קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שוחד טסטרים עבירת סיכון חיי אדם: 1. כתב האישום הוגש נגד שני הנאשמים יחד עם עוד 6 נאשמים אחרים שעניינם הופרד מהנאשמים שבפני, חלקם משום שהתביעה חזרה בה מכתב האישום כנגדם, חלקם האחר הודה במיוחס לו במסגרת הסדר טיעון, והנאשמים שבפני הודו בחלק מהעובדות והעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המקורי, ובחלק אחר מהמעשים הם הודו בעובדות אך לא בהוראות החיקוק. הנאשמים הודו במיוחס להם בכתבי אישום מתוקנים במ/4 ו-במ/5, ולפי כתבי אישום אלה הרי בהיותם עובדי ציבור בוחני רכב במכון רישוי דרום בשד' בן צבי בתל אביב יפו הם לקחו שוחד מ-'מאכערים' שונים שנהגו לבקר במקום, הכל בתמורה להתעלמותם מליקויים שונים ברכבים שהובאו לבדיקה על מנת להעבירם מבחן רישוי. לפי המפורט בכתבי האישום שבהסדר הטיעון, הרי הודאת הנאשמים כללה את הרכיב של התעלמות מליקויים שונים ברכב, כללה את הרכיב של ידיעה שהענקת רשיון לרכב מבלי שהליקויים תוקנו מהווה סיכון בטיחותי של הנוסעים ברכב ושל הנוסעים בכביש בכלל. (ראה לדוגמא סעיף 4ב' ו-ג' לאישום הראשון). באשר לנאשם 1, זה הודה בלקיחת שוחד כמפורט באישומים השני והשלישי וכן בעשרות מקרים של לקיחת שוחד נשוא האישום הראשון, שעה שהעביר שני רכבים בממוצע ליום משך תקופה של מספר חודשים או לכל הפחות רכב אחד ליום באופן שניתן לומר שמדובר בעשרות רבות של מקרים בהם נטל שוחד תמורת העברת מבחן רישוי לרכב מבלי שתוקנו בו הליקויים הנדרשים. באשר לנאשם 2 הרי מדובר בכ-12 מקרים של נטילת שוחד כמפורט באישום הראשון ועוד מספר מקרים בודדים של לקיחת שוחד באישומים האחרים. שני הנאשמים הועסקו כאמור כבוחני רכב, והשוחד שניתן להם ניתן בעבור התעלמותם מליקויים שמצאו במהלך בדיקת אותם רכבים - בעבירות אלה הודו הנאשמים ללא סייג. בין הצדדים נותרה מחלוקת סביב שתי נקודות כמפורט להלן: א. האם מעשי הנאשמים בהם הודו כמפורט בכתב האישום המתוקן מגבשים את יסודות עבירת סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה- עבירה לפי סעיף 332(5) לחוק העונשין (להלן: "עבירת סיכון חיי אדם"), ואם התשובה לכך היא שלילית, באיזה עבירה ראוי להרשיע את הנאשמים; ב. האם קמה לנאשמים הגנה מן הצדק נוכח טענתם שמדובר באכיפה בררנית, והאם העמדתם לדין בעבירה זו נוגדת את עקרונות הצדק וההגינות במשפט. לטענת ב"כ הנאשמים אין זה ראוי להרשיעם בעבירה של סיכון חיי אדם אלא ראוי בנסיבות הענין להרשיעם בעבירות של מעשה פזיזות ורשלנות או הסעה בכלי תחבורה מסוכן או סיכון דרכים בנתיב שייט. 2. הצדדים הצהירו שלמען הסר ספק, לא נותרה ביניהם כל מחלוקת עובדתית, והעובדות המפורטות בכתבי האישום המתוקנים הן עובדות מוסכמות שהנאשמים מודים בהן, כך שהכרעת בית המשפט נסמכת על העובדות המוסכמות בין הצדדים, כפי שיפורט בהמשך. לבית המשפט הוגשו סיכומים מטעם עו"ד סודרי ב"כ נאשם 1, אליהם הצטרף עו"ד אבו מוך ב"כ נאשם 2, ומנגד הוגשו סיכומים מטעם עו"ד כהן ב"כ המאשימה, וסיכומי תשובה מטעם עו"ד סודרי, סיכומים שהוגשו ללא קבלת רשות בית משפט, על כל המשתמע מכך. לציין שדחיתי בקשה של עו"ד כהן מטעם המאשימה להגיש תשובה מטעמו לסיכומי התגובה מטעם הנאשמים, הואיל ולא ראיתי טעם להמשך ההתנצחות בין הצדדים, מה גם שלא ראיתי בתגובת הנאשמים כל חידוש ביחס לסיכומים המקוריים. 3. הוראת סעיף 332 לחוק העונשין קובעת: "העושה אחת מאלה, בכוונה לפגוע בנוסע נתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו, דינו - מאסר עשרים שנה: גורם לסיכון בטיחותו של נוסע כאמור בהמנעות מעשות מעשה שחובה עליו לעשותו". א. בבוא בית משפט לפרש את הדין הפלילי, עליו לבחון בשלב ראשון את לשון החוק ותכליתו, ולקבוע האם אפשר ליתן ללשון החוק מספר פירושים סבירים מבחינה לשונית שמגשימים את תכליתו. בשלב שני על בית המשפט לבדוק האם לשון החוק סובלת יותר מאשר פירוש סביר אחד שמגשים את תכליתו של החוק, ובמידה והתשובה לכך חיובית, אזי על בית המשפט לבחור את אותה פרשנות המקלה עם הנאשם. בבוא בית משפט לקבוע מהי תכלית החוק, עליו להתייחס הן לזו האובייקטיבית והן לזו הסובייקטיבית: הסובייקטיבית, זו שמשקפת את כוונת המחוקק, בעוד האובייקטיבית משקפת את הערכים והנורמות שבבסיס שיטת המשפט, שהרי הנחת המוצא היא שכל דבר חקיקה מבקש לקדם ערכים ועקרונות אלה ולא לסתור אותם. בבואי להתייחס להוראת החיקוק הרלוונטית, הרי דומה שזו מדברת בעד עצמה בכל הנוגע לפרשנות הראויה והרצויה, שלא נאמר הפרשנות היחידה האפשרית בנסיבות הענין, שהרי המחוקק מדבר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים בדבר ביצוע מעשה מתוך כוונה לפגוע בנוסע או בנתיב תחבורה, כאשר המעשה עצמו מוגדר כגרימת סיכון לבטיחותו של נוסע במעשה או בהמנעות מלעשות מעשה שחובה עליו לעשותו. על כך נאמר כבר על ידי כב' השופטת פרוקצ'ה בדנ"פ 10987/07 מ"י נ' ברק כהן, : "הפרשנות התכליתית של מעשה חקיקה צופה מעצם טיבה את פני העתיד, ומעגנת אל תוכה, את הצורך המובנה להתאים את ההסדר החקיקתי לעיתות הזמן המשתנות, ולצרכים החברתיים המתהווים מעת לעת, הכל במסגרת המטרה שאותה מבקש החוק להשיג. שילובם של הצרכים המשתנים במסגרת תכלית החוק איננו רק מתיישב עם מטרת החוק. הוא מובנה בליבת התכלית עצמה, והוא עצם מעצמיה. ניתוק התכלית מהצרכים המשתנים ומהדינמיקה המשתנה של החיים מקפיא את המטרה בנקודת זמן היסטורית,שההיצמדות אליה עלולה לפגוע בהשגת מטרת החוק, ולהביא להחטאת היעד אותו התכוון מעשה החקיקה להשיג. במסגרת האופציות הלשוניות האפשריות של נוסח הכתוב, כך יש וראוי ליישם את תכלית החוק כדי להגשים באופן אמיתי ומלא את יעדיו". לגזר-דין במחוזי (13-07-2009): תפ 40112/08 מדינת ישראל נ' שקורי ניסים שופטים: כבוב חאלד, עו"ד: אייל כהן, דב ארבל לגזר-דין במחוזי (13-07-2009): תפ 40112/08 מדינת ישראל נ' שקורי ניסים שופטים: כבוב חאלד, עו"ד: אייל כהן, דב ארבל 3 לפסק-דין במחוזי (10-09-2009): תפ 40112/08 מדינת ישראל נ' פלוריס יוסי שופטים: כבוב חאלד, עו"ד: סודרי, אבו מוך, אייל כהן, ואריאלה בן אהרון להחלטה במחוזי (03-12-2009): תפ 40112--08 מדינת ישראל - פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' יוסי פלוריס שופטים: חאלד כבוב להחלטה בעליון (14-12-2010): עפ 4461/10 יוסי פלוריס נ' מדינת ישראל שופטים: דנה כהן לקח לגזר-דין במחוזי (13-07-2009): תפ 40112/08 מדינת ישראל נ' שקורי ניסים שופטים: כבוב חאלד, עו"ד: אייל כהן, דב ארבל לגזר-דין במחוזי (13-07-2009): תפ 40112/08 מדינת ישראל נ' שקורי ניסים שופטים: כבוב חאלד, עו"ד: אייל כהן, דב ארבל 3 לפסק-דין במחוזי (10-09-2009): תפ 40112/08 מדינת ישראל נ' פלוריס יוסי שופטים: כבוב חאלד, עו"ד: סודרי, אבו מוך, אייל כהן, ואריאלה בן אהרון להחלטה במחוזי (03-12-2009): תפ 40112--08 מדינת ישראל - פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' יוסי פלוריס שופטים: חאלד כבוב להחלטה בעליון (14-12-2010): עפ 4461/10 יוסי פלוריס נ' מדינת ישראל שופטים: דנה כהן לקח להחלטה בעליון (06-01-2011): בשפ 9590/10 עומר אחמד נ' מדינת ישראל שופטים: גיא שני ג. על תכלית החקיקה ניתן גם ללמוד משורה ארוכה של פסקי דין שיצאו מבית מדרשו של בית המשפט העליון באשר לכוונה הפלילית הנדרשת לצורך הרשעת נאשם בעבירה זו, כאשר הפרשנות שיצאה תחת ידו של בית המשפט העליון, היא פועל יוצא ופרי של התפתחות של התנהגות בריונית, עבריינית, שאתגרה את רשויות החוק משך שנים באופן הדרגתי ומחמיר עד אשר בית המשפט העליון מצא לנכון, מפאת החשיבות של האינטרס החברתי המוגן, להרחיב את תחולתה של עבירה באופן משמעותי בע"פ 217/04, אלקורעאן נ' מ"י , (להלן: "פרשת אלקורען"). ד. אי קביעת רשימה סגורה של מעשים והתנהגויות היכולים להכלל בגדר הוראות חוק סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה המחוקק לא קבע רשימה סגורה או רשימה אחרת של התנהגויות הנכללות בגדר הוראות חוק זה, ובעצם קבע את ההגדרה שבהוראת החוק והותיר את מלאכת הפרשנות בידי בית המשפט, לקבוע אילו מהמקרים וההתנהגויות ראוי לכלול בגדר הוראת חוק זה, ואילו התנהגויות לא ראוי שיכללו בהוראות החוק. כך שכל אותם מקרים של נהגים שאינם שועים להוראות שוטרי ישראל ואינם עוצרים את רכבם לצורך בדיקה וביקורת, ונמלטים מהמקום באופן שמחייב את שוטרי המשטרה להתחיל במרדף אחרי אותם נהגים נמלטים, נכללו גם הם בהוראות חוק זה, כך גם לגבי אותם מקרים של יידוי אבנים, שדומה שבתי המשפט ביקשו להוקיע נורמת התנהגות כל כך חמורה שיש בצידה סיכון כה רב לחיי אדם, כך גם לאותם מקרים של זריקת בקבוקי תבערה, חסימת כבישים על ידי הצתות רכב וכו'. בעבר נדרשתי לסוגיה זו בת"פ 40156/05 מ"י נתנאל מטרי ואח', , שם טענו ב"כ הנאשמים עוה"ד משגב וורצברגר, שגם אם בית המשפט יקבע שהנאשמים נטלו חלק פעיל בחסימת הכביש באמצעות השלכת צמיגים, הרי קיים מרחק רב בין מעשים אלה לבין הרשעת נאשם בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, עבירה שהמחוקק קבע את הצורך בהוכחת קיומה של כונה מיוחדת כתנאי להרשעת נאשם בביצוע עבירה זו. עוד נטען שם שתיקון 39 לחוק העונשין בדבר קיומן של חזקות מסוימות של צפויות לא נועד כדי להרחיב את מעגל האפשרות של הרשעת נאשמים בפלילים שעה שמדובר בכוונה פלילית מיוחדת הנדרשת לצורך הרשעת נאשם, ואין הצדקה כלשהי להרחבה, בייחוד להרחבה ניכרת של הלכת הצפיות באופן של החלתה של זו על נאשמים. נוכח הטענות שהועלו על ידי ב"כ הנאשמים שם, מצאתי להביא מדבריו הברורים והחד משמעיים של הנשיא ברק, כתוארו אז, שם נדונה סוגיה זו של החלת כלל הצפיות בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה , ושם נקבע: "האם כלל הצפיות חל על עבירה שלסיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה? שאלה זו הושארה בעבר בצריך עיון... דעתי היא שיש להשיב לשאלה זו בחיוב. מתקיימת שקילות מוסרית בין מי שביקש להשיג את היעד המוגדר בעבירה... מסקנה זו נובעת מהתכלית שביסוד האיסור שעניינה בהגנה ושמירה על חייהם של המשתמשים בדרך. אכן, בהעדר ערך גובר המקים פירוש סביר אחר לפיו אין להחיל את הלכת הצפיות, יש להחיל את כלל הצפיות ... להבדיל ממקרים אלה, לא מצאתי טעם המחייב שלא להחיל את כלל הצפיות בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה... לדידי השמירה על שלמות גופו, חייו ובטיחותו של אדם היא ערך המצדיק הגנה מפני פגיעה לא רק כאשר לעושה המעשה המטרה להשיג את היעד האסור, אלא גם מקום שהוא צפה כאפשרות קרובה לוודאי את התממשות המטרה האסורה, ואפילו לא רצה בה" (ההדגשה שלי - ח.כ). הוספתי וציינתי באותו מקרה שעל אף שאני מקבל את גרסת הנאשמים שם שהם לא התכוונו לגרום לסיכון ממשי לחיי המשתמשים בדרך, אלא רק להביע מחאתם על החלטות של משטרת ישראל, מחאה שהם התכוונו להביאה לידי ביטוי בחסימת נתיבי תנועה מרכזיים במדינת ישראל, אין בכך כדי למנוע הרשעתם בעבירה דנן שעה שבית המשפט נוכח לדעת שיש במעשים אלה כדי לסכן את חייהם של המשתמשים בדרך גם אם מדובר בתוצאה שלא היתה בין אלו אותן ביקשו הנאשמים להשיג, וגם אם התוצאה עמדה בניגוד מוחלט לרצונם. באשר לטענת ב"כ הנאשם בפרשת אלקורעאן שלא ראוי להחיל את הלכת הצפיות על מקרים של מרדפים אחרי מכוניות שנמלטו משוטרים, ויש להגביל השימוש בסעיף רק לאותם מקרים שבהם מנסה אדם לבצע חבלה של ממש כדי לפגוע באחרים על ידי הנחת מטענים או יידוי אבנים או זריקת בקבוקי תבערה - הרי שטענה זו נדחתה תוך שבית המשפט העליון מציין: "אין הבדל מהותי בין אדם הזורק אבנים על מכוניות הנוסעות בכביש, לבין אדם הנוסע בפרעות תוך שהוא מסכן באופן מידי וממשי את יתר המשתמשים בדרך. אלה ואלה מסכנים את חיי האנשים בנתיב התחבורה. סעיף 332(2) נועד להגן על חיי אדם. זהו הערך המוגן בעבירה. לא נמצא לי מדוע יש להבחין בין שתי התנהגויות השונות אמנם בדרך התרחשותן, אך אשר מהווה פגיעה זהה בערך המוגן בעבירה". ה. ב"כ נאשם 1 עו"ד סודרי, ביקש לשכנע את בית המשפט שלצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 332 אין די בהתנהגות היוצרת סיכון כשלעצמה אלא צריך שיצטרף אליה יסוד נפשי של כוונה לגרום את הסיכון הזה, אחרת אין אבחנה בין ההתנהגות נשוא העבירה הזאת שלצידה קבע המחוקק עונש של 20 שנות מאסר, לבין התנהגות שיכולה לחסות תחת צילה של עבירה אחרת שהעונש שנקבע לצידה הוא של פסילה או מאסר על תנאי או אף מאסר בפועל אך לתקופה קצרה ומוגבלת, ובענין זה מוצא הסניגור להביא מע"פ 1184/00 מחמיד נ' מ"י, פ"ד נ"ד (3) 159: "... ספק בעיני אם סיבוב הפרסה, חציית אי התנועה והפניית רכבו של המערער לעברו של המתלונן, כשלעצמם, הם בגדר טיפול בכלי תחבורה הגם שמדובר במעשים חמורים ומסוכנים. אילו בכך נסתיימו עלילות המערער, יתכן שלא היה במעשיו כדי להרשיעו בעבירה לפי סעיף 332(2)..." . הסניגור מוסיף ומדגיש בסיכומיו כי קיומה של כוונה הנלווית למעשים היא תוצאה של בירור הנסיבות הקונקרטיות בכל מקרה ומקרה כאשר אומדן אחד יכול להיות טיב המעשים שנעשו, ועוצמת המסוכנות הנלווית אליהם. עו"ד סודרי ביקש להדגיש שאמנם הלכת אלקורעאן היא הלכה מאוחרת להלכת מחמיד, והיא הלכה שקובעת מבחנים מהותיים ועקרוניים של פרשנות הוראת סעיף 332 לחוק העונשין, אך ביקש להדגיש שגם באלקורעאן בית המשפט העליון לא קבע שכל סוג של התנהגות יוצרת סיכון, מקפלת בתוכה את העבירה הנ"ל- "אין כל הצדקה להגן על נהגים הנוהגים באופן מסוכן, הפועלים ברמה של צפיות בדרגה קרובה לוודאי כי חייהם של חפים מפשע יסוכנו בכביש...". ללמדך שגם בית המשפט העליון היה ער לעובדה שלא ראוי להחיל עקרונות אלה על כל מקרה שבו נוצר סיכון תחבורתי כזה או אחר, שהרי אם לא תיעשה אבחנה שכזו, ניתן להעמיד לדין נאשם בעבירה זו שלצידה כאמור קבע המחוקק עונש מקסימלי של עשרים שנות מאסר, ובד בבד להעמידו לדין בעבירה שהעונש המקסימלי לצידה הוא עונש של פסילה לפי האמור בפקודת התעבורה, כך שלא כל סיכון יוצר בהכרח הצדקה להאשמת הנאשם דווקא בעבירה זו, והדבר צריך להיעשות בזהירות המתחייבת, תוך הפעלת שיקול דעת ראוי ומותאם, לאחר ניתוח היסודות של המקרה הקונקרטי, ורק כאשר בית המשפט משתכנע שמדובר בצפיות בדרגה קרובה לוודאי לאפשרות גרימת סיכון לחייהם של חפים מפשע בכביש, אז ורק אז ראוי לעשות שימוש בהוראת חיקוק זו. עו"ד סודרי ביקש לשכנע את בית המשפט שש להגביל את השימוש בהוראה הספציפית רק לאותם מקרים שההתנהגות יוצרת סיכון לבטיחות המגיע כדי סיכון חיים אליו מתלווה יסוד נפשי מוכח של כוונה, או למקרים שבהם עצמת הסיכון לחיים היא כה גבוהה עד שמתקיימת ממנה אפשרות קרובה וודאי להתקיימות הסיכון. 4. לצורך הכרעה במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, על בית המשפט לבחון את רכיב ההתנהגות של הנאשמים, שאינו שנוי במחלוקת כמפורט בכתב האישום המתוקן, ובהמשך לבחון האם נסיבות התנהגותיות אלה מגבשות ומכוננות את יסודות העבירה, האם הוכח בפני בית המשפט שהתנהגות הנאשמים יצרה סיכון ממשי ואמיתי לחיי המשתמשים ברכב ובדרך, האם ראוי להחיל בנסיבות אלה את הלכת הצפיות על התנהגות זו כפי שנקבע בפרשת אלקורעאן, האם מדובר בנאשמים שפועלים ברמה של צפיות בדרגה הקרובה לוודאי שחייהם של המשתמשים ברכב ובדרך יסוכנו בכביש ? הנאשמים הודו כאמור בכל עבירות השוחד המיוחסות להם בכתב האישום, בכל ארבעת האישומים, כל אחד על פי חלקו. א. בפרק המבוא של כתב האישום מפרטת המאשימה את האופן שבו התנהלו העניינים בין הנאשמים השונים, החל מהפעלת סוכן על ידי המשטרה שהופעל על פי הנחיותיה, עבור לכך שהנאשמים שימשו כבוחני רכב שהוסמכו על ידי רשות הרישוי, הינם עובדי ציבור שמתפקידם לבצע בדיקת רישוי לרכב, על מנת לבדוק כי ברכב מבקש הרשיון נתקיימו כל התנאים שנקבעו על ידי רשות הרישוי ורק אם הוא עמד בהצלחה בבדיקה, יונפק לו על ידי הבוחן רשיון כאמור. לצורך ביצוע בדיקה זו, נבדקים מכלולים שונים ברכב כשבאופן שגרתי בזמן נתון מופקד בוחן מסוים על בדיקת מכלול מסוים, והנאשמים בתפקידם עבדו 'בבור' הכולל בדיקת מערכת היגוי, ציריות וגומיות, סרנים, צינורות בלמים ועוד. לפי המפורט באישום הראשון, בשנה האחרונה, עד לתאריך 26.3.08 , נהג מוטי יהודה שפעל כ’מאכער’ במכון הרישוי לפקוד מדי יום את המכון לצורך העברת רכבים מבחן רישוי שנתי כאשר הוא קיבל מבעלי הרכב 250 ₪, פנה לבוחנים במסלול, בירר עמם איזה ליקויים קיימים ברכב, הבטיח להם כי במידה ויאשרו את רישוי הרכב ויתעלמו מהליקויים, ישלם להם 50 ₪, והבוחנים בתמורה לא ציינו על גבי הטופס את מכלול הליקויים שהתגלו, אישרו את הנפקת רשיון הרכב, ולאחר שבעל הרכב עזב את המקום, מסר מוטי לבוחנים סך ממוצע של 50 ₪ לבוחן או טובת הנאה שוות ערך לכך. בין חודש דצמ' 07 עד מרץ 08 נתן מוטי שוחד לנאשם 1 בעשרות מקרים בסך של 50 ₪ לכל רכב, בממוצע של רכב ליום (דהיינו במשך 4 חודשים, כמאה ימי עבודה, בהם ניתן שוחד יומי על ידי מוטי יהודה לנאשם בערך ממוצע של 50 ₪ ליום תמורת אישור כמאה רכבים במהלך תקופה זו, שנתגלו בהם ליקויים שלא תוקנו ואף על פי כן עברו את אותה בדיקה). עוד צויין בכתב האישום שבמרבית המקרים בהם ניתן השוחד היה זה בעבור התעלמות הנאשם מליקויים שונים שמצא ברכב, הנאשם עשה מעשים אלה ביודעו שהענקת רשיון לרכב מבלי שהליקויים שבו תוקנו, מהווה סיכון בטיחותי ובהמנעותו מלעשות את הדרוש במסגרת תפקידו גרם לסיכון בטיחותם של הנוסעים ברכב ובכביש. כך גם לגבי הנאשם 2, שבמהלך כשנה קיבל שוחד ממוטי בעשרים הזדמנויות שונות. ב. לפי המפורט באישום השלישי כנגד נאשם 2), ביום 28.1.08 הגיע הסוכן למכון בכוונה להעביר רכב מיציבושי מבחן רישוי שנתי באמצעות אותו מוטי, כאשר ברכב היו ליקויים ובכלל זה: קרע בציריה של גלגל קדמי ימני, 4 צמיגים יבשים וסדוקים, נקישות במערכת ההגה, נורת ביקורת בלמים דולקת באופן קבוע, חתך בחגורת בטיחות קדמית ימנית, וחסר של גומיית דוושת הבלם. במצב שכזה הוצאה לרכב הודעה על איסור שימוש ברכב על ידי בוחן משטרתי בהתאם לסמכותו, ועל פי תקנות התעבורה, הרי רכב שכזה מחוייב בבדיקה במכון רישוי כתנאי לחידוש רשיונו כאשר בעל הרכב מחוייב להציג במכון כתנאי לבדיקה תעודה בדבר תקינות רכב שהתקבלה מאת מוסך מורשה, חתומה על ידי מנהל המוסך. במועד הנ"ל פגש הסוכן את מוטי והציג בפניו את ההודעה בדבר איסור השימוש, מוטי הודיע לסוכן שהעברת הבדיקה אפשרית רק אם תוצג תעודת תקינות, הוסיף בפני הסוכן שהוא יכול לספק לו תעודת תקינות כזו תמורת שוחד כספי, שב למקום לאחר כפרק זמן עם תעודת תקינות וקבלה כשאלה ריקים, מילא בכתב ידו בתעודת התקינות והקבלה את הפרטים הרלוונטיים, כל זאת ביודעו כי ברכב לא בוצע כל תיקון, בהמשך הנחה את הסוכן לגשת לעמדה בה עבד הנאשם 2 ביחד עם אחר ואלה אישרו כי למעט ליקויים בצמיגים הקדמיים הרכב נבדק ונמצא ראוי לחידוש רישיון רכב, כל זאת חרף העובדה כי היו בו ליקויים רבים נוספים. הנאשם קיבל תמורה כספית בדמות שוחד בסך של 50 ₪ כנגד האישור שניתן על ידו ועל ידי האחר, כאשר גם האחר קיבל סכום זה, ובכך איפשר הנאשם והאחר לרכב בלתי כשיר לקבל רישיון רכב ולנוע בכבישים, עשה זאת ביודעו כי הענקת רשיון לרכב מבלי שהליקויים בו תוקנו מהווה סיכון בטיחותי. ג. באשר לאישום הרביעי, זה מתייחס לשני הנאשמים, כאשר ביום 3.3.08 הגיע הסוכן למכון במטרה להעביר רכב מסוג דאיו מבחן שנתי באמצעות שוחד לבוחנים כאשר באותה עת היו ברכב ליקויים שונים ובכלל זה: צמיגים ימנים יבשים וסדוקים מאד, אור מספר לוחיות אחורי לא עובד, נקישות בהגה, בולמי זעזועים לא תקינים, קרע במגב קדמי ימני, קרע בגומיית ציריה צד ימין. הנאשמים אישרו בחתימתם שלמעט הליקויים במגבים, הרכב נבדק ונמצא ראוי, חרף העובדה שהיו בו ליקויים רבים נוספים. בהמשך, הנאשם 2 חתם על טופס שהליקוי במגבים תוקן, אף שליקוי זה לא תוקן כלל, הסוכן שילם למוטי סך של 250 ₪ וזה העביר לנאשמים סך של 50 ₪ כל אחד, וכך הם לקחו שוחד ואיפשרו לרכב בלתי תקין לנוע בכביש ביודעם כי הענקת רשיון לרכב מבלי תיקון הליקויים מהווה סיכון בטיחותי. ד. האישום השני עניינו בלקיחת שוחד המיוחסת לשני הנאשמים והם הודו בה, כך שאישום זה אינו רלוונטי להכרעה במחלוקת שנותרה בין הצדדים. א. מבחנים שנקבעו בפרשת אלקורעאן על ידי בית המשפט העליון, התייחסו אמנם לסעיף 332(2) לחוק, אך דומה שאין ולא יכולה להיות מחלוקת שפרשנותו של בית המשפט העליון ישימה לכל סעיף וסעיף מסעיפי המשנה של הוראת החוק, שהרי אנו דנים בסוגיה של פרשנות ראויה ורצויה, בסוגיה של תכלית חקיקה, סוגיה של החלת כלל הצפיות, שלגבי כל סוגיות אלה אין רלוונטיות אם מדובר בס"ק 2 או 5. יתרה מכך, מחד, הוראת סעיף 332 לחוק עניינה בעבירת מטרה שאינה דורשת תוצאה בפועל לצורך התגבשות העבירה, ומאידך, סעיף 332(5) לחוק מדבר בהתנהגות מסוג מחדל, מכך ניתן ללמוד על כוונת המחוקק להרחיב את היקף המקרים שחוסים תחת עבירה זו ויש בה כדי להצביע על החומרה הרבה שמייחס המחוקק לעבירה זו של העמדה בסכנה, ועל כך שהמחוקק ביקש לראות במי שנמנע מעשייה מקום בו קמה לו חובה לפעול כמי שמתקיימת בו אותה כוונה מיוחדת לפגוע ולסכן את בטיחות הנוסעים בדרכים גם כאשר מדובר כאמור בהתנהגות מחדלית ובעבירה שאינה דורשת תוצאה בפועל. ב. האם מעשיהם של הנאשמים כמפורט בכתב האישום וכפי שהם הודו בביצועם, ראוי שיכללו במסגרת אותם מקרים שיש להחיל לגביהם את כלל הצפיות ? הצעתו של עו"ד סודרי לאבחנה בין סיכון שנוצר לבטיחותם של הנוסעים כמפורט בכתב האישום המוסכם, לבין סיכון חייהם של הנוסעים בכביש ובדרך, היא הצעה שבית המשפט לא יכול לקבל אותה הן משום ההלכה הפסוקה המפורשת שיצאה מבית מדרשו של בית המשפט העליון, הלכה שמחייבת את בית משפט זה וכל בתי המשפט האחרים, אך לא רק משום הטעם הזה מצאתי לדחותה, אלא גם משום הטעם שמדובר באבחנה מלאכותית שאינה עומדת במבחן המציאות ואינה קובעת פרמטרים ברורים עליהם יכול בית המשפט לסמוך בבואו ליישם את ההלכה. אם אניח לרגע בצד את הלכת הצפיות שיש להחילה במקרים שכאלה, כך הורנו בית המשפט העליון לעשות, ואגע תחילה רק בסוגיה של הסיכון הבטיחותי שיצרו מעשי הנאשמים, ואנתח את אופיו של סיכון זה, הרי אחרי שעשיתי זאת לא נותר בלבי ספק ספיקא, שמעשי הנאשמים אכן מהווים לא רק סיכון לבטיחותם של הנוסעים ברכב ובכביש, אלא גם מסכנים את חייהם של אלה. האם נהיגת רכב בכבישי הארץ, במהירות המותרת על פי דין כאשר קיים קרע בציריה של גלגל קדמי ימני, ארבעת הצמיגים של הרכב הם יבשים וסדוקים, קיימות נקישות במערכת ההגה, נורת ביקורת הבלמים דולקת באופן קבוע, ישנו חתך בחגורת הבטיחות קדמית ימני וקיים חסר של גומיית דוושת הבלם, האם שורת ליקויים אלה היא כה מינורית עד שיש בה כדי לסכן את בטיחותם של הנוסעים ברכב ובכביש, או שמא היא מסכנת את חייהם של אלה ? ג. טענה זו יש בה לא מעט היתממות שהרי צריך להיות שוטה מוחלט כדי להסכים לנהוג ברכב, בייחוד אם בני משפחתו של הנהג יושבים לצידו, כאשר הוא יודע שרשימת הליקויים של אתו רכב היא כה ארוכה וכה משמעותית עד אשר היא עלולה לסכן את החיים שלו ושל כל מי שנוסע עמו ברכב, כמו גם את חייהם של המשתמשים בדרך. האם רכב שהוצאה לגביו הודעה בדבר איסור שימוש יכול להמשיך ולנוע בכבישי הארץ מבלי שקיימת חזקה מוכחת שהמשך נסיעתו של הרכב מסכנת חיי אדם ? האם טיעוני הסניגוריה צריכים להביאני לידי מסקנה שהגם שלרכב כלשהו הוצאה הודעה בדבר איסור שימוש, הרי מדובר בהודעה טכנית, לקונית, שאינה משקפת את מידת הסיכון הנשקפת מהמשך נסיעה של רכב כזה ? האם אישור כוזב בדבר תיקון רשימת ליקויים ארוכה, כפי שעשה הנאשם 2 והאחר, כמפורט באישום השלישי, שעה שזה אישר שהרכב נבדק ונמצא ראוי לחידוש רישיון הרכב חרף העובדה שהיו בו ליקויים רבים אינה בגדר עובדה המצדיקה החלתה של הלכת הצפיות על עובדות המקרה הזה ? האם מעשי הנאשמים כמפורט באישום הרביעי, שעה שאישרו רכב ככשיר וראוי לחידוש רישיון רכב חרף העובדה כי נתגלו בו ליקויים רבים: צמיגים ימניים יבשים וסדוקים מאד, אור מספר לוחית אחורי לא עובד, נקישות בהגה, בולמי זעזועים לא תקינים, קרע במגב קדמי ימני, קרע בגומיות ציריה צד ימין, אינם מהווים סיכון של ממש לחיי המשתמשים בדרך ? האם בוחן תנועה סביר היה סבור בנסיבות של רשימת ליקויים שכזו שנהיגה במהירות גבוהה מחוץ לעיר בכביש בין עירוני או בכביש מהיר אינה מסכנת חיי אדם בעת שהרכב נע במהירות גבוהה בכבישי הארץ ??? קבלת עתירת הסניגוריה לפרשנות הסלקטיבית, חוטאת באופן מפורש לתכלית החקיקה, ולהוראותיו המפורשות של המחוקק כפי שאלה פורשו על ידי בית המשפט העליון שהרי הודעת איסור השימוש ברכב נועדה למנוע את המשך נסיעתו של רכב זה אלא אם בוצעו תיקונים לגבי כל הליקויים שנמצאו ושימשו בסיס להשבתת הרכב, שאם לא כן מדוע הוצאה הודעה על איסור שימוש ברכב ? ד. מכאן אני מגיע לסוגיה נוספת שנוגעת למספר הרב של מקרי השוחד שלקחו הנאשמים תמורת העלמת עין מליקויים כאלה ואחרים שנמצאו ברכבים שהובאו לבדיקה באותו מכון, מדי יום ביומו. הדגשתי נתון זה של קבלת שוחד יומי משום העובדה שבנסיבות שכאלה שעה שהנאשמים מועלים בצורה כה בוטה באחריות שהוטלה עליהם ובאמון שניתן בהם עד אשר מעשה קבלת השוחד הפך להיות מעין נורמה מקובלת אצל הנאשמים, מעשה שבשגרה, מדי יום ביומו, והפך להיות חלק מסדר היום של עבודתם. בוחן תנועה שנוהג לקבל לידיו שוחד כספי מדי יום ביומו, לא רק מועל בתפקידו ובאמון שניתן בו, אלא הופך למעין פיון עושה דברו של נותן השוחד, שחש חופשי לחלוטין להורות לעובד הציבור לאשר כל רכב שמובא לבדיקה בפניו, על אף קיומם של ליקויים כאלה ואח', חמורים פחות וחמורים יותר, שהרי לעובד הציבור שכבר קיבל מאה פעמים שוחד קשה מאד לסרב לבקשת נותן השוחד כאשר מערכת היחסים ביניהם היא כה הדוקה, יום יומית, ויש בה ביטול מוחלט של שיקול הדעת המקצועי של עובד הציבור. מעשיו של נאשם 1 ביחד עם נאשם 2, כמפורט באישום הרביעי, מלמדים גם הם שהנאשמים היו נכונים לעשות כל אשר התבקשו לעשות על ידי מוטי יהודה, עד כדי התעלמות מליקויים שיוצרים סכנה של ממש לחיי המשתמשים ברכב, אך יותר מכך, אישורם של הנאשמים שתיקונים בוצעו ברכב בניגוד גמור לאמת, מלמדת גם היא שהנאשמים התעלמו לחלוטין, ביודעין, מהסיכון שיש באישור זה כאשר הוא ניתן לרכב שיש בו רשימת ליקויים ארוכה, משמעותית ומהותית. 6. ער אני לטענות שהועלו על ידי הסניגוריה שעל בית המשפט לנהוג בזהירות שעה שהוא נדרש לפרשנות הוראת חוק ביחס לנסיבות שטרם נדונו בפני בתי המשפט, ובמקרה זה מדובר בסוגיה האם ראוי להרשיע בוחן תנועה שהתעלם מרשימת ליקויים משמעותית ברכב שנבדק על ידו, שעה שהוא מאשר כי ברכב מבקש הרשיון נתקיימו כל התנאים שנקבעו לצורך שימוש בדרך - סוגיה שלא הובאה עד כה להכרעה בפני בית המשפט. התייחסתי קודם למקרה אחר שהובא בפני, בפרשת מטרי, מקרה שנסיבותיו האובייקטיביות היו חמורות פחות מהמקרה שבפני, שהרי הנאשמים שבפני הינם עובדי ציבור שתפקידם האחד והיחיד הינו לבדוק את תקינותם של הרכבים המובאים בפניהם לצורך קבלת רישוי שנתי, הם מומחים בתחום זה, הם מודעים היטב למידת הסיכון הנשקפת לרכב שעושה שימוש בדרך, שיש בו ליקוי כזה או אחר, הם מודעים היטב למידת הסיכון שבנסיעת רכב בכבישי הארץ במהירות גבוהה שעה שצמיגיו של רכב זה סדוקים, בלויים ויבשים, הם מודעים היטב למידת הסיכון הנשקפת לנוהגים בדרך שעה שהציריות של הרכב אינן תקינות, אורות הבלמים דולקים באופן קבוע (מה שמלמד ככל הנראה על תקלה במערכת הבלמים), נקישות בהגה (מה שמלמד ככל הנראה על תקלה במערכת ההיגוי), הם מודעים היטב למידת הסיכון הנשקפת לנהיגה ברכב שבולמי הזעזועים בו אינם תקינים. מודעותם של הנאשמים לסיכון הנשקף לחיי המשתמשים ברכב שכזה עולה עשרות מונים על מודעותו של אדם מן הישוב שאינו מקצוען בתחום זה, אינו מודע לטיב ומהות הסיכון שנשקף לו עקב המשך נהיגה ברכב שכזה . הסיכון לחיי אדם שנשקף אינו מוגבל רק לחייהם של המשתמשים ברכב. אלה אינם היחידים שעלולים לעמוד בפני סכנה של ממש, ולמרבה הצער אלה היו נכונים לשלם לאותו סוכן משטרתי סכומי כסף נכבדים כדי שישחד את עובדי הציבור ובהמשך יפעלו לאשר את בדיקת הרכב לרישוי שנתי מבלי לתקן את הליקויים ברכב שלהם. השתלשלות המעשים כמפורט בכתב האישום, מצערת ביותר. בעלי רכבים פנו מדי יום ביומו לאותו ‘מאכער’, שילמו לו סכום כסף אמנם לא גבוה אך לא מבוטל, ובכך הם הניעו תעשיה שלמה של שוחד שחבקה מעורבים רבים, ונועדה כל כולה לעקוף את הנהלים שנקבעו בפקודת התעבורה ובתקנות התעבורה ונועדו כל כולם להבטיח את תקינותם של הרכבים הנוסעים בכבישים, אך ענין זה אינו רלוונטי לצורך ההכרעה בפני, ומצאתי להתייחס אליו אגב אורחא, מבלי להתיימר לקבוע קביעות כאלה ואחרות בנושא זה שהרי פרשה זו ראוי לה שתבחן בחינה מדוקדקת, מתמשכת ויסודית על ידי משרד התחבורה ומשרד הרישוי, שחייבים לתת את הדעת לאופן שבו התנהלו הדברים, כפי שעולה מכתב האישום. הסיכון לחיי המשתמשים בדרך אינו נעצר ואינו מוגבל לאותם נהגים שהיו נכונים לשלם שוחד ובלבד שלא לתקן את הליקויים ברכבים שלהם, שהרי אלה אינם מסכנים רק את עצמם ואת בני משפחתם שנוסעים איתם ברכב, אלא הם מסכנים גם את כלל המשתמשים בדרך, ומכאן הרחבת מעגל הסיכון שיצרו מעשי הנאשמים גם כלפי אותם צדדי ג' שלא ידעו שבכבישי הארץ נעים רכבים שיש בהם ליקויים מהותיים, והמשך נסיעתם של רכבים אלה הינה פועל יוצא של תשלום שוחד לעובדי ציבור, וזו בלבד. אינני בא לקבוע גבולות קשיחים של נסיבות הראויות להיכלל במסגרת עבירת סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, ואינני מתיימר אף להרחיב את תחולת האיסור הקבוע בהוראת חוק זו. עם זאת, בהתייחס למקרה הנדון, נדרשתי להכרעה בסוגיה, האם מעשי הנאשמים (שאינם שנויים במחלוקת), מצדיקים הרשעתם בעבירה זו? צירוף הנסיבות והעובדות המוסכמות, מצדיק הגשת כתב אישום בעבירה זו, ואף מחייב את רשויות התביעה להגישו במתכונת זו, שאם לא כן, יהיה בכך עיוות כוונת המחוקק: א. תפקידם של הנאשמים כבוחני רכב, מעין "פוסקים בלעדיים" בסוגיית מתן רשיון רכב לנסיעה בכבישי הארץ. ב. מומחיותם של הנאשמים בתחום הליקויים בכלי רכב כאשר לכך מצטרפת מודעותם ובקיאותם במידת הסיכון הכרוכה בנסיעה ברכב בלתי תקין מבחינה בטיחותית. ריבוי מקרי השוחד שלקחו הנאשמים מה'מאכער' כמעשה יום יומי באופן שהם ביטלו את שיקול דעתם המקצועי והיו נכונים לעשות כל מעשה ו/או מחדל תמורת בצע כסף. אישור רכבים שנפסלו לשימוש (לגבי נאשם 2) בידיעה ודאית שהרכב מסוכן לשימוש. אישור כוזב על תיקון ליקויים בטיחותיים מהותיים, אף שתיקונים כאלה לא נערכו ברכבים. 7. באשר לטענה של הגנה מן הצדק שהועלתה על ידי ההגנה, הרי עם כל הצער שבדבר אין בידי לקבל טענה זו אף שיכול אני להבין את הטרוניה שהובעה על ידי הסניגוריה מדוע המדינה היתה צריכה להמתין עד לתיק זה כדי לעתור לראשונה לבית משפט להרשעת נאשם בעבירה שכזו, בנסיבות כמפורט בכתב האישום. לשונו של סעיף 332(5) לחוק היא היא המלמדת שהמחוקק לקח בחשבון אפשרות של סיכון חיי אדם במחדל, סיטואציה דומה להפליא למקרה שבפני. מעשיהם של הנאשמים או שמא ראוי לומר מחדליהם - היוו את הבסיס עליו נשען טיעונה של המאשימה שנכון, ראוי, הולם וצודק להאשים את הנאשמים לפי הוראת חיקוק זו . הגשת כתב אישום בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, כפי שנעשה במקרה זה, הינה להערכתי תולדה של שילוב האישום הראשון בו מיוחסים לנאשמים עשרות מקרים של נטילת שוחד תמורת העלמת עין מליקויים כאלה ואחרים שסביר שחלקם לא כל כך חמורים וחלקם האחר חמורים, ביחד עם האמור באישומים השלישי והרביעי, שם מפורטת מסכת עובדתית פוזיטיבית חמורה של אישור רכבים שיש בהם ליקויים משמעותיים, מוכחים, אישור שנעשה על די הנאשמים ביודעין ותמורת בצע כסף ואולי עקב קשר הדוק שנוצר בינם לבין נותן השוחד שהפך מעין 'בעל הבית' שמשלם לנאשמים שוחד מדי יום ביומו וכאילו מדובר בחלק מהתמורה הלגיטימית תמורת עבודתם. דומה שהעובדה שמדובר בעובדי ציבור שמעלו באופן מחפיר ומבזה באמון שניתן בהם, ותוך רמיסה ברגל גסה של כל ערך בדבר החובה להעניק לציבור את השירות הטוב ביותר על ידי עובדי הציבור, העובדה שהנאשמים היו נכונים לעשות כל מעשה עבור אותו נותן שוחד כדי להניח את דעתו ולזכות באותו סכום כספי שאמנם אינו משמעותי אך אליו הם הורגלו מדי יום ביומו, לא רק שמצדיקה הגשת כתב אישום בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, אלא היא חייבה את רשויות המאשימה לעשות כן בנסיבות שהמעשים נעשו באופן כה בוטה, בהתעלם לחלוטין מהסיכון שיש בצידם, ובחתימה על טפסים כוזבים, תוך אישור תיקונים שמעולם לא בוצעו באותם רכבים. העובדה שלא נעשה שימוש עד כה בהוראת סעיף זה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, אינה מונעת ואינה חוסמת את דרכה של המאשימה לעשות כן באותם מקרים מתאימים בהם בחינה מדוקדקת של נסיבות הענין מביאה אותה למסקנה שראוי להתייחס למקרה הקונקרטי באופן חריג ויוצא דופן, גם אם הדבר כרוך בשימוש בהוראת חוק לא שגרתית. על בית המשפט לבחון במקרה שכזה אם מדובר באכיפה בררנית שטעמיה מפלים ועל כן היא פסולה, או שמא מדובר באכיפה חלקית המבוססת על נימוקים אחרים. לא כל אכיפה סלקטיבית היא פסולה ובטלה, ועל טוען הטענה להפריך את החזקה בדבר חוקיות ההחלטה המינהלית, מקום שבו ההחלטה בדבר הגשת כתב אישום לא חרגה ממתחם הסבירות. העובדה שבמקרה דומה שהוגש על ידי הסניגור, פרשת פינס שנדונה בבית משפט שלום באשקלון, שם הוגש כתב אישום בנסיבות דומות, לא בעבירה של סיכון חיי אדם, אין בה כשלעצמה כדי לחסום את דרכה של הפרקליטות להגיש כתב אישום בעבירה של סיכון חיי אדם אם סבורה היא שיסודות העבירה הוכחו בפני בית המשפט, וגם אם סברתה זו שונה היא מסברתם של אותם פרקליטים שהגישו את כתב האישום בפרשת פינס. שיקול הדעת של הרשות המינהלית שנבחן על ידי בית המשפט הוא שיקול דעת שבית המשפט יהסס להתערב בו כל עוד זה מופעל במתחם הסבירות, ונעדר ממנו כל רכיב של שיקול זר ופסול - והנטל מוטל על הטוען אחרת, כך שטיעוני הנאשמים לפיהם המאשימה בחרה להגיש כתב אישום בבית משפט שלום בעבירה אחרת בגין מקרה דומה, אינה עונה על המבחן של הרמת הנטל בדבר הפעלת שיקול דעת פסול על ידי הרשות המינהלית. טעות של רשות מינהלית בהגישה כתב אישום בנסיבות דומות בבית משפט שלום בעבירה אחרת אינה מחייבת את הרשות המינהלית לדבוק בטעותה ולחזור עליה פעם אחר פעם, אם הרשות בחנה את השיקולים הראויים והגיעה לכלל מסקנה שראוי בנסיבות כאלה להגיש כתב אישום לבית משפט מחוזי בעבירה שלסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה- החלטה שראוי היה לקבל בנסיבות הענין. סופו של דבר ומאחר והעובדות לא היו שנויות במחלוקת בין הצדדים, והנאשמים הודו בביצוע המעשים המפורטים בכתב האישום, ולאחר שבחנתי כאמור את טיעוני ב"כ הצדדים, מצאתי להרשיע את הנאשמים בכל העבירות המיוחסות להם בכתב האישום, בארבעת האישומים: את נאשם 1 אני מרשיע ביחס לאישום הראשון, בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה- לפי סעיף 332(5) לחוק [ריבוי עבירות] ובעבירה של לקיחת שוחד - לפי סעיף 290 לחוק [ריבוי עבירות], וביחס ליתר האישומים בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה- לפי סעיף 332(5) לחוק ושלוש עבירות של לקיחת שוחד - לפי סעיף 290 לחוק. את נאשם 2 אני מרשיע בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה - לפי סעיף 332 (5) לחוק [ריבוי עבירות], ובעבירה של לקיחת שוחד - לפי סעיף 290 לחוק [ריבוי עבירות], וביחס ליתר האישומים בשתי עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה- לפי סעיף 332(5) לחוק, ושלוש עבירות של לקיחת שוחד- לפי סעיף 290 לחוק . משפט תעבורהשוחדסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה