קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו הריסה מינהלי שהוצא שלא כדין: השופט מ' סובל: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט שמעון פיינברג, סגן נשיא) מיום 13.8.08 בת"א 2237/05, , לפיו נדחתה תביעת פיצויים שהגיש המערער נגד המשיבים בגין הריסת מבנה חד-קומתי בשטח 107 מ"ר בשכונת עין ג'וויזה בירושלים (להלן - המבנה) אותו הקים המערער בלא היתר. שכונת עין ג'וויזה נמצאת בתוך הכפר וולג'ה, שחלקו האחד מצוי בתוך שטח ישראל וחלקו האחר באזור יהודה ושומרון. ההריסה בוצעה על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים (משיבה 1) ביום 13.8.03, מכוחו של צו הריסה מינהלי שניתן ביום 10.5.99 על ידי יו"ר הוועדה. המערער טען בתביעתו כי ההריסה בוצעה שלא כחוק ובחוסר סמכות. בית משפט קמא דחה טענה זו, וקבע כי ההריסה בוצעה כדין. עם זאת, קבע בית המשפט כי הוועדה המחוזית ועורך הדין שייצג אותה בבית המשפט לענינים מקומיים בירושלים הפרו את חובת הזהירות שלהם כלפי המערער, נהגו כלפיו בחוסר הגינות, ובכך התרשלו. קביעה זו לא זיכתה את המערער בסעד הפיצויים אותו תבע, לנוכח קביעתו הנוספת של בית משפט קמא לפיה המערער לא הוכיח קשר סיבתי בין התרשלות המדינה לבין הנזקים הישירים בגינם תבע. המערער טוען כי בית משפט קמא שגה הן בקביעה כי ההריסה בוצעה כדין והן בקביעה בדבר אי-הוכחת קשר סיבתי בין מחדלי המדינה לבין נזקיו. 2. המערער ניסה בתחילה לתקוף את צו ההריסה המינהלי באמצעות בקשה שהגיש לבית המשפט לענינים מקומיים בירושלים ביום 18.5.99. הבקשה נדונה ביום 9.6.99 ונדחתה באותו היום, תוך שנקבע כי מנין 30 הימים לביצוע הצו יחל ביום 13.6.99. המערער הגיש ערעור על החלטת הדחייה לבית המשפט המחוזי, וכן עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק נגד הצו המינהלי. ביום 6.9.99 חזר בו המערער מהערעור בהמלצת בית המשפט המחוזי, וביום 21.9.99 ניתן בבית המשפט הגבוה לצדק, בהסכמת הצדדים, צו ביניים האוסר את הריסת המבנה עד להכרעה בעתירה. ביום 19.11.02 התקיים בבית המשפט העליון דיון בעתירה זו ובעתירות נוספות שהגישו תושבי הכפר וולג'ה נגד צווי הריסה מינהליים שהוצאו כלפי מבנים שהקימו. בפסק דין שניתן בו ביום החליט בית המשפט העליון לדחות את העתירות, והוסיף כי מנין 30 הימים לצורך סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק התכנון והבניה), יחל ביום 1.1.03. בהתאם לכך, רשאית הייתה הוועדה המחוזית לבצע את צו ההריסה המינהלי עד סוף חודש ינואר 2003. הוועדה המחוזית לא ביצעה את ההריסה בתוך תקופה זאת. ביום 20.7.03 הגישה המדינה לבית המשפט לענינים מקומיים "בקשה לקציבת מניין הימים לצו הריסה מנהלי". הבקשה הוגשה באותו תיק שבו נדונה ארבע שנים קודם לכן בקשתו של המערער לביטול הצו. בבקשה נאמר כי עתירתו של המערער לבית המשפט הגבוה לצדק נגד הצו "נדחתה לאחרונה", והתבקשה "קציבת 30 הימים, למניין הצו המנהלי, החל ביום 20/7/2003, ואילך". העתק מהבקשה לא הועבר אל המערער, וגם בית המשפט לא העביר את הבקשה לתגובת המערער. ביום 27.7.03 החליט בית המשפט: "כמבוקש". בהמשך להחלטה זו בוצעה ההריסה ביום 13.8.03. 3. החלטה זו של בית המשפט לענינים מקומיים לא הייתה ההחלטה השיפוטית היחידה המתייחסת למבנה שנמצאה ברשות המדינה בעת ביצוע ההריסה. ביום 2.6.03, פחות מחודשיים לפני מתן ההחלטה, ניתן בבית המשפט לענינים מקומיים גזר דין בהליך פלילי אותו נקטה המדינה נגד המערער ביום 24.6.99 בגין הקמת המבנה והשימוש בו בלא היתר ובגין אי-קיום צו הפסקה מינהלי שציווה על הפסקת הבניה. ביום 29.4.03 התקיימה בהליך זה ישיבת הוכחות, שכבר בתחילתה הוסכם כי האישום בנוגע להפרת צו ההפסקה המינהלי יימחק. בדיון נוסף, שהתקיים ביום 2.6.03, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה כתב האישום יתוקן בשנית כך שהמערער יואשם ויורשע רק בשימוש במבנה בלא היתר, ולא בהקמתו בלא היתר, ובנוסף "גזר הדין לא יכלול רכיב של צו הריסה, תוך שמירת זכותה של המדינה להגיש כנגד המבנים נשוא האישומים בקשות למתן צו הריסה ללא הרשעה על פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה ושמירת הטענות של הנאשמים למקרה ותוגש בקשה כזו". הניסוח בלשון רבים נבע מכך שההסכמה התייחסה גם לשלושה תיקים פליליים נוספים שנדונו באותו מעמד בהתייחס למבנים בלתי חוקיים בוולג'ה. לבקשת הצדדים, קיבלה הסכמה זו תוקף של החלטה. בהמשך הדיון הודה המערער והורשע בעבירת השימוש, ובית המשפט גזר עליו קנס בסך של 18,000 ₪, ציווה עליו לחתום על התחייבות להימנע מעבירה, והוציא נגדו צו איסור שימוש כדלקמן: "אני מצווה על הנאשם לחדול מכל שימוש במבנה נשוא האישום ולאטום את כל פתחיו וזאת החל מיום 1.1.04". עוד נאמר בגזר הדין כי אם המערער יחל בהליכים מתאימים לצורך קבלת היתר בניה למבנה, כי אז "הוא יהיה רשאי להגיש לביהמ"ש בקשה להארכה נוספת של כניסת הצו לתוקף, אולם מובהר לו כי אין ודאות שהבקשה תתקבל והכל תלוי במידת ההתקדמות של הליכי הוצאת ההיתר". 4. המערער טען בבית משפט קמא כי קיבל לראשונה את בקשת המדינה מיום 20.7.03 ואת החלטת בית המשפט לענינים מקומיים מיום 27.7.03 אשר מכוחה בוצעה ההריסה, רק ביום 6.10.03, כחודשיים לאחר ביצוע ההריסה. לטענתו, המדינה ובא-כוחה הטעו במתכוון את בית המשפט לענינים מקומיים במסגרת אותה בקשה, במטרה לזכות שלא כדין בהחלטה שיפוטית המתירה לבצע את ההריסה. המערער ביסס את טענתו על שורה של ליקויים בהם לקתה הבקשה, אותם תלה בכוונת זדון מצד שלוחי המדינה. כך, על אף שפסק הדין של בית המשפט העליון בו נדחתה עתירתו ניתן כבר ביום 19.11.02, שמונה חודשים לפני הגשת הבקשה, נכתב בבקשה כי העתירה נדחתה "לאחרונה"; פסק הדין עצמו לא צורף לבקשה; הבקשה הסתירה את העובדה שבית המשפט העליון התייחס בפסק דינו לנושא מנין 30 הימים לביצוע צו ההריסה וקבע את תחילתם ביום 1.1.03; ממילא הועלמה מבית המשפט לענינים מקומיים העובדה ש-30 הימים שקצב בית המשפט העליון לביצוע הצו חלפו מספר חודשים לפני הגשת הבקשה; הבקשה הסתירה את העובדה ששבועות ספורים לפני הגשתה ניתן בבית המשפט גזר דין לגבי אותו מבנה, לפיו בהסכמה לא ניתן צו הריסה והמדינה הגבילה את עצמה לדרוש את ההריסה רק במסגרת הליך לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה; לא צוין בבקשה כי המערער היה מיוצג בהליכים הקודמים על ידי עורך דין; לא נשלח העתק מהבקשה ומההחלטה בה למערער או לעורך דינו באופן שמנע ממנו להתנגד לבקשה או לערער עליה. בכך, טען המערער, התרשלו המדינה ושלוחיה כלפיו התרשלות חמורה, והעלימו מבית המשפט עובדות קריטיות, שאם היו מובאות לידיעת בית המשפט לא הייתה מתקבלת ההחלטה כפי שהתקבלה והמבנה היה נותר לעמוד על תילו עד היום. עוד טען המערער כי מתן גזר הדין בהליך הפלילי הפקיע מאליהם את ההליכים הקודמים שננקטו על ידי המדינה לשם הריסת המבנה, ובכל מקרה - לאחר מתן גזר הדין היה אסור על המדינה לפעול על פי צו הריסה שניתן קודם לכן. המערער הוסיף וחלק על תוקפה של קציבת מנין הימים לביצוע הצו על ידי בית המשפט לענינים מקומיים, לאחר שחלפה התקופה שנקבעה לביצוע הצו על ידי בית המשפט העליון והצו פקע. עוולות נוספות אותן ייחס המערער למדינה ולשלוחיה בנסיבות המתוארות הן תרמית, הפרת חובה חקוקה והסגת גבול. 5. בית משפט קמא לא קיבל את טענותיו של המערער בדבר אי-חוקיות ביצוע ההריסה. בית המשפט הסתמך על ההלכה שלפיה צו הריסה מינהלי ניתן להארכה גם לאחר חלוף 30 הימים המיועדים לביצועו. עוד הסתמך בית המשפט על ההלכה המכירה בהפרדה בין הליכים פליליים לבין הליכים מינהליים הננקטים כלפי בניה בלתי חוקית ובאפשרות שתוצאות שני ההליכים יהיו שונות. נקבע כי המדינה לא הפרה את ההסכמה שהושגה במסגרת ההליך הפלילי, שכן באותה הסכמה לא הייתה כל התייחסות לצו הריסה מינהלי אלא רק ויתור של המדינה על הכללת צו הריסה שיפוטי בגזר הדין, תוך שמירת זכותה לבקש צו הריסה ללא הרשעה על פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. לצד האמור, קבע בית משפט קמא כי המדינה ועורך הדין שייצג אותה בבית המשפט לענינים מקומיים נהגו בחוסר הגינות בכך שלא גילו לבית המשפט בבקשה לקציבת מנין הימים את כל העובדות הרלוונטיות בנוגע להליכים שהתנהלו בבית המשפט העליון ובתיק הפלילי, ובכך שלא הביאו לידיעת המערער את דבר הגשת הבקשה. ממילא, ובשים לב לחובת הזהירות המושגית והקונקרטית המוטלת על המדינה כלפי המערער לעת ניהול הליכים מינהליים ופליליים נגדו, הוכרה התרשלות של המדינה. 6. עדיין על מנת שתקום חבות מצד המדינה בגין התרשלותה, נדרש קשר סיבתי בין אותה התרשלות לבין הנזק שנגרם למערער. תביעת המערער נדחתה בשל אי-הוכחת קשר סיבתי זה. בית משפט קמא סבר כי הקשר הסיבתי לא הוכח משום שלמערער לא היה כל סיכוי לזכות בהיתר בניה למבנה גם אלמלא הריסתו. ממילא, גם אילו המדינה הייתה נוהגת בהגינות הנדרשת, ובית המשפט לענינים מקומיים היה נחשף לכל העובדות הרלוונטיות ושומע את המערער לפני מתן ההחלטה, עדיין לא היה למערער כל סיכוי לזכות בביטול צו ההריסה המינהלי אלא לכל היותר בדחיית ביצועו עד למועד אשר בהגיעו היה המבנה נהרס בלאו הכי. למסקנה זו הגיע בית המשפט בשני מישורים. המישור הראשון הנו תכנוני. נקבע כי על רקע המצב התכנוני באזור שבו הוקם המבנה, בו לא קיימת תכנית מפורטת, לא היה למערער כל סיכוי לקבל עבורו היתר בניה אלמלא היה נהרס. המישור השני הוא קנייני. בית משפט קמא סבר כי המערער לא הוכיח את היותו בעל זכות קניינית במקרקעין שעליהם הקים את המבנה, וממילא גם מטעם זה לא היה לו כל סיכוי לקבל היתר בניה, המותנה לפי הדין בקבלת הסכמה של בעל המקרקעין. בית המשפט הוסיף כי הריסת המבנה לא שללה מהמערער קורת גג, שכן הוא בנה את הבית כרווק, בעוד שמחומר הראיות לא עולה כי הוא התגורר אי פעם במבנה, להבדיל מקרובי משפחה אחרים שלו שעברו להתגורר במבנה אך לא הגישו תביעה בגין נזקיהם. 7. המערער אינו משלים עם קביעות אלו, ותוקף אותן בכל אחד מהמישורים הרלוונטיים. בהתייחס לשאלת חוקיות ההריסה, אין המערער חולק על דברי בית משפט קמא כי צו הריסה מינהלי ניתן להארכה גם לאחר תום 30 הימים לביצועו, וכן שנקיטת הליך פלילי אינה מאיינת את תוקפו של צו הריסה מינהלי. עדיין, טוען המערער, החלטת בית המשפט לענינים מקומיים מיום 27.7.03 לא הכשירה את ביצוע ההריסה, משום שבית המשפט לא התבקש ולא החליט להאריך את מנין 30 הימים לביצוע הצו אלא "להורות על קציבת 30 הימים, למניין הצו המנהלי, החל ביום 20/7/2003, ואילך". בהעדר התייחסות בבקשה ובהחלטה לכך שמדובר בהארכת תקופה מקורית לביצוע הצו ובקציבת מועד חדש לביצועו תחת המועד המקורי, אין לפנינו הארכה בת-תוקף, מה גם שלצורך הארכת צו הריסה מינהלי יש להציג בפני בית המשפט תצהיר המפרט את הסיבה לכך שהצו לא בוצע במועד המקורי, דבר שלא נעשה במקרה שלפנינו. כמו כן, מאחר שבית המשפט העליון הוא האחרון שדן בשאלת תוקפו של הצו, ממילא הסמכות להאריך שוב את מועד ביצוע הצו מסורה הייתה בנסיבות המקרה לבית המשפט העליון ולא לבית המשפט לענינים מקומיים. זאת ועוד. לטענת המערער, אף שצו הריסה מינהלי ניתן לביצוע גם לאחר נקיטת הליך פלילי לגבי אותו מבנה, לא ניתן לבצע את הצו מקום בו, כמו במקרה שלפנינו, במסגרת ההליך הפלילי המדינה הגיעה עם בעל המבנה להסדר טיעון בו ויתרה על הריסת המבנה והגבילה את אפשרות ההריסה לבקשה שתוגש על פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. הסדר הטיעון הוא חוזה, ולכן ביצוע ההריסה בניגוד להסדר מהווה הפרת חוזה ומצמיח זכות לפיצויים. בהתייחס לשאלת הקשר הסיבתי בין התרשלות המדינה לבין הנזקים שההריסה הסבה לו, טוען המערער כי אין דבר וחצי דבר בין העדרו של היתר בניה למבנה או העדרו של סיכוי לקבלת היתר בניה מחמת המצב התכנוני, לבין העובדה שאלמלא ההתרשלות הבית לא היה נהרס. כהוכחה לכך מפנה המערער לעובדה שבחלק הישראלי של הכפר וולג'ה מצויים מבנים רבים שלא נהרסו למרות שנבנו בלא היתר. מדובר לא רק במבנים שאין נגדם צו הריסה שיפוטי - כמו המבנה של המערער - אלא אפילו במבנים שבית המשפט ציווה בהליכים פליליים על הריסתם. בהקשר זה מפנה המערער לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"פ (י-ם) 9083/05 , מיום 2.8.06, בו נקבע כי בשל המצב המיוחד של שכונת עין ג'וויזה מבחינה תכנונית, צווי ההריסה השיפוטיים לגבי מבנים בלתי חוקיים שהוקמו בה לא יבוצעו בטרם יחלפו 3 שנים ממועד פסק הדין, וגם בהגיע אותו מועד הצווים לא יבוצעו אלא אם תוגש לכך בקשה על ידי המדינה, ולאחר שבית המשפט לענינים מקומיים ישמע את טענות הצדדים ויתחשב בהתפתחויות התכנוניות שיחולו ובצעדים שבעלי המבנים ינקטו לצורך הכשרתם. המערער טוען כי לענין זה אין כל רלוונטיות לשאלת זכויותיו הקנייניות במבנה, מה עוד שבכתבי הטענות לא הייתה כלל מחלוקת כי המבנה הנו שלו. לדבריו, לא רבצה עליו כל חובה להוכיח כי בית המשפט לענינים מקומיים היה מסרב להאריך את המועד לביצוע הצו המינהלי, אילו היה מתבקש על ידי המדינה לעשות כן. המדינה היא זו שנדרשה להוכיח כי הצו היה מוארך אילו בית המשפט היה נחשף לכל העובדות הרלוונטיות ומאפשר למערער להגיב על בקשת ההארכה. בנטל זה לא עמדה המדינה. מעבר לטענות אלו מפנה המערער להצגה בלתי נכונה של העובדות על ידי המדינה במהלך ההתדיינות בבית משפט קמא. כך, בעוד שבתצהיר העדות הראשית ובחקירה הנגדית של עורך הדין שייצג את הוועדה המחוזית בבית המשפט לענינים מקומיים נטען כי בקשתו לקציבת מנין הימים הוגשה על יסוד שיחת טלפון שקיבל ביום 17.7.03 ממנהל יחידת הפיקוח של הוועדה המחוזית (המשיב 2), ובלא שפסק דינו של בית המשפט הגבוה לצדק הובא בפניו, הרי לאחר ישיבת ההוכחות התברר כי ב"כ הוועדה המחוזית קיבל כבר ביום 23.6.03 ממנהל יחידת הפיקוח את פסק הדין האמור, בצירוף מכתב לוואי הנושא תאריך מאוחר ובלתי נכון של יום 29.7.03. המערער טוען כי תאריך המכתב זויף בכוונה ליצור את הרושם המטעה שב"כ הוועדה המחוזית לא היה מודע לפסק הדין של בית המשפט הגבוה לצדק עד שלא ניתנה החלטת בית המשפט לענינים מקומיים מיום 27.7.03 בדבר קציבת מנין הימים כמבוקש. 8. המשיבים דוחים את טענות המערער. המשיבים מודים בתקלות שנפלו בהתנהלות הוועדה המחוזית ונציגיה בכל הנוגע להגשת הבקשה לקציבת מנין הימים לבית המשפט לענינים מקומיים. אלא שלטענתם, תקלות אלה אינן קשורות בקשר סיבתי לנזק שביצוע צו ההריסה המינהלי מסוגל היה להסב למערער, מה גם שבפועל נזק כזה כלל לא התרחש. העדר הקשר הסיבתי נעוץ, לדעת המשיבים, בכך שהמערער הקים מבנה בלתי חוקי בשטח שאין לגביו כל תכנית מתאר מפורטת וממילא אין כל סיכוי לקבל עבורו היתר בניה; המשיך בביצוע הבניה גם לאחר שהומצאו לו לגביה צו הריסה מינהלי וצו הפסקה מינהלי; וכל ניסיונותיו להביא לביטול צו ההריסה המינהלי נדחו על ידי כל הערכאות: בית המשפט לענינים מקומיים, בית המשפט המחוזי בערעור על החלטת בית המשפט לענינים מקומיים, ובית המשפט הגבוה לצדק. הגישה המחמירה של ההלכה הפסוקה כלפי בניה בלתי חוקית, הבאה לידי ביטוי בעידוד השימוש בכלי של צו הריסה למיגור התופעה, לא הייתה מותירה בנסיבות אלה סיכוי להמשך קיומו של המבנה, או לכל הפחות להתרת השימוש בו ולהותרתו פתוח, גם בהתעלם מהמשגים שנפלו במהלכי הוועדה המחוזית במקרה דנן. המשיבים טוענים כי המערער הסתיר בעתירתו לבית המשפט הגבוה לצדק משנת 1999 את קיומו של ההליך הפלילי המקביל שננקט נגדו בגין אותו מבנה, ולאחר מכן, בעת גיבוש הסדר הטיעון בשנת 2003, שב והסתיר מבית המשפט לענינים מקומיים את קיומו של פסק הדין של בית המשפט הגבוה לצדק שניתן קודם לכן ובו אושר ביצוע צו ההריסה המינהלי. לדברי המשיבים, עובדה זו לא הייתה ידועה לב"כ המדינה בעת ההסכמה על הסדר הטיעון, אחרת לא הייתה ניתנת הסכמתו להסדר. מכל מקום, מאחר שהמערער ידע באותה עת על פסק הדין של בית המשפט העליון, והוסיף והסכים לשמירת זכותה של המדינה לבקש צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, אין הוא יכול להיאחז בהסדר הטיעון ולטעון בשמו לחסינות בכל הנוגע להריסת המבנה. סעיף 212 מאפשר הריסת מבנה בלתי חוקי אפילו לאחר זיכוי מי שהואשם בבנייתו בהליך פלילי, לא כל שכן לאחר ביטול האישום בעבירת הבניה בשל קושי בהוכחת היסוד הנפשי, כפי שארע במקרה שלפנינו. מאחר שהמסלול של צו הריסה מינהלי שונה ונפרד מהמסלול של הריסה מכוח צו שיפוטי הניתן בהליך פלילי, שהראשון מכוון כלפי המבנה והשני כלפי האדם שהקים אותו, ומאחר שאלמלא ההליך הפלילי לא היה למערער פתחון פה לטעון נגד ביצוע צו ההריסה המינהלי, אין לאפשר לו להיתלות בהליך הפלילי כנימוק להימנעות מביצוע הצו המינהלי. הוויתור של המדינה על צו הריסה במסגרת ההליך הפלילי הוגבל, לטענתה, לאותו הליך, ואין בו כל ויתור על ביצוע ההריסה מכוח הצו המינהלי. נמצא כי גם אלמלא התרשלות המדינה שגרמה לשלילת זכות הטיעון של המערער לפני מתן ההחלטה מיום 27.7.03, ההחלטה לא הייתה משתנית והניסיון של המערער לקשור בין ההסכמות בהליך הפלילי לבין ביצוע צו ההריסה המינהלי היה נדחה. המשיבים רואים בהחלטת בית המשפט לענינים מקומיים לקצוב את המועד לביצוע צו ההריסה המינהלי, משום הארכה מכללא של מועד הביצוע המסורה לסמכות בית המשפט לפי סעיף 238א(ט) לחוק התכנון והבניה. בנקודה זו מפנים המשיבים להלכה שקבעה כי ההארכה אפשרית גם כאשר היא ניתנת לאחר חלוף המועד המקורי לביצוע הצו. על אחת כמה וכמה, מוסיפים וטוענים המשיבים, שהיה מקום להארכה בנסיבות המקרה, בהן להחלטת בית המשפט לענינים מקומיים קדם פסק דין של בית המשפט הגבוה לצדק בו אושרה חוקיות הצו, באופן שהחלטת בית המשפט לענינים מקומיים אינה אלא יישום פסק דינו של בית המשפט הגבוה לצדק. כפועל יוצא, גם אילו פסק הדין של בית המשפט הגבוה לצדק היה מצורף לבקשת המדינה לקציבת המועד, התוצאה לא הייתה משתנה והמערער היה נכשל בניסיון לשכנע את בית המשפט לענינים מקומיים שלא להאריך את המועד לביצוע הצו בשל האיחור בהגשת הבקשה. המשיבים מאמצים את קביעתו של בית משפט קמא לפיה המערער לא הוכיח את זכויותיו הקנייניות בקרקע שעליה הוקם המבנה. לפיכך יש לדעתם לראותו כפולש למקרקעי הזולת, ולהסתפק בכך כדי לראותו כמי שלא יכול היה להכשיר את הבניה, באופן המונע ממנו לטעון לנזק שגרמה לו ההריסה. בנוסף, המערער מחזיק בתעודת זהות של האזור ואינו רשאי לשהות בישראל, שבשטחה הוקם המבנה. 9. לאחר בחינת טענות הצדדים ונסיבות המקרה, דעתי היא שקביעת בית משפט קמא בדבר התרשלות המדינה - קביעה שבדין יסודה ושאף המדינה לא חלקה בפנינו על צדקתה - מובילה בהכרח למסקנה בדבר חבותה של המדינה ברשלנות לנוכח קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין נזקיו של המערער. לצורך הדיון, ובלי לקבוע מסמרות בדבר, נוכל להניח כי המשמעות של החלטת בית המשפט לענינים מקומיים מיום 27.7.03 להיעתר לבקשת המדינה "להורות על קציבת 30 הימים, למניין הצו המנהלי, החל ביום 20/7/2003, ואילך", הייתה הארכת תקופת 30 הימים לביצוע הצו בהתאם לסמכות בית המשפט בסעיף 238א(ט) לחוק התכנון והבניה. הנחת בית משפט קמא הנה שהארכה זו הייתה ניתנת למדינה בשלב כזה או אחר, גם אלמלא שורת מחדליה באופן הצגת הבקשה לקציבת מנין הימים, באשר למערער לא היה כל סיכוי לקבל היתר בניה למבנה. הנחה זאת אינה יכולה לעמוד. 10. מבין האמצעים לסילוקה של בניה בלתי חוקית, צו הריסה מינהלי הנו האמצעי הדרסטי ביותר. הוצאתו מסורה בידיה של רשות מינהלית (יו"ר הוועדה המקומית או המחוזית לתכנון ולבניה) להבדיל מרשות שיפוטית המוציאה צווי הריסה אחרים; לא קודם לו הליך של שמיעת טענות מצד בעל המבנה; והיכולת לתקוף אותו מוגבלת לעילות פרטניות וצרות המפורטות בסעיף 238א(ח) לחוק. חרף נקודות התורפה האמורות, ראה המחוקק לנכון בשנת תשמ"א-1980 הכרח בל-יגונה להוסיף אמצעי דרסטי זה לקשת אמצעי האכיפה, באשר בלעדיו המלחמה בתופעת הבניה הבלתי חוקית נתגלתה רופסת וחסרת אפקטיביות במצבים הולכים ומתרבים: "אותה עת נתברר כי בניה בלתי חוקית פשתה כנגע ברחבי הארץ. כדי שניתן יהיה להילחם בנגע זה ביעילות העניק המחוקק את הסמכות הקיצונית של הריסת בנין - סמכות שחוק התכנון והבניה בנוסח המקורי לא העניק אלא לבית המשפט - ליושב ראש הועדה המקומית לתכנון ובניה. אכן, עדיין נזהר המחוקק והגביל את הסמכות בתנאים, קבע לה סייגים, והכפיף אותה לביקורת שיפוטית, כדי שלא תופעל בטעות או בשרירות" (רע"פ 5635/93 הוועדה המקומית לתכנון נ' עורקבי, פ"ד מח(2) 397, 403). אחד מאותם סייגים מגביל את השימוש בצו הריסה מינהלי לבניה בלתי חוקית "טריה", רוצה לומר, בניה שטרם הספיקה להכות שורשים ועדיין לא יצרה עובדות מוגמרות בשטח. כפי שנאמר לדוגמה ברע"פ 1782/03 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה משגב נ' סועאד, פ"ד נט(3) 652, 665: "צו הריסה מינהלי נועד אפוא לשמש אמצעי יעיל ומהיר למיגורה של בנייה בלתי חוקית, או למצער לצמצום ממדיה כאשר היא בשלביה הראשוניים. ייחודו של אמצעי זה בכוח שהוא נותן בידי בעל הסמכות להרוס מצב חדש שנוצר בקניינו הפרטי של אדם ולשנותו בלא מעורבות בית-משפט. צעד זה, מעין 'עשיית דין עצמית' של הרשות המוסמכת בקניינו של אדם, הוא הסדר יוצא דופן וייחודי בשיטה שבה מרבית הסמכויות והפעולות שניתן לבצען לצורך החזרת מצב לקדמותו מחייבות מעורבות ואישור ערכאה שיפוטית... אופיו המיוחד של צו ההריסה המינהלי וייחודו בנוגע לאמצעי אכיפה מקובלים הובילו לתיחומו ולהתנאתו בסייגים קשים... חריגותו של אמצעי ההריסה המינהלי, כמעין עשיית דין עצמית של בעל הסמכות, מסבירה את הגבלתו וצמצומו של הצו אך לבנייה חריגה חדשה, 'טרייה', אשר טרם נסתיימה, או שנסתיימה לא יותר מ-60 ימים לפני יום הגשת תצהיר המהנדס, וכי הבניין אינו מאוכלס או מאוכלס לתקופה שאינה עולה על שלושים ימים. כמו כן ביצועו של צו ההריסה מוגבל לפרק זמן קצר ביותר". תכלית מיוחדת זו של צו ההריסה המינהלי, מחד גיסא, ועוצמת הפגיעה יוצאת הדופן של הצו בקנין הפרטי, מאידך גיסא, מחייבות להגביל את השימוש בו לאותם מצבים המגשימים באמת את ייעודו להוות "תגובה על-אתר, תגובת-בזק, על מעשה של הפרת החוק בתחום הבנייה" (רע"פ 5584/03 פינטו נ' עיריית חיפה, פ"ד נט(3) 577, 588). כך, "שהרי נקודת המוצא הראשונית של המחוקק הייתה, כי אין הורסים אלא על-פי צו הריסה שיפוטי. הסמכות המינהלית ניתוספה כדי לאפשר תגובה על אתר וכדי למנוע קביעת עובדות בהסתמך על כך שההליכים המשפטיים הרגילים דורשים, לא אחת, זמן לא מועט, וכי גם קיימות דרכים, שאין תמיד אפשרות מעשית לחסמן, כדי למשוך הליכים באופן מלאכותי" (ר"ע 273/86 פרץ נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד מ(2) 445 ,447-448). 11. אחד מביטויה של הגבלה זאת מצוי בסעיף 238א(ט) לחוק התכנון והבניה, התוחם את התקופה בה ניתן לבצע צו הריסה מינהלי: "... לא יבוצע צו הריסה מינהלי אם חלפו שלושים ימים מיום הגשת התצהיר כאמור בסעיף קטן (א) או מיום מתן ההחלטה של בית המשפט הדוחה את הבקשה לביטול הצו, אם ניתנה החלטה כאמור, הכל לפי המאוחר. ורשאי בית המשפט להאריך את תקופת 30 הימים, אם ראה כי מן הנכון לעשות כן". הכלל הנו אפוא כי צו הריסה מינהלי, בהיותו אמצעי תגובה מיידי כלפי בניה בלתי חוקית, אינו ניתן לביצוע אלא בתוך תקופה של 30 ימים מיום הגשת תצהירו של מהנדס הוועדה ליו"ר הוועדה, או - במקרה בו הוגשה לבית המשפט בקשה לביטול הצו - תוך 30 ימים מיום החלטת בית המשפט הדוחה את הבקשה. "תכליתה של הוראה זו, המגבילה את תוקפו של צו ההריסה המנהלי לתקופה קצובה של 30 ימים, נגזרת מהתכלית הכללית שלשמה התיר המחוקק לרשות המנהלית לעשות שימוש בצווי הריסה מסוג זה, ולא הסתפק באפשרות להורות על צווי הריסה שיפוטיים" (רע"פ 6637/06 סלים נ' מדינת ישראל, , החלטה מיום 17.8.06). הסמכות שהופקדה בידי בית המשפט בסיפא של סעיף 238א(ט) להאריך תקופה קצובה זו, הנה חריג לכלל. בהתאם לכך צריכה להיות ההתייחסות אליה כאל כל חריג, שהפעלתו שמורה לנסיבות מיוחדות, ושחובת השכנוע בדבר התקיימות אותן נסיבות מוטלת על הצד שמבקש להפעילו, היינו על ועדת התכנון שיושב הראש שלה הוציא את הצו. כך סבר היועץ המשפטי לממשלה בחוות-דעת שהגיש לבית המשפט העליון ברע"פ 710/02 דדו נ' ראש עיריית חיפה (החלטה מיום 2.6.02), בה ציין כי לדעתו "יש לנהוג בזהירות רבה בהארכת תוקפו של צו הריסה מינהלי, ואין מקום להיענות לבקשות מסוג זה על דרך שגרה". כך גם פסק בית המשפט העליון, באומרו כי "ככלל אין להיענות לבקשה להאריך מועד לביצוע צו הריסה, אולם בבוא בית המשפט לבחון אם להיעתר לבקשה מסוג זה, עליו לשקול את פעולותיו של המשיב לקיום הצו, ואם סיבת אי-הביצוע מקורה במחדל או בנסיבות שאינן בשליטתו" (רע"פ 709/09 דוויק נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, , החלטה מיום 12.2.09). עמד על כך גם בית משפט זה בע"פ (מחוזי י-ם) 2373/00 עטון נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (פסק דין מיום 20.11.00): "לשם הארכת המועד נדרשת 'סיבה בעלת משקל'. בסיבה רגילה ושגרתית - לא סגי", ולפיכך "כל אימת שמוכחת תקלה סבירה בעטיים של גורמים חיצוניים (דוגמת המשטרה), שסדרי העדיפות שלהם אינם מוכתבים בהכרח מהמועדים הנקובים בחוק התכנון והבניה, ניתן להתחשב בדבר, עד לגבולות מסוימים". הווי אומר: להבדיל מבקשה המוגשת על ידי בעליו של מבנה לא חוקי לדחיית הביצוע של צו הריסה מינהלי שהוצא נגדו, אותה ניתן לדחות בשל טעמים תכנוניים בדבר מידת הפגיעה של הבניה בערכי החוק המוגנים ובדבר סיכויי הכשרת הבניה, אין הטעמים הללו מספיקים לקבלת בקשה של יו"ר ועדת תכנון להארכת התקופה לביצוע הצו המינהלי מעבר ל-30 הימים שנקצבו לשם כך בחוק. קבלת בקשה כזאת מצריכה, בנוסף לשיקולים הנוגעים למידת החומרה של הפרת החוק בהקמת המבנה או אף בלעדיהם, הצגת הצדקה לאיחור של ועדת התכנון בביצוע ההריסה בתוך המועד שעמד לרשותה על פי החוק. זוהי ההלכה הפסוקה בסוגיה הנדונה. אמנם המשיבים מציגים את ההלכה באופן שונה, בהסתמך על מה שנפסק בע"פ (מחוזי חיפה) 1180/00 דדו נ' ראש עיריית חיפה (פסק דין מיום 19.12.01). באותה פרשה החליט בית המשפט המחוזי להאריך את תקופת 30 הימים לביצוע צו הריסה מינהלי חרף העובדה שהחמצת המועד נבעה מתקלה בעבודתה של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, וזאת על בסיס איזון שבית המשפט ערך בין האינטרס הציבורי שבאכיפת דיני התכנון והבניה ובסילוקה של בניה בלתי חוקית בהיקף ניכר לבין הפגיעה באינטרס הפרטי של מבצע הבניה כתוצאה מהתרשלות הוועדה המקומית באי-ביצוע ההריסה במועד המקורי. אולם הניסיון לבסס על פסק דין זה את הכלל המשפטי לו טוענים המשיבים בנוגע לתוכנה של סמכות ההארכה לפי סעיף 238א(ט) לחוק, אינו יכול להתקבל. כאמור, בית המשפט העליון קבע באופן מפורש (בפרשת דוויק) כי היענות לבקשת יו"ר ועדת התכנון להארכת מועד לביצוע צו הריסה מינהלי הנה בגדר חריג לכלל, שהשאלה הצריכה לגביו הנה האם חדלונם של נציגי הוועדה הוא זה שגרם לאי-ביצוע הצו במועד. גם היועץ המשפטי לממשלה סבור כי הארכת מועד כאמור הנה מהלך יוצא דופן שיש לנקוט לגביו זהירות רבה. אכן, כאשר בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור על פסק דינו הנזכר של בית המשפט המחוזי בחיפה בפרשת דדו (רע"פ 710/02 דדו נ' ראש עיריית חיפה, , החלטה מיום 2.6.02), הדבר לא נעשה אלא לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה (שלא היה צד בערכאות הקודמות) צורף על ידי בית המשפט העליון כמשיב לבקשה (החלטה מיום 4.4.02); היועץ המשפטי הציג בפני בית המשפט העליון את חוות דעתו הנזכרת בדבר הגבלת ההארכה לנסיבות לא שגרתיות; ובית המשפט העליון לא קבע כי הנמקת בית המשפט המחוזי תואמת את ההלכה הכללית אלא סירב להתיר לערער עליה בגלגול שלישי מהטעם שלא נמצא לו כי תוצאת ההחלטה גרמה עיוות דין בנסיבות המיוחדות של המקרה בהן, בין היתר, תאריך הביצוע המקורי של צו ההריסה המינהלי נקבע בהסכמת הצדדים ובפועל תקופת העיכוב נוצלה להוספת מבנים נוספים בלא היתר. מכאן ועד להצגת ההלכה כנטען לפנינו על ידי המשיבים, רחוקה הדרך. 12. פסק דינו של בית משפט קמא במקרה דנן אינו עולה בקנה אחד עם ההלכה האמורה בדבר המהות והתנאים של סמכות ההארכה הקבועה בסעיף 238א(ט). פסק הדין מטיל על המערער (בסעיף 18) את החובה להוכיח קיומו של "סיכוי לזכות בביטול צו ההריסה המינהלי" במסגרת הדיון שצריך היה להתקיים, אלמלא התרשלות המדינה, בבקשתה מיום 20.7.03 לקציבת מנין הימים לביצוע הצו. לחובה שכזאת אין מקום בנסיבות המקרה, בשל שני טעמים. ראשית, בקשתה הנזכרת של המדינה כלל לא התיימרה לפתוח, ולא יכולה הייתה לפתוח, דיון בשאלת ביטול הצו. ביטול צו הריסה מינהלי הנו הליך המתבצע בגדרה של בקשה לפי סעיף 238א(ז) לחוק התכנון והבניה. בקשה כזאת מוגשת, כאמור באותו סעיף, על ידי "הרואה עצמו נפגע על ידי צו הריסה מינהלי". המערער אכן הגיש בקשה כזאת ביום 18.5.99, אך בקשתו נדחתה, וכך גם ערעור אותו הגיש על החלטת הדחייה. הבקשה שלא נדונה בהליך ראוי מחמת התרשלות המדינה, הייתה בקשה שהוגשה על ידה לקביעת מועד לביצוע צו ההריסה המינהלי, ולא בקשה של המערער לביטול הצו. ממילא, המערער לא יכול היה ולא צריך היה להוכיח סיכויי זכייה בביטול צו ההריסה המינהלי. שנית, מאחר שהמדינה היא זו שהגישה את הבקשה לקציבת מנין הימים, הרי המדינה היא גם זו שצריכה הייתה להוכיח קיומו של סיכוי מבחינתה לזכות בבקשה אילו היה מתקיים בה דיון במעמד הצדדים ואילו בית המשפט היה נחשף קודם להחלטתו לכל העובדות הרלוונטיות. חובת הוכחה זו של המדינה הנה מוגברת, בשים לב להלכה שהוזכרה, הרואה בהארכת התקופה על פי סעיף 238א(ט) לחוק משום חריג לכלל, שאין לעשות בו שימוש כדבר שבשגרה. עצם הדרישה מהמערער להוכיח את סיכוייו להדוף את בקשת המדינה לקציבת מנין הימים, כתנאי להצלחת תביעתו, הופכת למעשה את החריג שבסעיף 238א(ט) לשגרה ואת השגרה לחריג. 13. זאת ועוד: גם אילו חובת הוכחה כאמור הייתה מוטלת על המערער, היה מקום לראותו כמי שעמד בה. למערער היה סיכוי טוב לשכנע את בית המשפט לענינים מקומיים כי יש לדחות את בקשת המדינה לקציבת מנין הימים, אלמלא נשללה ממנו הזכות הבסיסית להשמיע בפני בית המשפט את טענותיו לפני מתן ההחלטה (לחשיבות זכות הטיעון של בעל מבנה שמוגשת לגביו בקשה להארכת התקופה לביצוע צו הריסה מינהלי לפי סעיף 238א(ט) לחוק, ראו רע"פ 4105/07 אלעוברה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמלה, , החלטה מיום 14.5.07). בית משפט קמא הניח כי המערער היה יוצא מדיון כזה כשידו על התחתונה, על יסוד הממצא שקבע בדבר העדר כל סיכוי לקבל ביום מן הימים היתר בניה למבנה, בין בשל המצב התכנוני השורר במקום ובין בשל הנתונים הנוגעים להוכחת זהות בעל הקרקע. אולם, כפי שראינו, העדרו של סיכוי לקבלת היתר בניה למבנה בלתי חוקי שלגביו הוצא צו הריסה מינהלי, אינו נימוק מספיק להארכת תקופת 30 הימים לביצוע הצו על פי סעיף 238א(ט). נימוק זה עשוי להספיק לדחיית בקשה להארכת מועד לביצוע צו הריסה שיפוטי שניתן בגדרי גזר דין בהליך פלילי בהתאם לסעיף 207 לחוק התכנון והבניה (רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "אונו", פ"ד נו(3) 49, 59). בדומה לכך, יש בנימוק כזה להצדיק דחיית בקשה לביטול או להתליית תוקפו של צו הריסה מינהלי מכוח סעיף 238א(ז) לחוק (רע"פ 1288/04 נימר נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד נח(4) 385, 388). אין הוא מספיק לקבלת בקשה להארכת תקופת ביצועו של צו הריסה מינהלי מעבר ל-30 הימים המקוריים. הארכה כזו, המותחת את הצו המינהלי מעבר לייעודו המקורי לטפל בבניה לא חוקית שהתבצעה זה מקרוב, אינה ניתנת רק בשל שיקולים הנוגעים להעדר חוקיות הבניה. כתנאי למתן הארכה יש להצביע על כך שאי-ביצוע הצו בתקופת 30 הימים המקוריים לא נבע ממחדל של רשות התכנון אלא מנסיבות שאינן בשליטתה. לא זו בלבד שהמדינה לא הוכיחה כדבר הזה, אלא הוכח במשפט ההיפך, לאמור: שאי-ביצוע צו ההריסה המינהלי בתקופה שקצב לכך בית המשפט הגבוה לצדק (30 ימים מיום 1.1.03) נבע מהתרשלות של המדינה ומנסיבות שהיו כולן בשליטתה. המדינה טענה בפני בית משפט קמא כי מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, שייצגה אותה בעתירתו של המערער לבית המשפט העליון, לא דיווחה ליחידת הפיקוח של הוועדה המחוזית על פסק הדין שניתן בעתירה ביום 19.11.02, וזאת "ככל הנראה בשל תקלה משרדית" (סעיף 20 לסיכומי המשיבים בבית משפט קמא; ראו גם סעיף 191 לסיכומים, ועדותו של מנהל יחידת הפיקוח בעמ' 56 לפרוטוקול). עוד נטען על ידי המדינה כי רק ביום 17.6.03, בעקבות פניה יזומה של מנהל יחידת הפיקוח למחלקת הבג"צים, הועבר אל יחידת הפיקוח הדיווח על מתן פסק הדין (שם, סעיף 22). הוועדה המחוזית הנה "זרוע של המדינה" ו"היא אינה גוף משפטי נפרד ועצמאי" (ר"ע 6/87 מדינת ישראל נ' מנשה ח. אלישר, , החלטה מיום 11.2.87). לפיכך, התקלה המשרדית הנטענת, שהנה תקלה פנימית בתוך מנגנוני המדינה, ושהמדינה נמנעה מלהביא כל עדות או ראיה לגבי מהותה וסיבתה, אינה יכולה להיחשב לתקלה של גורם חיצוני אלא לתקלה שהייתה בשליטת המדינה, ושככזו מונעת מתן ארכה לביצוע הצו. יתר על כן, גם לאחר שיחידת הפיקוח של הוועדה המחוזית קיבלה ביום 17.6.03 את הדיווח על פסק דינו של בית המשפט הגבוה לצדק, חלה השתהות של ממש בפניית המדינה לבית המשפט לענינים מקומיים בבקשה לקציבת התקופה לביצוע הצו, שנעשתה רק ביום 20.7.03, בחלוף למעלה מ-30 ימים מהמועד בו פסק הדין התקבל ביחידת הפיקוח. כל זאת בשעה שסעיף 238א(ט) מחייב את הוועדה המחוזית לבצע את ההריסה תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין (בג"ץ 305/84 אבולעפיה נ' ראש עיריית תל אביב יפו, פ"ד לח(2) 751, 752). רוצה לומר: החמצת המועד לביצוע ההריסה הייתה תולדה של מחדל פנימי גם אלמלא הזהות בין המדינה לבין הוועדה המחוזית, שהרי הוועדה המחוזית עצמה ישבה בחוסר מעש בנדון למעלה מ-30 ימים מאז שנודע לה על פסק הדין שדחה את עתירת המערער. 14. במצב הדברים המתואר אין המדינה יכולה להסתתר מאחורי החלטתו של בית המשפט לענינים מקומיים שהתיר לה לבצע את צו ההריסה המינהלי תוך 30 ימים החל מיום 20.7.03, ולטעון בשם החלטה זו כי ההריסה בוצעה כדין. בית המשפט לענינים מקומיים נתן את החלטתו האמורה על בסיס שורה של הנחות שגויות, שלכולן הייתה אחראית המדינה בשל האופן המטעה והרשלני בו ניסחה את בקשתה מיום 20.7.03. אם כל חטאת באמירה המופיעה בסעיף 1 לבקשה, לפיה העתירה בבית המשפט הגבוה לצדק "נדחתה לאחרונה" בעוד העתירה נדחתה שמונה חודשים קודם לכן; בהימנעות מלצרף לבקשה את פסק הדין של בית המשפט לגבוה לצדק; ובאי-אזכור העובדה שבאותו פסק דין כבר ניתנה הוראה על תחילת מנין 30 הימים לביצוע הצו ביום 1.1.03, תקופה שלא נוצלה על ידי המדינה לביצוע ההריסה. לאף לא אחד ממחדלים חמורים אלה קיים תירוץ, שהרי כיום ברור (לאחר שהניסיון של המדינה לטעון אחרת קרס) כי הבקשה הוגשה בשעה שבידי ב"כ המדינה כבר נמצא, מאז יום 23.6.03, פסק דינו של בית המשפט הגבוה לצדק. השילוב בין המחדלים הללו יצר בעליל את הרושם כי ה"קציבה" שהתבקשה מבית המשפט לענינים מקומיים, לא הייתה אלא דבר טכני שכל כולו יישום החלטת בית המשפט העליון לדחות את העתירה. רוצה לומר: מאחר שבית המשפט העליון דחה את העתירה סמוך לפני הגשת הבקשה ("לאחרונה"), ומאחר שסעיף 238א(ט) לחוק התכנון והבניה מאפשר לבצע את הצו תוך 30 ימים ממועד החלטתו של בית המשפט לדחות בקשה לביטול הצו, הרי בשים לב לכך שהסעד שהתבקש בעתירה היה ביטול הצו, יש צורך במתן הוראה משלימה לגבי יישום סעיף 238א(ט) על ידי בית המשפט לענינים מקומיים, שהוא - לפי האמור בסעיף 203(א) לחוק - בית המשפט המוסמך לפי סעיף 238א. במציאות, כאמור, לא דובים ולא יער. טיבה האמיתי של בקשת המדינה לא היה אלא הארכה נוספת של המועד לביצוע הצו, מעבר ל-30 הימים שקצב בית המשפט הגבוה לצדק בפסק דינו, והכול בחלוף קרוב לחצי שנה מאז תום תקופה זו (שהסתיימה בסוף חודש ינואר 2003). לא זו בלבד שעובדות חשובות אלו נעדרו כליל מהבקשה, אלא אין בבקשה שמץ של הסבר להשתהות הרבה של הוועדה המחוזית - הן בביצוע ההריסה במועד שקבע בית המשפט העליון והן בהגשת בקשת הארכה לנוכח חלוף אותו מועד - שלא לדבר על תצהיר לאימות ההסבר (אותו ידעה הוועדה המחוזית להגיש במקרים אחרים, דוגמת ת/3). כמובן שכל ההנחות המוטעות הללו היו מופרכות אילו המערער היה מקבל דיווח על הגשת הבקשה לבית המשפט לענינים מקומיים. סביר להניח כי במקרה כזה המערער - שחודש וחצי בלבד קודם לכן הגיע להסדר טיעון בהליך הפלילי על מתן גזר דין שאינו כולל צו הריסה - היה ממהר להתנגד לבקשה, ובכל מקרה היה עוקב אחר גורלה ותוקף החלטה שנעתרה לה בלא תגובתו, בין בערעור ובין בבקשה לביטול ההחלטה. גם הזכות הבסיסית הזו של המערער, לקבל דיווח על הגשת בקשה כה הרת גורל מבחינתו, נשללה ממנו בשל התרשלות המדינה. המדינה לא טרחה להעביר אל המערער או אל בא-כוחו העתק מהבקשה, ואף לא ציינה בבקשה שם כלשהו של עורך דין שייצג את המערער באחד מההליכים הקודמים, ובכך יצרה את הרושם המוטעה כי המערער אינו מיוצג. זאת בשעה שהמערער היה מיוצג בכל אחד מההליכים שקדמו לבקשה מיום 20.7.03: הן בבקשה לבית המשפט לענינים מקומיים לביטול צו ההריסה המינהלי; הן בערעור לבית המשפט המחוזי; הן בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק; והן בהליך הפלילי. בקשר לכך יצוין כי אותו עורך דין שהגיש בשם המדינה את הבקשה מיום 20.7.03 ייצג אותה בהליך הפלילי מול המערער, שדיון בו התקיים כחודש וחצי בלבד קודם להגשת הבקשה. ברישומי המשרד של ב"כ המדינה הופיע קישור בין ההליך הפלילי לבין ההליך הנוגע לצו ההריסה המינהלי (ת/22 ועדות ב"כ המדינה בעמ' 35 שו' 14-16 לפרוטוקול), דבר שלא מנע את הצגתו של המערער בבקשה כחסר ייצוג. יתר על כן, בכותרת הבקשה צוין מספר ההליך משנת 1999 בו נדונה בקשת המערער לביטול צו ההריסה המינהלי (ב"ש 2985/99), ולצדו: "בפני כב' השופט מ' סובל", היינו בפני הח"מ, שלא דן בבקשה לביטול צו ההריסה המינהלי אלא בהליך הפלילי נגד המערער (בפועל הבקשה מיום 20.7.03 לקציבת מנין הימים הובאה בפני שופט אחר של בית המשפט לענינים מקומיים, והוא זה שנתן את ההחלטה מיום 27.7.03). הכלאה זו בין ההליך המינהלי לבין המותב שדן בהליך הפלילי מלמדת שוב כי ב"כ המדינה היה ער, שעה שהגיש את הבקשה לקציבת מנין הימים, לכך שמדובר בבקשה נגד אותו אדם שנשפט בהליך הפלילי. בנסיבות אלה, החובה ליידע אדם זה על הגשת הבקשה לקציבת מנין הימים, שלא לדבר על ההחלטה שניתנה בה המתירה את ביצוע ההריסה, הנה כה בסיסית, שקשה להלום כיצד לא ראו נציגי המדינה למלא אחריה לפני הופעתם בבוקרו של יום 13.8.03 ליד הבית עם כלי ההריסה, בהפתעה גמורה, ללא מתן אפשרות כלשהי למערער לנסות ולשנות את ההחלטה או לעכב את ביצועה. זכות הטיעון וזכות הערעור, שחשיבותן ורוממותן נישאות חדשים לבקרים בפי כל ואף מקבלות משנה תוקף שעה שמדובר בהריסת בית שהנה פעולה בלתי הפיכה ופוגענית באופן מיוחד, נדמו במקרה שלפנינו כלא היו ונרמסו עד דק. נזכיר: הייתה זו אותה מדינה שרק כחודשיים וחצי קודם לאותו יום הגיעה עם המערער להסכם בבית המשפט לענינים מקומיים - הסכם שקיבל תוקף של החלטה - לפיו נשמרה זכותה להגיש נגד המבנה בקשה לצו הריסה ללא הרשעה על פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, תוך שמירת טענות המערער למקרה ותוגש בקשה כזו. נניח שהמדינה צודקת בטענתה כי הסכמה זו לא חסמה את דרכה לפעול במקביל בהליך של צו הריסה מינהלי. ההכרעה בטענה זו אינה נחוצה להכרעה בערעור שלפנינו ולפיכך לא ראיתי צורך להיזקק לסוגיה. עדיין ברי כי ההסכמה הגבירה וחיזקה את חובתה של המדינה - חובה המובנת מאליה גם בלאו הכי - ליידע את המערער על הליך הננקט על ידה לשם קבלת ארכה שיפוטית להריסת המבנה לאחר שהוסכם ונקבע בהליך הפלילי כי גזר הדין לא יכלול בתוכו צו הריסה. 15. מי שגרם בהתרשלותו למתן החלטה שיפוטית שגויה, ולאחר מכן אכף את ההחלטה, אחראי בגין נזקי האכיפה, ואין אחריותו נשללת בשל כך שבשעת מעשה נמצאה בידיו החלטה בת תוקף. על כך נאמר בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 144: "האמירה הלאטינית, כי פסק דינו של בית המשפט אינו מסוגל להזיק, מקובלת גם עליי. משמעותה אינה, שנזק, הנגרם מכוח פסק דין, אינו נזק כמשמעותו בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. משמעותה היא, כי מי שמבצע פסק דין, כל עוד לא בוטל זה למפרע, פועל מכוח סמכות כדין, והוא נהנה איפוא מחסינות בפני תביעה. אך אין לאמירה זו ולא כלום עם האפשרות לתבוע בגין מעשה נזיקין שבעצם השגתו של פסק הדין. על כן, אין אמירה זו שוללת תביעת נזיקין בנגישה... בדומה, אין בכוחה לשלול תביעת נזיקין ברשלנות, במקום שזו מוכרת". אחריות כפולה ומכופלת מוטלת במסגרת דיני הנזיקין על מי שלא הקפיד לגלות לבית המשפט את כל הנתונים הנדרשים, לעת קבלת החלטה במעמד צד אחד בלא שניתנה לצד השני הזדמנות להציג את עמדתו בפני בית המשפט. כך למשל צו עיקול זמני: "צו עיקול זמני, שככלל ניתן במעמד צד אחד, הוא אמצעי רב עוצמה. בידי בית המשפט שמלפניו מתבקש הצו אין כלים לבחון את אמינות הנתונים העובדתיים שעליהם סומך התובע את בקשתו, ואם התובע עושה שימוש בלתי ראוי בהליך הבקשה (ברשלנות או במזיד) עלול העיקול לפגוע בקניינו של הנתבע שלא כדין או מעבר למידה הדרושה. מכאן מתחייב הצורך למתן את העוצמה שבידי התובע ולצמצם על ידי כך את סיכון הפגיעה הבלתי מוצדקת בקניינו של הנתבע. צורך זה מהווה שיקול התומך בהחלתה של חובת זהירות מושגית על מבקש עיקול זמני כלפי הנתבע, שלא יינזק מן העיקול יותר מן המתחייב להשגת מטרת העיקול. זאת ועוד, בקשה למתן צו עיקול מהווה 'פעולה משפטית', כמשמעה בסעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, שעל מבצעה חלה חובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב... החובה המוטלת על מבקש עיקול זמני היא לפעול בסבירות במסגרת מטרת העיקול... מוטל עליו לנהוג בתום לב ולהביא בפני בית המשפט העומד לדון בבקשתו במעמד צד אחד, את מלוא המידע הדרוש להכרעה בבקשה, ככל שמידע זה מצוי בידו, או שיש ביכולתו להשיגו בנקיטת אמצעים סבירים" (רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, פ"ד נד(5) 638, 657-658). הוא הדין בצו הריסה מינהלי. צו זה הנו אחד מן האמצעים מרחיקי הלכת ביותר מבחינת אפשרות הפגיעה בקניינו של אדם באמצעות החלטה מינהלית ושלא במסגרת הליך שיפוטי רגיל בו ניתנת לנפגע ההזדמנות להשמיע את טענותיו בבית המשפט. לפיכך מוטלת על הרשות המינהלית שמוציאה את הצו ומבצעת אותו, חובת זהירות מיוחדת להקפיד על מילוי כל הוראות החוק קלה כחמורה. ביטוי לא שגרתי לעוצמת חובתה זו של הרשות המינהלית ניתן בסעיף 238א(יג) לחוק התכנון הבניה. סעיף זה מקים זכות לפיצוי מלא מהרשות בגין נזק שנגרם עקב הוצאת או ביצוע צו הריסה מינהלי על ידה שלא לפי הוראות החוק, בלא הפחתה של אשם תורם על אף אי-החוקיות של הבניה (ראו ע"א (מחוזי ירושלים) 11156/07 סוויטי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים, , פסק דין מיום 25.12.07). חובת זהירות מוגברת זו רובצת על הרשות המינהלית לא רק לעת עיסוקה בהוצאת ובביצוע הצו המינהלי. היא ממשיכה ללוות את הרשות המינהלית גם כשזו ניצבת בפני בית המשפט בהליך הנוגע לצו המינהלי שהוציאה, בין בקשה של בעל הבנין לביטול הצו או לעיכוב ביצועו, ובין בקשה של הרשות להארכת התקופה לביצוע הצו. כחלק מחובה זו מוטל על הרשות המינהלית לנקוט בכל האמצעים שברשותה על מנת שבעל הבנין יקבל דיווח מבעוד מועד, הן על הגשת הבקשה להארכת התקופה והן על החלטת בית המשפט בבקשה. אם, למרות נקיטת אמצעים אלה, בעל הבנין לא אותר או לא הופיע לדיון בבית המשפט, על הרשות המינהלית להיזהר היטב שהתמונה העובדתית המוצגת על ידה בפני בית המשפט, בלא יכולת של בעל הבנין להגיב עליה, תהיה מדויקת. 16. באף לא אחת מחובות אלה עמדה הוועדה המחוזית במקרה שלפנינו. הוועדה המחוזית לא המציאה למערער עותק מבקשתה לקציבת מנין הימים ולא הודיעה לו על הגשת הבקשה, למרות שידעה כי הוא מיוצג על ידי עורך דין. לאחר שניתנה ההחלטה שקיבלה את הבקשה, לא דיווחה הוועדה המחוזית גם עליה למערער או לבא-כוחו, ואף לא הדביקה את ההחלטה על המבנה כפי שעשתה לעת הוצאת צו ההריסה המינהלי. הוועדה המחוזית אפילו לא טרחה לציין בבקשה את שמו של עורך הדין כדי שמזכירות בית המשפט תוכל לשלוח אליו את הבקשה ואת ההחלטה. בה בעת, ותוך כדי שהדיון בבקשה מתנהל מאחורי גבו של המערער, מסרה הוועדה המחוזית לבית המשפט נתונים לא נכונים והסתירה ממנו נתונים חשובים, באופן שהוביל למתן החלטה המנותקת לחלוטין ממצב העובדות האמיתי. כל המעשים והמחדלים הללו של הוועדה המחוזית עולים כדי התרשלות רבתי שגרמה לנזקים הכרוכים בהריסה: ניתן להניח בדרגת הסתברות גבוהה כי אלמלא אותה התרשלות, בית המשפט לענינים מקומיים לא היה נעתר לבקשת הוועדה המחוזית לקציבת מנין הימים אלא היה דוחה אותה בשל אי-הוכחת התקיימות התנאים למתן הארכה לפי סעיף 238א(ט). בכל מקרה, המדינה - שחובת ההוכחה בנקודה זאת מוטלת עליה - לא הוכיחה כי בית המשפט היה מעניק לה את הארכה גם אילו הייתה מוצגת בפניו התמונה העובדתית הנכונה, היינו: שהארכה מתבקשת לאחר שבית המשפט העליון כבר קצב לוועדה המחוזית את מנין 30 הימים, וזו לא ניצלה אותם בשל תקלה משרדית, ואף הגישה את בקשת הארכה בשיהוי ניכר של כמעט חצי שנה מתום התקופה שקצב בית המשפט העליון. בין כך ובין אחרת, המערער הוכיח את הקשר הסיבתי בין התרשלות המדינה לבין נזקי ההריסה. 17. התקיימות שלושת יסודותיה של עוולת הרשלנות: חובת זהירות, הפרת החובה וקשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק - גוררת אחריה חובה של המדינה לפצות את המערער בגין הנזקים שההריסה הסבה לו. אין לקבל את טענת המדינה לפיה הריסה של מבנה בלתי חוקי שאין סיכוי לקבל לגביו היתר בניה מהווה הריסה של נכס ששוויו הכלכלי אפס, וככזו אינה מסוגלת להסב נזק ממוני. טענה כזו נסתרת בעליל בסעיף 238א(יג) לחוק התכנון והבניה, המקנה זכות "למלוא הפיצויים" לא רק כאשר צו הריסה מינהלי בוצע לאחר "שהוצא לבנין היתר כדין" אלא גם כאשר הבנין שנהרס היה חסר היתר וההוצאה או הביצוע של הצו המינהלי נעשו "שלא בהתאם לסעיף זה", רוצה לומר, שלא בהתאם לכל התגים והדקדוקים של סעיף 238א. המבנה של המערער משמש דוגמה טובה להיתכנות מצב בו העדר היתר בניה, ואף העדר סיכוי לקבל היתר בניה, אינם מאיינים את השווי הכלכלי של המבנה. השווי הכלכלי עשוי להתאיין רק אם לאי-החוקיות מתווספת ציפייה בדרגת הסתברות גבוהה להריסת המבנה תוך זמן קצר. ציפייה כזאת לא הייתה קיימת ביחס למבנה של המערער, לא במישור הפלילי, לא במישור המינהלי ולא בכל מישור אחר: במישור הפלילי, חודשיים וחצי בלבד לפני ההריסה ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים לפיה לא יינתן לגבי המבנה צו הריסה שיפוטי במסגרת גזר הדין בעניינו של המערער. במישור המינהלי, חצי שנה לפני ההריסה הסתיימה התקופה שבית המשפט העליון קצב לוועדה המחוזית לשם ביצוע צו ההריסה המינהלי, ובהעדר עילה להארכת התקופה לפי סעיף 238א(ט) לחוק, כמבואר לעיל, הוסר מעל המבנה החל מתום תקופה זו (סוף ינואר 2003) האיום של אכיפת הצו המינהלי. גם האיום של הריסה מכוח צו הניתן ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, לא היה באותה עת בדרגת ממשות המאיינת את השווי הכלכלי של המבנה. צו כזה לא ניתן לתת נגד כל מבנה בלתי חוקי, אפילו לא נגד כל מבנה בלתי חוקי שסיכויי קבלת היתר בניה לגביו אינם נראים באופק. הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 שמורה למצבים בהם המדינה מוכיחה "כי בנסיבות הענין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של 'ענין ציבורי' חשוב" החורג מעצם חוסר החוקיות של הבניה (ע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה כפר-סבא, פ"ד נב(1) 136, 141-142). "לענין סעיף 212 - להבדיל מסעיף 205 לחוק - לא די למדינה להראות כי הבניה היא ללא היתר. עליה להראות 'הצדקה' להריסה" (רע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 151, 155). הצדקה כזאת, בהתאם למובנה הנזכר, לא נטענה ולא הוכחה על ידי המדינה במקרה דנן לגבי המבנה שהקים המערער. אכן, בהיות האזור בו הוקם המבנה אזור לא מתוכנן, כלומר אזור שאינו מיועד על פי תכנית מתאר תקפה לייעוד כלשהו, גם לא לטובת צרכי ציבור, קשה מאד לראות כיצד מתקיים ענין ציבורי חשוב המצדיק באזור זה הריסה ללא הרשעה. לא ייפלא אפוא כי בקשה שהגישה המדינה למתן צו הריסה ללא הרשעה נגד מבנה אחר באותו אזור, לגביו הושג הסדר טיעון זהה לזה של המערער ביום בו הושג הסדר הטיעון עם המערער, נדחתה על ידי בית המשפט לענינים מקומיים מהטעם האמור (ת/14). על כך יש להוסיף כי כוונתה המסתמנת של המדינה היא למקם את גדר ההפרדה כך שהמבנה יימצא מחוץ לגדר במנותק משטח ישראל. הדבר מקטין עוד יותר את סיכויי היתכנותו של ענין ציבורי חשוב בהריסת המבנה ללא הרשעה. 18. טענה נוספת של המדינה בנוגע לגובה הפיצוי אשר אותה אין לקבל, נוגעת לאשמו התורם של המערער. המדינה טוענת כי מאחר שהמערער בנה את המבנה בניגוד לחוק ואף המשיך בבניה לאחר שהוצא נגדו צו הריסה מינהלי ונמסר לו צו הפסקת עבודה מינהלי, הרי אשמו התורם מכריע ומגיע כדי 100 אחוזים. כפי שכבר נאמר, סעיף 238א(יג) לחוק התכנון והבניה קובע כלל של פיצוי מלא במקרה בו צו הריסה מינהלי בוצע שלא כדין, בלא הפחתת אשם תורם בשל אי-חוקיות הבניה. די להשוות בין הוראה זו לבין הוראת סעיף 190(א)(3) לחוק התכנון והבניה, השולל ככלל את הזכות לפיצויי הפקעה בגין "כל מבנה, גידול, עץ או דבר אחר המחובר לקרקע אם הוקמו, ניטעו או חוברו תוך הפרת חוק זה", על מנת להיווכח ביחס המיוחד המוענק בחוק למקרה של ביצוע צו הריסה מינהלי תוך סטייה מהוראות החוק, להבדיל מפגיעות במקרקעין בדרכים אחרות שחומרתן פחותה (ראו גם סעיף 12(ג) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943). אמנם סעיף 238א(יג) אינו חל במישרין במסגרת הדיון שלפנינו, היוצא מנקודת הנחה שצו ההריסה המינהלי בוצע על פי החלטה שיפוטית תקפה. עדיין העיקרון הקבוע בסעיף 238א(יג) מקרין - בדרך של היקש - על הסוגיה המשיקה בה עסקינן, של התרשלות הרשות המינהלית בניהול ההליך שהוביל למתן ההחלטה השיפוטית המאריכה את המועד לביצוע צו ההריסה המינהלי (השוו להיקש בכיוון ההפוך שנעשה בסוגיה של פיצויי הפקעה: ע"א  3015/06 מדינת ישראל נ' פינקלשטיין, , פסק דין מיום 9.12.08, בפסקה 20; ראו גם שם את הערתה של כב' השופטת חיות). יובהר כי ההימנעות מהפחתת אשם תורם אין פירושה התעלמות מהפרת החוק שנלוותה לבניה. כפי שיוסבר להלן, נתון זה מקבל את ביטויו במסגרת קביעת שווי המבנה לצורך הפיצוי, בהיות אי-החוקיות גורם להפחתת השווי. בהפחתה זו די, ואין מקום להפחתה נוספת בגין אשם תורם. מעבר לצורך יצוין כי המדינה לא הוכיחה את טענתה בדבר המשך הבניה לאחר מסירת צו ההפסקה המינהלי למערער. העדות היחידה שנשמעה בנדון מטעם המדינה הייתה עדותו של מנהל יחידת הפיקוח (משיב 2), שלא נכח בעצמו בשטח בעת המסירה הנטענת ולא טען כי מסר בעצמו למערער את הצו, אלא העיד את מה שהעיד על יסוד דו"חות של מפקחי בניה אחרים, באופן המהווה עדות שמיעה בלתי-קבילה (לה התנגד ב"כ המערער בעמ' 6 ו-12 לפרוטוקול). אחיו של המערער לא אישר את חתימת המערער על המסמך המתעד את מסירת צו ההפסקה (עמ' 12 לפרוטוקול), ואילו המדינה לא הביאה לעדות את מפקח הבניה שחתם על מסמך זה. יתירה מכך, המדינה, שהאשימה מלכתחילה את המערער בהפרת צו ההפסקה המינהלי, חזרה בה מאישום זה והוא בוטל. גם בפסק הדין של בית משפט קמא לא נקבע כי המערער המשיך בבניה לאחר שקיבל את צו ההפסקה המינהלי. בכל מקרה, המרב שניתן היה לטעון בנוגע אליו לאשם תורם בהקשר זה - אילו הייתה מוכחת מסירת הצו - הנו הפיצוי בעד הבניה שהוספה לאחר המסירה. עיון בתיאור הבניה המופיעה בצו ההפסקה מיום 27.5.99 (נ/9) מעלה כי כבר בעת הוצאתו הייתה הבניה בשלב גמר, וכללה הרכבת מטבח, קרמיקה במטבח ובשירותים, כלים סניטרים ודלתות. לפי דו"ח פיקוח מיום 31.5.99 (נ/10) כל מה שהוסף לאחר מסירת צו ההפסקה הנו דלת כניסה ממתכת, ברזים ואסלה. רכיבים אלה בטלים בשישים בשווי הכולל של המבנה. אשר לבניה שבוצעה לאחר הוצאת צו ההריסה המינהלי, הרי מבחינת האשם התורם אין הבדל בינה לבין הבניה שבוצעה קודם להוצאת הצו, שגם היא בוצעה בניגוד לחוק. להבדיל מצו הפסקה מינהלי, שבניה לאחר קבלתו מקימה עבירה עצמאית (לפי סעיף 237 לחוק) המתווספת לעבירה של בניה בלא היתר, אין בהוצאת צו הריסה מינהלי כדי להוות מקור עצמאי לאיסור המשך הבניה. כדי שאיסור כזה יצמח נדרשת הוראה מפורשת של בית המשפט במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה המינהלי (כפי שהיה לדוגמה בע"פ 11000/07 פלוני נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה אשדוד, , החלטה מיום 1.1.08). הוראה כזו לא ניתנה בענייננו. מה לנו ראיה טובה מכך שהמדינה עצמה האשימה את המערער רק בהמשך בניה בניגוד לצו ההפסקה המינהלי ולא בהמשך בניה בניגוד לצו ההריסה המינהלי. 19. נותר לקבוע את גובה הנזק. הצדדים הניחו בפני בית משפט קמא חוות דעת שמאיות סותרות באשר לעלות הקמת המבנה. שמאי המקרקעין דוד דדון, שאת חוות דעתו הגישה המדינה, קבע כי מאחר שהמבנה היה מיועד הן להריסה (מכוח צו ההריסה המינהלי והחלטות בתי המשפט שאישרו את ביצוע הצו) והן לאיסור שימוש ואטימה (מכוח גזר הדין בהליך הפלילי), ומאחר שבמצב התכנוני הקיים לא היה סיכוי לקבל היתר בניה למבנה, הרי ששוויו הכלכלי בעת ביצוע ההריסה שאף לאפס. אשר לעלות הקמת המבנה, קבע השמאי דדון כי זו עומדת על סכום של 32,000 דולרים נכון ליום חוות הדעת (2.1.07), בהתאם למצב המבנה ביום הדבקת צו ההריסה המינהלי (16.5.99). מטעם המערער הוגשה חוות דעתו של שמאי המקרקעין יעקב תמוז. חוות דעת זו מתייחסת רק לעלות הקמת המבנה נכון ליום ההריסה, ומעריכה אותה בסך של 60,000 דולרים. עוד נקבע בחוות הדעת כי ביום ההריסה גובה דמי השכירות החודשיים של המבנה עמד על 350 דולרים. בפסק הדין התייחס בית משפט קמא גם לשאלת גובה הנזק, וקבע כי אילו הייתה מוכחת חבותה של המדינה, כי אז היה מקום להעדיף את חוות דעתו של השמאי מטעמה, לפיה עלות הבניה הנה 32,000 דולרים, וזאת מהטעם שהמערער גרם לנזק ראייתי בכך שלא הציג כל מסמך להוכחת עלות הבניה בפועל. עוד ציין בית המשפט כי במקרה כזה היה מקום לחייב את המדינה בדמי שכירות ראויים בהתאם להערכת השמאי מטעם המערער (350 דולרים לחודש) בגין התקופה של 4 חודשים וחצי שתחילתה ביום ביצוע ההריסה (13.8.03) וסופה ביום 1.1.04 בו היה על המערער לאטום את המבנה ולחדול מן השימוש בו בהתאם לגזר הדין שניתן בהליך הפלילי. 20. המדינה טוענת כי משעה שהמערער לא העיד במשפט, ואילו אחיו שהעיד לא מסר נתון קונקרטי כלשהו להוכחת עלות הבניה, הרי שזו לא הוכחה, ואין מקום לפסוק פיצוי אפילו על יסוד חוות דעת השמאי מטעמה, שלא לדבר על חוות הדעת של השמאי מטעם המערער. לטענת המדינה, חוות הדעת של השמאי מטעמה מבוססת על ההנחה שהבניה בוצעה באמצעות אנשי מקצוע ובהתאם לעלויות הנהוגות בישראל, ואילו מעדות אחיו של המערער התברר כי הבניה בוצעה באמצעות בני משפחה, ללא תשלום לאנשי מקצוע ותוך רכישת חומרי הבניה בשטחים. לפיכך, עלות הבניה נמוכה מהערכת השמאי מטעמה. בכל מקרה, טוענת המדינה, שווי המבנה שנהרס היה אפס בשל ייעודו של המבנה להריסה וקיומה של אכיפה במקום; וגם אם נשקיף על המבנה כמיועד לאטימה ולא להריסה, עדיין שוויו החל מיום 1.1.04 היה אפס. עוד נטען כי המערער לא הוכיח זכות קניינית כלשהי בקרקע בה הקים את המבנה, ומשכך אין הוא יכול לטעון לנזק בעקבות ההריסה. המערער טוען כי מאחר שהבניה בוצעה באמצעות בני משפחתו, לא קיימים מסמכים המתעדים את עלות הבניה, ולפיכך לא היה מקום לראותו כמי שגרם לנזק ראייתי ולהעדיף בשל כך את חוות הדעת של השמאי מטעם המדינה. לטענת המערער, ראוי היה להעדיף את חוות הדעת של השמאי מטעמו, שביקר בשטח בשונה מהשמאי מטעם המדינה שלא ערך ביקור כזה. כמו כן, השמאי מטעם המדינה לא התחשב בבניה שנוספה לאחר הדבקת צו ההריסה המינהלי ביום 16.5.99. לענין דמי השכירות טוען המערער כי יש מקום לפצותו ברכיב זה גם עבור התקופה שלאחר מועד האטימה שנקבע בגזר הדין (1.1.04) שכן בתיקים אחרים הסכימה המדינה למתן ארכה לביצוע צווי אטימה, לצורך קידומם של הליכי תכנון באזור, ובית המשפט אכן האריך את אותם צווים עד ליום 1.7.06 ובהמשך עד ליום 2.8.09. המערער מבהיר כי לא תבע פיצוי בגין שווי המבנה אלא רק בגין עלות הבניה, וזאת בתוקף זכותו לדרוש את השבת המצב לקדמותו כפי שהיה לפני ההריסה. לטענת המערער, בעלותו על המבנה הוכחה, והמדינה כלל לא הכחישה בכתבי הטענות כי מדובר במבנה השייך לו. 21. תביעתו של המערער בנוגע למהות הנזק ולגובהו עברה שינוי תוך כדי הדיון בה. בכתב התביעה (בסעיף 27(א)) נתבע פיצוי בסך של 200,000 ₪ המבטא את "שווי הבית שנהרס". כך גם בתצהיר העדות הראשית של אחיו של המערער (בסעיף 22(א)). לעומת זאת בסיכומיו בבית משפט קמא טען המערער (בסעיף 47): "אין בפיו של התובע טענה לפיה שווי הבית הוא הנזק שנגרם לו. ברור כי בית שנבנה ללא היתר וכאשר אין תכנית המאפשרת את בנייתו, אינו בעל ערך כמו בית דומה שנבנה בהיתר. התובע תבע אך ורק את עלות בניית הבית, דהיינו, השבת המצב לקדמותו לאחר הריסתו". מלבד זאת שדברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם הסעד שהתבקש בכתב התביעה, אין להם מקום גם מבחינה ענינית. המערער זכאי לפיצוי כספי שיעמיד אותו באותו מצב היה מצוי עובר להריסת המבנה ביום 13.8.03. "הכלל הרחב לגבי פיצויים בנזיקין הוא כי יש לפסוק לניזוק את אותו פיצוי אשר יש בו כדי להעמידו במקום שהיה בו אלמלא נעשה כלפיו מעשה העוולה" (ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68, 80). כך גם פיצויים בגין הפרת חוזה: "הפיצויים בגין הפרת חוזה מיועדים להעמיד את הנפגע מהפרת החוזה במצב הכלכלי שהיה ניצב בו אילו קוים החוזה" (רע"א 3557/02 י.י. מפעל טחינה וחלבה זהב בע"מ נ' ביכורי השדה דרום שיווק (1994) בע"מ, פ"ד נח(1) 162, 168). המועד הקובע הנו אפוא מועד ביצוע העוולה או מועד ההפרה. במקרה שלפנינו, במועד ביצוע ההריסה היה ברשותו של המערער מבנה בשווי מסוים. הפסד שווי המבנה באותו מועד, ולא במועד מוקדם הימנו, הוא נזקו בר הפיצוי של המערער. העובדה שבשעתו הושקע על ידי המערער בהקמת המבנה סכום כסף העולה על שוויו העדכני של המבנה בעת ההריסה, אינה מעלה ואינה מורידה. ההריסה לא התבצעה בעת הקמת המבנה אלא במועד מאוחר יותר. דרכם של נכסים, ששווים משתנה מעת לעת, בין בשל שינויים בתנאי השוק ובין בשל שינויים בנכס עצמו. אדם שהסב נזק לנכס של זולתו מחויב לפצותו בהתאם למצב השוק ולמצב הנכס בעת גרימת הנזק ולא בעת רכישת הנכס. עיקרון זה פעמים שהוא מיטיב עם המזיק ופעמים שהוא מיטיב עם הניזוק. במקרה שלפנינו, חל שינוי במצבו של המבנה מאז הקמתו בשנת 1999 ועד בסמוך לפני הריסתו בשנת 2003. השינוי הוא צו האטימה ואיסור השימוש שניתן לגבי המבנה בגזר הדין מיום 2.6.03. צו זה הפחית את שווי השוק של המבנה בהשוואה לשוויו במועד הקמתו. דרישת המערער לקבלת פיצוי בסכום שיאפשר לו להקים כיום את המבנה, לא רק בלא היתר ותוך הפרת החוק אלא גם על מנת שהמבנה יאטם מיד לאחר הקמתו ולא יתאפשר בו שימוש, אינה דרישה שניתן לקבלה. הכלל בנדון הנו זה: "מזיק הפוגע במעשה עוולה במקרקעין של הניזוק חייב להשיב את מצב הדברים לקדמותו. הערך הכספי של פיצוי זה יכול להיקבע על פי ירידת הערך של המקרקעין הנקבע על פי שווי המקרקעין לפני ואחרי העוולה (מבחן המשנה של פיצוי בגין ירידה בערך המקרקעין) או על פי ההוצאות שיש להוציא כדי לתקן את הפגיעה (מבחן המשנה של פיצוי בגין הוצאות). ברבים מהמקרים שני מבחני משנה אלה יביאו להערכה כספית דומה. שוני שאינו ניכר אינו מעלה ואינו מוריד. לעתים, עשוי להתקיים שוני מהותי ומשמעותי בין סכומי הפיצויים העולים מכל אחד משני מבחני המשנה. במקרה זה הבחירה של הניזוק במבחן משנה המעניק לו את הפיצוי הגבוה באופן משמעותי מבין השניים צריכה להיעשות בתום לב. בחירה שתוצאתה פגיעה בלתי סבירה במזיק, אינה בחירה בתום לב. ניזוק המבקש להעמיס הוצאות כספיות ניכרות על המזיק ללא כל הצדקה מיוחדת, פועל מתוך התעלמות מהאינטרס של המזיק. פעולתו היא בחוסר תום לב. על כן צריך הניזוק להצביע על טעמים ענייניים, שיש בהם להצדיק - על רקע מצבו הסובייקטיבי - את בחירתו במבחן משנה המעניק לו את הפיצוי שהוא באופן משמעותי גבוה יותר מזה המתקבל ממבחן המשנה האחר" (ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' מוסא, , פסק דין מיום 21.11.06, בפסקה 20). בנסיבות המתוארות לא הצביע המערער על טעם מיוחד המצדיק להעדיף פיצוי בסכום עלות ההקמה של מבנה חלופי לזה שנהרס, על פני הסכום, הנמוך יותר לשיטתו, המבטא את ערך המבנה שנהרס. להיפך: השיקולים שפורטו בנוגע למצבו המיוחד של המבנה מצדיקים להעדיף את נוסחת ירידת הערך על פני נוסחת הוצאות ההקמה מחדש. לפיכך חייבת המדינה לפצות את המערער רק בגין שווי המבנה בעת ההריסה, ולא בגין שוויו בעת הקמתו או בגין העלות שהושקעה בהקמה. 22. אף לא אחת מחוות הדעת השמאיות שהוגשו מספקת תשובה מבוססת לגבי שווי המבנה במועד ההריסה. חוות דעתו של השמאי תמוז מטעם המערער מתעלמת כליל, כאמור בסעיף 7.8 שבה, מהמצב התכנוני הנוגע למבנה, היינו מכך שמדובר במבנה שהוקם במקום שאין לגביו תכנית המאפשרת את הבניה. כמו כן, לא נלקחה בחשבון בחוות הדעת העובדה שמדובר במבנה שחובה הייתה לאטמו תוך זמן קצוב. אכן, בחקירתו בבית המשפט אישר השמאי תמוז כי שמאותו עוסקת אך ורק בעלות הבניה ולא בשווי המבנה (עמ' 23-26 לפרוטוקול). לעומתו, השמאי דדון מטעם המדינה קבע כי שווי המבנה שואף לאפס, בין היתר על יסוד ההנחה כי גורל המבנה נגזר להריסה על פי צו ההריסה המינהלי, פסק דינו של בית המשפט הגבוה לצדק שאישר את הצו המינהלי והחלטת בית המשפט לענינים מקומיים שקצבה את התקופה לביצועו. כפי שהתברר, להנחה זאת לא היה מקום: המועד לביצוע הצו שקבע בית המשפט הגבוה לצדק פקע זמן רב לפני ביצוע ההריסה, ואילו החלטת בית המשפט לענינים מקומיים לקצוב לאחר מכן את התקופה לביצוע הצו לא הייתה מתקבלת אלמלא רשלנותה של המדינה. מאחר שענייננו בכימות הנזק שגרמה רשלנות זו, לא ניתן לתלות בתולדת הרשלנות - כלומר בהחלטת בית המשפט לענינים מקומיים מיום 27.7.03 - סיבה להעדר נזק. נהפוך הוא: מאחר שבלעדי אותה החלטה לא היה המבנה נהרס, ומאחר שחודשיים וחצי קודם לכן הוחלט שלא ליתן לגביו צו הריסה שיפוטי במסגרת ההליך הפלילי, יש מקום לראות את המבנה כנכס שלא היה חשוף לסכנת הריסה חרף היותו בלתי חוקי. נכס כזה נהנה משווי כלכלי, אף כי שווי מופחת מנכס שקיים לגביו היתר בניה. אכן, השמאי דדון אישר בחקירתו הנגדית (בעמ' 27) כי קיומו של צו הריסה כלפי מבנה הנו שיקול רלוונטי לענין שוויו. כאשר צו הריסה אינו קיים ואינו צפוי להיות קיים בעתיד, אין לראות את שוויו הכלכלי של המבנה כשואף לאפס, גם אם האכיפה של דיני התכנון והבניה באזור קיימת ואפקטיבית, כפי שטוענת המדינה בהתייחס לאזור וולג'ה. האכיפה היא רק של צווים תקפים. בהעדר צו הריסה תקף, גם אכיפה יעילה לא תוכל להרוס מבנה לא חוקי. בנסיבות המתוארות אין מנוס מלקבוע את שווי המבנה ביום ההריסה בדרך של אומדנה. לצורך זה יש לתת את הדעת בין היתר לכך שבעת ההריסה היה תלוי ועומד נגד המבנה צו איסור שימוש ואטימת כל הפתחים במועד נדחה של חודשים ספורים, תוך שמירת זכותו של המערער לבקש מבית המשפט לענינים מקומיים ארכה נוספת לביצוע הצו לצורך המשך הליכים לקבלת היתר בניה. בהתחשב במכלול הנתונים, לרבות מצב המבנה מבחינה תכנונית ומבחינת הצווים שניתנו לגביו, וכן מצבו הפיזי של המבנה כעולה מהשמאויות שהוגשו ומחקירות השמאים, נראה לי להעמיד את הפיצוי בגין שווי המבנה ביום ההריסה על סכום של 100,000 ₪. 23. בנוסף זכאי המערער לפיצוי בגין דמי שכירות. בעוד השמאי תמוז מטעמו של המערער העריך את דמי השכירות הראויים למבנה בסך של 350 דולרים לחודש, טענתו של המערער במסגרת הטיעונים לעונש בהליך הפלילי הייתה שבכפר וולג'ה מחירי השכירות נמוכים ועומדים לגבי מבנה כמו שלו על 300 ₪ לחודש. הקנס שהוטל על המערער בהליך הפלילי נגזר בין היתר מטענה זאת. אין לאפשר למערער לשנות את עמדתו בענין גובה דמי השכירות בהתאם לנוחותו ולתועלת הצומחת לו בכל הליך. לפיכך גם לצורך התביעה הנדונה כעת המפתח הראוי הוא 300 ₪ לחודש. התקופה שבעדה ייפסק פיצוי זה תהיה 34 חודשים וחצי, החל ביום ההריסה (13.8.03) וכלה ביום 1.7.06, שעד אליו ניתנה בהסכמת המדינה ארכה לביצוע צווי התאמה לגבי מבנים לא חוקיים בוולג'ה, וזאת לאור "הכוונה המשותפת לצדדים לנסות לקדם תכנית מתאר כוללת למתחם וולג'ה שבו נמצאים המבנים נשואי התיקים הנ"ל" (נספח ט' לתצהיר העדות של אח המערער, סעיף 4). יש להניח כי הסכמה זו הייתה משרתת גם את המערער, שקיבל בגזר הדין אפשרות לבקש הארכה נוספת של כניסת צו האטימה ואיסור השימוש לתוקף אם המהלכים במישור התכנוני יצדיקו זאת. פתחי המבנה, שנאטמו לשם הזהירות בחודש יוני 2003 (סעיף 12 לתצהיר העדות הראשית של אח המערער; סעיף 6 לחוות דעתו של השמאי תמוז), נפתחו לאחר מכן כך שבמועד ההריסה המבנה היה מאוכלס שוב (עמ' 16 ו-19 לפרוטוקול). הוכח בדרגת הסתברות מספקת כי השימוש במבנה היה נמשך עד ליום 1.1.04 מכוח הארכה שניתנה בגזר הדין; ומאז ועד ליום 1.7.06 - מכוח ארכה שהייתה מתבקשת וניתנת בשל הסיכוי שהסתמן באותה שעה לקידום הליכי תכנון באזור. אין מקום להניח כי הארכה הייתה נמשכת עד ליום 2.8.09, שהנו התאריך אותו אימץ בית המשפט המחוזי לצורך הארכת המועד בע"פ (י-ם) 9083/05 הנ"ל: באותו פסק דין דובר בצווי הריסה ולא בצווי אטימה, ובעת נתינתו כבר נכזבה התקווה לשיתוף פעולה מצד המדינה בתכנון האזור (כפי שנאמר בפסק הדין, וכעולה גם ממכתבו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה מיום 26.1.06 - נ/20, והחלטת הוועדה המקומית לתכנון ולבניה מיום 3.4.06 - סעיף 7 לתצהיר העדות הראשית של עד ההגנה גרשון בן ישראל). בכל מקרה, בכתב התביעה לא נתבעו דמי שכירות אלא עבור 35 חודשים, לתקופה שעד ליום 1.7.06. 24. מלבד הנזקים הממוניים, תבע המערער פיצוי בעד עגמת הנפש והחרדות שנגרמו לו כתוצאה מההריסה הפתאומית של המבנה, בלא ליידע אותו על קיום ההליך למתן הארכה לביצוע הצו, ותוך שלילת זכות הטיעון. בית משפט קמא ציין כי מאחר שהמערער לא העיד כלל על עגמת הנפש שנגרמה לו, ראויה הייתה תביעה זו להידחות גם אילו הייתה מוכרת אחריות המדינה. אין בידי להסכים לקביעה זו. קיומו של נזק כללי - וכזה הוא הנזק הלא ממוני אותו תובע המערער - אינו טעון בהכרח הוכחה פרטנית. "במקרים רבים אין צורך בראיה על הנזק הכללי והיקפו, שכן קיומו של הנזק והיקפו עולים מעצם הפרת החובה על ידי המזיק" (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל", פ"ד נג(4) 526, 589). אחד מאותם מקרים בהם ניתן לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני אף בהעדר הוכחתו הנו כאשר מדובר בהפרה בוטה של חובות מינהליות בסיסיות של השלטון כלפי היחיד (ע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 757, 772; ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 193, 204). כזה הוא המקרה שלפנינו. זאת ועוד, בסיכומיה בבית משפט קמא לא טענה המדינה כי המערער לא הוכיח קיומה של עוגמת נפש, אלא השמיטה את ההכחשה שהופיעה בנדון בסעיף 66 לכתב ההגנה, והסתפקה בטענה שפעולותיו הבלתי חוקיות של המערער הן שגרמו "לכל עוגמת נפש, אם נגרמה" (סעיף 142). הלכה למעשה, אחיו של המערער, שלטענתו הנו הבעלים יחד עמו של המבנה, פירט בסעיף 22(ג) לתצהיר עדותו הראשית את הנזק הלא ממוני שנגרם לשניהם כתוצאה מההריסה, ולא נחקר על כך בחקירה הנגדית. בנסיבות הענין סבורני כי יש מקום להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על אותו סכום שנקבע בפרשת סוויטי (לעיל פסקה 15) היינו 25,000 ₪. 25. יש לדחות את טענתה של המדינה לפיה המערער לא הוכיח זכות קניינית בקרקע לצורך קבלת הפיצוי. בסעיף 41 לכתב ההגנה ציינו המשיבים כי אין הם מכחישים את סעיף 4 לכתב התביעה. בסעיף זה תואר המבנה כ"בית התובע". בסעיף 45 לכתב ההגנה נאמר כי לא מוכחש סעיף 14 לכתב התביעה, לפיו, בין היתר, המערער הורשע בהליך הפלילי "בגין השימוש בביתו הנ"ל". כתב ההגנה עושה אף הוא שימוש במספר הזדמנויות במונח "בית התובע" (סעיפים 45, 54 ו-55). לפיכך אין בכוחה של ההכחשה הכללית בסעיף 67 לכתב ההגנה - המסויגת בכך שאין היא חלה על "עניינים בהם הודו הנתבעים במפורש" - כדי לשמש הכחשה להיות המערער בעל זכויות קנין במבנה. מאותו טעם יש לראות את הכחשת סעיף 3 לכתב התביעה בסעיף 40 לכתב ההגנה, כנסובה על הטענה כי ההריסה בוצעה שלא כדין, ולא על האמירה כי מדובר בביתו של התובע. לפיכך מעיקר הדין לא הייתה על המערער חובה להציג ראיות לבעלותו. עם זאת, בפועל הוצגו גם ראיות לכך. אחיו של המערער העיד כי הוא והמערער הנם הבעלים של המבנה (סעיף 2 לתצהיר עדותו הראשית). בחקירתו הנגדית לא חזר בו האח מטענה זו אלא הסביר (בעמ' 6-7 לפרוטוקול) כי הקרקע הנה בבעלות משפחתו וכי בידיו קושאן מזמן התורכים, אותו לא הביא לבית המשפט. בהעדר הכחשת הבעלות בכתב ההגנה, לא ניתן לזקוף לחובת האח את אי-הצגת המסמך. כמו כן, מאחר שהמדינה בחרה להאשים מקרב בני המשפחה דווקא את המערער בשימוש במבנה, אך מובן מדוע התביעה הכספית הוגשה על ידו ולא על ידי אחיו או בן משפחה אחר. בל נשכח כי המדינה אינה טוענת לבעלות בקרקע; ובחומר הראיות אין אינדיקציה לכך שצד שלישי הטוען לבעלות כזאת צץ או התנגד לבניה משזו בוצעה. בכל מקרה, גם אלמלא עדות האח, הוכח כי המערער הנו בעל זכויות במבנה: בדו"ח הביקור של מפקחי הוועדה המחוזית מיום 31.5.99 (נ/10) נרשם כי "בתאריך ה-28.5.99 נמסר לבעל המבנה צו הפסקה מינהלי" (ההדגשה הוספה), כאשר כוונת הדברים היא למערער, ששמו ומספר תעודת הזהות שלו הם היחידים שצוינו על ידי המפקח באישור על המצאת צו ההפסקה מיום 28.5.99 (נ/9). בהמשך לכך, ביום 4.8.03 התקיים סיור של יחידת הפיקוח בשטח לקראת ההריסה שתוכננה ליום 13.8.03, ובעקבות הסיור מילא מנהל יחידת הפיקוח (המשיב 2) דו"ח בו ציין במשבצת "שם הבעלים" של המבנה את "שאחדה אל עראג'", כשם משפחתו של המערער (ת/10). אם לא די בכך, המערער הועמד לדין פלילי, והורשע, באשמת שימוש במבנה ללא היתר. בכתב האישום המתוקן לא נאמר שהמערער השתמש במבנה אלא ש"נעשה בו שימוש שלא כדין". פירוש הדבר הוא שחומר הראיות שהיה בידי המדינה לימד על ביצוע עבירת שימוש על ידי המערער לא בשל כך שהוא עצמו נראה משתמש במבנה. מצב כזה יכול להתקיים רק לגבי מי שהנו בעל זיקה קניינית למבנה, כאמור בסעיף 208(א) לחוק התכנון והבניה, סעיפים-קטנים (3) עד (5), לפיהם ניתן להאשים בעבירת שימוש לא רק את המשתמש עצמו אלא גם את אלו: "בעל המקרקעין בשעת ביצוע העבירה"; "מי שהוחזק כבעלים של המקרקעין בשעת ביצוע העבירה"; "בבעלות משותפת במקרקעין - כל אחד מן השותפים בשעת ביצוע העבירה". ניסוח כתב האישום המתוקן באופן האמור, משתיק את המדינה להתכחש כיום לבעלותו של המערער על המבנה. 26. על יסוד כל האמור אציע לחבריי לקבל את הערעור ולחייב את המדינה לשלם למערער פיצוי בסכום כולל של 135,350 ₪, בצירוף ריבית כדין מיום 13.8.03 בו בוצעה ההריסה. בנוסף, תישא המדינה בהוצאות המשפט של המערער בשתי הערכאות בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום כל הוצאה ועד התשלום בפועל, ובשכר טרחת עורך דין (בשתי הערכאות) בסכום כולל של 25,000 ₪ בצירוף מע"מ נכון להיום. משה סובל, שופט השופטת מ' מזרחי: אני מסכימה. מרים מזרחי, שופטת השופט נ' סולברג: אני מסכים. בע"א (י-ם) 11156/07 סוויטי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים (ניתן ביום 25.12.07), עניין דומה שהזכיר חברי בחוות דעתו, סברתי כי נכון היה להסתפק בפסיקת פיצויים על הנזק הממוני שגרמה שם הוועדה המחוזית, ולהימנע מפסיקת פיצויים על הנזק הלא ממוני; לא כן בעניין דנן, שבו מחדליהם של המשיבים והנזקים שבעטיים, מאפילים על אֵלו של המערער, כפי שהיטיב חברי להראות בחוות דעתו. נֹעם סולברג, שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' סובל.הריסת מבנהצו הריסהצווים