קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על רשלנות במתן שירותים משפטיים: 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, כב' השופטת כ' ג'דעון בת.א. 3573/03, לפיו חויב המערער לשלם למשיבה פיצוי כספי בגין רשלנות בהענקת שירותים משפטיים וכן חייב לשלם לה הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין. הרקע 2. המשיבה הינה אלמנתו ויורשתו של מר מנדל פרוכט ז"ל (להלן "המנוח") שהיה בעליה של חנות המצויה ברחוב מנדל 1 בקרית אתא, גוש 11051 חלקה 18/5 (להלן "החנות"). ביום 6/10/04 נערך ונחתם מסמך המכונה זיכרון דברים בין המנוח לבין מר שלומי ציון (להלן "ציון") ולפיו מכר המנוח לציון את זכויותיו בחנות. בין המנוח לבין ציון התגלעו מחלוקות בעניין תקפו של זיכרון הדברים ומילוי ההתחייבויות על פיו, ועל כן הגיש ציון תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה למתן צו לאכיפת ההסכם ולפיצוי כספי (ת.א. 120/95). הדיון בתיק זה התנהל בפני כב' השופטת ב. גילאור (כתוארה אז). 3. בכתב הגנתו בת.א. 120/95, טען המנוח כי החתימות על זיכרון הדברים אינן חתימותיו, כי בעת כריתת ההסכם היה חסר כושר משפטי בשל מצבו הרפואי, וכי היה רשאי לבטל את ההסכם. את המנוח ייצג בהליכי התביעה עוה"ד א. חן. 4. לאחר שמיעת ראיות ניתן ביום 22/5/96 פסק דין ולפיו התקבלה תביעתו של ציון. בית המשפט הורה על אכיפת ההסכם וחייב את המנוח לשלם לציון פיצויים (להלן "פסק דין גילאור"). 5. כבר כעת אציין כי העדה היחידה שהעידה בפני השופטת גילאור מטעם המנוח היתה אשתו- המשיבה. עדותה זו של המשיבה נמצאה על ידי בית המשפט כבלתי אמינה. וכך מציינת השופטת גילאור בפסק דינה: באופן כללי אציין כי עדותה של הגב' פרוכט חנה היתה מניפולטיבית וכל מטרתה להצדיק את הפעולות שנקטו היא ובנה לבטל את זיכרון הדברים שנעשה בין התובע לנתבע, בכל מקרה לא הייתי סומכת עליה כעדות יחידה כמשמעותה בסעיף 54(2) ו-(3) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971. אינני נותנת אמון בדברי הגב' פרוכט ובמיוחד בתיאור הבלתי הגיוני והשיקרי של נסיבות "המחטף" של חתימת הנתבע על זיכרון הדברים וכאילו נעשה כאשר היא עצמה ניגשה למטבח על מנת להכין משקה, כך גם ההסבר שנתנה על הסיבה לביקור עוה"ד והתובע בביתם. 6. לאחר שניתן פסק הדין פנו המנוח והמשיבה למערער וביקשו כי יקבל על עצמו לייצגם בערעור. חשוב להזכיר כי בין המשיבה ובעלה לבין המערער היתה היכרות קודמת ארוכת שנים. מתברר כי המנוח ואביו של המערער היו חברים ועל כן הכירו בני הזוג פרוכט את המערער עוד מילדותו (תצהיר הגב' פרוכט סעיף 4 ותצהיר המערער סעיף 2). המערער אף הגדיר את הקשר בינו לבין הזוג פרוכט כקשר חם והעיד כי "ניתן לומר ש'גדלתי' בבית המנוח והתובעת [...]" (שם). עוד ציין כי גם לאחר הפניה אליו וקבלת הייצוג נהג להתארח בבית המנוח והמשיבה, לבלות עמם ועם ילדיהם והם אף התארחו בביתו. 7. בהתאם לסיכום בין המערער לבין המנוח והמשיבה הגיש המערער בשם המנוח הודעת ערעור לבית משפט העליון על פסק דין גילאור (ע"א 4879/96) (הוגש ביום 7/7/96). במקביל הגיש אף בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין וביום 28/7/96 החליט בית המשפט העליון לעכב את רישום הזכויות על שם ציון (בש"א 4880/98). בד בבד עם הגשת הודעת הערעור, נדרש המנוח להפקיד עירבון על סך 20,000 ₪ להבטחת הוצאות המשיב בערעור. העירבון לא הופקד וביום 9/2/98 החליטה כב' רשמת בית המשפט העליון לדחות את הערעור. 8. עם דחיית הערעור הגיש ציון תביעה לבית משפט השלום בחיפה, בה עתר לחייב את המנוח לפצותו בגין דמי שימוש ראויים בתקופה שמחודש 10/94 ועד 5/96, דהיינו בתקופה שבה נמנעה ממנו החזקה בחנות בשל ההליך שהתנהל בתיק 120/95 (ת.א. 5477/98 להלן "התביעה הכספית"). המערער קיבל על עצמו לייצג את המנוח גם בתיק זה, והגיש בשמו כתב הגנה. יצוין כי ביום 16/5/00 נפטר המנוח והמשיבה היא יורשתו. התביעה הכספית תוקנה בהתאם. 9. במסגרת ההליכים בתביעה הכספית לא הוגשו מטעם המנוח ראיות כלשהן וביום 30/4/01 ניתן פסק דין המחייב את עיזבון המנוח לשלם לציון סך של 22,800 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן הוצאות משפט ושכר טרחה. התביעה בבית משפט קמא 10. לאחר קבלת פסק הדין בתביעה הכספית הגישה המשיבה את תביעתה לבית משפט השלום בחיפה. בתביעתה טענה כי המערער התרשל בייצוג המנוח והעיזבון. המשיבה טענה כי התרשלות המערער נוגעת לשלוש פרשיות; האחת - הטיפול בערעור שהוגש לבית המשפט העליון על פסק דין גילאור - ערעור שנדחה בשל אי תשלום עירבון; השניה - התרשלות בטיפול בתביעה הכספית; והשלישית- התרשלות בטיפול בחיובי המס שנצברו לחובת המנוח בשל עסקת מכר החנות. פסק הדין בבית משפט קמא 11. בית משפט קמא קיבל את התביעה באופן חלקי. בית משפט קמא קבע כי המערער התרשל בייצוג המנוח בערעור לבית המשפט העליון. המערער, כך נקבע, לא מסר למנוח או למשיבה על ההחלטה בדבר הפקדת עירבון. לפיכך המחדל שבאי הפקדת עירבון רובץ לפתחו. בית המשפט קמא דחה את טענת המערער כי הגיע להסכמה עם המנוח לזניחת הערעור. עם זאת קבע בית המשפט כי לא הוכח כי נגרם לעיזבון נזק כלשהו מדחיית הערעור, שכן סיכוייו היו קלושים. לפיכך, חייב בית המשפט את המערער להשיב למשיבה את שכר הטרחה שקיבל בסך של 3,510 ₪ וכן את אגרת בית המשפט ששולמה בסך 2,200 ₪. 12. בית משפט קמא קבע גם כי המערער לא מסר למנוח ולמשיבה כי הערעור נדחה ולא יידע אותם בהליכים בתביעה הכספית. עוד קבע כי המערער התרשל בייצוג המנוח בתביעה הכספית בכך שלא הציג כל ראיות בתיק. בית המשפט העריך כי הנזק שנגרם לעיזבון מאי הצגת הראיות עומד על סך של 10,750 ₪ (25% מהסכום שנפסק). לבסוף קבע כי המערער קיבל על עצמו לטפל בהפחתת חיובי מס השבח בגין עסקת מכר החנות. כן קבע כי המערער לא פעל מספיק לצורך הקטנת החיובים ובמיוחד חיובי ריבית הפיגורים. לפיכך, העריך בית המשפט כי הפיצוי המגיע למשיבה בגין מחדלו בטיפול בחיובי המס הינו בסך של 12,837 ₪. בית המשפט מצא גם כי כתוצאה ממחדלי המערער נגרם למשיבה נזק לא ממוני אותו העריך בסך של 10,000 ₪. הערעור 13. המערער משיג על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא ועל מסקנותיו. לטענת המערער בית משפט קמא לא נתן משקל מספיק לקביעות בית המשפט בפסק דין גילאור לעניין אי אמינותה של המשיבה. עוד טוען המערער, כי בית המשפט קמא התעלם ממערכת היחסים המיוחדת ששררה בינו לבין בני הזוג פרוכט, מערכת שיכולה להסביר מדוע הטיפול המשפטי נוהל כפי שנוהל. עוד טען כי טעה בית משפט קמא משפסק למשיבה פיצוי, אף כי לא הוכחו אף אחד מפרטי הנזק הנטענים. דיון והכרעה 14. בפסיקה רבה וארוכת שנים, חזרו בתי המשפט והדגישו כי עורך דין אינו ככל בעל מקצוע חופשי וכי מוטלות עליו חובות מיוחדות כלפי לקוחותיו וכלפי הציבור. בפסיקה נמצאו הסברים שונים מדוע להציב סטנדרט התנהגות מיוחד לעורכי דין, ובין היתר הודגש כי מתן שירות משפטי הוא צורך ציבורי; ללקוח בדרך כלל אין כלים להעריך את הייעוץ המשפטי והוא תלוי כולו בעורך הדין; לעורך הדין תפקיד חשוב לסייע לבית המשפט לרדת לחקר האמת ועוד (ראה אסף יעקב "רשלנות בין כתלי בית המשפט. לשאלת אחריותם המקצועית של עורכי דין במסגרת הדיון המשפטי" עיוני משפט כו 5 (2002); יהודה שנהב ורחל לויתן "אחריותו המקצועית של עורך דין ניהול סיכונים וביטוח החבות" הפרקליט לב 177 (תשל"ט); עדי אזר "רשלנות מקצועית של עורך דין" הפרקליט מה 279 (תשס"א); ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769 (1997)). חובותיו של עורך הדין כלפי לקוחו מצויים בקשר החוזי ביניהם, המתבטא בהסכם למתן שירותים משפטיים, אולם לעורך הדין גם חובות כלפי לקוחותיו שמקורם בדין, כגון חובת נאמנות, החובה לנהוג בזהירות, חובות מכוח דיני השליחות ואף חובות מיוחדים המוטלים על פי חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, והכללים שנחקקו על פיו. בע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446 (1990) מציין בית המשפט (עמ' 463-464): עורך דין כבעל מקצוע - עורך דין, המקבל על עצמו טיפול בענייניו של לקוח - אם בייעוץ, אם בהופעה בערכאות, אם בעריכת חוזים, רשום תאגידים וכיוצא באלה - רואים אותו כמי שמציג בפניו מצג מכללא לפיו הוא בעל הכישורים המתאימים, הידע והיכולת להבין ולנהל את הבעייה המוצגת בפניו, וכי הוא מתעתד להפעיל מידה של אחריות סבירה שבה היה נוהג עורך דין רגיל בנסיבות דומות" (שנהב ולויתן, במאמרם הנ"ל, בעמ' 181; וראה האסמכתאות שם ובעמ'182). אדגים השקפה זו, המעוגנת בפסיקה מגוונת, בהפניה להלכות שנפסקו בנדון. מעורך דין, העושה מלאכתו למען לקוחו, נדרשת רמה מסויימת בכל הקשור לידיעת החוק. בהקשר זה אמרנו: "אין לצפות שעורך דין יידע את תכנם של כל חוקי המדינה, אבל יש חוקים שימושיים שהוא חייב לדעתם, בייחוד אותם החוקים הנוגעים לענין שהוא מסכים לטפל בו עבור לקוח" (ע"א 479/65, בעמ' 471 וראה שנהב ולויתן, במאמרם הנ"ל, בעמ' 182). על עורך הדין לעמוד בלוח זמנים, והדברים אמורים הן בכל הקשור למגבלות זמן שנקבעו בחוק, והן בנוגע למגבלות זמן הקבועות בהוראות שנותן הלקוח לעורך דינו. כך למשל, חייב עורך דין להזהיר את לקוחו לגבי תקופת התיישנות של התביעה שבידו, ובמיוחד כאשר קיימת תקופת התיישנות מיוחדת (ע"א 479/65 הנ"ל, בע' 474; וראה עוד במקורות שהובאו אצל שנהב ולויתן, במאמרם הנ"ל, בעמ' 183). על עורך הדין מוטלת החובה להכין כראוי את התביעה ולפעול בהתאם לסדרי הדין, להופיע כנדרש בבתי המשפט, ולנהל את הדיונים שם כראוי. כך, למשל, יחוייב עו"ד ברשלנות אם בשל רשלנותו לא הופיע עד מרכזי בפרשת התביעה ובשל כך הפסיד הלקוח במשפט ((REECE V. RIGHY (1821), או אם ייעץ ללקוח לגשת לערעור, אשר כל עו"ד סביר היה קובע כי במקרה זה אין סיכוי להצלחה (ראה שנהב ולויתן, במאמרם הנ"ל, בעמ' 183; (HARBIN V. MASTERMAN (1896). עם זאת לא כל טעות של עורך דין תחשב כהתרשלות ובתי המשפט הדגישו כי מקצוע עריכת הדין כולל בחובו מרחב שיקול דעת רחב (ע"א 2590/90 ניסים נ' עו"ד דניאלי פ"ד מח(3) 846 (1994)). לאורם של כללים אלו יש לבחון את הטענות בתיק זה. 15. בית משפט קמא קבע מספר קביעות עובדתיות עליהן חולק המערער. כלל ידוע הוא שאין דרכו של בית המשפט שלערעור להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הראשונה. הטעם להלכה הינו כי יש משקל רב להתרשמות הערכאה הדיונית ששמעה את העד ויכולה להסיק מסקנות מהתנהגותו על דוכן העדים ומאופן מסירת העדות, לרבות תגובות העד בחקירה הנגדית (ראה מתוך שלל פסקי הדין שחזרו על ההלכה ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 644-643 (2000); ע"פ 312/67 מרדכי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב(2) 63, 71 (1968); ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150, 165 (2000); ע"א 188/89 עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה, פ"ד מז(1) 661 (1993); ע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד מח(4) 749 (1994)). אמנם לכלל אי ההתערבות ישנם חריגים שונים אולם איני סבור כי בתיק זה מתקיימים חריגים אלו. 16. בית משפט קמא היה מודע לפסק דין גילאור ולקביעותיה בעניין מהימנותה של המשיבה והזהיר עצמו מפני הישענות על עדויות שאינן נתמכות בראיות נוספות (סעיף 12 לפסק הדין). עוד ציין בית משפט קמא כי המערער פגע ביכולתה של המשיבה להביא ראיותיה כראוי, שכן נמנע מלמסור לידה את כל התיקים שהועברו לטיפולו. בית המשפט קבע את הממצאים על סמך הראיות שהובאו בפניו ותוך משקל רב גם לעדותו של המערער ועל כן אין מקום להתערב בקביעותיו. עם זאת יש לבחון גם את המסקנות המשפטיות שהסיק בית המשפט מממצאיו ועל כן אתייחס להכרעות בפרשיות השונות כסדרן. הערעור לעליון 17. כאמור, בית משפט קמא דחה את גרסת המערער בדבר הסכמה בינו לבין המנוח לזנוח את הערעור. אין מקום להתערב בקביעה זו שנסמכת לא רק על גרסת המשיבה אלא גם על העדר כל תמיכה בגרסת המערער והעדר הגיון. למרות מערכת היחסים הקרובה בין המערער למנוח ולמשיבה, צפוי היה כי ימצא תיעוד להסכמה שכזו. לא מדובר בהסכמה של מה בכך, אלא בהחלטה לוותר על ערעור, החלטה בעלת משמעות כספית ממשית. יתירה מזו, מדובר בהתנהגות בלתי ראויה של עורך דין, שהרי אם עורך דין סבור כי ראוי למחוק הליך שמתנהל בבית המשפט, עליו להגיש בקשה מתאימה, ולא להמתין עד שבית המשפט מיוזמתו ימחק את ההליך. הטענה כי המערער בחר "בטקטיקה" של זניחת ההליך במקום הודעה ובקשה למחיקה כדי למנוע חיוב בהוצאות, אינה מהימנה, שהרי לא כך נוהג עורך דין האמון על סדרי הדין, שחב חובת אמון, לא רק ללקוח אלא גם לבית המשפט. זאת ועוד, אין כל בסיס בדין להנחה כי זניחת ההליך לא תגרור אחריה חיוב בהוצאות. אין זאת אלא שבדין קבע בית המשפט קמא כי זניחת הערעור ודחייתו נבעו ממחדליו של המערער בטיפול המשפטי. בית משפט קמא קיבל את גרסת המערער לעניין הסכומים ששולמו לו וכן קיבל את עמדתו כי לא היה לערעור סיכוי רב. גם בקביעות אלו אין מקום להתערב. 18. כאן ראוי להזכיר כי בתביעה כנגד עורך דין על רשלנות בייצוג מוטל על התובע לשכנע לא רק בהתרשלות, אלא עליו לשכנע גם כי אלמלא אותה התרשלות תוצאת ההליך היתה שונה. זוהי משימה קשה ביותר, שהרי על התובע לנהל מחדש את אותו משפט בו נכשל לטענתו בשל רשלנות עורך הדין. למעשה עליו להוכיח מה היה מעיד העד שלא זומן בשל רשלנות או מה היה מחליט בית המשפט אילו הבקשה או הערעור היו מוגשים במועד וכו'. מטבע הדברים הוכחת כל אלו מותנית בהערכות היפותטיות המותירות סימני שאלה רבים. 19. קשיים אלו עומדים לעיתים קרובות גם בפני התובע בתביעת רשלנות רפואית. כדי להתגבר על קשיי ההוכחה של התוצאה שהיתה צפויה אלמלא רשלנות הרופא, הכירו בתי המשפט בזכותו של תובע לפיצוי בגין "אבדן סיכוי ההחלמה" (ע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ' פאתח, פ"ד מב(3) 312, 319 (1988); וכן ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נא (2)  171 (1997); ע"א 2509/98 גיל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד נד(2) 38, 46 (2000); ע"א 6643/95 כהן נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד נג(2) 680, 701 (1999)). דומני כי גם בתביעת רשלנות כנגד עורך דין יכול התובע להסתפק בהוכחת סיכויי ההצלחה, ואבדנם של אלו, אם יוכח, יהיה ראש נזק בר פיצוי (ראה ע"א 153/04 רובינוביץ נ' עו"ד רוזנבוים (ניתן ביום 6.2.06); ת.א. (ת"א) 1749/01 מגורי- כהן נ' קמר (ניתן ביום 3.9.08)). מאחר ולא נטען כי המשיבה זכאית לפיצוי בגין אבדן סיכויי הצלחה, לא כל שכן לא הוכחו סיכויי ההצלחה, אין צורך להרחיב בנקודה זו. 20. בית המשפט קמא סבר כאמור כי סיכויי ההצלחה בערעור היו קלושים, ולכן הסתפק בפיצוי המשיבה בגין ההוצאות שנגרמו לה בתשלום שכר טרחת המערער ותשלום הוצאות הערעור. איני סבור שיש מקום להתערב בקביעות אלו ועל כן דין הערעור בעניין זה להידחות. התביעה הכספית 21. בית משפט קמא מצא כי המערער התרשל בניהול התביעה הכספית, בכך שלא הביא כל עדויות או ראיות. המערער מבהיר כי לא היו בידיו כל ראיות או עדויות שיכלו לסייע למשיבה. מעיון במסמכי תיק התביעה הכספית, עולה כי המחלוקת בין הצדדים נגעה לשאלת השימוש שעשה ציון בחנות עד למתן פסק דין גילאור. לטענת המנוח והמשיבה בכתב ההגנה, עשה ציון שימוש בחנות גם בתקופה שבמחלוקת ועל-כן לא היה זכאי לדמי שימוש ראויים עבור כל התקופה. בית משפט קמא לא קבע כל ממצא בעניין זה ולא קבע כי הבאת ראיות מצד המשיבה היתה משנה את התוצאה, אלא רק העריך על דרך האומדנה כי הפיצוי שהיה נפסק היה קטן ב-25% (פסקה 32 לפסק הדין). 22. דומני כי אין להתערב במסקנות בית משפט קמא כי המערער התרשל בטיפולו בתביעה הכספית. בית המשפט קבע כממצא עובדתי שהמשיבה והמנוח לא ידעו כלל על פסק הדין בערעור. יצוין עוד כי לא הוכח שהמערער שיתף את המנוח או המשיבה בהחלטתו להימנע מהצגת ראיות ונזכיר כי עורך דין חייב לשתף את לקוחותיו בהחלטות מסוג זה ואין מדובר "בטקטיקה" ראויה המסורה לשיקול דעת עורך הדין (ראה גם ע"א 3966/05 גולדבליט נ' שבת (ניתן ביום 2.1.2007)). במיוחד צריך לזכור כי המשיבה טענה שבידיה ראיות על שימוש שעשה ציון בחנות וראוי היה לבחון ראיות אלו ולקבל החלטה מושכלת משותפת עם הלקוח לגבי הצורך בהבאת הראיות, או לגבי הימנעות מהבאתן. 23. עם זאת דומני שצודק המערער בטענתו כי לא הוכח שכתוצאה מאי זימונם של העדים נגרם לעיזבון נזק כלשהו. כידוע מקום שבו יכול בעל דין להציג ראיות על נזקיו, אין מקום להסתפק בהערכת הנזק על דרך האומדנה (ראה ע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 808 (1981); עניין רובינוביץ הנ"ל; ע"א 7905/98 אארוקון נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397 (2001)). 24. המשיבה לא הציגה את אותן ראיות שיכלה לטענתה להציג כדי להדוף את תביעתו של ציון לדמי שימוש. לא הובאה חוות דעת לעניין שווי דמי השימוש. אפילו ניתן היה לפסוק פיצוי בגין אבדן סיכוי הצלחה הרי שסיכויי הצלחה אלו כלל לא הוכחו. לפיכך, לא היה מקום להעריך בדרך האומדנה כי הנזק שנגרם למשיבה הינו בשיעור 25% מהפיצוי שנפסק. בהעדר ראייה על נזק כלשהו, דין הערעור לעניין התביעה הכספית להתקבל. תשלום מס השבח 25. בית משפט קמא קבע כי המערער קיבל על עצמו לטפל בהפחתת חיובי מס השבח. אין מקום להתערב בקביעה עובדתית זו, שנסמכת גם על מכתבי המערער עצמו. ויודגש, העדרו של הסכם שכר טרחה, אינו שולל את אחריותו של המערער לפעול במיומנות ובזהירות בייצוג הלקוח. יתירה מזו, גם העדרו של הסכם בכתב ואף העדר ייפוי כוח חתום אינם מחייבים את המסקנה כי בין הצדדים לא כוננו יחסי עורך דין ולקוח וכבר נפסק כי על היחסים החוזיים בין עורך דין ללקוחו ניתן ללמוד גם ממכלול הנסיבות (ראה ע"א 2625/02 עו"ד נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385 (2004)). 26. בית המשפט קבע גם כממצא עובדתי כי המערער לא מילא את חובתו בטיפול מול שלטונות המס. יודגש כי המערער לא הציג כל ראיות על הליכים שנקט, או פעולות שביצע כדי להביא להפחתת חיובי המס לרבות חיובי הריבית (כמו למשל הגשת בקשה לביטול החיובים וכדומה). 27. עם זאת גם בעניין הייצוג במס שבח לא הומצאו ראיות כלשהן על הנזק. לא הובאו ראיות מה רכיב הריבית ומהו שיעור קנס הפיגורים בו חויבה המשיבה ולאיזה תקופה. צריך לזכור כי חובת תשלום המס היתה זמן רב לפני שהטיפול הועבר למערער. לא הובאה ראיה כלשהי ביחס לסיכויי בקשה להפחתת התשלומים. המשיבה רק המציאה שוברי תשלום (נספחים טו לתצהירה) אך מאלו לא ניתן להסיק מאום על הנזק שנגרם בעטיה של רשלנות המערער. לפיכך יש לקבל גם את הערעור בעניין זה. הפיצוי בגין נזק לא ממוני 28. בית משפט קמא פסק למשיבה פיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני. כידוע הערכת הנזק הלא ממוני מסורה לשיקול דעת בית המשפט וכל עוד לא חרג פסק הדין מהסביר לא תתערב בו ערכאת הערעור. לפיכך, אין מקום שאתערב בפסיקה בעניין זה. סוף דבר 29. בשים לב לכל האמור, הנני מקבל את הערעור באופן חלקי בלבד כך שהחיובים שהושתו על המערער בסעיפים 35(ג) ו-35(ד) לפסק דינו של בית משפט קמא (החיוב בגין הנזק שנגרם בתביעה הכספית והחיוב בגין הנזק בטיפול בחוב מס השבח) יבוטלו. שאר חלקי פסק הדין והחיובים שנקבעו בו יעמדו בתקפם. בנסיבות העניין והואיל והערעור התקבל באופן חלקי בלבד אין צו להוצאות. הפיקדון שהופקד על ידי המערער יוחזר לידיו.שירותים משפטייםרשלנות