קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קרקעות בשטח ההפקר: 1. תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו ייקבע כי המנוח, עבד אלסלאם אסמאעיל אלנג'אר ז"ל (להלן: "המנוח") או יורשיו, הם התובעים, הנם הבעלים של מקרקעין הידועים כחלקה 34 בגוש 30054 בשטח 161.3 מ"ר, בשכונת מוסררה בירושלים (להלן: "המקרקעין"). מלכתחילה, הוגשה התביעה על ידי המנוח, אולם לאחר פטירתו תוקן כתב התביעה ויורשיו באו בנעליו. 2. ביום 9/12/04 ניתן פסק דין בתובענה זו, על ידי המותב אשר דן בה (כב' ס' נ' השופטת י' הכט) לפיו נדחתה התובענה. התובעים ערערו על פסק הדין. בית המשפט העליון, בפסק דינו מיום 11/4/2007, התייחס לכך שבית משפט זה הכריע את הדין בתובענה על יסוד טעם אחד, תעודה לקונית של שר החוץ, מיום 6/4/02, לפיה המקרקעין שבמחלוקת היו בתחום מדינת ישראל ובשליטתה האפקטיבית אף לפני שנת 1967, ולא נדרש לשאלות נוספות שהונחו לפתחו. לפיכך, הורה בית המשפט העליון על השבת הדיון בתובענה לבית משפט זה, הן לצורך הדיון בכל השאלות שהונחו לפתחו והן לשאלת נפקותה של תעודת שר החוץ, כמפורט בפסק דינו של בית המשפט העליון. בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון, נוכח ההלכה הקובעת כי תעודה מהסוג הנדון היא בבחינת ראיה קונקלוסיבית באשר לשאלה האם שטח מסוים נכלל בגבולות המדינה - נדחתה, מהטעם שפסק הדין של בית המשפט העליון, מיום 11/4/08, אינו כולל אמירה מפורשת הקובעת אחרת, אלא כל אשר נקבע הוא כי ראוי לבחון מספר עניינים נוספים בטרם יגיע בית המשפט למסקנה סופית (החלטה מיום 10/6/07). טיעוני התובעים 3. לטענת התובעים, המנוח שנולד כאזרח ירדני בשנת 1929, התגורר בירושלים והיה הבעלים הרשום של המקרקעין. עד ליום 28/6/67 היו המקרקעין מחוץ לשטחה של מדינת ישראל ונמצאו "בשטח הפקר" שבין ישראל לירדן, בהתאם להסכם שביתת הנשק שנחתם בין שתי המדינות. לאחר מלחמת ששת הימים, התפקד המנוח במפקד האוכלוסין בירושלים וקיבל תעודת זהות ישראלית ומעמד של תושב ירושלים. עוד טוענים התובעים כי ביום 5/2/1968 הוקנו המקרקעין שלא כדין לנתבע מס' 2 (להלן: "האפוטרופוס") אשר הכריז כי המקרקעין מהווים נכס נפקד מאחר שסבר, בטעות, כי המנוח נפקד, ובסמוך לאחר מכן נרשמו הזכויות במקרקעין על שם הנתבע מס' 1 (להלן: "רשות הפיתוח"). מוסיפים התובעים וטוענים כי מאחר שעד ליום 28/6/67, המקרקעין לא נמצאו בשטחה של מדינת ישראל, נמצאו המקרקעין מחוץ לתחולה הטריטוריאלית של החוק והמשפט הישראלי, ובכלל זה גם מחוץ לתחולת חוק נכסי נפקדים, תש"י - 1950, ומכאן, שהקניית המקרקעין לאפוטרופוס לפי חוק נכסי נפקדים, נעשתה שלא כדין. 4. הנתבעים 3 - 4 רכשו את חלקם במקרקעין מרשות הפיתוח, ביום 18/11/90, והנתבע 5 רכש חלק מהמקרקעין ביום 13/4/95. 5. התובעים עתרו כי יוצהר על בטלות הקניית המקרקעין לאפוטרופוס והעברתו על שם רשות הפיתוח וביטול עסקאות ההמשך לנתבעים 3 - 5. לחלופין, ביקשו התובעים כי ייקבע שהמקרקעין לא היו מעולם נכס נפקד והתובעים זכאים לפיצויים לפי ערכם של המקרקעין. טיעוני הנתבעים 6. בכתב הגנתם של הנתבעים 1 - 2 לא הוכחש כי אכן, על פי רישומי הנסח ההיסטורי, היו המקרקעין רשומים על שם המנוח בשנת 1933, אולם מאחר שהמנוח לא התפקד במפקד האוכלוסין בשנת 1948, ולא נמצא מאז במקרקעין, היה, עד להתפקדותו הראשונה בשנת 1967, אזרח ירדני. עוד, ובעיקר, נטען כי משנת 1948 היו המקרקעין בשטח שבריבונות מדינת ישראל ולא בשטח ההפקר, כפי שטוענים התובעים, והמקרקעין הוחזקו ונוהלו, משנות החמישים, על ידי חברת עמידר. בנוסף, נטען כי מאחר שהמנוח היה אזרח ירדני ובעלים של נכס המצוי בתחומי מדינת ישראל, היה למעשה נפקד ועל כן הוקנו המקרקעין לאפוטרופוס על נכסי נפקדים כדין. בהתאם להוראת סעיף 4 (א) 1 לחוק נכסי נפקדים, ובהתאם להסכם מיום 29/9/53, הועברו המקרקעין לרשות הפיתוח כדין ובתמורה. רישום, בלשכת רישום המקרקעין, נעשה ביום 19/2/68. טענות דומות נטענו על ידי נתבעים 3 - 4 אשר הוסיפו כי רכשו את הזכויות במקרקעין בתום לב וקיבלו את החזקה בתום לב, בהתאם להוראות סעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח - 1968, ועל כן זכויותיהם במקרקעין הנן זכויות בעלות, נקיות ועדיפות על פני כל זכות אדם אחר. המחלוקת 7. השאלה המרכזית הטעונה הכרעה הנה שאלת מיקומם המדויק של המקרקעין לפני שנת 1967, האם נמצאו בשטח שהוגדר כ"שטח הפקר" או בתחומי "שטח מפורז" (ביחס לקווי שביתת הנשק). 8. את סיכום עמדת התובעים, באשר לפן הראיתי (כפי שעולה מסעיף 61 לסיכומיהם) ניתן להגדיר כלהלן: מיקומם של המקרקעין ביחס לשני קווי הגבול אינו עניין למדיניות חוץ ואינו מסור להכרעת שר החוץ, אלא מדובר בעניין טכני הניתן להוכחה בדרכים המקובלות, כגון באמצעות חוות דעת מודדים מוסמכים. בית המשפט יידרש לתעודת שר חוץ כאשר אין בידו להגיע לממצאים עובדתיים בהסתמך על הראיות שבפניו, מה שאין כך בענייננו, זאת גם בשל אופייה החריג של תעודת שר חוץ והגבלת שיקול דעתו של בית המשפט בעקבות כך. ניתן לעשות שימוש בתעודה כזו אך במקרים חריגים. בענייננו, כך נטען, מיקומם של המקרקעין הוכח ב"דרכים מקובלות". תעודת שר החוץ 9. שר החוץ, במועד הגשת התעודה לבית המשפט (10/4/03), מר סילבן שלום, אישר, בתעודה מיום 6/4/03, "כי חלקה 34 בגוש 30054 (ירושלים) הייתה מצויה בתחום מדינת ישראל ובשליטתה האפקטיבית אף לפני שנת 1967". כאמור, בפסק הדין מיום 9/12/2004 נסמך בית המשפט אך ורק על האמור בתעודה זו, לאור הדברים שנאמרו בנוגע עם משקלה של תעודה כזו המהווה ראיה הבאה להוכיח עובדה: "בתור ראיה היא קונקלוסיבית, לאמור היא מוכיחה את העובדה, שהיא מעידה עליה, הוכחה סופית וגמורה.... ואולם מקום שהשאלה עומדת להכרעה לפני בית המשפט, היא שאלה משפטית טהורה כשהעובדות כולן מוכחות כדבעי או אינן שנויות במחלוקת - ההכרעה היא בידי בית המשפט ואין הרשות המבצעת מוסמכת ליטול לעצמה שררה שיפוטית...". ע"פ 131/67 הישמט קמיאר נ. מדינת ישראל, פ"ד כב' (2) 85. וכן: "הכלל הוא אפוא: ניתן להוכיח 'עניינים מדיניים' באמצעות תעודה חתומה בידי שר החוץ, ותעודה כזו מהווה ראיה סופית וגמורה שאינה ניתנת לסתירה, בקשר לאותם עניינים מדיניים" (י' קדמי "על הראיות", חלק שני, עמ' 895). משניתן לתעודה תוקף של הוכחה סופית ומוחלטת, לכך שהמקרקעין היו מצויים בשטח מדינת ישראל, עוד לפני שנת 1967, וקביעה זו, כך נאמר, אינה ניתנת לסתירה באמצעות ראיה אחרת, ומשנקבע, לפיכך, כי עובר לשנת 1967 היו המקרקעין מצויים בשטח שבריבונות ישראלית, סבר בית המשפט במסגרת פסק הדין, כי על המקרקעין חלו בתקופה זו החוק והמשפט הישראלי, ובכלל זה גם חוק נכסי נפקדים. לפיכך, נדחתה התביעה. 10. בפסק הדין שניתן במסגרת הערעור, התייחס בית המשפט העליון לשאלות אשר הועלו על ידי התובעים אך לא באה אליהן התייחסות במסגרת פסק הדין של בית משפט זה, לאור ההסתמכות הבלעדית על תעודת שר החוץ. שאלות אלה הן: (א) מיקום המקרקעין והאם הם נמצאים בתחום השטח המפורז או בתחום שטח ההפקר, מה המשמעות למיקום והאם לישראל הייתה שליטה אפקטיבית לגביהם. בנקודה זו באה התייחסות לכך שנטען שחברת עמידר השכירה נכסים במקרקעין עוד לפני שנת 1967 ואם כן - יתכן שיש בכך השלכה לשאלה האם לישראל הייתה שליטה אפקטיבית במקרקעין (ב) מה היחס בין האמור בתעודת שר החוץ מיום 6/4/03 לבין תעודה אחרת שניתנה על ידו, ושהוגשה במסגרת הליך אחר לבית משפט זה (ה"פ 262/86), בה נאמר, בהקשר לחלקה שונה, כי בתחום שטח ההפקר לא הופעלו סמכויות שלטוניות על ידי ישראל או ירדן (ג) יתכן שגם למנשר של שר הביטחון, מיום 2/8/48, אפשר שיש השלכה לגבי שאלת השליטה בחלקה, מה עוד שבמהלך תקופת הערעור הודיעה המדינה כי נמצאו שתי מפות הנחזות להיות חלק מהמנשר. (ד) "עם החזרת הדיון ניתן יהיה אף לברר האם החלקה נמצאת בתחום שבשליטת ישראל לפי המפות שהיוו חלק מהמנשר שהוציא שר הבטחון, מפות אשר כאמור נמצאו אך לאחרונה". 11. התובעים נסמכו על חוות דעתו של המודד, מר י' קראוס (ת/1), לפיה: "החלקה הנ"ל נמצאת בין 2 קווים המוזכרים (שהוא שטח ההפקר) לפי שתי המפות". המפות אליהן התייחס ועליהן נסמך המודד קראוס הנן מפה שהתקבלה מהמרכז למיפוי ישראל על גבה מסומן, בקו אדום, הקו הישראלי, ובקו כחול, הקו הירדני (ת/1 ד'), ומפת האו"ם של העיר ירושלים משנת 1924 (ת/1ב'). המודד קראוס ערך מדידה הגראפית של שתי המפות (ת/1ד' ו- ת/1 ב') וכן של המקרקעין, ערך מפת קליטה גראפית והעלה את ממצאיו על תרשים המצורף לחוות דעתו (ת/1 א'). מנגד, מטעם הנתבעים 1 - 2 הוגשה חוות דעת מיום 19/12/01 (נ/1), מטעם מר יהושע כרמלי, מנהל מרחב ירושלים במרכז למיפוי ישראל, ולפיה: "... חלקה 34 בגוש שומה 30054 מאז הסכמי שביתת הנשק בין ישראל וירדן בתחום השטח המפורז שהוא שטח ישראל וירושלים". (מפת חלק העיר ירושלים זו המפה נ/1 א' וצילום מוגדל ממפת הגוש זו המפה נ/1 ב'). לטענת התובעים, מר כרמלי לא הסתמך על מפות שביתת הנשק אלא אישר, בהנחה שהקווים המסומנים במפה שצורפה להסכם שביתת הנשק באזור ירושלים (ת/1 ב') ומפת האכלוס (ת/1 ד) הם קווי שביתת הנשק, שאז המקרקעין המצויים בשטח ההפקר (פרו' מיום 12/3/02 עמ' 34). לפיכך, כך לשיטת התובעים, אין לתת משקל לקביעותיו של מר כרמלי שכן אלה אינן נסמכות על מפת הסכם שביתת הנשק, המפה ת/1 ד', והנתבעים 1 - 2 לא המציאו מפה משנת 1949, אף שביקשו וקיבלו דחיית מועדים לצורך בירור קיומה של מפה כזו, וממצב זה, כך נטען, נולדה תעודת שר החוץ. התובעים אף הפנו להסכמי שביתת הנשק בין ישראל ולבין ירדן, האחד, מיום 20/11/48 בנוגע לירושלים, והשני - כללי. במסגרת ולצורך ההסכם הנוגע לירושלים, נערכה מפה לאזור ירושלים, זו המפה ת/1 ב'. בהסכם באה התייחסות לשטח ההפקר ששורטט על ידי משקיפי האו"ם על המפה, ונקבע כי קווי שביתת הנשק באזור ירושלים חופפים את הקווים שהוגדרו בהסכם מיום 30/11/48 להפסקת האש. נטען כי שני הצדדים (כלומר ישראל וירדן), ביקשו ליצור עובדות בשטח ולתפוס בתים בשטח ההפקר, ולכן נולד בשנת 1951, במסגרת הועדה המשותפת לשביתת נשק, ההסכם ת/1 ה'. על גבי מפה שצורפה להסכם זה, סומנו הבתים שנתפסו על ידי ישראל וירדן, והוסכם כי לא יתפסו בתים נוספים ללא הסכמה (המפה - ת/1 ד'). מכאן, כך לשיטת התובעים, שטח ההפקר לא היה נתון לשליטת ישראל או לשלטונה (וגם לא לירדן), הבתים שנתפסו על ידי שני הצדדים, בתחום שטח ההפקר, נתפסו באופן בלתי חוקי, לתפיסה זו, כך נטען, אין משמעות והשטח שבין הקווים יראה ריק גם בעתיד. תעודת שר החוץ בעניין ג'בשה 12. התובעים הפנו לתעודת שר חוץ אשר הוגשה לבית המשפט במסגרת הליך אחר: ה"פ 2625/86 ג'בשה ואח' נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים, זאת בנוגע עם חלקה 115 (באותו גוש), הנמצאת לא רחוק מהמקרקעין. באותה תעודה נאמר: "הנכס היה עד ליוני 1967 בתחום שטח ההפקר שבין שטח ישראל לבין שטח שהיה בשליטת ממלכת ירדן. עד ליוני 1967 לא הופעלו בשטח ההפקר סמכויות שלטוניות, לא על ידי ישראל ולא על ידי ממלכת ירדן. מאז יוני הופעלו סמכויות שלטוניות של ישראל על כל השטח שהיה בעבר שטח ההפקר" (מפת הגוש בה ניתן לראות את מיקומה של חלקה זו, הנה ת/2). דברים אלה יש בהם, לטענת התובעים, לתמוך בעמדתם, וכן באו הדברים לידי ביטוי בהסכם שביתת הנשק משנת 1949 וההסכם משנת 1951. התובעים הפנו, בנוסף, לתעודת שר חוץ שניתנה בהליך נוסף (תיק תעבורה 14670/99, ת.פ. 1193/04) , שם נאמרו דברים דומים. מכאן מסיקים התובעים כי תעודת שר החוץ הנדונה סותרת את התעודות האחרות ועל כן אין מקום להעדיף את התעודה הנדונה או ליתן לה משקל יתר. 13. טעון נוסף אותו העלו התובעים הנו כי התעודה אינה אומרת שהמקרקעין נכללים בשטח שחל עליו המשפט של מדינת ישראל, שכן קביעת גבולות המדינה אינה אומרת בהכרח כי המשפט והשיפוט חופפים בתוך אותם גבולות, ועוד, ובתמצית, נטען, בנוגע למנשר שהוצא ביום 2/8/48 ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון דאז ד' בן גוריון, מנשר מס' 1 (עיתון רשמי, גיליון ראשי, תש"ח עמ' 66), לפיו "הוגדר שטח ירושלים בתחומי הקו האדום והמסומן במפת ארץ ישראל החתומה על ידי והנושאת תאריך היום... 2/8/48", כי המפה הנזכרת במנשר מעולם לא פורסמה ואף לא צוין מקום הפקדתה ומפה זו מהווה תקנה בת פועל תחיקתי הטעונה פרסום ברשומות כמתחייב על פי סעיף 71 לפקודת הפרשנות (נוסח חדש). הצהרת ב"כ התובעים בדבר אי קיומה של אותה מפה מספיקה, לשיטת התובעים, להוכחת העדר תחולה לחוק הישראלי על שטח ההפקר, ולמצער, להעברת הנטל להוכחת התחולה אל הנתבעים. באשר לחזקה במקרקעין בפועל, נטען על ידי התובעים כי לאור האמור בהסכם שביתת הנשק המוזכר לעיל ולאור התנהגות המדינה בהסכמים בינלאומיים להם היא צד, אין לחזקה זו נפקות לעניין החלת החוק הישראלי על המקרקעין בתקופת הביניים, וכן, שהחזקה הייתה חזקה של יחידים (וראה ההפניה בהקשר זה בסעיף 51 לסיכומי התובעים, עמדת היועץ המשפטי לממשלה). התובעים התייחסו לכך שמטעם הנתבעים הוגשו 3 מפות שונות אשר כולן נחזות להיות מפות המנשר (כולן מיום 2/8/48 וכולן נושאות את חתימת ד' בן גוריון). לפיכך, מבקשים התובעים להתייחס למפות אלה בחשדנות ובכל מקרה, נטען כי בכל המפות המקרקעין נמצאים ממזרח לקווים, כלומר מחוץ לשטח עליו הוחל המשפט בישראל. מכתב היועץ המשפטי של משרד החוץ 14. ביום 25/3/08 הוגש מטעם הנתבעים 1 - 2, מכתבו של היועץ המשפטי למשרד החוץ, עורך הדין א' קינן, לצורך היחס שבין תעודת החוץ נשוא תיק זה ולבין התעודה שהוגשה לבית המשפט בעניין ג'בשה. היועץ המשפטי למשרד החוץ כתב באותו מכתב: "לאחר בדיקה שערכנו ביחס לתעודת החוץ שניתנה בשנת 1990 בתיק ה"פ 2625/86 בבית המשפט המחוזי בירושלים, לא מצאנו מדוע נכתב במסגרת התעודה כי לא הופעלו בשטח ההפקר סמכויות שלטוניות על ידי ישראל. יחד עם זאת, ערכנו בדיקה נוספת בנוגע לתעודת שר החוץ שניתנה ביום 6/4/03 במסגרת ההליך שבפני בית משפט נכבד זה ואנו עומדים מאחורי האמור בה". התובעים העלו מספר נימוקים באשר למשמעותו ומשקלו של מכתב זה, אולם ניתן כבר עתה לומר כי לא ניתן לייחס משקל רב או משמעותי לעדותו של עורך הדין א' קינן שכן הוא אישר, בשעת עדותו, כי אין לו כל מידע אישי אודות האמור באותו מכתב שבחתימתו וכל הנוגע למכתב נשוא התיק האחר "מבוסס על בדיקות שעשיתי בתיק, לא מבוסס על מעורבות אישית שלי" עמ' 16 לפרו' מיום 27/5/08). ובהמשך: "התיק משנת 86 והתעודה ניתנה בשנת 90. הידע שלי בתיק זה מבוסס על בדיקת חומר והתייעצויות שעשיתי כעת". בסופם של דברים אמר עורך הדין קינן כי אינו מעדיף תעודה אחת (מבין השתיים הנ"ל) על פני רעותה: "איני מעדיף תעודה אחת על פני האחרת... האחת מדברת על מדינת ישראל והשנייה על שטח ההפקר, שזה שני דברים שונים". ראיות הנתבעים 3 - 4 15. הנתבע מס' 3 (יליד שנת 1934), בתצהירו, מפרט כי עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1948, וכשלושה חודשים לאחר מכן החל להתגורר עם משפחתו בבית הבנוי במקרקעין, כאשר החזקה נמסרה למשפחתו מטעם חברת עמידר. לתצהיר צורף עותק מהסכם דיירות מוגנת שנחתם בשנת 1964 (נספח א' לתצהירו) ומאוחר יותר (בשנת 1990), רכש ביחד עם אשתו את זכויות הבעלות. לדבריו, חברת עמידר בצעה בבניין פעולות תחזוקה ושיפוץ, לרבות בתקופה עובר למלחמת ששת הימים, כמו גם עירית ירושלים שדאגה לניקיון סביבתי. עוד הוסיף כי בבניין בו התגורר היו קיימות (לפני מלחמת ששת הימים), שתי עמדות של צה"ל. הנתבע מס' 3 אף הציג באולם בית המשפט את השלט שהיה מוצב לפני הבניין בו כתוב: "עצור גבול לפניך" (הצילום - נספח ג' לתצהירו). על העובדה שהתקיימו מגורים בבניין, עובר למלחמת ששת הימים, מעידים גם המסמכים נ/3 - נ/10 אשר הוגשו באמצעות העד מר מזרחי משה, סגן מנהל מרחב עמידר. התובעים אינם חולקים על עובדות אלה (וראה גם עדותו של הנתבע 3), אלא שלגישתם, תפיסת המקרקעין נעשתה בניגוד למוסכם עם ירדן, תוך שהוסכם, כך לטענתם, כי אין לתפיסה זו משמעות כלשהי. מראיות אלה, אשר כאמור אינן שנויות במחלוקת, ניתן להסיק כי בפועל, החזיקה ישראל במקרקעין החל משנת 1948, התגוררו בהם תושבי ואזרחי המדינה, בוצעו בהם ובקרבתם פעולות תחזוקה וניקיון מטעם עיריית ירושלים, וקו הגבול, בפועל, עבר מעבר לשטח המקרקעין. מצב דברים זה תואם לפחות באופן חלקי את האמור בתעודת שר החוץ בדבר היות המקרקעין בתחום מדינת ישראל ובשליטתה האפקטיבית. דיון ומסקנות 16. כאמור, המודד מטעם התובעים, מר קראוס, המציא שתי חוות דעת (מפת האו"ם המסומנת B (ת/1 ב') והמפה A ת/1 ד'), ומסקנתו, על סמך שני הקווים ("גבול הפרשנות הירדנית... וגבול הפרשנות הישראלי - מפה A, קוו אדום - ישראלי וקו כחול - ירדני, במפה B"), שהמקרקעין מצויים בתחום שטח ההפקר. לאחר שהדיון הוחזר לבית משפט זה, ביקשו התובעים כי תובא התייחסות המודד קראוס גם לשתי המפות מיום 2/8/48 החתומות על ידי ד' בן גוריון, על גביהן הוא התבקש לסמן את מיקום החלקה. מסקנותיו של המודד קראוס, הן על פי חוות דעתו הראשונה והן זו המבוססת על המפות מיום 2/8/48, אינן יציבות דיין: באשר לחוות דעתו הראשונה, אישר המודד קראוס כי נסמך רק על מפות שהוצגו לפניו מטעם ב"כ התובעים ולא בדק מעבר לכך מפות נוספות. אמנם, אין בכך כדי להעיד מראש על משקל חוות דעתו, אולם האמור במפות אלה שומט ממשקלה של חוות דעתו: במפה A (אשר צורפה כאמור לחוות דעתו הראשונה) נאמר (בשפה האנגלית), בין היתר, כי בהתאם להסכם מיום 3/7/51, בישיבתה ה - 62 של ועדת שביתת הנשק, הוכנה המפה A המראה את הבתים המאוכלסים כעת על ידי ישראל (בתים אלה סומנו באדום, הבתים שהוחזקו על ידי ירדן - סומנו בכחול). הוסכם, על מנת למנוע תקריות בלתי רצויות, כי מעבר לכך לא יאוכלסו על ידי הצדדים בתים נוספים (ללא הסכמה משותפת) ובבתים אשר אוכלסו ימשיכו להתנהל חיים אזרחיים רגילים ללא הפרעה. המודד קראוס אישר כי לא שם ליבו לכיתוב זה ולא התייחס כלל לכך שסומנו בתים אשר נתפסו והוחזקו על ידי מדינת ישראל (כמסומן בצבע אדום). באשר למפה שסימונה B (מפת האו"ם), שגה מר קראוס שעה שסבר כי מדובר במפה משנת 1924 (כאמור בחוות דעתו), ובאשר לאמור במפה זו אמר: "מהו הקו הישראלי או הירדני, אינני יודע. ישראל נמצאת ממערב לשני הקווים וירדן ממזרח לשני הקווים" (עמ' 6 לפרו'), זו תשובה שטומנת בחובה גרעין אמת אך זו אמת כללית מדי שאינה יורדת לעצם המחלוקת. וכן, המודד קראוס אישר בעדותו כי אין זהות בסימון הקווים (קווי שביתת הנשק) בין המפות ת/1 א' ו - ת/1 ב' (מפת האו"ם ומפת האכלוס) (ר' עמ' 5 לפרוט' מיום 27/5/08). מכאן, המסקנה הנה כי לא ניתן לקבוע ממצאים, במידת הוודאות הדרושה, בהסתמך על חוות הדעת והעדות של המודד מר קראוס, במסגרת חוות דעתו הראשונה. 17. באשר לחוות דעתו השנייה של מר קראוס, זו הנסמכת על המפות האמורות משנת 1948, אישר מר קראוס כי אינו יודע לומר האם המקרקעין נמצאים בשטח ההפקר והוא לא בדק את היחס בין פעולותיו על פי חוות הדעת הראשונה, לאלה של חוות הדעת השנייה (עמ' 3 ועמ' 10 לפרוט'). לכך יש להוסיף את הסתייגותו של מר קראוס עצמו באומרו: "מדובר במפות בקנה מידה קטן מאוד, צריך לקחת בחשבון שמילימטר אחד זה 50,000 אז לקחתי את אמצע הקו…" (עמ' 10 פרו' מיום 27/5/08). ועוד, יש בסיס לטענת הנתבעים לפיה חלו שינויים בגבול מאז חודש אוגוסט 1948, במפה B (משנת 1949) ובמפת הסכם האכלוס משנת 1951 (מפה A). מפה אחרונה זו, המציבה את הבתים בשטח שבין הקווים, מציבה קו שונה ממפה B ומהקו שסומן על "מפת בן גוריון" (ראה גם עדות קראוס - עמ' 5). הסכם שביתת הנשק, מיום 3/4/49, אשר צורף על ידי התובעים לסיכומיהם הנו הסכם צבאי (סימון קווים מעבר אליהם לא ינועו הכוחות של הצדדים) ואין בו לקבוע הסדר מדיני סופי שבין הצדדים (סעיף 4 (8)). בסעיף 4 (9) נקבע כי קווי שביתת הנשק שהוגדרו בהסכם, אין בהם לקבוע מראש הסדרים טריטוריאליים או קווי גבול. מכאן, שגם חוות דעתו השנייה של מר קראוס, אין בה לבסס, במידת הוודאות הדרושה, את טיעוני התובעים באשר למיקומם המדויק של המקרקעין. 18. טענת התובעים בדבר ההפרדה אותה יש לערוך בין שטח המדינה ולבין תחולת המשפט, אינה מתיישבת עם הכלל לפיו על שטח המדינה חל משפטה (ר' סעיף 1 לפקודת שטח השיפוט והסמכויות, תשי"ח - 1948). התימוכין אותם מבקשים התובעים למצוא בדברים שנאמרו באשר לשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה, אינם ממין העניין, שכן שטחים אלה לא נהפכו לשטח מדינת ישראל ומשפטה לא הוחל בהם. בהקשר זה יש להוסיף כי מקובלת עליי העמדה שהוצגה על ידי הנתבעים 1 - 2 בסיכומיהם (סעיף 99 ואילך) לפיה קיימים במדינת ישראל שטחים אשר לא הוצא לגביהם מנשר על ידי שר הביטחון, מכוח פקודת סדרי שלטון ומשפט, תשי"ח - 1948, ולמרות זאת חל בהם המשפט הישראלי (כגון שטחים מסוימים בגליל ובנגב). 19. באשר לפסק הדין בעניין ג'בשה, יש להדגיש כי נקבע באותו עניין שהתעודה שם לא התייחסה לשאלה האם הנכס נמצא או אינו נמצא בתחומי ישראל, זאת מאחר שלא הוגשו ראיות ביחס למיקומו המדויק של הנכס שנדון שם, או לשאלה האם אותו נכס נמצא בתחום השטח המסופח. 20. מהאמור לעיל עולה כי התובעים לא עמדו בנטל העיקרי המוטל על כתפיהם והוא הוכחת מיקום קיומם של המקרקעין והאם הם נופלים, כטענתם, דווקא בשטח שהוגדר כשטח הפקר. בנוסף, ובכל מקרה, הוכח כי המקרקעין נמצאו בשטח שבו הייתה למדינת ישראל, בתקופה שלפני שנת 1967, שליטה אפקטיבית והם נמצאו בתחומה, כאמור בתעודת שר החוץ. לכך באו ראיות ישירות ומוצקות נוכח עדותו של הנתבע 3, כמפורט לעיל, ומהמסמכים נ/3 עד נ/10. הוברר כי תושבים ישראליים התגוררו בבניין הבנוי במקרקעין, החל משנת 1948, קו הגבול עבר מעבר אליהם, והמקרקעין נוהלו על ידי גופים ורשויות שונות מטעם מדינת ישראל. יוער כי התובעים אינם מתכחשים, למעשה, למצב עובדתי זה, אולם טוענים כי מדובר במקרקעין שנתפסו, לגרסתם, לצורך שיפור עמדות ויצירת עובדות בשטח. 21. ההסכם ת/1 ה', עליו מבקשים התובעים להיבנות, הוא הסכם שנחתם במסגרת ועדת שביתת הנשק משנת 1951. הסכם זה, הדן ב - NO MAN`S LAND, אין בכוחו לסייע בידם, שכן, אף שנאמר בו כי מעבר למבנים שנתפסו על ידי הצדדים לא יתפסו בתים נוספים ללא הסכמה, ואין בתפיסה זו משום חלוקה של שטח ההפקר (ר' סעיף 4 למסמך ת/1 ה'), מדובר בהסכם שבין מדינות אשר הפרט אינו צד לו ואינו יכול להסתמך על האמור בו לחובתו או לזכותו של מי מבין הצדדים החתומים עליו. לצד זאת, ולחובת התובעים, יש לציין את העובדה שהוברר, מראיות התובעים, כי חלו שינויים בגבול: במפת האכלוס משנת 1951 (מפה A) קו הגבול אינו עובר באותו תוואי בו עובר הקו במפת שביתת הנשק משנת 1949 (מפה B), וקיים שינוי מבחינת מיקום הקו המופיע במפת בן גוריון (המודד קראוס מאשר זאת בעדותו, ר' עדותו בפרו' מיום 27/5/08 עמ' 5). כלומר, מדובר בהתפתחות דינמית בעיצובו של קו הגבול. גם האמור בהסכם שביתת הנשק בין מדינת ישראל ולבין ירדן (שעותק ממנו צורף, בהסכמה, לסיכומי התובעים), אינו תומך בגרסת התובעים. כפי שציינו הנתבעים 1 - 2, בסיכומיהם, בצדק, אין בהוראות ההסכם משום קביעת קווי גבול מוסכמים אלא מטרת ההסכם היא להתוות קווים שמעבר אליהם לא ינועו הכוחות המזוינים של הצדדים (סעיף 4.2 להסכם) וקווי שביתת הנשק המוגדרים בהסכם נקבעו מבלי לחרוץ מראש הסדרים טריטוריאליים או קווי גבול לעתיד (סעיף 9 להסכם). דהיינו, שני הצדדים, ישראל וירדן, הסכימו כי אינם מוותרים על טענות באשר לריבונות בשטחים מסוימים וההסכם אינו קובע קביעות מדיניות. ההסכם עוסק בסדרי גודל של הכוחות שיוחזקו מעבר ובסמוך לקווים והוראות דומות, אולם אין בו הסכמה באשר לגורלו של השטח שבין הקווים בכלל, והשטח שנתפס בפועל, כפי שהוברר לעיל, בפרט. 22. בשולי הדברים יוסף כי עומדת לתובעים לרועץ העובדה שהמנוח, כבעלים רשום (לשעבר), היה בכל העת אזרח ירדני שנמצא מחוץ לשטח מדינת ישראל עד לשנת 1967, והפך לנפקד, והמקרקעין, כעולה מהאמור לעיל, נמצאו בגבולות מדינת ישראל. לפיכך, הוקנו המקרקעין לאפוטרופוס על נכסי נפקדים כאמור בהוראת סעיף 4 (א) לחוק נכסי נפקדים, תש"י - 1950 (וראה, לעניין מועד ההקניה ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' עלי יונס חסן, פ"ד מז' (5) 1, אליו הפנו גם הנתבעים 1 - 2). סיכום 23. אם אחזור לארבע השאלות אשר הוצבו על ידי בית המשפט העליון במסגרת הדיון בערעור על פסק הדין הראשון (כמפורט בסעיף 10 לפסק דין זה, לעיל), נמצא, לאור האמור לעיל, כי התשובות הן כלהלן: באשר לשאלה הראשונה, מיקום הימצאותם של המקרקעין, נמצא כי התובעים כשלו מלהוכיח באופן פוזיטיבי את מיקומם המדויק, ולא הוכח, במידת הוודאות הדרושה, כי אלה מצויים בשטח ההפקר. יתירה מזו, הוכח שהמקרקעין נמצאו בחזקה ובשליטה אפקטיבית של מדינת ישראל, התגוררו בהם אזרחיה והמקרקעין נוהלו על ידי רשויות המדינה השונות. בית המשפט העליון, בפסק הדין בערעור, העלה את הצורך בהתייחסות לטענה לפיה חברת עמידר השכירה נכסים במקרקעין לפני שנת 1967. בית המשפט העליון אף העלה, במסגרת השאלה הראשונה, את האפשרות שיש לכך השלכה לשאלה האם לישראל הייתה שליטה אפקטיבית במקרקעין. התשובה לשני החלקים, כאמור, הנה חיובית. באשר לשאלה השנייה, היחס בין תעודת שר החוץ מיום 6/4/03 לבין התעודה שניתנה בענין ג'בשה, נאמר על ידי, לעיל, כי בעניין ג'בשה לא הומצאו ראיות ביחס למיקומו המדויק של אותו נכס שנדון שם, ועוד, מדובר בחלקת מקרקעין קרובה, אך אחרת, והובהר מעדות המומחה מטעם התובעים, כי לכל 'תג' ו'פסיק' במפה משמעות אדירה בשטח. בכל מקרה, בענייננו, אין מקום שלא להסתמך על תעודת שר חוץ. לעניין משקלה של תעודת שר החוץ נאמרו דברים ברורים, בין היתר, בבג"צ 2717/96 וופא עלי ואח' נ' שר הביטחון, פ"ד נ (2), 848, שם קמה מחלוקת בדבר מקרקעין מסוימים, האם הנם נופלים בשטח שהיווה איזור מפורז ובתחום ריבונות מדינת ישראל או הריבונות נשללה על ידי הסכם שביתת הנשק שבין ישראל לסוריה. בין היתר, נאמר באותו עניין: "...אכן זו ההלכה מאז ועד היום שמחלוקת בשאלה אם שטח מסוים נכלל בגבולות המדינה תוכרע בדרך כלל לפי תעודה של שר החוץ". במקרה אחר, בג"צ 256/01 רבאח נ' בית המשפט לעניינים מקומיים, פ"ד נ"ו (2) 930, התייחס בית המשפט לשאלת חוקיות החלת החוק הישראלי על מזרח ירושלים באמצעות תעודת שר החוץ, ובית המשפט הגיע למסקנה כי ביכולתו לדחות את העתירה בהסתמך על תעודת שר החוץ בלבד, אולם הוא בחר שלא לעשות כן אלא להעמיד את הדחייה על נימוקים נוספים. למעשה, גם בענייננו אנו, במסגרת הדיון בבקשה לדיון נוסף (דנ"א 3888/07) , ציין בית המשפט העליון כי: "המחלוקת בשאלה אם שטח מסוים נכלל בגבולות המדינה תוכרע בדרך כלל לפי תעודת שר החוץ" ובית המשפט הוסיף וציין כי פסק הדין נשוא העתירה אינו קובע אחרת אלא יחד עם זאת ראוי "לבחון מספר עניינים נוספים בטרם יגיע בית המשפט למסקנה סופית", וכך נעשה: נבחנו טענות התובעים והראיות עליהן בקשו להסתמך לצורך ההכרעה בשאלת מיקומם של המקרקעין, ונמצא, כאמור, כי באלה לא היה להעמיד נדבך מוצק וראוי לטענות התובעים, ומנגד, נבחנו טיעוני הנתבעים וביניהם התשתית אשר לא הונחה לפני בית המשפט במסגרת הדיון שקדם לפסק הדין הראשון זו התשתית המתייחסת למגורים בפועל במקרקעין החל משנת 1948 (וראה לעניין זה גם התייחסותם המפורטת של הנתבעים 3 - 4 בסיכומיהם, סעיף 36 ואילך). השאלה השלישית - האפשרות לפיה למנשר שר הביטחון מיום 2/8/48, אפשר שיש השלכה לגבי שאלת השליטה במקרקעין, נוכח שתי המפות המהוות חלק מהמנשר. לעניין שאלת השליטה - כבר ניתנה תשובה חיובית כמפורט לעיל, בלא קשר למפות המנשר. השאלה הרביעית קשורה לשאלה השלישית - האם המקרקעין נמצאים בתחום מדינת לישראל לפי המפות שהן חלק מהמנשר. הנתבעים לא נסמכו על כך בסיכומיהם וניתן לראות בכך משום חוסר הסתמכות מצידם על אותן מפות. יצוין כי המנשר משנת 1948 קדם להסכם שביתת הנשק משנת 1949. יחד עם זאת, לאור האמור עד כה, עמדת התובעים נדחית מפאת יתר הנימוקים. נוכח האמור, אין צורך להתייחס לטענות ההתיישנות והשיהוי אשר נטענו על ידי נתבעים 4 - 5 בסיכומיהם (סעיפים 14 ואילך). לפיכך, התביעה נדחית. בנסיבות העניין - אין צו להוצאות. קרקעותנכסי נפקדיםמקרקעין