קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה למתן צו כינוס נכסים נגד אדם פרטי: מונחות בפני שתי בקשות שהגישו נושים שונים למתן צו כינוס כנגד החייב. זאת, בטענה כי לא שילם חובות שהוא חב נוכח הסכמים עם הנושים המבקשים, וזאת חרף העובדה כי הודה לא אחת, בעל-פה וגם בכתב, בקיומם של חובות אלו. הבקשה הראשונה, הוגשה בידי חברת CCM Master Qualified Fund (להלן: "CCM"), ועניינה הסכם שנחתם בין הצדדים, בו התחייב מר רייפמן להעביר לה סך 5.1 מיליון ליש"ט, לצורך רכש מניותיה. החייב מתנגד לבקשה, בטענה כי CCM הונתה אותו, וכי במועד הקובע, לא היו המניות כלל ועיקר בבעלותה. לכך, עונה CCM בטענה, כי נוכח הפרת החוזה מצד החייב, נאלצה למכור את מניותיה לצד ג', אלא שהחוזה מאפשר לה לחייב את מר רייפמן בנזקים ובהוצאות אשר נבעו מן העסקה. הבקשה השניה, הינה בקשתה של חברת Rockmore Investment Master Fund (להלן: "רוקמור"). הבקשה מבוססת על הסכם מיום 25.5.07, שעניינו מתן אופציה לרוקמור לחייב את מר רייפמן לרכוש 666,667 מניות של חברת Sapiens International Corporation N.V במחיר של 3 דולר למניה (להלן: "הסכם האופציה"). אין חולק, כי רוקמור הודיעה לחייב על מימוש האופציה, אלא שטרם קיבלה את התמורה המוסכמת. בעוד התכתובת בין הצדדים מעידה לכאורה כי החייב מודה בחוב, ואף מציע הסדרי ביניים לתשלומו, כולל תשלום ריבית בגין האיחור, הרי שכיום טוען החייב כי אינו חב לרוקמור מאומה, וכי אף רוקמור (בדומה ל- CCM) הונתה אותו, ביצעה שינוי בגוף ההסכם, ולמעשה - לפי ההסכם בנוסחו הנכון - האופציה שהוענקה לרוקמור פקעה טרם המועד בו התבקש מימושה. אי לכך, טוען החייב כי ההסכם מול רוקמור בטל בגין תרמית, הטעיה ועושק. במסגרת הדיון שהתנהל בפני, הוסיף החייב והעלה טענות נוספות, שלא בא זכרן בכתבי הטענות - בין היתר, טענה המבוססת על חוק המתנה, והאפשרות לבטל התחייבות לפיו, במידה ומצבו הכלכלי של המעניק הורע באורח ניכר. נוסף לטענות בגין חובות החייב, מבוססות שתי הבקשות על טענות למעשי פשיטת רגל בדמות הברחת נכסים והעדפת נושים; בין היתר, שעבודן של מניות החייב בחברת אמבלייז - אחד מנכסיו העיקריים, אם לא העיקרי שביניהם, לטובת מר שלי נרקיס (להלן: נרקיס), וזאת בקשר להלוואות שנטל החייב בשוק האפור. בשל האמור לעיל הוצא, ביום 4.3.09, צו מניעה זמני אשר אסר על כל דיספוזיציה במניות. חרף זאת, ערב הדיון הועלו טענות מצד המבקשים, אודות העובדה כי החייב הפר את הצו, ויצר שעבודים לטובת גורמים נוספים, ביניהם שעבוד מניות לטובת נושה נטען בשם מר ג'רבי, אשר אף הוא הלווה לחייב כספים ב"הלוואה חוץ בנקאית". עיינתי בכתבי הטענות, ולאחר שנערך דיון בו נחקרו מצהירים וביניהם גם החייב, וניתן לצדדים לסכם את טענותיהם בעל-פה, ניתנת החלטתי זו. עניין לנו, למעשה, בבקשה להכריז על חייב - איש עסקים שנקלע לקשיים - כחדל פרעון, וזאת על-ידי מתן צו כינוס לנכסיו, באורח אשר יחיל - הן עליו והן על נכסיו - את הדינים הקולקטיביים הכרוכים בהליכי פשיטת רגל. הדין והפסיקה קובעים, כי מקום בו קיימת מחלוקת והתנגדות מצד החייב לצו המבוקש, הרי שעל הנושה המבקש לעמוד בשני מבחני הוכחה נפרדים, אשר רק כוחם המשותף מאפשר את מתן צו הכינוס: א. עליו להוכיח, קיים לטובתו חוב שלא נפרע, וזאת בלא שיש לחייב עילה מוצדקת להמנע מתשלומו, כגון מחלוקת כנה אודות קיום החוב, טענת קיזוז וכיוצא באלו. ב. כמו כן, ובנוסף לחוב, עליו להוכיח, למצער "מעשה פשיטת רגל" אחד מתוך המעשים המוכרים ככאלו בסעיף 5 לפקודת פשיטת הרגל. בענייננו, עולות כנגד החייב טענות הן לביצוע הברחות נכסים והעדפות נושים, והן לכך כי הודה למעשה הוא חדל פרעון. תחילה אכריע בבקשתה של רוקמור, אשר המסכת העובדתית הכרוכה בה נראית על-פניה פשוטה יותר, וזאת בעיקר בכל הנוגע לשאלת קיום החוב. אין צורך להכביר מילים אודות העובדה, כי אם ימצא כי דין בקשה זו להתקבל, הרי שהדבר ייתר את ההכרעה בבקשתה של CCM. זאת, באשר די בנושה אחד אשר הצליח להוכיח חוב ומעשה פשיטת רגל, כדי ליתן צו כינוס לחייב; ומאידך גיסא, דמותו של צו הכינוס וההליכים הכרוכים בו לא ישתנו באורח מהותי, יהא מספר הנושים שבקשתם הוכחה כאשר יהא. הסוגיה הראשונה, אשר יש להכריעה אם כן, הינה האם עלה בידי רוקמור להוכיח כי החייב חב לה כספים באורח שאינו שנוי במחלוקת אמיתית. קרי, כי החוב ברור על-פניו, וכי לא עלה בידי החייב להראות "מחלוקת כנה" בכל הנוגע לחוב. במה אמורים דברים? אמנם, הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט של פשיטת רגל אינו "מסלול עוקף ערכאה אזרחית", ואי לכך, ברירת המחדל היא כי במקום בו החייב חולק על חוב שטרם גובה בפסק-דין כספי, הרי שהתוצאה תהיה דחיית הבקשה לפתוח הליך חדלות פרעון, והפניית הנושה לערכאה האזרחית המתאימה שם יוכל להגיש ולהוכיח את תביעתו. אלא מאי? כלל זה אינו נטול חריגים, ובכדי שהחייב יוכל להנות ממנו, עליו להצביע על "מחלוקת כנה". משמע, להציג גרסה נגדית, שאינה מופרכת על-פניה, ואשר מבססת לכאורה את כפירתו בחוב. אם יעלה בידו לעשות כן, הרי שהלכה פסוקה היא כי בית המשפט של פשיטת רגל לא יבצע בירור עובדתי בין הגרסאות, וידחה את הבקשה. אלא, שהמצב שונה מקום בו ניכר כי אין בפי החייב אלא הכחשה לקונית וסתמית, או גיבוב של טענות הנראה מופרך על-פניו, וזאת בלא צורך בדרישה או בירור עובדתי מעמיק. לסוגיה זו, ולחשש מניצול לרעה של טענת "חוב שנוי במחלוקת" הזדמן לי להתייחס זה לא מכבר, במסגרת פש"ר 1237/08 אייזנברג נ' חברת דוד צאלח, , כדלקמן: "בעיקר, אמורים הדברים בחשש, כי הכלל המשפטי הרגיל, הנכון והמוצדק ביסודו, ינוצל במקרים במקרים בהם ניכר על-פניו, כי מדובר בחברה חייבת, המתנהלת בחוסר-תום לב, אגב שהיא מושכת את הנושים ב"לך ושוב", ואין בידה כל טענה אמיתית העשויה להפריך את עצם חבותה, ואת העובדה כי היא אינה מוכנה או אינה יכולה לשלמם. לא בכדי, דורשת הפסיקה כי המחלוקת שמעוררת החברה בעניין עצם חבותה תהיה מחלוקת אמיתית וכנה. זאת, להבדיל מאוסף טענות שאין כל צורך בבירור עובדתי מעמיק בכדי להבין כי הן מופרכות על פניהן. חיי המציאות מלמדים, כי לא פעם נוהגים חייבים (בין אם בכובעם הפרטי, ובין אם בעלי שליטה בחברה חייבת), להתחמק בחוסר תום-לב מתשלום חובותיהם, אגב שהם נוקטים הליכי השהייה, סרבול ואף הטעיה אל מול הנושים, בתקווה למושכם במשך שנים, לכפות עליהם הליכים מסובכים ובלתי נחוצים, ובסופו של דבר ליאשם, או לחלופין להרוויח זמן מספיק בכדי להבריח נכסים, ולהוציאם הרחק מהישג ידם של הנושים. מסיבה זו, פסיקה המתעלמת ממושכלה זו, ונוקטת פרשנות המצמצמת ולמעשה מאיינת את דרישת ה"כנות" של טענת המחלוקת על החוב, הינה פסיקה שגויה מן היסוד מהבחינה המשפטית, אשר מתעלמת הן מהאיזון הנכון בין כלל לחריג, שאינו בגדר "פיטומי מילי בעלמא", והן ממציאות החיים. פסיקה כזו, אף אם היא נראית נכונה בהתבוננות פורמליסטית גרידא על לשון החוק, אין בה בפועל מאומה, מלבד עידוד גורמים חסרי תום-לב, לעשות שימוש לרעה בדין, ולהמשיך לתעתע בנושיהם, אגב שהם מקבלים מבית-הדין "פרס" על עוולתם". כך, למשל, הובאו בעניין צאלח מספר דוגמאות מובהקות לגיבובי-טענות אשר מנסים "לייצר מחלוקת יש מעין", באורח שבית המשפט יכול וחייב לדחותם לאלתר: "כך למשל, מקום בו החברה המשיבה מסתפקת בהכחשות לקוניות, המלוות בטענה בעלמא לזכות קיזוז גורפת, שאינה מבוססת על תשתית עובדתית כלשהי, ולו לכאורה. כך, יהיה גם במקום בו מעלה החברה המשיבה "שלל טענות מן הגורן ומן היקב", אשר נקל לראות, כי אין בהן ממש, הן מנוגדות לדין, ואין כל צורך בבירור ובקביעת תשתית עובדתית בנקודות מחלוקת בכדי לדחותן על הסף. מן הדין לאמץ מדיניות, אשר תרתיע "חייבים סדרתיים", ותעביר מסר ברור וחד-משמעי, כי משחק "לך ושוב" חסר תום-לב עם הנושים, אינו משתלם, ולא יביא לחברה את מבוקשה. בעיקר נכונים הדברים, בעת בה ניכר על פניו, כי גרסת החברה הינה שקרית, סותרת הודאות קודמות שלה, או מקום בו עולה תשתית ברורה, לפיה החברה החייבת הפרה שוב ושוב הסכמי פשרה או החלטות שיפוטיות, באורח ששם את הדין ואת עקרון תום הלב ללעג ולקלס" (ההדגשות אינן במקור - ו.א). המשותף לכל אותן מקרים, הינו כי אין צורך בחקירה ודרישה, בניתוח עדויות ומהימנות עדים וכיוצא באלו כדי להוכיח שבהכחשות החברה (או החייב) אין מאומה, אלא הדבר עולה באורח חד-משמעי מן הטיעונים המשפטיים עצמם. זאת, במיוחד באותם מקרים בהם ניכר, כי החייב "רקח" את גרסתו בדיעבד, כאשר חש כי "חרב הכינוס" מונפת מעל ראשו, וזאת באורח הסותר טיעונים וגרסאות קודמות שהעלה בשלבים מוקדמים יותר. על פי הלכות אלו, מן הראוי לבחון את קיום החוב ואת טענותיו של החייב. אין מחלוקת, כי החוזה שבין הצדדים מאפשר לכאורה לרוקמור, להודיע על מימוש האופציה ובכך להטיל על החייב חיוב כספי משמעותי; אין ספק, כי רוקמור, לשיטתה, מימשה את זכותה, אך לא קיבלה תשלום. החייב, בטענותיו דהיום, מאשים את רוקמור ברמיה, בשכתוב של ההסכם ביניהם, ולמעשה בכך כי במועד בו ביקשה לממש, כבר פקעה למעשה האופציה, ואי לכך אין היא זכאית להשית עליו חיוב כלשהו. אין ספק, כי לו היה עלי להכנס ל"עובי הקורה" של השאלות החוזיות, שלא לדבר על המחלוקת העובדתית בדבר זיופים נטענים, הרי שדין הבקשה היה להדחות ולעבור להידון בבית משפט אזרחי. אלא מאי? בנסיבות המקרה, עולה תמיהה רבתי, וזאת באשר טענות החייב דהיום אינן עולות בקנה אחד עם התכתובת שהחליף עם רוקמור בעבר, טרם הוגשה בקשת הכינוס. נוכח חשיבות הדברים, אביא כאן מספר התבטאויות פרי עטו של החייב (!), במסגרת התכתבות ארוכה שניהל עם נציגי רוקמור: מהמסמכים שצורפו לבקשה, עולה כי החייב טען תחילה כי התשלום מתעכב, עקב מגבלות שהטילו רשויות המדינה הקשורות להלבנת הון, אולם הבהיר כי: "I reiterate I am not avoiding the payment. I of course will cover the accured interest as well due to the delay" התבטאויות אלו, וכן התבטאויות אחרות, חוזרות ונשנות, מצד החייב, מתווספות להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים ביום 14.3.08, לפיו הודה החייב בהפרת הסכם האופציה, וקיבל דחייה במועד התשלום, בכפוף לתשלום ריבית. אלא, שחרף הסכמה זו, וחרף הסכמה נוספת מיום 3.6.08, אין חולק כי לא שולם למבקשת דבר. ביום 17.7.08, לאחר שחרף ההסכמה הנוספת, לא הועבר תשלום, פנה החייב אל רוקמור, ובין היתר טען כי: "I hereby formally confirm that I will be able to affect full payment of the outstanding amount within not more then 50 days from today” בשלב הבא, עבר החייב לסוג חדש של טענות: הודאה בחוב, אך הבהרה כי אין הוא יכול לשלמו, כדלקמן: "I am not denying my debt to you, but simply incapacitated in terms of payment" זאת, תוך שהוא מסביר כי הוא עובר "זמנים קשים" והוא זקוק לזמן נוסף בכדי לעמוד בהתחייבויותיו. כמו כן, הבהיר החייב כי נקיטת הליכים משפטיים כנגדו לא תועיל, משום שאין לו נכסים הרשומים "באורח רשמי" על שמו. כיצד, אם כן, מתיישבת שורה ארוכה של מסמכים והודאות מפורשות, שכתב החייב בעצמו, עם טענתו דהיום? לעניין זה, טוען בא-כוחו המלומד של החייב כהאי לישנא: "דא עקא שהסתבר למשיב (החייב - ו.א) בימים אלה, כי מדובר בתרמית והטעיה, ובחוסר תום לב, שכן סיכם עם המבקשת שאופציית ה-Put תתייחס למועד ספציפי של 18 חודש לאחר מועד חתימת ההסכם, ואילו המבקשת, תוך הטעיה של החלפת גרסאות ברגע האחרון, בתואנה של "תיקון שגיאות כתיב" בלבד, ביצעה תיקון מהותי בגוף ההסכם... ותיקנה את הסעיף (סעיף 2 להסכם) כך שבהסכם שנחתם, מופיעה אפשרות למבקשת להפעיל את האופציה בכל מועד שהוא. בנסיבות אלה המדובר בהטעיה של ממש שנודעה למשיב בימים אה ממש, שכן קודם לכן (לרבות במועד חתימת ההסכמים הנוספים) לא שם שהמועד בו נדרשה הפעלת האופציה אינו לפי המוסכם". ואי לכך, מודיע החייב - במסגרת תשובתו לבקשת צו הכינוס, כי הוא מבטל את ההסכם בשל תרמית ועושק (כך ממש!!) דומה, כי עניין לנו בדוגמא מובהקת של סוג הטענות אליהן התייחסתי בעניין צאלח, ואין לי אלא להעיר, כי אם אין עסקינן בדוגמא המובהקת ביותר לטענת סרק, טענה שקרית על-פניה הסותרת לא רק את הודאותיו הקודמות של החייב, אלא את המידה הצנועה ביותר של שורת ההגיון, ואשר ניכר בה כי הומצאה בדיעבד, בנסיון "לגבב גרסה" אשר תאפשר לחייב, בדרך לא דרך, "לייצר יש מאיין" מחלוקת אודות החוב (זאת, אגב, באורח דומה מאד לטענות שהוא מעלה אף בפרשת CCM: אף שם, לאחר שהודה בעבר מפורשות בחובו והתחייב לשלמו, "גילה בדיעבד" כי "בוצעה כנגדו תרמית" - וזאת כאשר מועד הגילוי סמוך מאד, למרבה הפלא, למועד בו הוגשה נגדו הבקשה למתן צו כינוס). אלא, שבניגוד לתסבוכת העובדתית היחסית בעניין CCM, הרי שבכל הנוגע למערכת היחסים בינו לבין רוקמור, אתרע מזלו של החייב, והגרסה בדבר "תרמית שהתגלתה" ניכרת על פניה כמופרכת, שלא לומר לוקה באבסורד. אבהיר דברי; עניין לנו כזכור, בעסקת אופציה, אשר מחייבת את מר רייפמן לשלם סכום מוסכם מראש, ברגע בו תבחר רוקמור לממש את האופציה. זאת, כמובן, בתנאי שהאופציה עודה עומדת בתוקפה. אלא מאי? אין צורך להכביר מילים על העובדה, כי אחת הסוגיות המרכזיות (אם לא המרכזית) בהסכם אופציה שעניינו אפשרות לחייב פלוני לרכוש מניות, הינו תיחום האופציה ומועד פקיעתה (או לחלופין, מועד כניסתה לתוקף). אם אכן ביצעה רוקמור תרמית כה גסה (וזאת חרף העובדה, כי החייב עצמו חתום על כל דף ודף בחוזה), באורח אשר הפך חוזה מוגבל לזמן לחוזה "נצחי", ואם אכן עצם פנייתה להפעיל את אופציית ה-put נעשתה, באורח כה מובהק, לאחר שזו אמורה היתה לפקוע, או טרם נתגבשה הזכות לממשה (אלמלא זייפה רוקמור את החוזה, כך לטענת החייב), הרי - מדוע לא העלה החייב את הטענה דנן, מיד כאשר הובאה הדרישה לראשונה לידיעתו??!! מדוע "כבש" גירסתו זמן כה ממושך?!. זאת, כאשר עניין לנו באיש עסקים ממולח ומנוסה, שמאחוריו מגוון עסקאות מתוחכמות בשוק ההון ובתחומים אחרים; הכיצד מסכים חייב כזה לדרישה, מודה בחוב פעם אחר פעם, מגיע להסדרי פרעון שונים בעניינו, ומתיר לעצמו להגרר אל בית המשפט של חדלות פרעון בגין הפרתם, וזאת תחת להכחיש מיד, ובלשון מפורשת, את התביעה המתבססת על "זיוף לשון ההסכם"? בכל הכבוד הראוי, אין לי אלא לקבוע כי אם טענת החייב כי "לא שם לב לנוסח", אינה טענה בלתי-אמינה ואבסורדית על-פניה, לא אדע טענת סרק מהי. דומה הדבר, לייזם מנוסה ורב-פעלים הרוכש מקרקעין, אך "מגלה לפתע" (לאחר שהתיש את המוכר ב"לך ושוב" במשך חודשים ארוכים), כי "לא שם ליבו" כי רכש אדמת מרעה, ולא בניין רב-קומות. נוכח חשיבות הדברים, אחזור ואבהיר; לב-ליבו של הסכם האופציה הינו תיחומה ופרק הזמן בו ניתן לממשה; איני יכולה לקבל את הטענה, לפיה איש עסקים מנוסה כחייב "לא שם לב" כי סעיף זה שונה במרמה - לא הזזת תאריך צנועה, אלא הפך ממועד ספציפי ומוגבל ל"אופציה נצחית". זאת, כאשר אין עסקינן ב"משגה" נשוא תכתובת או פגישה אחת, אשר לאחריה שם החייב את ליבו לשינוי, אלא לסדרה ארוכה של תכתובות והסכמים. האם סברו החייב ופרקליטיו המלומדים, כי ימצא בית משפט אשר יתן אמון כלשהו בטענה מסוג זה? האם סבורים הם, כי בדין יושב אוטומט נטול הבנה ושיקול דעת, אשר די להעלות בפניו את המילים "מרמה" ו"מחלוקת", בכדי שיתן הכרעה פורמליסטית, ויתן גושפנקא להתנהלות מסוג זה?! כאן אולי גם המקום להתייחס לדרך עדותו ועדותו של המשיב. לא רבות היו השאלות שנשאל מר רייפמן, וזכו לתשובה ישירה ופשוטה. תשובותיו על פי רוב התאפיינו "בהתחכמויות" לשוניות, כמו למשל משנשאל אם הביא את הדו"ח השיב תשובה חיובית. משנתבקש להציגו, או אז נזכר לומר כי אמנם הביא אותו אולם לרואה החשבון!!, אם זוהי לא התחמקות והתחכמות הרי לא אדע מהן. מקום שהשאלות לא היו נוחות לו השיב תשובות מתחמקות ופתלתלות. עדותו וגירסתו של מר רייפמן לא השאירו עלי רושם אמין וחיובי. בשולי נקודה זו, מן הראוי לדון ולדחות בקצרה את נסיונו של החייב להסתמך על דינים הנוגעים לחוק המתנה; דומה, כי דרושה מידה רבה של "מקוריות משפטית" (שלא לומר "תעוזה") בכדי לנסות ולהציג חוזה מסחרי לכל דבר ועניין, שהינו חלק ממערכת חוזית רחבה יותר בין הצדדים, כ"חוזה מתנה". מעבר לעובדה, כי טענה זו הועלתה בידי בא-כוחו המלומד של המבקש (ושמא שלא בכדי) אך ורק בשלב הסיכומים - ודי בכך בכדי לדחותה על הסף, הרי שאף לגופם של דברים, מלשונו המפורשת של החוזה עולה, כי הוא חלק ממערכת חוזית רחבה יותר, שעניינה באורח חד-משמעי בעסקאות בתמורה. די בכך, בכדי לדחות את הטענה דלעיל, אשר דומה כי החייב מעלה אותה ביאושו, וזאת כאמור בשלב הסיכומים. מעבר לדרוש יוער, כי לא ברור כיצד טוען בא-כוחו המלומד של החייב כי עסקינן אך ב"טענה משפטית", וזאת כאשר עצם "שער הכניסה" אל תוך דיני המתנה - התחייבות להעביר נכס ללא תמורה - כולל מעצם טיבו אלמנט עובדתי יסודי, שעניינו העדר התמורה (ועליו, שלא בכדי, העלה בא-כוחה של רוקמור טענת נגד עובדתית, תוך הפניה לחלק ה"הואיל" שבחוזה). קשה לי להשתחרר מההרגשה כי חוק המתנה, בכלל, וסעיף 5 המדבר בהתחייבות ליתן מתנה בפרט, עלה על "סדר היום" בדיון אך בשל העובדה כי המשיב רצה בדרך זו להגיע לאפשרות של ביטול התחייבות " ליתן מתנה", עקב הרעה במצבו הכלכלי של נותן המתנה, אשר זהו מצבו האמיתי של מר רייפמן. סוף דבר; בנסיבות המקרה, אין ספק כי עסקינן בחייב אשר חב כספים רבים - למצער לחברת רוקמור - ואשר לא שילם להם (זולת, לכל היותר, תשלום חלקי קטן אשר אין מחלוקת כי הוא רחוק מכיסוי החוב). זאת, כאשר אני קובעת - עובדתית ומשפטית - כי החוב אינו שנוי במחלוקת כנה, וכי אין בפני אלא גרסת סרק של החייב, אשר מנסה "לייצר מחלוקת" יש מאין, בטענות מופרכות על-פניהן. עתה, משחצתה המבקשת את השלב הראשון בכל הנוגע למתן צו כינוס, מן הראוי לעבור ולדון בשלב השני - קיומם של מעשי פשיטת רגל. תחילה, מן הראוי לעבור ולדון בסוג הראשון של מעשה פשיטת רגל המיוחס לחייב, והוא מעשה פשיטת רגל לפי סעיף 5(5) לפקודה, אשר לשונו כדלקמן: "הודיע לנושה מנושיו כי הפסיק, או עומד להפסיק, לשעה או לצמיתות, לשלם את חובו". עניין לנו למעשה בסעיף, שמשמעותו הינה כי החייב מודה שאינו רוצה, או אינו מסוגל, לשלם את חובו (כל עוד, כמובן, עסקינן אכן בחוב שאינו שנוי במחלוקת). אכן, הנני מודעת היטב להלכה הפסוקה, הן מפי בית המשפט העליון והן מפי בית המשפט של חדלות פרעון, אשר צוטטה בהרחבה בידי בא-כוחו של החייב. אין ספק, כי ההלכה הפסוקה נוטה, ובצדק, לפרש את הסעיף דנן פירוש מצמצם. זאת מדוע? דומה, כי קיימים שני שיקולים הפועלים לכיוון זה: האחד: אי-רצון להגיע למצב, בו נושים "ילקטו אמירות" כאלו ואחרות של החייב, בכדי לנסות ו"לייצר מעשה פשיטת רגל". זאת, כאשר חיי המעשה מלמדים לא אחת, כי לעיתים אמירות אלו, שניתנו בהקשרים אחרים, מוצאות מהקשרן הנכון, או מוצגות באורח מגמתי, שלא לומר מסולף, בכדי "לתפוס הודאה" מצד החייב כי הוא חדל פרעון. השני: לשמור על אופיו של הסעיף, המיועד למקרים מובהקים בהם חוסר היכולת לשלם (ולמעשה חדלות הפרעון) הינן ברורות על-פניהן. זאת, כאשר את שאר המקרים, ראוי לתעל לאפיקים מתאימים יותר, כגון הליך התראת פשיטת רגל. אלא מאי? אין בכך, כדי לאיין את הסעיף, או לגזור עליו פרשנות שיפוטית ההופכת אותו לאות-מתה הלכה למעשה. חרף כל הסייגים וההגבלות המוצדקות על תחולת הסעיף, הרי מקום בו החייב מבהיר באורח חד-משמעי, שלא לדבר על מתמשך, כי אינו רוצה או יכול לשלם את חובו, הרי שהדבר יכול - חרף כל הזהירות המתבקשת - להוות מעשה פשיטת רגל העשוי לחבור לחוב ולהוות עילה למתן צו כינוס. בא-כוחו של החייב, בטיעוניו, מנסה לגזור על סעיף 5(5) פרשנות, לפיה הסעיף יחול, אך ורק מקום בו החייב מודיע באורח המפורש ביותר "אני לא מתכוון לשלם לכם לעולם", להבדיל ממקרים בהם הוא אומר "אני לא יכול לשלם עכשיו, אלא מאוחר יותר". טענה מרחיקת לכת זו, הוא מנסה לבסס על הלכת רע"א 11696/05 (להלן: "הלכת בן צור"). אלא מאי? אף בטרם אבחן את ההלכה דנן (אשר אקדים ואעיר, כי אין היא תומכת בעמדת החייב), ראוי להעיר תחילה, כי טענת בא-כוחו המלומד של החייב סותרת באורח חזיתי אף את לשונו של סעיף 5(5), לפיה מעשה פשיטת רגל הוא אם החייב הודיע לנושה כי הוא "הפסיק, או עומד להפסיק, לשעה או לצמיתות, לשלם את חובו". יוצא, כי המחוקק עצמו קובע, במילים מפורשות, כי גם הפסקה זמנית בתשלום החוב (קרי, הצהרה כי החייב אינו מסוגל לשלם את החוב במועד פרעונו), יכול ותחשב כמעשה פשיטת רגל. כיצד, איפה, מבקש הפרקליט המלומד כי אקבל עמדה, אשר לא זו בלבד כי היא הופכת את הסעיף במידה רבה ל"אות מתה", אלא שהיא סותרת את לשונו הברורה של המחוקק. זאת ואף זאת; עיון בהלכה שקבע כב' השופט גרוניס בפרשת בן-צור, ובפסיקה קודמת המאוזכרת בה, מלמד כי לא זו בלבד, שהלכת בן-צור אינה תומכת בטיעוניהם מרחיקי הלכת של החייב ופרקליטיו, אלא למעשה עומדת להם לרועץ. לגופן של נסיבות, הרי שנסיון השימוש בסעיף 5(5) אשר נדחה בידי כב' השופט גרוניס, ובצדק, היה נסיון להסתמך על פניה של החייב דנן למשטרה, בה טען כי שותפו דאז אינו משיב כספים שנטל ממשקיעים. לא בכדי, קבע כב' השופט גרוניס, כי עסקינן באמירה שאין בה התייחסות ישירה וברורה למצבו הכספי של החייב עצמו, ואף לא לשאלה האם ומתי ישולם חובו של הנושה המבקש. קשה להמנע מן המסקנה, כי מן ה"לאו" דנן, ניתן אף ניתן ללמוד על ה"הן" - דבר שיש לו השלכה ישירה על המקרה שבפני. עם זאת, ומפאת חשיבות הדברים, ראוי לצטט כאן את האמירה הכללית נשוא אותה הלכה, אשר חורגת מנסיבותיו הספציפיות של המקרה, כדלקמן: "אין חולק, כי כיום הודעת החייב בדבר התליית תשלום חובותיו לנושים אינה חייבת להיות בכתב, והיא אף יכולה להעשות באמצעות אמירה בעל-פה". זאת, כל עוד אין עסקינן ב"אמירת אקראי", אלא באמירה שהיא פרי החלטה ברורה ועניינה מתן פומבי לכוונה העולה מתוכה (לעניין זה, ראה גם ע"א 723/83 לינצר נ' בנק דיסקונט). לסיכומה של נקודה זו; סעיף 5(5) אכן מפורש בזהירות, וזאת בכדי למנוע "קיצורי דרך" בלתי ראויים, או נסיון "ללכוד" אמירות כאלו ואחרות תוך הוצאתן מהקשרן. דרישת ההלכה הפסוקה בעניין זה אינה פורמלית אלא מהותית, ואין היא נצמדת לניסוח או דרך הודעה מסויימת. כדי לעמוד ברף של סעיף 5(5), נדרשת הודעה בה החייב מבהיר באורח מפורש, כי הוא מסרב, או למצער אינו יכול לעמוד בתשלום חוב שהגיע מועד פרעונו, וזאת באורח שהוא חד-משמעי ומלמד באורח שאינו משתמע לשתי פנים על הכוונה מאחוריו. זאת ואף זאת; כשם שהודעת החייב יכולה להיות בכתב או בעל-פה, ומשמעותה המשפטית נקבעת לפי מהותה ולא לפי צורתה, הרי ישנם מקרים בהם התנהגות החייב מעידה על מעשיו וכוונתו שלא לשלם או כי אינו מסוגל לשלם את חובו. במה דברים אמורים? יתכנו מקרים, בהם אותה "אמירה" או "הודאה" אינה מסתכמת באמירה או מעשה אחד, אלא היא מורכבת מסדרה שלמה של אמירות ומעשים הבאים זה בעקבות זה, והופכים בצוותא-חדא, בכוחם ובמשקלם המצטבר למכלול אחד, או מסכת-על מתמשכת אחת (ובהיקש מתחום אחר, מעין "actus reus" של הודאה באי-יכולת תשלום) המשלבת אמירות והתנהגות, אשר ממנה עולה הבעת דעת מפורשת, כי אין החייב רוצה, או אין הוא מסוגל, לשלם חוב שהגיע מועד פרעונו. דומה, כי כזה בדיוק הוא המקרה שבפני. קצרה היריעה, מלשוב ולצטט את כל אמירותיו ומצגיו של החייב, אשר כמה מהם צוטטו (ואין הם, כאמור, אלא מספר דוגמאות מתוך "אסופה" שלמה של תכתובות והודאות, אשר נמשכו על-פני חודשים רבים, אשר שיאן באמירה: I am not denying my debt to you, but simply incapacitated in terms of payment, המדברת בעד עצמה). אולם אין ספק, כי החייב הצהיר שוב ושוב, כי כרגע אין הוא יכול לשלם את חובו, והוא יעשה כן "בהקדם"; אלא, שלא עמד בהבטחתו, הבטיח הבטחות חדשות, ואף בהן לא עמד. לאחר מכן, שינה כאמור את נוסח הדברים לאיומים ממש, כגון "אם תתבעו אותי לדין, לא תראו מאומה, משום שנכסי אינם רשומים באורח פורמלי על שמי". אכן, לו היתה מבודדת כל אחת מאותן אמירות ונבחנת אך ורק לכשעצמה, יתכן ואין די בה, לכשעצמה, כדי לבסס מעשה פשיטת רגל לפי סעיף 5(5). אלא שכאמור, האמירות מצטרפות זו לזו ויוצרות מכלול. זאת, כאשר לכך נוספת העובדה - שעניינה התנהגות החייב - לפיה נמנע (או שלא יכול היה) מלכבד את ההתחייבויות עליהן הכריז חדשות לבקרים, כי הוא עומד לשלם את חובו. דבר זה, לא רק יוצר תמיהה לגבי כנותו של החייב, אלא מצטרף למסכת אחת, אשר כל-כולה מלמדת על העדר כוונה, או העדר יכולת לשלם את החוב. זאת, כאמור עוד בטרם "גילה" החייב כי "אינו חייב מאומה". גילוי, אשר לגבי מידת היותו מופרך ונגוע בחוסר תום-לב, שלא לומר שקרי, עמדתי בהרחבה בחלקו הקודם של פסק-דין זה. חייב איננו יכול לכוף על נושה, לוח תשלומים שאיננו בהתאם למוסכם ביניהם. חייב יכול לנהל מו"מ עם נושה ולנסות להגיע עמו להסכמה. אין ספק שאם הנושה לא יסכים, עומדת חובתו של החייב לעמוד בהסכם בסכום ובמועד עליהם סוכם. אלא שהמשיב דכאן, הצליח בשלב מסויים לשכנע את הנושה להסכים לדחיות ופשרות מרחיקות לכת כפי שהוא ביקש. אלא שגם באלה לא עמד החייב. כאשר לא הצליח בדברי כיבושין ובבקשות עבר לאיומים בודאי שדבר זה לא יכול לסייע לו, אלא ההפך מכך. החייב למעשה מאיים על הנושה כי אם יעמוד על לוח הסלוקין והסכומים - לא יראה מאומה כיוון שהוא כבר הבריח למעשה את נכסיו!!! זאת ואף זאת; אם לא די היה בכך, הרי ש"מהלך הסיום" בו נקט החייב, כאשר ראה כי כלתה עליו הרעה וכי המבקש אינו מאמין עוד להבטחותיו - גיבוב, יש-מאין, של גרסת סרק הסותרת את ההגיון הבסיסי ביותר, מהווה לכשעצמו, בנסיבות המקרה הבהרה חד-משמעית של אומד-דעת החייב, שלא לשלם - הפעם לצמיתות - את חובו למבקשת. דומה, כי קשה למצוא אומד-דעת מפורש יותר לאי הרצון והיכולת לשלם, מאשר העלאת גרסת סרק כבושה, לפיה "רק לאחרונה גילה" את נוסחו האמיתי של החוזה, אשר עליו התדיינו הצדדים במשך חודשים ארוכים. זאת, לאחר שכל הבטחותיו הקודמות, ואף הסכמי הפשרה עליהם חתם, התגלו כעורבא-פרח. לסיכום נקודה זו: נסיבות המקרה, מהוות את אחת הדוגמאות המובהקות (שלא לומר צורמות) ביותר, של חייב שהתנהגותו ואמירותיו נכנסות לגדר סעיף 5(5) לפקודת פשיטת הרגל. במלוא הכבוד הראוי לאמירה אחת וחד-פעמית המעידה על חוסר יכולת תשלום, הרי שכאן עסקינן במסכת שלמה, ארוכה ומסועפת, אשר המסקנה העולה ממנה מבוססת וחזקה פי כמה מכל אמירה בודדת, תהא מפורשת וחמורה כאשר תהא. 10. כל האמור עד כה מקבל משנה תוקף לאור העובדה כי למעשה מהלך כל עדותו וחקירתו נזהר מר רייפמן ולא אמר מפורשות ובצורה חד משמעית כי הוא יכול ומסוגל לפרוע את חובותיו נשוא הבקשה. לו אמנם יכול היה לפרוע את החובות נשוא הבקשה ודאי היה פורע אותם או, לאור הצהרתו כי יש לו נכסים רבים מהם הוא יכול לפרוע את חובותיו, היה מממש את מקצתם. תחת זאת, בחר והעדיף כנראה מסיבותיו שלו אשר לא טרח להבהירן, הוא נטל הלוואות, ואף הודה בכך בריביות "דמיוניות". יתכן ויש מקום לומר כי למעשה בדרך זו "טרח" החייב והסביר ולו מבלי משים את מצבו הכלכלי וכושר פרעונו, הלכה למעשה!. 11. הדברים ולהסרת ספק אעיר, כי מסכת זו שכל-כולה מעשה פשיטת רגל נמשך בשולי לפי סעיף 5(5), נפרשת על פני תקופה ארוכה, אשר חלקה - ודווקא החלקים החמורים והמפורשים ביותר - נכנסים אף נכנסים אל גדר התקופה הרלוונטית של שלושת החודשים טרם הגשת בקשת פשיטת הרגל. זאת, שלא לאזכר את האורח בו חיזק החייב את הרושם העולה ממעשיו, והמשיך ביתר שאת במסכת מעשה פשיטת הרגל, וזאת אף לאחר הגשת הבקשה. אי לכך, דומה כי מכלול מתמשך זה, "לוכד בתוכו" על-נקלה אף את הדרישה החוקית של מועד שלושת החודשים, ואף ביתר שאת ממעשה פשיטת רגל "רגיל". 12. אין צורך להכביר מילים, כי די היה באמור לעיל - קרי, הצירוף בין חוב שאינו שנוי במחלוקת אמיתית וכנה, לבין מעשה פשיטת רגל לפי סעיף 5(5), בכדי ליתן צו כינוס לחייב. אלא, שפטור בלא כלום אי-אפשי, ומן הראוי לסקור קבוצה נוספת של מעשי פשיטת רגל שנטענה כנגד המשיב, והפעם לפי סעיף 5(1) לפקודת פשיטת הרגל, הקובעים כי מעשה פשיטת רגל הינו מצב בו החייב: א. נתן נכס מנכסיו מתנת מרמה, או העבירו העברת מרמה. ב. העביר או שעבד נכס מנכסיו העברה או שעבוד, שאילו נעשו כשהוא מוכרז פושט רגל היו בטלים משום העדפת מרמה או לפי כל דין תקף אחר. המסכת העובדתית, המגבה את שתי בקשות הכינוס שהוגשו כנגד החייב, מלמדת על שורה ארוכה של רישומי שעבודים על מניות החייב לטובת נושים שונים, מהם מלווים בשוק האפור. זאת בעצם אותה תקופה, בה ניהל החייב תכתובת עם המבקשים, והתחייב חדשות לבקרים כי יחזיר את חובו בקרוב, הבטחות, אשר כזכור התגלו כעורבא פרח, ואשר חשפו, למצער, את היותו נתון בקשיים כלכליים, שלא לומר חדלות פרעון. החייב, מצידו, מנסה לצאת ידי חובה בהעלאת שורה של טענות טכניות, וזאת חרף העובדה, כי לפחות מקצת השעבודים דנן נעשו במועד שלושת החודשים שקדמו להגשת בקשתה של רוקמור, ביום 3.2.09. להסרת ספק, מן הראוי לציין כי למרות הביטוי "העדפת מרמה", הרי עסקינן למעשה בהעתקת הביטוי מסעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל, אשר כל עניינו העדפת נושים אסורה גרידא, ואשר נקבע זה מכבר בפסיקה, כי אין הוא מחייב הוכחת מרמה כמשמעה המקובל, אלא אך הוכחה של העדפה אסורה - בין אם נוכח אינטרס של החייב כלפי אותו נושה ספציפי, ובין אם בשל שידול או אילוץ שהפעיל הנושה. 13. אלא, שמעבר לכל אותם מעשים ספציפיים, דומה כי גם כאן, עולה ומתבררת מסכת שלמה של העדפות נושים והברחות נכסים, אשר החייב לא חדל מהן לאורך כל התקופה, עד וכולל ערב הדיון בצו הכינוס. ניכר, כי החייב עצמו הודה בדברים באורח מפורש, ואף השתמש ב"מפעלו" זה כדי לאיים על נושיו, כי אין טעם בהגשת תביעה משפטית כנגדו, באשר עלה בידו להסתיר את נכסיו מבעוד מועד, וכלשונו: "It doesn’t matter if you make it a law suit or a request for bankruptcy. On both accounts, even if u get judgment to seize all assests, you will find that I do not have formally. There is nothing to seize. People have tried that before" כלומר, החייב מבהיר היטב, מהי הכוונה המנחה מאחורי התנהלותו והאורח בו נכסיו רשומים באורח "פורמלי" שלא על-שמו: הרחקתם מהישג-ידם של הנושים, במטרה "להבהיר" להם, כי אין טעם לטרוח ולתבוע אותו, בגין חובותיו והבטחותיו המופרות חדשות לבקרים. זאת, להבדיל ממצבים בהם אורח רישום של נכסים מונע מסיבות לגיטימיות יותר - מצבים אשר חזקה עליהם כי אין מטרתם להכשיל (כפי שהחייב מבהיר במילים מפורשות) הליכים חוקיים של גביה או פשיטת רגל. זאת ועוד, בניגוד ל"מקצה השיפורים" שניסה בא-כוחו של החייב לעשות בסיכומיו, הרי שהנקודה הבולטת ב"הצהרת כוונות" זו של החייב, אינו מיקום הנכסים, אלא - מפורשות - העובדה שדאג לכך כי לא ירשמו "פורמלית" על שמו, וכי נושים אשר קדמו למבקשות כבר "למדו זאת בדרך הקשה". אי לכך, נראה כי לפי אומד-דעת כללי זה אשר עליו חזר החייב יותר מפעם אחת, ובמילים מפורשות, יש לאמוד ולשפוט את מעשיו, ואת הדיספוזיציות השונות שניסה לבצע בנכסיו במהלך התקופה הרלווונטית - הן בטרם תחילת מועד שלושת החודשים לפני הגשת הבקשה, הן במהלכם, והן לאחר מכן, בעת שהיתה הבקשה תלויה ועומדת. ראוי להוסיף ולציין; לעיתים, די בכך כי חלק ממהלך קנייני או דיספוזציה בוצעו במהלך תקופת שלושת החודשים, כדי להפוך אותם להעדפת נושים אסורה. זאת, היות וסעיף 98 לוכד בתוכו לא רק תשלומים בעין של חובות, אלא גם "שדרוג" שלהם בסולם הנשיה, כגון ובמיוחד רישום שעבוד, שהופך התחייבות אובליגטורית קודמת לבעלת תוקף קנייני, ובכך מקדם אותה אל "מעל לראשיהם" של הנושים הרגילים. די בכך, למעשה, כדי לדחות את טענתו, המנסה לשלול את משמעותם של הצעדים, אשר נעשו על-ידו הן בטרם והן בתוך תקופת שלושת החודשים. זאת, באשר כבודה של התחייבות אובליגטורית להמציא בטוחות (אף אם אכן היתה כזו באמת ובתמים), אלא ששדרוגה למעמד קנייני בעת שהחייב מצוי בקשיים, ובתוך תקופת שלושת החודשים טרם הגשת בקשה לפשיטת רגל, הינה מעשה בעל נפקות עצמאית בכל הנוגע להשפעתו על סולם הנשיה, ואי לכך, דין טענות החייב להדחות בעניין זה. התוצאה היא, כי הוכח, באורח ברור ובלתי ניתן לערעור, כי החייב ביצע שורה של צעדים בעלי נפקות קניינית, חלקם במסגרת שלושת החודשים טרם הגשת הבקשה, אשר נראים על-פניהם כהעדפות נושים, בעיקר אלו הנמנים על השוק האפור, ואשר יתכן ויש בידם אמצעים משל עצמם "לשכנע" את החייב שלא להותירם עם התחייבות אובליגטורית גרידא. אין צורך להכביר מילים, אודות היותם של צעדים אלו מועמדים מובהקים לבקשה פי סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל. זאת, אף בלא צורך להעמיק ולהדרש בדבר השאלה, אימתי טרח החייב לעדכן את המבקשות שבפני אודות צעדיו, אשר נעשו בעת שהוא משלה אותן שוב ושוב כי הוא עומד לפרוע את חובותיו במלואם. 14. זאת ואף זאת; מסכת מעשיו של החייב, אשר דומה כי לא חדל ולו לרגע אחד מרישום שעבודים וביצוע העדפות נושים, עולה היטב אף מחקירתו, כפי שנערכה במסגרת הדיון בבקשות הכינוס. כך למשל, עלה מן החקירה, במפורש, כי החייב - ימים טרם הבקשה למתן צו כינוס, רשם שעבוד נוסף על המניות לטובת אחד מנושיו, מר ג'רבי: "ש. ראינו שרשמת בימים האחרונים שעבוד למר ג'רבי. זה חוב ישן או חדש, הסכם הלוואה? ת. היקף החוב הוא 5.4 מיליון דולר, בגין הסכם שנחתם עם מר ג'רבי ב-26.2.09. ש. זה הסכם ראשון איתו? ת. כן. ש. בהסכם קבוע שתיתן שעבוד? ת. ההסכם מדבר על שעבוד ותקף עד 26.2. ש. בגלל זה רשמת שיעבוד לאחר שידעת שיש צו? ת. אני לא רושם שעבודים ולא רשמו עבורי. אני חתמתי עם מר ג'רבי ב-26.2. ההסכם בוצע ב-26.2. כל הטכנאות לגבי שאר הדברים אינה בידי. לא הייתי חולם לבזות את צו בית המשפט ..." דומה, כי הדברים מדברים בעד עצמם, הן בדבר התנהלות החייב, והן בדבר האורח בו הוא מתמם לאחר מעשה, ומנסה "לחמוק מן הרשת" בטענות אשר לצערי, אין לי אלא לכנותן "עלבון לשכל הישר". החייב מודה, כי נטל הלוואה משמעותית חדשה בעת ששתי בקשות לצו כינוס היו תלויות ועומדות כנגדו. כמו כן, אין חולק כי נרשם לגביה שעבוד, וזאת במועד בו ניתן צו מניעה ספציפי כנגד דיספוזיציה באותם נכסים עצמם. אלא מאי? החייב מתמם, וטוען כי "אינו מבין דבר ברישומים וטכנאות". זאת, כאשר הוא ובא-כוחו המלומד מנסים את כוחם בטענה פתלתלה, לפיה רישום השעבוד - קרי, האקט המקנה לו תוקף כלפי כולי עלמא, אינו אלא "עניין תפל", אשר ביצועו אינו מנוגד לצו המניעה - האמנם כך?!!. זאת לא רק מפי החייב איש עסקים ממולח אלא אף מפי פרקליטו. אלא, שאף אם היה ממש בטענת החייב כי לא הפר את צו המניעה, הרי שאין ספק כי המעשים בהם הודה - אף אם אינם מהווים בזיון החלטה שיפוטית - מהווים אף מהווים המשך לשרשרת מעשי פשיטת הרגל והעדפות הנושים, מסכת אשר מהווה יסוד ובסיס נוסף למתן צו כינוס כנגדו. זאת ואף זאת; במהלך חקירתו של החיב, התברר כי ביום 2.2.09 (קרי, לאחר הגשת בקשתה של CCM, ויום בטרם הגשת בקשתה של רוקמור (!), ביצע עורך-דין מטעמו תשלום חפוז בסך 3 מיליון דולר, וזאת ל"שבעה נושים", שזהותם נותרה עלומה, וגם במהלך הדיון התחמק החייב מלמסור שמותיהם. לשאלה, מהיכן מקור המימון לתשלום, ענה החייב כי מימן את התשלום ב"הלוואה מגופים אחרים, לא זוכר מאילו גופים". כמו כן, ניסה החייב להתחמק החייב מהצגת ההסכם לחלוקת הכספים, בטענה כי "העביר אותו לרואה חשבון" (כך!). מעניין כי זכרונו של החייב בוגד בו דווקא בנקודות החשובות, בדיוק מקום בו הוא מרגיש ויודע כי "האדמה רועדת תחת רגליו". 15. אכן, עסקינן במעשים שבוצעו לאחר הגשת הבקשה לצו כינוס, ולא נכללו - מטבעם של דברים - בטיעון המקורי שכללה הבקשה. אלא, שיש בדברים בכדי ללמד על שיטותיו ודרך התנהלותו הנמשכת של החייב, כמו גם להבהיר, מהי מידת האמון אשר יש לייחס (וליתר דיוק - אין ליחס כלל) לעדותו ולגרסאותיו השונות. קשה להמנע מן הרושם, כי מר רייפמן רואה בדין "המלצה" בלבד (לכל היותר), ואשר הוא יכול להתעלם ממנה במפגיע, ולאחר מכן לנסות ולהתמם או לגבב טענות סרק בכדי שלא לשאת בתוצאות מעשיו. העובדה, כי אף צו מניעה שניתן בערכאות לא בלם את החייב מהמשך מעשיו, מרמז על הצורך הדחוף במתן צו כינוס, וזאת בכדי למנוע שחיקה מוחלטת במסת נכסיו, לטובת נושים מנושים שונים, בניגוד מוחלט לסדרי הקדימה. זאת, במיוחד לאור הקלות הבלתי נסבלת בה יכול החייב לפי דבריו שלו הוא לפעול בנכסיו לשעבדם, למכרם ולהעלימם בדרכים אחרות. כל זאת באין מפריע, שכן רק הוא יודע איפה הם מצויים. 16. לסיכומה של נקודה זו; אין מדובר, במקרה השגור, בו דן בית המשפט של חדלות פרעון במעשה ספציפי בודד, עליו מתווכחים הצדדים האם הוא עומד בהגדרות ובמועדים הקבועים בסעיף 5(1) בפקודה. עניין לנו, במקרה קיצוני וחריג בחומרתו, בה מונחת בפני בית המשפט, מסכת שלמה, ארוכה ומפורטת של מעשים ופעולות, אשר עובדותיהן אינן שנויות במחלוקת, ואשר מתחברים זה לזה הן על ציר הזמן והן במשמעותם המשפטית, ומלמדים על מהלך מסועף, בלתי פוסק לריקון והברחת נכסים, או למצער שורה ארוכה של העדפות נושים, אגב נטילת הלוואות נוספות, מסוכנות ובריבית "דמיונית", כאשר תלויות כנגד החייב שתי בקשות למתן צו כינוס, ולאחר שהודה מפורשות, פעם אחר פעם, בחובות הנטענים נגדו. וכך אגב הסברו כי הוא נעדר יכולת לפרוע אותם "כעת", ומבקש מהנושים להתאזר בסבלנות - ככל הנראה, עד שיצליח לסיים את הברחת שארית נכסיו, והרחקתם לצמיתות מהישג ידם של הנושים, ואף מהישג ידו של בעל תפקיד שימונה, אם ימונה, בהליכי פשיטת רגל. לא בכדי, הצהיר החייב במילים מפורשות על אומד-דעת זה. 17. סוף דבר: עניין לנו במקרה חריג וקיצוני, אשר בו חייב מושך את נושיו במצגים והבטחות סרק במשך חודשים ארוכים, מפר הסכמי פשרה בזה אחר זה, ובסופו של יום ממציא גרסת סרק שאין בה מאומה, כדי להתכחש לחבותו לחלוטין. כל זאת, כאשר בעצם אותה תקופה בה הוא מעיד על קשייו ומבקש מן הנושים לנהוג בסבלנות, הוא עורך שורה ארוכה של רישומי שעבודים, וצעדים אחרים שנועדו לנטרל, מראש, את יכולתם להפרע ממנו בהליכים משפטיים. יוצא, אם כן, כי כמעט ולא ניתן להעלות על הדעת מקרה הולם יותר, בו מתעורר צורך דחוף לשים קץ למעלליו של חייב זה, להוציא כנגדו צו כינוס ולמנות בעל תפקיד אשר יבחן את מצבת נכסיו ואת חוקיות צעדיו. קשה להמנע מן הרושם, כי מרוץ עסקיו של החייב והאורח בו החשיב עצמו, לטענתו ולפי דבריו המפורשים, לאחד מעשירי ישראל, השכיחו מליבו את העובדה, כי אף הוא - ככל אדם אחר, כפוף לדין, שלא לומר לכללים הבסיסיים ביותר של תום-לב והתנהלות בדרך מקובלת. די אם אעיר, לעניין זה, כי בניגוד למשתמע מטענותיו של החייב, הן בבית המשפט והן מחוץ למסגרת בית המשפט (כגון התכתובות שהוצגו בפני במסגרת ההתדיינות), לא מתן צו כינוס לאנשי עסקים (או כל אדם אחר) הינו בבחינת "טרנד" (בלשונו הוא), נהפוך הוא. לדאבון הלב, דומה כי ה"טרנד" המסתמן, אם לנקוט במטבע הלשון של החייב עצמו, הינו של חייבים סדרתיים, אשר סבורים כי זכות מוקנית להם שלא לשלם את חובם. זאת תוך שהם מהתלים בנושיהם ב"לך ושוב", ולגרור אותם להליכים משפטיים ארוכים ומייגעים, תוך הברחת נכסיהם (אשר "אינם רשומים פורמלית" על שמם). כך כאשר הם מנסים לוודא, כי יהיו מחוסנים אף מ"פגיעתם הרעה" של הליכי גביה הנעשים על-פי דין. עם מנהג שגור, או "טרנד" זה של חייבים מסוגו של מר רייפמן, מן הראוי שלא להשלים; ודומה, כי דווקא ובמיוחד בעבור חייבים מסוגו, נועדו דיני פשיטת רגל. 18. אי לכך, דין הבקשה להתקבל. נוכח התוצאה אליה הגעתי בעניינה של רוקמור, הרי שמתייתר בכך הדיון, האם ל-CCM היתה עומדת עילה עצמאית למתן צו כינוס, לו היתה בקשתה עומדת לבדה. א. ניתן בזה צו לכינוס נכסי החייב. ב. הכנ"ר מתמנה להיות כונס נכסיו של החייב. ג. מוצא בזה צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד החייב, החייב יפקיד דרכונו בידי הכנ"ר תוך 24 שעות. ד. על החייב להגיש תוך 7 ימים דו"ח לכנ"ר על מצב נכסיו, הכנסותיו, הוצאותיו וחובותיו על פי דין. כמו כן, יגיש החייב לכנ"ר דו"ח חודשי על הכנסותיו והוצאותיו במועדים שיקבעו ע"י הכנ"ר. ה. כל ההליכים המשפטיים, לרבות הליכי הוצאה לפועל כנגד החייב, יעוכבו. על החייב להודיע דבר צו זה לראש ההוצאה לפועל תוך 7 ימים. ו. החייב יתייצב במשרדי הכנ"ר, בכל עת שידרש לכך, לצורך חקירה. ז. הכנ"ר יכנס בהקדם אסיפת נושים בעניין החייב. ח. עו"ד איתן ארז מתמנה כמנהל מיוחד בכפוף להפקדת התחייבות אישית בסך 50,000 ש"ח. 19. בנסיבות המקרה, ישא החייב בהוצאותיה של רוקמור, ובשכר-טרחת עורך דין בסך 50,000 ש"ח בתוספת מע"מ, אשר ישאו הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל. צו כינוסצוויםכינוס נכסים