קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שיוך דירות בקיבוצים: לפני תביעת התובעת, לימור נח חלפין (להלן:"התובעת") שהיתה חברת קיבוץ בעבר, ליתן צו עשה, שיורה לנתבע קיבוץ יפעת (להלן:"הקיבוץ") להשיב את התובעת לרשימת הזכאים לשיוך דירת מגורים בקיבוץ, ולהחיל עליה את כללי שיוך הדירות כפי שהונהגו ו/או יונהגו בקיבוץ. רקע עובדתי 1. התובעת, ילידת הקיבוץ, התקבלה כחברת קיבוץ בשנת 1997. 2. בשנת 1999 התחתנה התובעת עם בחיר ליבה, יצחק נוח (להלן:"איציק"), אשר אינו חבר קיבוץ. 3. בתקופה שקדמה לנישואיהם ואף כשנה לאחריהם, התגוררו בני הזוג בקיבוץ, התובעת כחברת הקיבוץ ואיציק במעמד של תושב שאינו חבר. 4. במרץ 2000, נולדה שני, בתם הבכורה של בני הזוג. 5. לאחר הולדת ביתה של התובעת, פנו נציגי הקיבוץ אל הזוג, והבהירו להם, כי על פי "תקנון בני זוג" החל בקיבוץ, אין אפשרות כי אחד מבני הזוג יהא חבר קיבוץ בעוד השני איננו חבר. משכך, ביקשו מאיציק להחליט באשר למעמדו בקיבוץ. כאשר קבלת איציק לחברות בקיבוץ משמעה אפשרות הישארותם של בני הזוג בקיבוץ. מנגד אי קבלה לחברות, משמעה עזיבת הקיבוץ. 6. בפגישה שנערכה בין נציגי הקיבוץ לתובעת ביום 02/06/2000 הובהר, כי התובעת ואיציק מתלבטים לגבי מעמדם ומקום מגוריהם, והוסכם כי ניתן להמשיך בהסדר המגורים הקיים בקיבוץ עד לחודש אוקטובר. 7. ביום 22/11/2000 הודיע איציק כי החליט - לאחר שבדק את כל ההיבטים והמשמעויות הנוגעות לעצם הגשת מועמדות וכניסה לחברות בקיבוץ - שלא להגיש מועמדותו לחברות בקיבוץ. 8. ביום 15/01/2001 עזבו התובעת ואיציק את הקיבוץ. 9. בעקבות העזיבה, קיבלה התובעת דמי עזיבה מהקיבוץ בהתאם לתקנות הרלוונטיות. 10. וזאת יש לדעת, כי בשנים האחרונות, חלו תמורות ניכרות בתנועה הקיבוצית, במסגרתן ננקטים מהלכים שונים לפירוק הקיבוצים והפיכתם ליישובים קהילתיים. במסגרת זו, ננקטים אף הליכי שיוך נכסי הקיבוץ לחבריו. זאת, בהסתמך על החלטה 751 של מועצת מקרקעי ישראל, אשר כותרתה "שינויים במבנה הארגוני והקצאת קרקע בקיבוצים". אחת המחלוקות המרכזיות המתעוררות בקיבוצים העומדים בפני "הליך שיוך" היא, מהו "היום הקובע" ל"שיוך" דירות מגורים. בפועל, לא קיים "יום קובע" אחיד לכלל הקיבוצים, ולכל קיבוץ זכות לקבוע לעצמו את "היום הקובע". 11. בהסתמך על החלטה 751 של מועצת מנהל מקרקעי ישראל, החל הקיבוץ בתחילת שנת 2000, בגיבושו של הליך שיוך נכסים, ובמסגרתו הליך שיוך דירות. לאחר קיומה של אסיפה כללית והליך הצבעה בקיבוץ, הוחלט כי "היום הקובע" לעניין הליך השיוך יהיה -31/07/2000. הנוסח המלא של ההצעה כפי שאושרה הינו: "היום הקובע הינו המועד אשר על פיו יחושבו הזכויות בעת השיוך. הזכויות יחושבו לפי הוותק והמעמד שהיו לכל חבר ביום הקובע. הגדרת היום הקובע אינה קובעת מה ואיך נשייך( החלטות אלו יובאו ויוחלטו בנפרד) פירוט מקרים מיוחדים: א. פטירת חבר- חבר אשר ילך לעולמו (חו"ח) לאחר היום הקובע יורשיו יהיו זכאים לקבל את זכויותיו( בהתאם להחלטות שנקבל בדבר ירושה). ב. עזיבת חבר- חבר שיעזוב בתקופה הראשונה לאחר היום הקובע, זכויותיו יפקעו והוא יהיה זכאי לדמי עזיבה בלבד. משך תקופה זו יוגדר במודל הכללי ויהיה ככל הנראה מספר שנים בהם תישלל האפשרות לסחור בזכויות. ג. הצטרפות חבר- באופן עקרוני הצוות ממליץ שהצטרפות חברים חדשים תהיה רק תמורת קבלה או רכישה של זכויות. בתקופת הביניים שבין ההחלטה על היום הקובע והשלמת שאר ההחלטות בנוגע לשיוך, מוצע כי חברים ימשיכו להתקבל ליפעת באופן הרגיל והצוות ימליץ על הסדר מיוחד לתקופה זו". 12. התובעת עזבה את הקיבוץ ב-15/01/2001, לאחר קבלת ההחלטה בדבר המועד הקובע. 13. במהלך שנת 2005, עת החל השיוך בקיבוץ לתפוס תאוצה מחודשת, פנתה התובעת, באמצעות אמה כדי לוודא כי היא אכן נכללת ברשימת הזכאים לשיוך דירה. לאורך חליפת המכתבים שהתנהלה בין הצדדים, השיב הקיבוץ בהתמדה, כי התובעת אינה נכללת ברשימת הזכאים לשיוך דירה וזאת בהתאם להחלטה בדבר "המועד הקובע", הקובעת כי חבר קיבוץ שיעזוב בתקופה הראשונה לאחר היום הקובע זכויותיו יפקעו. 14. מכאן התביעה שבפני. טענות התובעת 15. טענתה העיקרית של התובעת הינה, כי על אף היותה חברת קיבוץ במועד הקובע, מסרב הקיבוץ לכללה ברשימת הזכאים לשיוך דירות. התובעת מוסיפה ומפרטת את טענותיה כדלקמן: 16. הליך השיוך החל לצבור תאוצה רק בשנת 2005 או בסמוך לה. על כן, בניגוד לטענתו חסרת השחר של הקיבוץ, כדבריה, לא היה בידי התובעת להגיש תביעה, טרם התברר לה סופית כי הקיבוץ מתעתד לשלול ממנה את זכותה הקניינית. 17. בהתאם לפסיקת בתי המשפט, קיימת חשיבות מכרעת לקביעת היום הקובע, אשר הוא למעשה יהווה את היום על פיו יקבע בית המשפט מי זכאי ומי אינו זכאי לשיוך הנכסים. 18. בהתאם לקביעתו של הקיבוץ עצמו, זכאית התובעת להנות מפירות הליך השיוך, מאחר והייתה חברת קיבוץ במועד הקובע. 19. על התובעת ובן זוגה הופעלה מסכת לחצים בלתי הוגנת, במטרה למנוע את שיוך הדירה. לחצים אלה הופעלו, על פי "תקנון בני זוג" עלום, אשר לא אושר לרישום ואף אינו חתום. כאשר קיים ספק לגביו האם היה כלל קיים בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו. 20. התובעת קיבלה דמי עזיבה, בקיזוז חובותיה, לאחר שאולצה לחתום על כתב אישור וקבלה. עם זאת, אין בשטר זה משום ויתור על זכויותיה של התובעת לשיוך דירות, כאשר התובעת מחקה את ההוראות בשטר, המבקשות ממנה לאשרר את דבר ויתורה המוחלט, על זכויות להן הייתה זכאית כחברת קיבוץ. 21. הקיבוץ סומך על החלטה עמומה שניסח, לפיה חבר שיעזוב בתקופה הראשונה לאחר היום הקובע, יפקעו זכויותיו והוא יהיה זכאי לדמי עזיבה בלבד. כאשר אין כל הגדרה מהי אותה "תקופה הראשונה". טענות הקיבוץ 22. הקיבוץ טוען כי אין לה לתביעה על מה שתסמוך, ומבקש לדחותה מן הנימוקים הבאים: 23. הגשת התביעה יום אחד לפני התיישנותה לוקה בשיהוי רב. שכן ההחלטה מכוחה טוענת התובעת לזכאות למגורים ניתנה ביום 31/07/2000. שיהוי זה הביא להסתמכותו של הקיבוץ על כך כי לתובעת אין טענה נגדו ושינוי מצבו לרעה. משכך, יש לסלק את התביעה על הסף. 24. תביעה זו אף ראויה לסילוק על הסף בשל אי מיצוי ההליכים במסגרת הקיבוץ בתקופת חברותה של התובעת בקיבוץ, בהתאם לסעיף 111 לתקנון הקיבוץ. משנמנעה התובעת מלמצות את ההליכים בקיבוץ בתקופת חברותה, קובעת ההלכה כי היא מנועה מלתקוף אותם בדיעבד בבית המשפט. 25. זכותה הקניינית של התובעת לא קופחה. שכן, לא הייתה לתובעת כל זכות קניינית בנכסי הקיבוץ. זאת ועוד , איש לא ניצל את " מעמדה המיוחד" ו/או את היעדר המידע שבידיה. שכן, במועד עזיבתה את הקיבוץ היה בידי התובעת כל המידע הרלוונטי, נוכח העובדה כי ההחלטה המותקפת בתביעה זו התקבלה עוד בהיותה של התובעת חברה בקיבוץ. 26. התובעת עזבה את הקיבוץ לאחר ההחלטה בדבר היום הקובע. משמעות עזיבת הקיבוץ, על פי החלטה, אשר התובעת הייתה שותפה לקבלתה, הינה כי התובעת זכאית אך ורק לתשלום דמי עזיבה ותו לא. 27. התנהגותה של התובעת עם עזיבתה את הקיבוץ, ואי פנייתה לבית המשפט בניסיון לקבל סעד שימנע הוצאתה מהקיבוץ, מעיד על כך כי גרסתו העובדתית של הקיבוץ הינה הגרסה הנכונה. 28. רשימת הזכאים בהליך שיוך הדירות אינה מסתכמת באותם אנשים אשר היו חברים במועד הקובע , אלא באלה שהיו חברים במועד הקובע ונותרו חברי קיבוץ עם השלמת המהלך. 29. התקופה הראשונה שלאחר היום הקובע, אף שלא הוגדרה, החלה בסמוך לאחר קביעת היום הקובע ולמעשה טרם הסתימה. דיון עזיבת התובעת את הקיבוץ; 30. לטענת התובעת, הקיבוץ הפעיל עליה ועל איציק מסכת לחצים, במטרה למנוע ממנה את שיוך הדירה, תוך שהוא מציב בפניה אולטימטום, לפיו על איציק להפוך לחבר קיבוץ או שהזוג יאלץ לעזוב לאלתר. הוראות נציגי הקיבוץ ומסכת הלחצים שהופעלו על ידם, נתלו במסמך עלום, אשר כותרתו "תקנון בני זוג- המלצה", אשר מעולם לא אושר. עוד מלינה התובעת כי בתקופה בה התגוררה בקיבוץ, הוקצתה לה דירת מגורים קטנטנה והובהר לה, כי עד שלא תוכרע שאלת חברותו של איציק, לא ישופרו תנאי המחייה המינימאליים שלהם. עוד טוענת התובעת, כי במקביל, הועסקה בחדר האוכל של הקיבוץ בעבודה פיסית קשה, אף בתקופת הריונה - עובדה שיצרה בקרבה תסכול רב. נוכח כל אלה, טוענת היא, כי על כורחה נאלצה לעזוב את הקיבוץ בחופזה יחד עם משפחתה. מנגד, טוען הקיבוץ, כי לא זו בלבד שלא החמיר עם התובעת ביחס לחברים אחרים ולהוראות הקיבוץ, אלא אף נהג עימה לפנים משורת הדין. לא מצאתי כי הקיבוץ לחץ באורח בלתי ראוי על התובעת ובעלה כי יעזבו את הקיבוץ. מהראיות בתיק עולה, כי התובעת ואיציק, חתמו על מסמך המכונה "הסדר בר רשות (בהתאם לתקנון בני זוג)", המסדיר את מגוריהם בקיבוץ של בני זוגם של חברי הקיבוץ. סעיף 1 להסדר בר רשות קובע: "בן הזוג הינו בר רשות ביפעת ובדירת החבר". סעיף 5 להסדר קובע: "בן הזוג רשאי להתמיד במעמדו זה במשך 3 שנים ממועד חתימת ההסכם זה או עד לשנה אחר מיסוד( חתונה או הולדת ילד) קשרו עם החבר, לפי המוקדם יותר( להלן:" תקופת הרשות")". סעיף 7 להסדר קובע: "עם סיומה של תקופת הרשות יפעת מצפה כי בן הזוג יחל בהליכי קליטה ביפעת . אם ייבחר בן הזוג שלא להיקלט ביפעת עליו יהי לעזוב את המקום, יחד עם בן זוגו במידה והקשר ביניהם נמשך". סעיף 10 להסדר קובע: "הצדדים בחתימתם מאשרים את הסכמתם להסדר זה. הצדדים מאשרים כי ידוע להם שהחלטות יפעת ישתנו מעת לעת, ומסכימים לקיים את ההחלטות הנוגעות להם כפי שיהיו באותה עת". התובעת נישאה לבעלה בשנת 1999. השניים התגוררו בקיבוץ מיום נישואיהם כאשר התובעת חברת קיבוץ ובעלה אינו חבר קיבוץ. בחודש מרץ 2000 נולדה בתם הבכורה של הזוג. בני הזוג עזבו את הקיבוץ ביום 15/01/2001. על פי הסדר בר הרשות, ידעו התובעת ובעלה היטב מהו מעמדם בקיבוץ וכי שנה לאחר נישואיהם, עליהם להחליט בדבר מעמדו של איציק בקיבוץ. האם ברצונו להיות חבר בקיבוץ אם לאו. למעשה, נראה כי הקיבוץ פעל בהתאם לאמור בהסדר בר רשות, עליו חתמו התובעת ובעלה. כך ששנה לאחר נישואי התובעת והולדת ביתם הבכורה, החל הקיבוץ מברר את עמדתם באשר למעמדם בקיבוץ. בסיכום פגישה מיום 02/06/2000, בה השתתפו התובעת, בעלה ונציגי הקיבוץ קיטו הנדלר- מזכיר הקיבוץ ואמיר כהן ( נספח ד' 1 לתצהיר התובעת) נכתב: "א. לימור ואיצק מתלבטים לגבי מקום החיים שבו הם רוצים להתבסס. עפ"י הסדרי יפעת היה עליהם להחליט בנושא עד הולדת שני. עפ"י הבנת לימור ואיציק ניתן להמשיך בהסדר הקיים עד תחילת אוקטובר. ב.כיוון שבפועל עדין אין החלטה, לימור מבקשת להסדיר את כל הנושאים הקשורים בתשלומים בתקופת בתקופת הביניים. ג. סוכם: לימור ואיציק יחליטו על תוכניותיהם בזמן הקרוב. לימור ואיציק יעבירו ליפעת מחצית מקצבת הילדים לימור תקבל בתקציב מחצית מהתוספות הניתנות עבור ילד מעבר לתשלום עבור איציק כבן זוג של חברה (400 ₪ לחודש), לימור ואיציק ישלמו בעצמם מחצית מההוצאות עבור שני, לרבות תשלום עבור אחזקת ילד בגיל-הרך ביפעת. החיוב יוצג ללימור ואיציק באופן מפורט. לימור תחזור לעבודה ( עפ"י תאום עם מערכת העבודה של יפעת) בתום חופשת הלידה". במכתב מיום 08/06/2000 של קיטו הנדלר לדליה פת- מנהלת מש"א בקיבוץ (נספח ד' 3 לתצהיר התובעת) נכתב כי: "בכל מקרה חשוב להדגיש כי למרות התלבטויות לימור היא חברת יפעת לכל דבר ועניין, זכאית לכל הזכויות וחייבת בכל המחויבויות". במכתבו של קיטו הנדלר ללאה צבי, מרכזת גיל רך בקיבוץ, מיום 08/06/2000,( נספח ד' 4 לתצהיר התובעת) נכתב כי: "בשלב זה ולתקופה קצרה לימור נמצאת ביפעת במעמד מיוחד ( משפחה חצויה)". ביום 18/09/2000, בהמשך לפגישה ביניהם, שלח אמיר כהן מכתב לאיציק, בו השיב על מספר נקודות הנוגעות לחברות בקיבוץ( נספח ד' 5 לתצהיר התובעת). ביום 24/10/2000 שלח קיטו מכתב לאיציק באשר להחלטתו בדבר מועמדות לחברות ביפעת( נספח ד' 6 לתצהיר התובעת): "לצערי האופציה שאתה מציע אינה יכולה להתקיים. החלטות קיבוץ יפעת בנושא ברורות, (מצורף הסכם בני זוג) כלומר כעת עליכם להחליט בין כניסתך למועמדות או לחילופין, אם [כך במקור] כל הצער על הודעת עזיבה של לימור שפרושה הפסקת החברות שלה". ביום 22/11/2000 הודיע איציק לקיטו הנדלר כך ( נספח ד' 8 לתצהיר התובעת): "לאחר מספר מפגשים בינינו ולאחר שבדקתי את כל ההיבטים והמשמעויות הנוגעות לעצם הגשת מועמדות וכניסה לחברות בקיבוץ, החלטתי שלא להגיש את מועמדותי לחברות בקיבוץ. אני מוכן להמשיך להתגורר בקיבוץ באותה מתכונת והבנות כפי שהיה עד היום ביני לבין הקיבוץ לרבות המשך ביצוע תשלומים לקיבוץ בתמורה לשהייתי בקיבוץ ושהיית בתי שני בבית התינוקות". למעשה, מההתכתבויות בין הצדדים עולה, כי אכן הקיבוץ ביקש לדעת את עמדת התובעת ובעלה באשר למעמדם בקיבוץ, ולא לחץ מידית לעזיבתם. זאת בהתאם לאמור ב"הסדר בר רשות" עליו חתמו, אך אין מדובר בהפעלת לחץ. אף אם היה מדובר בהפעלת לחץ על התובעת כצעקתה, ואילוצה לעזוב את הקיבוץ, מדוע זה לא התלוננה התובעת בעבר ו/או פנתה לערכאות המתאימות והמתינה עד להגשת תביעה זו, כדי לשטוח טענות אלה. אף טענותיה בדבר תנאי המגורים ועבודתה במטבח אין בהן כדי להוסיף דבר ו/או להוכיח כי הקיבוץ רקם נגדה ונגד בן זוגה מזימה להוצאתם מהליך השיוך. כך, נראה כי התובעת אף לא הלינה על התנהגות הקיבוץ, תנאי מגוריה ואופי עבודתה כאשר ממילא לא הוכיחה התובעת כי כך נעשה, על מנת לאלצה לעזוב, כאשר בבסיס התנהלותו זו של הקיבוץ, עמדה הכוונה לנשלה מזכויותיה הקנייניות. תמהני, הכיצד זה, העלתה התובעת בתביעה זו לראשונה, טענות כה רבות על אופן התנהלותו של הקיבוץ, כאשר כמעט 7 שנים קפאה על שמריה. משכך, נראה כי התובעת ובעלה לא אולצו לעזוב את הקיבוץ אלא בחרו לעשות כן. אף בסעיף 17 לכתב תביעתה, פירטה התובעת את המניע שעמד בבסיס החלטתם: "במאמר מוסגר יצוין כי ההחלטה שנדרש יצחק לקבל לא הייתה קלה כלל ועיקר, לא כל שכן שדובר בגבר צעיר, שאך זה מכבר החל את קרירת עבודתו במקום מסודר ולפיכך היה זקוק לאורכה מסוימת על מנת לכלכל היטב את צעדיו בעיקר שדובר בשעתו בהצטרפות כחבר בקיבוץ שמצבו הכלכלי והחברתי בכי רע. בצר לו ארכה זו לא ניתנה לו על ידי הקיבוץ". כך למעשה רואים אנו כי התובעת ובעלה, לאחר שנתבקשו להחליט בדבר מעמדם בקיבוץ, בחרו לעזוב את הקיבוץ ממניעים כלכליים ולא משום שאולצו לעזבו. איני מקבל את טענתה של התובעת, לפיה פעל הקיבוץ כדי לפגוע בה להצר את רגליה, רק מחמת רצונם של פרנסיו להניעה לעזוב את הקיבוץ. חומר הראיות אינו מלמד כך. נראה, כי בטענה טענות אלו, מנסה התובעת להבהיר, כי למעשה אולצה לוותר על חברותה בקיבוץ, וכפועל יוצא מכך אף על זכותה הקניינית, כאשר לא נותרה בפניה ברירה אחרת. טענותיה אלה של התובעת בדבר ניסיונו של הקיבוץ לרקום כנגדה מזימה במטרה להוציאה מהליך השיוך, מעידות כי כבר עם עזיבתה ידעה התובעת כי למעשה היא מוותרת על זכויותיה בהליך השיוך. 31. אף טענת התובעת, לפיה אולצה לעזוב את הקיבוץ בהתאם למסמך המכונה "תקנון בני זוג" שמעולם לא אושר ועל כן נשאר בגדר המלצה - דינה להדחות. ראשית אציין כי תקנון בני הזוג אושר בקלפי ביום 31/01/1999. במועד זה היתה התובעת חברה בקיבוץ, וחזקה עליה כי היתה מודעת להליך אישור התקנון, בו זכאית היתה ליטול חלק. משכך אין המדובר בתקנון עלום כהגדרתה של התובעת, אלא בהמלצה שנתקבלה והפכה להיות החלטה. מעבר לכך אציין כי התובעת ובעלה איציק, חתמו על "הסדר בר רשות" בהתאם לתקנון בני זוג, עוד בטרם נישאו. על כן מנועה התובעת כיום מלהעלות טענה כנגד תקנון זה. העלאת טענה זו יש בה משום חוסר תום לב. יש לתת הדעת לכך כי דוקטרינת ההשתק התפתחה במקרים רבים במשפט המקובל כתחליף להעדרה של דוקטרינת השימוש בזכות בתום לב. כיום, עם יישומה של החקיקה הישראלית החדשה, המכירה בדוקטרינת השימוש בזכות תום לב, קיימת נטייה לעשות פחות ופחות שימוש בדוקטרינת ההשתק, ובמקומה גוברת והולכת המגמה להשתמש בקונספציה של "תום הלב האובייקטיבי" (ר' ע"א 2643/97 גנז שלמה נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385). במקרה שלפנינו, הן דוקטורינת תום הלב והן דוקטורינת ההשתק פועלת לחובת התובעת ואיציק, אשר ברי כי ידעו על התקנון, בניגוד לטענותיהם, אך נוכח מצבו הכלכי הקשה של הקיבוץ באותה עת, החליטו לפרוש, תוך נטילת דמי העזיבה המגיעים לתובעת. לאור האמור, לא מצאתי כל פסול בהתנהלות הקיבוץ כלפי התובעת באשר לנסיבות עזיבתה את הקיבוץ. המועד הקובע 32. לטענת התובעת, על אף היותה חברת קיבוץ במועד הקובע, מסרב הקיבוץ להכלילה ברשימת הזכאים לשיוך דירה. זאת בשל החלטת הקיבוץ על היום הקובע, לפיה כל מי שהיה חבר קיבוץ באותו מועד יהא זכאי לזכויות, למעט מי שיעזוב את הקיבוץ בין מועד ההחלטה על היום הקובע ומועד ביצוע שיוך הזכויות בפועל. התובעת אינה מטילה ספק בתוקפה של החלטה זו, בדבר המועד הקובע המתייחסת לעזיבת חבר. יחד עם זאת, היא טוענת כי פרשנותו של הקיבוץ את ההחלטה אינה מתיישבת עם נוסח ההחלטה בשל שתי סיבות. האחת היא כי אין כל הגדרה עד כה, בדברי ההצעה ו/ו במסמך אחר בקיבוץ, מהי למעשה אותה "תקופה הראשונה" הנזכרת בהחלטה. ואף אם נתקבלה הגדרה שכזו לאחר עזיבתה את הקיבוץ, אין להחילה באופן רטרואקטיבי. ואילו טענתה השנייה, הינה כי פרשנות נכונה של הסעיף משמעה, כי אף עזיבת הקיבוץ אינה שוללת את הזכאות לשיוך, אלא רק את הזכאות לסחור בזכויות ולהעבירן לאחר. מנגד, טוען הקיבוץ, כי החלטה 751 של מנהל מקרקעי ישראל, המתייחסת להליכי שיוך, חלה רק על חברי הקיבוץ ולא על חברי קיבוץ לשעבר. לשיטתו, ביצוע הליכי שיוך דירות הינו הליך וולנטארי. שכן, כשם שהקיבוץ רשאי להחליט כי הוא אינו מבצע שיוך דירות כלל, קל וחומר שהוא רשאי להחליט על תנאים לביצוע שיוך דירות. הקיבוץ החליט להתפרק מנכסיו על מנת לשפר את מצב חברי הקיבוץ, ולא את מצבם של אלה שבחרו להפסיק את חברותם בקיבוץ וקיבלו דמי עזיבה. עוד טוען הקיבוץ, כי סעיף 5 לתקנות האגודות השיתופיות (שיוך דירות בקיבוץ מתחדש) תשס"ו-2005, קובע כי שיוך דירות יעשה על חשבון דמי עזיבה. אמנם תקנות אלה הותקנו רק לאחר עזיבת התובעת את הקיבוץ, אולם אף אני סבור כי תקנות אלה, אשר נועדו להסדיר באופן כולל את הליך שיוך הרכוש בקיבוץ, העובר מהפך, יפות אף לענייננו. שכן, אף במקרה דידן טרם הושלם הליך השיוך, כאשר החלטת הקיבוץ על תהליך השיוך משנת 2000, דנה במודל שיוכן מאוחר יותר, ובו יקבעו הכללים לשיוך. המחלוקת בין הצדדים נוגעת למעשה לפרשנות החלטת האסיפה הכללית מיום 31/07/2000, אשר קבעה את המועד הקובע לזכאות שיוך דירה. דהיינו האם, כטענת הקיבוץ, לפיה חבר קיבוץ שיעזוב בתקופה הראשונה לאחר היום הקובע לא יהא זכאי להיכלל בהליכי שיוך. או, כטענת התובעת, לפיה עזיבת הקיבוץ אינה שוללת את הזכאות לשיוך כי אם רק את הזכאות לסחור בזכויות. איני מקבל את טענות התובעת. כבר בשלב זה אציין, כי קבלת טענתה של התובעת, היודעת כי היתה זכאית לשיוך דירה, ובלבד שתמשיך בחברותה בקיבוץ, תיצור מצב, בו כל אחד מחברי הקיבוץ עלול לפרוש לו מן הקיבוץ, מיד לאחר קבלת ההחלטה הראשונית על שיוך הדירות, ובכך, הוא יפטור עצמו מן החובה לתרום לקהילה ולהחזקת נכסיה. כאשר מנגד, תהא הקהילה מחוייבת להחזיק עבורו נכס, לתחזקו ולשמרו על חשבונה, אף בתקופות בהן מצבה הכלכלי קשה. באשר להגדרת התקופה הראשונה, אומנם נכון כי תקופה זו לא הוגדרה. עם זאת, לאור העובדה כי המדובר בהליך שיוך דירות, הליך ארוך ומורכב, ניתן להבין כי יתמשך מספר שנים, עד לגבוש הכללים ונקיטת כל האמצעים שיאפשרו את ביצועו. זאת ניתן אף להקיש מהחלטת האסיפה הכללית מיום 13/11/2000, אשר קיבלה את "עקרונות שיוך נכסים יצרנים" של הקיבוץ בשלמותם. כאשר בעמוד 4 לעקרונות אלו, הוגדרה מהי תקופת מעבר- "נוכח קיומה של חובת תשלום דמי עזיבה , לפי הדין- תיקבע תקופת מעבר לפרק זמן של 5 שנים , ממועד ההחלטה הסופית על שיוך נכסים היצרניים בה יחולו הוראות מיוחדות המפורטות בהמשך". הינה כי כן, נתנו חברי הקיבוץ אף דעתם לחובת תשלום דמי עזיבה לחברים חברי קיבוץ בתקופת הביניים, כאלטרנטיבה להליך שיוך הדירות. 33. פרשנותה של התובעת ביחס לסעיף זה, בהחלטת האסיפה הכללית, אינה נראית בעיני. בבואי לפרש החלטה זו, בדבר היום הקובע, מצאתי לנכון להקיש מההלכה הפסוקה לעניין פרשנות מסמך (חוזה). בע"א 4869/96 מליליין נ' The Harper Group, פ"ד נב(1) 845, 855 [1998], מסכם כבוד הנשיא ברק בקצרה את ההלכה לעניין דרכי פרשנות חוזה. לדבריו מקום בו הדברים אמורים בטקסט בעל משמעויות לשוניות שונות, אזי: "השליפה של המשמעות המשפטית ממגוון האפשרויות הלשוניות תיעשה לפי תכלית החוזה [ראה ע"א 554/83 'אתא' חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל ואח' (4)]. מהי תכלית זו? תכלית זו היא בראש ובראשונה התכלית הסובייקטיבית המשותפת של הצדדים [ראה בג"ץ 846/93 ברק נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים ואח' (5)]. זהו 'אומד דעת הצדדים' [סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי)]. זוהי כוונתם המשותפת של הצדדים..." ואילו מקום בו אין לנו נתונים של ממש באשר לאומד דעת הצדדים: "אין מנוס מפניה לתכלית האובייקטיבית של החוזה. אלה הם הערכים, המטרות והאינטרסים שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת, נועד להגשים (ראה ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 313). הבחינה היא אובייקטיבית. השאלה אינה מה היתה כוונתם של הצדדים לחוזה הספציפי; השאלה הינה מהי "כוונתם" של צדדים סבירים". (פרשת מליליין, שם, בעמ' 855-856). באשר לאומד דעת הצדדים קובע סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973,כי: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". פרשנות בהתאם לאומד דעת הצדדים, ניתן וראוי לעשות, במידה ולשון החוזה ו/או נוסח ההצעה כבמקרה דנן, עשויה להתפרש לכאן ולכאן, או לסבול את הפירוש שלפי הגיונו של הפרשן הריהו יאה לתכליתו המסתברת של חוזה מאותו הסוג. אין אלו הם פני הדברים בנסיבות בהן לשון החוזה הינה ברורה דייה, במידה שאינה מותירה ספק בדבר משמעות הדברים. שכן במצב דברים כזה, יהא עלינו לאמוד את דעתם של המתקשרים על-פי המתחייב מן הלשון בה נקטו, ולא על-פי הגיונו של הפרשן. במקרה דנן קובעת ההחלטה השנויה במחלוקת - "(ב)עזיבת חבר- חבר שיעזוב בתקופה הראשונה לאחר היום הקובע, זכויותיו יפקעו והוא יהיה זכאי לדמי עזיבה בלבד. משך תקופה זו יוגדר במודל הכללי ויהיה ככל הנראה מספר שנים בהם תשלל האפשרות לסחור בזכויות".( הדגשה אינה במקור ב.א) דומני כי לשון סעיף זה ברורה, ואינה סובלת פרשנות שונה, מעבר ללשון בה נאמרו הדברים. כך, שאין מקום לספק בדבר משמעות הדברים. כוונת הסעיף היא אם כן, כי חבר קיבוץ שיעזוב בתקופה הראשונית, לאחר היום הקובע, לא יהיה זכאי להיכלל ברשימת הזכאים לשיוך דירות. כאשר מי שיישאר כחבר קיבוץ בתקופה זו תוגבל אפשרותו לסחור בזכויות שיקבל. יפים לעניין זה דברי השופט ברק [כתוארו אז] בע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל ', פ"ד מא(1)282, 304( 1987): "אמת, הפרשנות אינה מוגבלת אך למלים, אך המלים מגבילות את הפרשנות". כזה הוא המקרה שלפנינו. מלותיו הברורות של הסעיף חוסמות את דרכנו לקבלת פרשנותה של התובעת. דברים דומים לעניין זה נאמרו מפי כב' השופט בייסקי , בע"א 406/82 נחמני נ' גלאור, פ"ד מא(1) 494, בעמ' 499: "אכן, ייתכן לפעמים, כי בבוא בית המשפט לתהות ולפרש את אומד דעתם של הצדדים, ייבחנו לצורך זה התכלית, שביקשו המתקשרים להגיע אליה, והכוונה, שהנחתה אותם בעת שניסחו את המסמך... ואולם, כמצוות סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, יפורש אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה, ואם אינו משתמע ממנו - מתוך הנסיבות. ואם ברור הוא החוזה ולשונו היא חד-משמעית, שוב אין צורך להיזקק לנסיבות ובוודאי לא להיגיון המסחרי או לכדאיות הכלכלית, העשויים להיות מושפעים משיקולים אינדיווידואליים או קוניונקטוראליים של אחד הצדדים, אותם אין הוא מחויב לגלות לצד שכנגד או לפרט בחוזה". זה הדין אף בפרשה זו. משנמצא לנו, כי לשון הסעיף ברורה היא, אין בצע בסברה כי הדעת נותנת שהצדדים התכוונו לדבר אחר. תכליתו הגלויה של הסעיף דוחקת את רגלי התכלית המסתברת שהתובעת מבקשת, ללא הועיל, לצקת אל תוך מילותיו. 34. אף אם לשון הסעיף לא הייתה כה ברורה, עדיין ניתן היה להסיק מסקנה זו מהחלטת האסיפה הכללית מיום 13/11/2000, אשר קיבלה את "עקרונות שיוך נכסים יצרנים" בשלמותם. כאשר בעמ' 4 לעקרונות אלו הוגדרה תקופת המעבר לפרק זמן של 5 שנים, נוכח קיומה של חובת תשלום דמי עזיבה. באותם עקרונות שנתקבלו על ידי האסיפה נקבע בעמ' 4 תחת הכותרת "זכויות וחובות בתקופת המעבר" (סעיף4) כי " מי שיחדל להיות חבר האגודה עקב עזיבתו את האגודה או הוצאתו ממנה- יהפכו כל זכויות הרכוש המוחזקות עבורו בנאמנות לנדחות (דהיינו:לא תהיינה כל זכות בגינן). 35. ביום 13/12/2000, בעוד התובעת היתה חברת קיבוץ, וזכאית ליטול חלק באסיפותיו, הוחלט באסיפת הקיבוץ לאשר את השינוים המוצעים בתקנון הקיבוץ ולהעביר אותם לאישור סופי בקלפי. ביום 27/12/2000 אושרו השינויים המוצעים בתקנון בקלפי. סעיף 77 לתקנון קובע: " נפסקה חברותו של חבר בקיבוץ מסיבה כלשהי, זכאי החבר שנפסקה חברותו כאמור , לקבל: ב) דמי עזיבה בהתאם להחלטות התנועה ולכללי העזיבה שנקבעו על ידה . האמור בסעיפים 77(א) ו- 77(ב) לא יחול במקרה בו הועברו אל החבר הזכויות בדירה בה הוא מתגורר בקיבוץ ובמקרה של פטירת החבר". (הדגשה אינה במקור ב.א) מסעיף 77 לתקנון אנו למדים כי דמי עזיבה ישולמו רק במידה ולא הועברו לחבר קיבוץ זכויות בדירה. וכך אף ניתן להבין את ההפך - כי במידה ושולמו דמי עזיבה לא יינתנו זכויות בדירה. התובעת אשר נולדה בקיבוץ, וחייה בו את כל תקופת ילדותה, נערותה ושנות בגרותה הראשונות, התקבלה כחברת קיבוץ בשנת 1996. היינו התובעת הייתה חברה מן המניין בקיבוץ במשך כ- 4 שנה. לפיכך, משנתקבלה כחברה מן המניין בקיבוץ, זכאית היתה להשתתף בהחלטותיו, ואמורה היתה לדעת על החלטת האסיפה הכללית. משלא מחתה כנגד התקנון שהוצא בשעתו, הרי שהכפיפה עצמה למרותו וקיבלה על עצמה, בהתנהגותה, את כל הוראותיו, לרבות הכללים שהותוו בו בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מן הקיבוץ . ככל חבר אחר בקיבוץ אף התובעת שואבת את כל זכויותיה וחובותיה מהתקנון, אשר כוחו ככוחו של חוזה בין הקיבוץ לבין חבריו (ס' 119 לתקנון). ודוק, היחסים בין הקיבוץ לחבריו הם יחסים חוזיים שתנאיהם מוצאים ביטוי מפורט בתקנון הקיבוץ. מרגע שהתובעת הכפיפה עצמה להוראותיהן של תקנות ההתאגדות של הקיבוץ, היא אף הסכימה לקבל על עצמה את "כללי העזיבה" שנקבעו בהן. אגב, תקנות אלה, אשר הותקנו מכוח הצעתם של חברי הקיבוץ כולו, פורסמו ברבים, קודם לתיקונן. כך שהתובעת אמורה היתה לדעת את תוכנן, ואם דבר מה לא היה ברור לה, זכאית היתה להשתתף באסיפה הכללית של חברי הקיבוץ, ולהעלות את קושיותיה. קשה להניח כי האסיפה הכללית התכנסה בהחבא, רק על מנת לקבל החלטה הפוגעת בזכויותיה של התובעת, כפי שניתן להבין מתביעתה. 36. עוד ניתן ללמוד על רוח הדברים מתקנות האגודות השיתופיות (שיוך דירות בקיבוץ מתחדש), תשס"ו-2005, שהותקנו לאחר מכן, אך, כאמור, עדיין כוחן משליך גם על ענייננו - הואיל והליך השיוך טרם הושלם. סעיף 2 לתקנות קובע: שיוך דירות ייעשה לפי תקנות אלה, זולת אם נקבע אחרת בתקנון, ובלבד שקיבוץ לא יתנה על תקנה 5 אלא אם כן הראה לרשם מקורות כספיים לשביעות רצון הרשם; והכל, ככל שהתקנות והתקנון אינם סותרים את החלטות מועצת מקרקעי ישראל. סעיף 5 קובע: " הקיבוץ ישייך דירות לחבריו על חשבון דמי העזיבה המגיעים לחבר, בהתאם להסדרים שיקבע הקיבוץ בתקנונו ובהתאם לדין כפי שיהיה מזמן לזמן". אף מתקנות אלה אנו למדים כי ככלל, ולמעט האמור בסיפא של תקנה 2, אין אפשרות לשלם לחבר דמי עזיבה בנוסף לשיוך דירה. כך שלמעשה, החלטת האסיפה הכללית בדבר המועד הקובע, תואמת את רוח התקנות החלות על כלל הקיבוצים במדינה. 37. כאמור, טוענת התובעת, כי פעלה בכוחות בלתי שווים נגד הקיבוץ, כאשר פרנסיו של הקיבוץ הסתירו ממנה את הפגיעה האפשרית בזכויותיה. כפי שתארתי לעיל, טענה זו הינה מוקשית. התובעת, כמי שהיתה חברה בקיבוץ וזכאית היתה ליטול חלק באספותיו, אמורה היתה לדעת, ככל חבר קיבוץ אחר, כי האסיפה הכללית של הקיבוץ התכנסה וקיבלה כללים באשר לחלוקת רכושו של הקיבוץ ושיוך דירות המגורים שבו לחברים. כפי שהדגשתי, ההליך נעשה בצורה שקופה, כאשר המהלכים הוצגו כדבעי בפני החברים. מהלך זה, של שיוך אשר אמור להמשך פרק זמן ממושך, עמד לנגד עיניה של התובעת, אם היא לא עצמתם בכוונת מכוון. חרף זאת, בחרה התובעת לקבל את דמי העזיבה - שמשמעם נטילת חלק המגיע לה בנכסי הקיבוץ [או בפרפרזה ניתן לכנותם כ"דמי מניה"], וניתקה את הקשר הכלכלי עם הקיבוץ, ואת זיקתה הקניינית לרכושו. 38. יש גם לזכור, כי התובעת היתה חברת קיבוץ משך תקופה קצרה יחסית, כאשר בן זוגה לא היה חבר הקיבוץ מעולם. קשה להלום כי בכל חברה אחרת, יכולה היתה אישה כה צעירה, אשר תרמה לכלל ממשאביה תקופה כה קצרה, תוכל לחסוך סכום, אשר יאפשר לה לרכוש דירה. בדרך כלל דירות - שהינן המשאב היקר ביותר של כל משפחה בישראל, נרכשות תוך השקעת מאמץ משולב של שני בני הזוג, משך שנים רבות. אלא שבמקרה שלפנינו, נמנעו השניים מליטול חלק במאמץ משותף. כאשר, כאמור לעיל, נעשה הדבר בכוונת מכוון, נוכח העובדה כי הקיבוץ היה באותן שנים במצב כלכלי עגום. בניגוד לגישה הננקטת עתה על ידי התובעת, נראה מן המגעים שהתנהלו בין הצדדים, כי הקיבוץ נכון היה לקלוט את התובעת ובן זוגה. ובלבד שבן זוגה יעמוד בתנאי התקנון שחייבוהו להצטרף כחבר בקיבוץ - כך שהשניים יעמידו את משאביהם המשותפים, לרשות הקיבוץ, ככל חבר אחר, אשר יהא אף זכאי בעתיד לקניין ברכושו, עם הפרטתו. 39. דברים אלה אף עולים בקנה אחד עם מקרים אחרים שהובאו בפסיקה, ובמיוחד בפסק דינו של חברי, כב' השופט עילבוני בת.א. [נצרת] 549/07, שפק שובל נ' קיבוץ נאות מרדכי אגודה שיתופית חקלאית, , והנסמך על פסיקתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בת"א 2933/98, לינדנבאום נ' קיבוץ גליל ים, ]. על האמור בפסק דין זה, סומכת התובעת את יתדותיה, אולם, עיון מדוקדק בפסק הדין, מעלה כי אף כב' השופט עילבוני סבור היה כי יש להיצמד ללשונו של תקנון הקיבוץ. התקנון דשם קבע כי חברים אשר נפטרו לבית עולמם טרם "המועד הקבוע" לשיוך הדירות - מועד החלטות האסיפה הכללית של הקיבוץ בנדון - לא יהיו יורשיהם זכאים לשיוך דירותיהם, ומנגד אימו של התובע דשם, אשר נפטרה לאחר המועד הקבוע, על פי החלטת האסיפה זכאית היתה לשיוך הדירה, כאשר אף שמה של האם פורט בהחלטת האסיפה הכללית כזכאית לרישום דירה על שמה. על כן, זכה התובע דשם בזכויותיה של אימו כיורשה. הוראה כאמור נקבעה מפורשות בתקנון הקיבוץ. יש לציין כי בקיבוץ נאות מרדכי נתקבלה החלטה על הכוונה לשיוך דירות בשנת 1998. רק בשנת 2002 הוחלט על השיוך בפועל. כך שהמקרה דשם דומה לעניין הנדון בפנינו, שכן, מי שעזב בתקופת הביניים, בין שנת 1998 לשנת 2002, לא היה זכאי לשיוך דירה. אף על פי הכללים שנתקבלו בקיבוץ נאות מרדכי לא היתה התובעת זוכה לשיוך דירתה. אמנם בפסה"ד לינדבאום נ' קיבוץ גליל ים - נדון עניין שונה, בו החליטה האסיפה על שיוך דירות, מבלי לקבוע מגבלות על עזיבה. על כן, נוצר אינטרס הסתמכות אצל כל חברי הקיבוץ, אשר היו חברים בקיבוץ במועד זה, שנקבע כ"מועד הקובע". מנגד, במקרה שלפנינו, נקבעו על ידי אסיפת החברים תנאים באשר לשמירה על הזכות לשיוך למן המועד הקובע, לבין המועד בן ניתן יהא לבצע את השיוך בפועל. ואכן, כב' השופט ניסים ישעיה, אשר פסק בעניין לינדנבאום, נדרש לסוגיה זו, פעם נוספת, בעניין ת"א [ת"א] 1645/05 רוכמן נ' קיבוץ מענית, . וכך קבע כאן כב' השופט ישעיהו : "ניכר מהוראות התקנון על פיו פעלו ונהגו חברי קיבוץ מענית [כמו גם חברי קיבוצים אחרים] במשך עשרות שנים, כי חברי הקיבוצים אשר קיבלו על עצמם את "עולו" של התקנון והתחייבו לפעול על פיו, והוריהם המנוחים של התובעים בכלל זה, ויתרו על זכויות עתידיות כלשהן ברכוש הקיבוץ, על אף שבעמלם וביזע כפיהם תרמו לצבירת רכוש זה [כמו גם לצבירת החובות], אף גם אם וכאשר ההתאגדות כקיבוץ תבוא לקיצה ואורח החיים הקיבוצי ישתנה. הם קיבלו על עצמם את עקרונות החיים המשותפים בקיבוץ כפי שבאו לידי ביטוי מעשי בהוראות התקנון, לרבות "היקף זכויותיהם כחברי הקיבוץ". סבורני כי דברים אלה תקפים אף גבי התובעת דכאן, אשר פרשה מן הקיבוץ בטרם הגיע המועד להתגבשות זכותה, ובכך ויתרה על זכויותיה [ראה לעניין זה גם ת.א. 555/06 [נצרת] הרשלין נ' קיבוץ תל יוסף, ]. 40. סוף דבר; נוכח האמור לעיל, אני מחליט לדחות את התביעה. התובעת תשא בהוצאות הנתבע ושכ"ט פרקליטו בסכום כולל של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק. שיוך דירותמקרקעיןקיבוץ