קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קיצור תקופת השעייה של עורך דין מהלשכה: 1. לפני ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בתיקי בד"א 88/08 ו-92/08, מיום 5.10.08 (להלן: "פסק הדין"), בגדרו נדחה ערעור המשיבה על הרשעתה בתיק בד"מ ת"א 36/07, וכן על העונש שנגזר עליה; מנגד לכך, נתקבל ערעור המערער על זיכויה החלקי מעבירה של משיכת המחאה ללא כיסוי, אך נדחה ערעור המערער על קולת העונש שנגזר על המשיבה ונקבע, כי גזר הדין שניתן על-ידי בית הדין המחוזי ייוותר על כנו (למען הנוחות, יכונו הצדדים, מכאן ואילך, כלהלן: המערער בעל"ע 10/08 - "המערער"; ואילו המשיבה באותו הליך - "המשיבה"). הנה-כי-כן, בסופו של יום, נגזרו אפוא על המשיבה העונשים הבאים: השעיה בפועל למשך 6 חודשים והשעיה על-תנאי של 12 חודשים, שלא תבצע תוך 3 שנים עבירה דומה לאלו נשוא תיק זה; כמו-כן, הושתו על המשיבה קנס כספי בסך של 2,000 ₪, וכן הוצאות לטובת המערער, אף הן בסך של 2,000 ₪. 2. אליבא דקובלנה שהוגשה כנגד המשיבה בתיק בד"מ 36/07, המתלוננת, עו"ד ענת חוליאנו, עבדה כשכירה אצל המשיבה, מיום 1.9.04 עד ליום 17.4.05, תמורת שכר נטו בסך של 5,000 ₪, בתוספת החזרי הוצאות במסגרת עבודתה. המשיבה לא שילמה למתלוננת את שכרה במועד, ובכלל זה לא שילמה כלל את משכורתה בעבור החודשים 1.2.05-15.4.05, בסך מצטבר של 12,500 ₪ נטו. לא-זו-אף-זו, המשיבה אף לא שילמה למתלוננת הוצאות שהגיעו לה, בסך של 437.8 ₪. בנסיבות אלו, התפטרה המתלוננת מתפקידה, ולחובה האמור של המשיבה כלפיה התווסף גם רכיב בגין פדיון חופשה בסך של 1,022.7 ₪. ביום 15.3.05 מסרה המשיבה למתלוננת המחאה על סך 5,347 ₪, אלא שביקשה ממנה לדחות את מועד פירעונה בשל העדר כיסוי בחשבון הבנק. דא-עקא, שהחוב לא נפרע, ומשכך, ביום 28.5.05 הציגה המתלוננת את ההמחאה לפירעון, או-אז הוחזרה זו על-ידי הבנק מחמת העדר כיסוי ועיקול החשבון. לפיכך, הגישה המתלוננת תביעה נגד המשיבה לבית הדין לעבודה בתל אביב. כתב הגנה לא הוגש, ועל-פי הסכם פשרה שגובש, התחייבה המשיבה לשלם למתלוננת סך של 14,000 ₪ בחמישה תשלומים שווים, בסך של 2,800 ₪ כל אחד. את התשלום הראשון שילמה המתלוננת (חלקו באיחור), ועל חשבון התשלום השני שילמה, אף כאן באיחור, סך של 1,000 ₪. בסופו של יום, עד למועד הגשת הקובלנה לא נפרע החוב דנן, ופסק הדין שניתן בהסכמה על-ידי בית הדין לעבודה לא בוצע. לאור המקובץ לעיל, הואשמה המשיבה בביצוע עבירות של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: "החוק"), וכן בהתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק. 3. במסגרת הכרעת הדין שניתנה קבע בית הדין, ביחס לאי קיום חיוב פסק הדין של בית הדין לעבודה, כלהלן: "בחינת דברי המתלוננת וההתרשמות הישירה מעדותה, איננה מעלה ספקות ביחס לעובדות, כי אלו הסכומים ששולמו לה על חשבון פסק הדין (3,800 ₪, מתוך חוב כולל בסך של 14,000 ₪ - צ'ס'). לעדות זו יש להוסיף את 'שתיקת' הנאשמת (המשיבה) בעניין, ואי הבאת שום עדות פרטנית, לסכומים אחרים ו/או נוספים ששולמו על ידה". (סעיף 9 להכרעת הדין) בדבר אי יכולתה הכלכלית של המשיבה - בעטיה לכאורה נבצר ממנה לשלם את החוב הפסוק - קבע בית הדין, כדלקמן: "הנאשמת (המשיבה) בעדותה מתחמקת מלפרט ביחס למצבה הכלכלי, תוך הטחת האשמות במתלוננת, בב"כ הקובל (המערער), בלשכת עורכי הדין. בבית הדין יצרה רושם בלתי אמין, ולא ניתן להאמין לדבריה, כי נימוקיה לאי התשלום הינה אי יכולתה הכלכלית". (סעיף 12(ד) להכרעת הדין) בשל אי קיום פסק הדין של בית הדין לעבודה, ובגין אי מתן מענה לפניות לשכת עורכי הדין בעניין התלונה שהוגשה נגדה, הרשיע בית הדין את המשיבה בעבירות דנן. 4. באשר לחילול ההמחאה קבע בית הדין, כי מאחר שהמשיבה עדכנה את המתלוננת בדבר בעיית פירעונה וזו נאותה שלא להפקידה; נוכח העובדה שההמחאה הופקדה במועד רחוק ללא תיאום מראש עם המשיבה; נוכח העדר ראיות כי המשיבה ידעה אודות חילול ההמחאה עוד עובר להגשת התביעה לבית הדין לעבודה; ובשל העובדה כי סכום ההמחאה ממילא "נבלע" ונכלל בסכום התביעה שהוגשה לבית הדין לעבודה - נוצר ספק סביר בטענת המערער, כי עסקינן בהתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, ולכן זוכתה המשיבה מעבירה זו (סעיף 7 להכרעת הדין). 5. לא למותר לציין, כי בהכרעת הדין מצא בית הדין לנכון לייחד מספר מילים לאופן ניהול התיק, תוך שציין כי חרף מתן ארכה להגשת סיכומים, והגם שהמדובר היה ב"בקשת שווא", לא מימשה המשיבה את זכותה, ובסופו של יום לא הגישה סיכומים מטעמה (סעיף 2 להכרעת הדין). לא-זו-אף-זו, בפתח גזר הדין שניתן ציין בית הדין, כי הגם שהמשיבה הייתה אמורה להגיש את סיכומיה לעונש בכתב עד מועד נתון, הרי שלא ניצלה גם זכות זו (סעיף 1 לגזר הדין). 6. בגדרי גזר הדין הביא בית הדין בכלל חשבון את שיקולי הענישה השונים, תוך שהתייחס למכלול טענותיה של המשיבה במהלך הדיונים כתקפות גם לעניין העונש. בהתחשבו, בין השאר, בהרשעות הקודמות של המשיבה ובדפוס התנהגותה, לרבות אי הגשת סיכומים לעונש מטעמה, גזר עליה בית הדין את העונשים כאמור לעיל. 7. על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו הגישו שני הצדדים ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (תיקי בד"א 88/08 ו-92/08). בפסק הדין קבע בית הדין הארצי, כי עת עסקינן בחוב חלוט של שכר עבודה (לו התווספו ריבית והוצאות), הרי שאי פירעונו מהווה התנהגות שאינה הולמת, קל וחומר שעה שעסקינן בפסק דין שניתן בהסכמה. בנסיבות אלו, נדחה ערעור המשיבה. באשר לערעור המערער נקבע, כי חרף העובדה שהמתלוננת והמשיבה הסכימו שההמחאה דנן לא תוצג לפירעון, הרי שעצם הוצאתה תוך ידיעה כי הנה נטולת כיסוי מכוננת עבירה אתית של התנהגות שאינה הולמת. משכך, הורשעה המשיבה בנוסף אף בעבירה זו (כאן יודגש, כי פסק הדין כולל דעת מיעוט של חבר בית הדין, עו"ד בצלאל הוכמן, בגדרה נדחה ערעור המערער בהקשר זה). לאור העובדה כי מדובר בחוב אחד, שבעטיו הורשעה המשיבה במספר עבירות, לא מצא בית הדין הארצי להחמיר בעונשה של המשיבה, ומכאן שגזר דינו של בית הדין המחוזי נותר על-כנו. 8. לאחר ששמעתי טענות הצדדים בהרחבה יתירה, במסגרת מספר ישיבות ארוכות, בגדרן אף ניסיתי (שלא בהצלחה) לסיים הפרשה בפשרה, שתכלול בחוּבה גם את כל שאר התיקים התלויים ועומדים כנגד המשיבה כיום, ומשעיינתי בכל החומר הרלבנטי, לרבות הרשעותיה הקודמות, באתי לכלל דעה ומסקנה, כי דין ערעור המערער להתקבל (על"ע 10/08), בעוד שדין ערעור המשיבה להידחות (על"ע 12/08). להלן יפורטו נימוקיי. 9. ראש לכל נציין את שנקבע על-ידי בית המשפט העליון בעל"ע 5160/04 עו"ד אילן אשד נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים (פסק דין מיום 22.3.05): "בית משפט זה קבע לא אחת, כי מתן שיקים ללא כיסוי על ידי עורך דין ללא מתן הסבר מניח את הדעת, יש בו כדי לפגום בשמו הטוב של מקצוע עריכת הדין ולערער את אמון הציבור בבעלי מקצוע זה וכי מדובר בהתנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם שמירה על כבוד המקצוע (ראה על"ע 4498/95 הנ"ל ; על"ע 5939/92 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' פלוני (לא פורסם, , ניתן ביום 26.4.94))". (שם, פסקה 11) 10. ויודגש: מצוקה כלכלית וחסרון כיס, אפילו שורשם נעוץ בנסיבות אישיות יוצאות דופן ומיוחדות, אינם מעניקים פטור אפריורי גורף מעבירה של התנהגות בלתי הולמת. ברם, אין כידוע כלל חובק כל, לפיו כל אימת שנמנע עורך דין מכיבוד חיוב כספי שהוטל עליו בפסק דין אזרחי, יש בכך משום התנהגות שאינה הולמת. כאן נידרש לבחינת הסיבות בעטיין לא שולם החוב הנדון, שמא באי כיבודו גלומים חוסר הגינות וחריגה מכללי התנהגות מקובלים, המטילים דופי בעורך הדין. 11. ומן הכלל אל הפרט: המשיבה לא הציגה תשתית ראייתית הולמת ומשכנעת, שבכוחה לבסס את טענותיה בדבר מצבה הכלכלי ונסיבותיה האישיות הקשות. לא-זו-אף-זו, גם את פסק-דינו של בית הדין לעבודה, שניתן כאמור בהסכמה, לא כיבדה המשיבה, בעודה עושה דין לעצמה. יוזכר, כי המתלוננת עבדה כעורכת דין שכירה אצל המשיבה, ואין להכביר מילים בדבר זכאותה לקבל שכרה כדין ובמועד. ציבור עורכי הדין השכירים עצום ורב - עובדים המשרתים נאמנה קהל לקוחות עצום ורב - זכאים להגנה אפקטיבית מפני הלנת שכרם, כל-שכן בשעה שמעסיקם אמון על יישום הדין בכל מקום ואתר. זאת ועוד: למשיבה עבר משמעתי בלתי זניח (הגם שרובו המכריע טרם נחתם והפך חלוט), בחינת "כמות הופכת לאיכות", מה גם שיצרה רושם בלתי אמין בפני בית הדין המחוזי. מעבר לכך יוטעם, כי התנהלותה של המשיבה אפילו בפני הערכאות השונות שבכוחן לחרוץ גורלה המקצועי מדברת בעד עצמה, תוך שמעוררת ספק ומִשְנֶה זהירות בהתייחסות לדבריה ולהצהרותיה. האם ראויה המשיבה לזכות באמון מלא מצד ערכאת הערעור לנוכח המסכת העובדתית הנתונה? בנסיבות העניין, איני סבור כך (למעלה מן הצורך, ראו: בקשת עו"ד ניר פלסר להשתחרר מייצוג המשיבה, מיום 27.1.09, שהוגשה בשל חוב כספי הנאמד בסך של 90,000 ₪, בגין שירותים משפטיים שונים שסיפק הלה בידה, שטרם נפרע; ובכלל זה, ראו: עמ' 9 לפרוט' הדיון מיום 5.3.09, שם ציינה המשיבה כי חבה לעו"ד פלסר 100,000 ₪). 12. זאת ועוד: אי מינוי סנגור למשיבה על-ידי בית הדין המחוזי הנו, לדידי, מוצדק, ואין בו כדי לבסס טעם מספיק לקבלת ערעורה. כך גם באשר לבקשת המשיבה להבאת ראיות נוספות בשלב הערעור. אין כל עילה או הצדקה להחזיר את המתלוננת לדוכן העדים לצורך הרחבת החקירה הנגדית מטעם המשיבה, שכן זו מוצתה; ובכלל זה - אין ברשות המשיבה ראיות חדשות שלא יכלה להניח ידה עליהן בשקידה ראויה זה מכבר, בעת שנידון עניינה לפני בית הדין המחוזי. ברי, כי אין הערעור אמור לשמש במה למקצה שיפורים בעבור בעל דין אך מפאת תסכולו ומורת רוחו ממצבו המשפטי. בערבו של יום, לא הוכח כיצד בדיוק נפגעה הגנתה של המשיבה, אם בכלל. והנה, לאחר שקילת טענות הצדדים לכאן ולכאן, לא מצאתי שום פגם מהותי בפסק דינו של בית הדין הארצי המצדיק את התערבותי, למעט ביחס למשך תקופת ההשהיה שנגזרה על המשיבה, שלדידי אינה הולמת את רף הענישה המתבקש בנסיבות העניין. 13. יצוין, כי המשיבה הגישה בסופו של יום חוות-דעת פסיכולוגית מטעמה (אותה, מטעמים שלא הובהרו, לא מצאה לנכון להגיש לבית הדין המחוזי). לא למותר לציין, כי המשיבה ביקשה אורכה בת שבוע להגשת סיכומים וחוות דעת פסיכולוגית מטעמה, עד ליום 7.6.09, ומשלא עשתה כן, הגיש המערער, ביום 23.6.09, בקשה למתן פסק דין. ביום 25.6.09 הודיעה המערערת כי תגיש את חוות הדעת הפסיכולוגית באופן אישי ביום 28.6.09, בצירוף בקשת אורכה מתאימה. אך הנה, הגם שחוות הדעת אמנם הוגשה על-ידה ביום 28.6.09, בקשת אורכה מתאימה לא צורפה לה. לא-זו-אף-זו, את סיכומיה לא טרחה המשיבה להגיש, למרות שהיא זו שעתרה לבית המשפט בעניין, וחרף התנגדות המערער נתקבלה בקשתה (ראו: החלטת בית המשפט מיום 17.5.09). 14. התנהלות כאמור מדברת בעד עצמה, ולמגינת הלב עולה בקנה אחד עם עבירות המשמעת דנן. מן הדברים אכן מצטיירת המשיבה כבלתי אמינה, כמי שאינה עומדת בדבריה, אפילו ייאמרו אלה באולם בית המשפט (יוזכר, כי זו אף הייתה התרשמותו של בית הדין המחוזי, כמצוטט לעיל). מילים גבוהות ואיתותי מצוקה הנשמעים מן הפה אל החוץ, בהעדר ניסיון אמיתי לרביזיה עמוקה של דפוסי ההתנהגות השוללים מהם תוקף משפטי ומהימנות, אינם מכוננים את הבסיס הנדרש לקבלת ערעור המשיבה או את טענותיה. בית משפט זה עשה כל שביכולתו על-מנת לסייע למשיבה לסיים את כל ענייני המשמעת המטרידים את מנוחתה וגורעים מפרנסתה. דא-עקא, שלשיתוף פעולה ענייני מלא לא זכה, ולכן אין למשיבה אלא להלין על עצמה. 15. למעלה מן הצורך יוער, כי אפילו שמן הדין היה להוציא מתיק בית המשפט את חוות הדעת הפסיכולוגית, שהוגשה, כאמור, באיחור וללא בקשה להארכת מועד, הרי שגם לגופו של עניין אין בה כדי להצדיק את קבלת ערעור המשיבה. ודוק: המערכת המשפטית לא תוכל ליתן אמון במשיבה כל עוד זו לא תפנים את חומרת מעשיה, תוך שתנקוט בצעדים ממשיים לתיקון דרכיה. תמיכת הקהילה המקצועית במשיבה וודאי בוא תבוא, אך זאת עת תפעל מתוך מודעות מלאה למחויבות האתית הכבדה הכרוכה באורח אינהרנטי במקצוע עריכת הדין, שאינה יודעת הנחות וקיצורי דרך, תהיינה הנסיבות האישיות קשות ומורכבות ככל שתהיינה. רצונה המבורך של המשיבה ליטול אחריות על עתיד חייה האישיים ולקדמם, כרוך היה אפוא בביצוע עבירות משמעת במסגרת עבודתה כעורכת דין, שאין להכשירן כיום בדיעבד. 16. לאור המקובץ לעיל, ערעור המשיבה נדחה בזאת. באשר לערעור המערער, והגם שעתר לגזור על המשיבה עונש השעיה בפועל למשך מספר שנים, ומשמנהג ערכאת הערעור אינו מיצוי הדין, הרי שבנסיבות העניין, באיזון הראוי בין האינטרסים המנוגדים, מכאן ומכאן, הנני מעמיד את עונשה של המשיבה על 12 חודשי השעיה בפועל, חלף עונש ההשעייה של 6 חודשים שנגזר עליה על-ידי הערכאה הראשונה. שאר רכיבי גזר הדין ייוותרו בעינם. ההשעיה בפועל תיכנס לתוקפה החל מיום 1.9.09 ואילו הקנס וההוצאות שנגזרו על המשיבה ישולמו תוך 30 יום מהיום.השעיהעורך דין