-פי הפוליסה, ולפיכך הייתה זכאית להגיש תביעת שיבוב. באשר לטענתה של המערערת לפיה לא היא נהגה ברכב הפוגע, טוענת המשיבה כי טענה זו נדחתה בצדק על-ידי בית משפט קמא, וכי היא מבוססת היטב על העדויות והראיות שהיו לפני בית משפט קמא. עוד טוענת המשיבה כי המערערת מנועה מלטעון בנושא אחריותה לתאונה היות ועל-פי סעיף 42א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), פסק הדין הפלילי שניתן במסגרת ההליך בבית המשפט לתעבורה מהווה ראיה לכאורה לאמיתות תוכנו, והמערערת לא ניצלה את זכותה להביא ראיות לסתור. לבסוף, טוענת המשיבה כי המערערת מושתקת מלטעון כי אינה אחראית לתאונה לאחר שהודתה באחריותה בבית המשפט לתעבורה. דיון והכרעה לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור, ובעיקרי הטיעון, אנו סבורים כי דין הערעור להידחות מהטעמים שיפורטו להלן. המשיבה הייתה זכאית להגיש תביעת שיבוב טוענת המערערת לפנינו, כי המשיבה לא הייתה זכאית להגיש תביעת שיבוב בהתאם לסעיף 62(א) לחוק חוזה ביטוח, היות ושמה של המבטחת כפי שעולה משחזור מפרט לפוליסת ביטוח רכב (מוצג 4 למוצגי המערערת) שונה משמה של המשיבה, ומשכך אינה זכאית להגיש תביעת שיבוב. אין בידי לקבל טענה זו, היות וטענה זו לא נטענה בכתב ההגנה שהגישה המערערת בבית משפט קמא, ולפיכך מהווה שינוי חזית אסור (בסעיף 10 לכתב הגנתה הכחישה המערערת את עצם התשלום בלבד). לגופה של טענה, משלא הופרכה טענתה של המשיבה לפיה חברת אישי ישיר חברה לביטוח בע"מ התמזגה לתוך חברת ישיר- איי.די.איי בע"מ (סעיף 8 לתגובת המשיבה לבקשה לדחייה/מחיקה על הסף (בש"א 150799/04) שהגישה המערערת בבית משפט קמא), וכעולה גם מזהות מספר החברה, הרי שעניין לנו בשמות שונים של אותה חברה המהווה אישיות משפטית זהה לצורך תביעת השיבוב שהגישה המערערת, ומשכך דין טענות המערערת לעניין זה להידחות. באשר לטענת המערערת לפיה המשיבה לא הוכיחה ששילמה למבוטחה את הנזק שנגרם ולפיכך אינה זכאית לתבוע פיצויים, אני סבור כי דין טענה זו להידחות, שכן משלא התנגדה המערערת להגשת טופס פרוט התשלומים, שהוציאה המשיבה בעקבות התאונה (ת/5 למוצגי בית משפט קמא (להלן: "טופס פירוט תשלומים"), פרוטוקול מיום 27.9.05 שורות 23-24), הרי שויתרה בכך על טענתה זו, ומשכך, בנסיבות העניין, די בטופס פירוט התשלומים כדי להקים את זכאותה של המשיבה להגיש תביעת שיפוי בגין הוצאתיה בעקבות התאונה, בהתאם לסעיף 62(א) לחוק חוזה ביטוח. באשר להוצאות הנלוות, מלבד התשלום הישיר ששילמה המשיבה למבוטחה, כפי שהם מפורטים בטופס פירוט התשלומים, אני סבור כי המשיבה הייתה זכאית לקבל שיפוי גם בגין הוצאות אלה כפי שקבע בית משפט קמא היות והוצאות אלה אינן חורגות מגדר הסביר, והמבוטח עצמו היה זכאי להיפרע מהמזיק בגין הוצאות אלה, שנגרמו בשל התנהגותו הרשלנית של המזיק אם היה מגיש את התביעה בעצמו (ראה לעניין זה: תא (חי') 1563/95 קיסרית ייצור רהיטים בע"מ נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, , 21.9.06), פסקאות 123-124). לאור האמור אני סבור כי בנסיבות העניין, רשאית הייתה המשיבה להגיש תביעת שיפוי מכח סעיף 62(א) לחוק חוזה ביטוח, ולתבוע הן את התשלום הישיר ששילמה למבוטחה, והן את ההוצאות הנלוות שנגרמו למשיבה בעקבות התאונה. תחולתו של סעיף 42א לפקודת הראיות בנסיבות העניין טוענת המשיבה לפנינו כי בנסיבות העניין חל סעיף 42א לפקודת הראיות, ומשלא הגישה המערערת בקשה להגיש ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי שניתן בעניינה של המערערת בבית המשפט לתעבורה, הרי שיש לקבוע על-סמך הממצאים שנקבעו בפסק הדין הפלילי כי המערערת נהגה ברכב הפוגע בעת התאונה, והיא אחראית לתאונה. מנגד, טוענת המשיבה כי סעיף 42א לפקודת הראיות לא חל בנסיבות העניין היות והכרעת הדין הפלילית הוגשה ללא כתב האישום, המפרט את העובדות על בסיסן ניתנה הכרעת הדין. אני סבור כי בנסיבות העניין חל סעיף 42א לפקודת הראיות, ומשלא הגישה המערערת בקשה להגיש ראיות לסתור, הרי שניתן להסתמך על הממצאים העובדתיים שבכתב האישום, על אף שכתב האישום לא הוגש כדין, מהטעמים שיפורטו להלן. סעיף 42א(א) לפקודת הראיות קובע את הכלל לפיו הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט פלילי ומרשיע, מהווים ראיה לכאורה בהליך אזרחי, וזו לשון הסעיף: "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי." בנוסף קובע סעיף 42ב לפקודת הראיות כי בית המשפט רשאי לעיין, בין היתר, גם בכתב האישום לשם הבהרה, ובלשון הסעיף הנ"ל: "הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, רשאי בית המשפט לעיין גם בכתב האישום, בפרוטוקול ובכל חומר אחר שהוגש במשפט הפלילי, אם ראה צורך בכך לשם הבהרת האמור בראיה." הלכה היא כי כאשר בית המשפט בהליך האזרחי קיבל כראיה פסק דין פלילי המבוסס על הודאה פורמאלית של הנאשם בכל העובדות המפורטות בכתב האישום, כפי שארע בענייננו, העובדות המפורטות בכתב האישום הן ה"ממצאים והמסקנות" לצורך סעיף 42א לפקודת הראיות, והן לא בבחינת "חומר הבהרה" בלבד, כפי שקבע כבוד הנשיא שמגר (כתוארו אז) בע"א 71/85 אריה חברה לביטוח נ' בוחבוט, פ"ד מא(4) 327, 332-333: "ואולם, כאשר מתנהל שלב ההוכחות במשפט על דרך של הודאה בעובדות כתב האישום, כי אז מקבל האמור בכתב האישום מעמד של עובדה מוכחת, ובשל כך הופך האמור בכתב האישום, מכוחה של ההודאה, למימצא במשפט הפלילי... סבורני, כי המונח" ממצאים" חובק גם את עובדות כתב האישום שהנאשם הודה בהן. אלה כאלה יהיו קבילים במשפט האזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם." (ראה גם: יעקב קדמי, על הראיות (כרך שלישי) עמוד 1365). לפיכך, אני סבור כי בנסיבות העניין, ועל אף שכתב האישום על בסיסו ניתנה הכרעת הדין הפלילית לא הוגש כדין על-ידי המשיבה בבית משפט קמא, הרי שכתב האישום מהווה חלק בלתי נפרד מהכרעת הדין, ויש לקרוא אל תוך הכרעת הדין את עובדות כתב האישום, בהן הודתה המערערת ועובדות אלה הן בבחינת ראייה לכאורה לפי סעיף 42א לפקודת הראיות. זאת ועוד, בהכרעת הדין הפלילית בעניינה של המערערת, שהוגשה כדין מצוין בפרק הכרעת הדין כי: "הנאשם/הסניגור הודה בכל העובדות הנטענות בכתב האישום", עובדה זו אף היא מחזקת את מסקנתי לפיה בנסיבות העניין כתב האישום התמזג למעשה להכרעת הדין שניתנה בעניינה של המערערת במסגרת ההליך הפלילי, ואין הצדקה בנסיבות העניין להיתלות בפגם הפורמאלי בלבד- שכתב האישום לא הוגש כדין ולא צורף להכרעת הדין שהוגשה בבית משפט קמא, כדי לשלול תחולתו של סעיף 42א לפקודת הראיות. לאור האמור, ומאחר ואין מחלוקת בין הצדדים כי המערערת לא הגישה בקשה להגיש ראיות לסתור בהתאם להחלטת בית משפט קמא מיום 27.9.05 (פרוטוקול הדיון לפנינו מיום 9.11.08 שורות 5-6) הרי שאני מאמץ את העובדות שבכתב האישום לפיהן המערערת היא שנהגה ברכב הפוגע בעת התאונה. למעלה מן צורך אוסיף, כי אף אם הייתי קובע כי בנסיבות העניין לא חל סעיף 42א לפקודת הראיות, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה הסופית אליה הגיע בית משפט קמא היות ואני סבור כי הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית משפט קמא מעוגנים היטב בחומר הראיות ואין הצדקה בנסיבות העניין להתערבותנו בקביעות אלה, כפי שיפורט להלן. התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים המחלוקת שעמדה בפני בית משפט קמא הייתה מחלוקת עובדתית גרידא, והיא האם המערערת נהגה ברכב הפוגע בעת התאונה אם לאו. בית משפט קמא השיב על שאלה זו בחיוב, וקבע כי המשיבה עמדה בנטל ההוכחה, והוכיחה כי המערערת נהגה ברכב הפוגע בעת התאונה. לצורך קביעה זו בחן בית משפט קמא את הראיות, וקבע ממצאים עובדתיים ברורים המבוססים היטב על חומר הראיות שהיה מונח בפניו, ועל התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית מהעדים שנשמעו בפניו. עיון בטענות המערערת לפנינו מעלה כי עיקר טענותיה הן כנגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, על בסיסן קבע כי המערערת נהגה ברכב הפוגע בעת התאונה. רק לעיתים רחוקות תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים אשר נקבעו על-ידי בית משפט קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים. התערבות מסוג זה יוחדה למקרים חריגים ויוצאי דופן בהם הגרסה העובדתית שאומצה על-ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת, או שהיא תוצאה של התעלמות מראיות שהוצגו בפניה. המקרה שלפנינו אינו בכלל חריגים אלה. כאמור, עיון בפסק דינו של בית משפט קמא, מלמד כי בית משפט קמא נדרש ובחן את העדויות והראיות שהונחו בפניו, ולפיכך, לא מצאנו עילה להתערבותנו בממצאים מבוססים אלה ובמסקנה אשר גובשה על בסיסם. יפים לעניין זה דברי כב' הש' בייסקי בע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד(1) 594, 598: "בדרך כלל לא תתערב ערכאת הערעור במימצאים עובדתיים של הערכאה הראשונה ובהערכת מהימנותם של עדים שבאו לפניה, אלא במקרים חריגים וקיצוניים, כגון שהייתה טעות ביישום ההלכה לעובדות המקרה או כשהדברים מופרכים על פניהם... על אחת כמה וכמה תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו, כאשר בית המשפט קמא "לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו - דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין...". (ראו גם: ע"א 2471/05 מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ (לא פורסם, , 8.12.05)). במקרה דנן, בית משפט קמא בחן את הראיות וקבע את ממצאיו על סמך התרשמות ישירה ובלתי אמצעית מהעדים, כולל מתן משקל מלא לעדותה של עדת ראייה אובייקטיבית שנכחה באירוע (הגב' שרית ברמי) כמו גם לראיות ועדויות נוספות, ואין מקום להתערבות ערכאת הערעור בכך, כפי שאין מקום להתערבות ערכאת הערעור בהעדפת עדות אחת על רעותה. לפני סיום אוסיף, כי לאור האמור לעיל ומאחר ומקובלת עלי קביעתו העובדתית של בית משפט קמא לפיה המערערת ישבה במושב הנהג בעת התאונה והיא זו שנהגה ברכב הפוגע בעת התאונה, הרי שהשאלה האם היה קיים שיפוע בכביש בו ארעה התאונה, שעשוי היה להביא להידרדרות הרכב הפוגע, אינה רלוונטית, ולכן לא מצאתי לנכון להתייחס לטענות הצדדים בעניין זה. סוף דבר התוצאה הינה כי אמליץ לחברי להרכב לדחות את הערעור, ולחייב את המערערת לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. הערבות הבנקאית שהפקידה המערערת תמומש ותועבר למשיבה באמצעות בא כוחה, על חשבון ההוצאות שנפסקו. ד"ר ק' ורדי, שופט השופט י' שנלר אב"ד: אני מסכים. י' שנלר, שופט-אב"ד השופטת ר' לבהר שרון: אני מסכימה. ר' לבהר שרון, שופטת הוחלט כאמור עפ"י פסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי.משפט פליליהגשת ראיותמשפט תעבורהפסק דין פלילי כראיה במשפט אזרחיתביעה אזרחית