האם מותר להפעיל בית כנסת בדירת מגורים ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שימוש בדירה כבית כנסת: הערעור 1. האם התכנסות של מניין לתפילות בשבתות ובערבי שבתות, דרך קבע, בדירה שייעודה על-פי תכנית המתאר הִנו למגורים בלבד, מהווה שימוש כבית כנסת, החורג מן השימוש המותר? והאם בנסיבות אלו מוצדק להוציא צו שיפוטי להפסקת שימוש ולמניעת פעולות - לפי סעיפים 239 ו-246 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965? אלו השאלות שבמוקד המחלוקת בערעור דנן, שהוגש על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת ת' בר-אשר - צבן), מיום 2.4.09, בתיק ב"ש 2630/09, לפיה נדחתה בקשה לביטולו של צו להפסקת שימוש ומניעת פעולות, אשר אסר על שימוש בדירת מגורים בשכונת קריית יובל בירושלים כבית תפילה. ההליכים בבית-משפט קמא 2. ביום 22.4.09, ניתן בבית-משפט קמא, במעמד צד אחד, צו הפסקת שימוש ומניעת פעולות, בהתאם לסעיפים 239 ו-246 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן - החוק). הצו הורה למערער ולמשיב הנוסף באותו הליך (מר פיליפ דולמן), ולכל מי מטעמם, להפסיק כל שימוש בדירת מגורים ברח' אנילביץ' 36 בשכונת קריית-יובל בירושלים (להלן - הדירה), כבית תפילה מכל סוג שהוא, וכן להימנע מעשיית שימוש בדירה החורג משימוש למגורים. מדובר בדירה שבבעלות המשיב הנוסף, אשר הושכרה ביום 15.2.09 למערער. על-פי תוכנית המִתאר התקפה, השימוש המותר בדירה זו הִנו למגורים בלבד, ולא ניתן לעשות בה שימוש כבית תפילה או בית כנסת, בהיעדר היתר לשימוש חורג מטעם הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה. 3. המערער הגיש בקשה לביטול הצווים, שבה טען כי הוא עושה בדירה שימוש למגורים בלבד, וכי לא מתקיים במקום בית תפילה. לדבריו, הוא וקבוצת משפחות המתגוררות בשכונה נוהגים לקיים בסופי השבוע, בלילות שבת ובשבת בבוקר, מניין מצומצם בבתיהם של חברי הקהילה, שאינו מיועד לציבור הרחב. הוא הוסיף וציין בבקשתו, כי בשבועות שקדמו להוצאת הצו התקיימו התפילות בביתו, וכי בכל מספר שבועות אמור המניין לעבור לדירה אחרת, לסירוגין, על-פי סבב שנקבע ביניהם. בנסיבות אלו, גרס המערער כי לא נעשה בדירה שימוש חורג כבית תפילה, ובפרט כאשר אין בדירה סממנים של בית תפילה - שכן אין במקום ספר תורה דרך קבע, אלא רק בשעות התפילה, ואין למניין רב או גבאי. מטעם המערער נשמעה בבית-משפט קמא עדותו שלו בלבד. מטעם המשיבה העידו מנהל אגף רישוי ופיקוח בעיריית ירושלים, וכן שלושה דיירים המתגוררים ברח' אנילביץ'. 4. בהחלטה מפורטת ומנומקת היטב, ביאר בית-משפט קמא את המסגרת הנורמטיבית להוצאתם של צווים לפי סעיפים 239 ו-246 לחוק, סקר את התשתית הראייתית שהובאה לפניו בגדרה של הבקשה, הגיע לכלל מסקנה כי בדירה נעשה שימוש כבית תפילה החורג מהשימוש המותר למגורים, ודחה את בקשת המערער לביטולם של הצווים שניתנו במעמד צד אחד. 5. מעדותו של המערער התרשם בית-משפט קמא, כי אין מדובר בשכירות שנועדה בהכרח לצורכי מגוריו של המערער, וכי הלה אף אינו עושה שימוש קבוע בדירה למטרה זו. התרשמות זו נבעה, בין-השאר, מהעובדה שהמערער הִנו רווק ששכר את דירת ארבעת החדרים הנדונה בסמוך לתחילת קיום המניין בה, ומסר תשובות תמוהות ומתחכמות על מטרת השכירות ואופי השימוש שהוא עושה בנכס. הוא אישר בעדותו, כי בתום התפילות אינו נשאר בדירה, כי אינו נמצא בה בקביעות, ואף לא לן בה דרך קבע. באשר לשימוש בדירה כמקום תפילה, התרשם בית-משפט קמא, כי המערער "עשה כל אשר יכול היה כדי להתחמק ממתן תשובות ראויות ורציניות לשאלות שהוצגו לו", ו"התחכמויותיו" ליוו את כל שלבי עדותו, הן לגבי מספר המתפללים, הן לגבי ספר התורה שהובא למקום, והן בדבר השילוט שבו נכתב "גברים" ו"נשים", כדי לכוון את הבאים למקום התפילה ולעזרת הנשים (עמ' 7 ו-8 להחלטה). בכל הנוגע לזהות המתפללים, ציין בית-משפט קמא, כי מתשובותיו של המערער בחקירה הנגדית, ניכר ספק רב אם הוא מכיר את המתפללים, וכי הרושם הברור הוא שאת מרביתם אינו מכיר, ואין תֵמה שהתקשה לזהות אנשים שצולמו בעת יציאתם מהתפילה. בנוסף קבע בית-משפט קמא, כי הניסיון להציג את הדירה כאחד המקומות שבהם התפללה קבוצת אנשים, על-פי סבב בין משפחות הקהילה, נסתר בעדות המערער עצמו, שאישר כי הדירה הייתה המקום העיקרי, אם לא היחיד, שבו נערכו התפילות, וכי לא התקיימו תפילות בדירה אחרת, וממילא אף לא בביתו של איש מאלה שאת שמותיהם מנה בתצהירו, למעט, ייתכן, תפילה אחת. על-רקע האמור התרשם בית-משפט קמא, כי המערער הִנו "איש קש" אשר שכר דירת מגורים שנועדה לשמש כמקום תפילה לקבוצת אנשים, וכי בפועל הלה אינו נוהג להתגורר בדירה או להימצא בה דרך קבע. 6. בית-משפט קמא קבע בהחלטתו, כי בדירה התקיימו מדי שבוע תפילות בערב שבת ובשבת בבוקר, שבהן השתתפו כארבעים איש, מתוכם כעשרים וחמישה המהווים את גרעין המניין; כי למקום הובא בכל שבת בבוקר ספר תורה לצורך התפילה; וכי לקראת התפילות הוצבו בדירה שלטים להכוונת הקהל, המציינים "גברים" ו"נשים". בית-משפט קמא הגיע לכלל מסקנה, כי בדירה נעשה שימוש למטרת בית כנסת. בית-המשפט קבע, כי השימוש שנעשה בדירה בערבי שבת ובשבתות הוא שימוש של בית כנסת, אף אם המקום פושט צורה זו לאחר צאת השבת או החג, וגם אם הדירה משמשת בשאר ימות השבוע למגורים. כן ציין בית-משפט קמא, כי הסממנים שלטענת המערער נעדרו ממקום התפילה - כמו אי-הימצאותם של ארון קודש וריהוט קבוע, והיעדרם של רב וגבאי - אינם שוללים את אופיו של המקום כבית-כנסת. מטעם זה קבע בית-משפט קמא בהחלטתו מיום 2.4.09, כי השימוש בדירה למטרת תפילה נעשה מעבר לשימוש בה למטרת מגורים, וחורג מן השימוש המותר; וכי מדובר בשימוש במקרקעין בדרך או בנסיבות שיש בהן משום עבירה לפי סעיף 204 לחוק. משכך, הוסיף וקבע, כי הצו השיפוטי להפסקת שימוש ולמניעת פעולות, לפי סעיפים 239 ו-246, ניתן כדין, ודחה את הבקשה לביטולו. 7. לאחר מתן ההחלטה הוגש לבית-משפט קמא, ביום 18.5.09, כתב-אישום נגד המערער, בת"פ 4247/09, שבו הואשם בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר - לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק, בכך שעשה בדירת המגורים שימוש חורג כבית כנסת, ללא היתר. תמצית טיעוני הצדדים 8. בערעורו כנגד החלטת בית-משפט קמא בעניין הצווים הנדונים, הפנה ב"כ המערער טרוניותיו הן כנגד הוצאת הצו, והן בדבר המניע שעמד ביסוד הגשת התלונה שבעקבותיה הגישה המשיבה את הבקשה להוצאת הצו. בהודעת הערעור ובטיעוניו בעל-פה טען ב"כ המערער, כי משפחות הקהילה התארגנו לקיים את המניין, על-פי סבב בין דירות המשפחות, במקביל לפנייתם לעיריית ירושלים לאפשר להם להקים בית כנסת בקרקע ציבורית שתוקצה לתכלית זו. כן הוסיף וטען, כי הגשת התלונה על-ידי מקצת מתושבי השכונה, כמו גם הגשת הבקשה להוצאת הצווים על-ידי המשיבה, נבעו אך מתוך רצון לרדוף את חברי הקהילה החרדית ולמנוע מהם להתגורר בשכונה. לגרסתו, טעה בית-משפט קמא בקביעתו כי נעשה בדירה שימוש כבית כנסת, שכן למקום התכנסות המניין לא היה כל מאפיין של בית תפילה, אלא לכל היותר מאפיין של "מניין ארעי" (כלשונו); וכי מכל מקום, לא הייתה כל הצדקה להוצאת הצווים, ובפרט הצו לפי סעיף 246 לחוק, שכן המניין לא הסב נזק או מטרד לאחרים. לאחר השלמת הטיעונים בערעור הגיש המערער בקשה להוספת ראיות בערעור. בבקשה ציין ב"כ המערער, כי במהלך חודש יולי 2009, במסגרת הסבב בין דירות המשפחות, התקיים המניין בבית משפחת מילווארם ברח' אנילביץ' 24; ובית-משפט קמא הוציא צו לפי סעיפים 239 ו-246 לחוק שאסר על קיום בית תפילה בדירה זו. ב"כ המערער ביקש להגיש לבית-המשפט, כראיה נוספת במסגרת הערעור שבפנינו, את תצהירה של מפקחת הבנייה בעיריית ירושלים שעל יסודו הוצא הצו, ואת תצהירו של מר מילווארם שהוגש כנספח לבקשה לביטול הצו. בתצהירה של מפקחת הבנייה צוין כי ראתה שבדירת מילווארם נעשה שימוש כבית תפילה, ובתצהירו של מילווארם נטען כי אין בדירתו סממנים כלשהם של בית כנסת, וכי תצהירה של המפקחת, הִנו תצהיר כוזב. 9. ב"כ המשיבה גורס, כי יש לדחות את הערעור ממכלול הטעמים שבוארו בהחלטת בית-משפט קמא. בהתייחסו לטענת ב"כ המערער, לפיה אין בקיום המניין משום מטרד לשכנים, ציין ב"כ המשיבה, כי בתשתית הראייתית שהובאה לבית-משפט קמא, לרבות בעדות השכנה שמתגוררת בצמוד לדירה, הוכח שקיומו של המניין בדירת המגורים מהווה מטרד לשכנים. הוא הוסיף וטען כי מעבר למטרד, מדובר בשימוש בדירת מגורים שלא לפי תוכנית המתאר; ולפיכך, מהווה שימוש זה עבירה לפי סעיף 204 לחוק, ומוצדק היה להוציא את הצו הנדון. באשר לבקשה לצירוף הראיות הנוספות בערעור, טען ב"כ המשיבה, כי הראיות אינן רלבנטיות להליך הנדון, שכן הן מתייחסות למקרקעין אחרים, ואין בהן כדי להשליך על נסיבות המקרה נושא הערעור, כפי שנתחוורו בראיות שהובאו לבית-משפט קמא. המסגרת המשפטית להוצאת צווי הפסקה שיפוטיים וצווי מניעת פעולות 10. הרקע המשפטי להוצאת צווי הפסקה שיפוטיים וצווי מניעת פעולות, נסקר בהרחבה בהחלטתו המפורטת של בית-משפט קמא, ואביא את עיקרי הדברים. הליך הוצאתו של צו הפסקה שיפוטי, הותווה בסעיף 239(א) לחוק התכנון והבנייה, הקובע לאמור: "נעשתה עבודה, או השתמשו במקרקעין, בדרך או בנסיבות שיש בהן משום עבירה לפי סעיף 204, בין שהוגש על העבירה כתב-אישום לבית-המשפט ובין שטרם הוגש, רשאי בית-המשפט לצוות על הנאשם או על מי שנראה לבית-המשפט אחראי לביצוע העבירה, ועל כל מי שעובד בשירותם - להפסיק את העבודה או את השימוש (להלן - צו הפסקה שיפוטי) ותוקפו של הצו יהיה עד לביטולו או שינויו על-ידי בית-המשפט". סעיף 204 לחוק, שהוא סעיף העונשין הרלבנטי, קובע בסעיף משנה (א) את עונשו של "המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בלא היתר כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו", וסעיף משנה (ב) קובע את עונשו של "המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בסטייה מהיתר או מתוכנית". 11. הליך הוצאתו של צו מניעת פעולות, הוסדר בסעיף 246 לחוק, המורה כדלהלן: "נעשו במקום פלוני פעולות הכנה לבנייה או לשימוש במקרקעין ללא היתר או בסטייה מהיתר או מתוכנית, רשאי בית-המשפט, לפי בקשתם של יושב ראש הוועדה המחוזית או של יושב ראש הוועדה המקומית, ובעירייה - של יושב ראש ועדת המשנה לתכנון ולבנייה, או של היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, ליתן צו על כל אחד מהמנויים בסעיף 208 להימנע מפעולה באותו מקום, לרבות צו האוסר את השימוש במבנה או במקרקעין, או צו לסגירת המבנה או המקום (להלן - צו מניעת פעולות); בית-המשפט רשאי לתת צו כאמור בכפוף לתנאים שימצא לנכון בנסיבות העניין". צו זה יכול שיינתן כנגד כל אחד מהמנויים בסעיף 208, שעל פי החוק רואים בהם אחראים לעבירה לפי סעיף 204 לחוק, נוסף על מבצע העבודות בפועל או המשתמש בנכס בפועל. 12. שימוש במקרקעין ללא היתר, שהִנו עבירה לפי סעיף 204 לחוק, ואשר מהווה תנאי למתן צו לפי סעיף 239 לחוק, הוא "שימוש חורג" בקרקע או בבניין, כפי שהוגדר בסעיף 1 לחוק. על-פי הגדרה זו, שימוש ללא היתר, או בניגוד להיתר, בקרקע או בבניין, הוא במקום שבו "השימוש בהם למטרה שלא הותר להשתמש בהם, הן במיוחד, והן מהיותם באזור או בשטח מיוחד, לפי כל תוכנית או תקנה אחרת שלפי חוק זה, החלות על הקרקע או הבניין, או לפי היתר על פי כל חוק הדן בתכנון ובבנייה". כפי שנקבע בפסיקה, שימוש מותר במקרקעין הוא רק שימוש שהותר על-פי תוכנית: "על התוכנית להתיר במפורש שימוש מסוים, כדי שזה יהיה מותר. כל שאינו מותר מפורשות - אסור. אכן, האיסור יכול שיהפוך להיתר - אולם זאת רק בכפוף להליך חוקי מפורש" (ע"א 1216/98 אסתר אבוטבול נ' ועדת ערר מחוז מרכז, פ"ד נה(5) 114, 130 (2001)). 13. צווים להפסקת שימוש במקרקעין - לפי סעיף 239 לחוק, כמו גם צווים למניעת פעולות - לפי סעיף 246 לחוק, אינם בגדר סנקציה עונשית המוטלת בגין הפרת הוראותיו של חוק התכנון והבנייה. מטרתם הִנה להפסיק את הפרתן המתמשכת של הוראותיו של החוק מוקדם ככל הניתן, או למנוע הפרה צפויה של הוראות החוק (ראו והשוו: רע"פ 631/06 מיכאל אשר נ' מדינת ישראל (23.1.06)). 14. הליך הוצאתם של הצווים האמורים במעמד צד אחד, הוסדר בתקנות התכנון והבנייה (סדרי דין בהליכים למתן צווים על-פי המבקש בלבד), תשמ"ג-1982 (להלן - התקנות). בתקנות נקבע, כי צו הפסקה שיפוטי, וכן צו מניעת פעולות, יכול שיינתנו על-פי המבקש בלבד; וכי כל מי שרואה עצמו נפגע מהצו, רשאי, תוך שלושים יום מהיום שבו הגיע הצו לידיעתו, לבקש את ביטולו מבית-המשפט. באשר לצו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 239 לחוק, קובעת תקנה 3 לתקנות כי צו במעמד צד אחד יכול שיינתן על-פי המבקש בלבד, אם הבקשה נתמכת בתצהיר של גורם שנמנה בתקנת משנה (א), שבו יצוין, בין-השאר, כי יש יסוד סביר להניח שמבוצעת בנכס עבודה או שמשתמשים במקרקעין בדרך או בנסיבות שיש בהן משום עבירה לפי סעיף 204 לחוק, וכי מתן צו הפסקה שיפוטי דרוש לשם מניעת המשך ביצוע העבירה כאמור. בכל הנוגע לצו מניעת פעולות לפי סעיף 246 לחוק, מורה תקנה 5 לתקנות כי צו במעמד המבקש בלבד יינתן אם הבקשה נסמכת על תצהיר, לפיו קיים יסוד סביר להניח שאם לא יינתן הצו לאלתר, "יכביד הדבר הכבדה רבה על ביצועו של צו העשוי להינתן על-פי סעיפים 206 או 212 לחוק, בשל העבירה שבבנייה או שבשימוש במקרקעין כאמור, או יסכל את ביצועו כליל, או ייגרמו נזק, הטרדה, או הפרעה חמורים לציבור". 15. בקשה למתן צו הפסקת שיפוטי לפי סעיף 239 לחוק, בין אם מדובר בהפסקת פעולות בנייה ללא היתר, ובין אם מדובר בהפסקת שימוש שנעשה שלא כדין, נושאת אופי של הליך ביניים; שכן מטרת הצו הִנה מניעת קביעת עובדות מוגמרות בשטח, זאת עד שיתברר העניין לגופו בתיק העיקרי לאחר הגשת כתב-אישום (ראו והשוו: ע"פ 377/87 קלקא נחום בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4), 673, 683). גם בקשה למתן צו למניעת פעולות, לפי סעיף 246 לחוק, נושאת אופי של הליך ביניים; ואולם, הליך לפי סעיף 246 יכול אף להוות הליך עיקרי, שכן ניתן להוציא הצו כאשר נעשות פעולות הכנה לביצוע עבירה לפי סעיף 204 לחוק, וצו כאמור יכול לעמוד בתוקפו, אף ללא הליך נוסף בצִדו. האם נעשה בדירה שימוש כבית כנסת, בניגוד לתכנית המתאר? 16. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בעיקרה בשאלות: מהו השימוש שנעשה בדירה; האם מדובר בשימוש של בית כנסת או בית תפילה, המהווים עבירה לפי סעיף 204 לחוק; ואם כן - האם שימוש זה הצדיק הוצאת הצווים הנדונים. 17. החלטת בית-משפט קמא ניתנה בשלב הראשוני, במעמד צו אחד, על-יסוד התצהירים שהוגשו לפניו, בהתאם לתקנות הנ"ל. משהגיש המערער בקשה לביטול הצווים התקיים הדיון בבקשה להוצאת הצווים, כדיון ראשוני, מתחילתו (IN NOVO), ובגדרו נשמעו עדויות הצדדים. על-יסוד העדויות שנשמעו, קבע בית-משפט קמא ממצאים עובדתיים לצורך ההכרעה בבקשה. כלל הוא, שערכאת הערעור לא תיטה, בדרך כלל, להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, וכי ההתערבות בממצאים מצטמצמת לכדי מקרים חריגים, שבהם נפלה טעות עניינית המצדיקה תיקונה במסגרת הערעור; ובין השאר: כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההיגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות (ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 634). כך במקרה דנן, לא מצאתי מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית-משפט קמא, לצורך מתן ההחלטה דנן, שנסמכו כהלכה על העדויות שהובאו לפניו; ובפרט, כשמדובר בהחלטה הנושאת בעיקרה אופי של החלטת ביניים. 18. ייעודו של הנכס הנדון, על-פי תוכנית המִתאר התקפה, הִנו למגורים, והדבר בואר בהחלטתו של בית-משפט קמא. בהתאם לתוכנית המתאר של ירושלים, תוכנית 62 משנת 1959, ייעודה של החלקה שבה מצוי הבית הוא אזור מגורים 1. על-פי רשימת השימושים הכלולה בחלק ו' של תקנון התוכנית, השימוש המותר באזורי מגורים הוא לבתי מגורים, וכן ישנו פירוט של שימושים נוספים המותרים באזור זה. בעניין שימוש בנכס לבית כנסת, קובע סעיף 5 ברשימת השימושים: "בנייני ציבור, בתי יראה, בתי חינוך, בתי נכות, בתי ספר ובתי מלון, בתנאי שאיתורם ותוכניותיהם אושרו על-ידי הוועדה המחוזית". 'בתי יראה', משמעם - בתי כנסת או בתי תפילה. המערער לא חלק למעשה, הן בערכאה הדיונית והן במסגרת הערעור, על כך שייעודו של הנכס למגורים. הוא אף לא טען, ובכל מקרה גם לא הוכיח, כי ניתן אישור על-ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ירושלים להשתמש בדירה כבית תפילה או בית כנסת. המחלוקת בין הצדדים התמקדה, אפוא, בשאלה האם אכן נעשה שימוש בדירה כבית כנסת או כבית תפילה. 19. אין רשימת מאפיינים סגורה, ההופכת מקום לבית כנסת או לבית תפילה. ואולם, ככלל, אם במקום מסוים נעשה שימוש קבוע ותדיר לתפילה במניין, גם אם הדבר נעשה רק ביחס לקבוצה מוגדרת ומצומצמת, ואף אם התפילות לא מתקיימות בכל עת אלא רק בשבתות ובחגים, די בכך כדי לקבוע כי המקום משמש כבית כנסת, והדבר מחייב היתר מתאים על-פי הדין לשימוש האמור (ראו והשוו: ת"פ (עמ"ק ירושלים) 3667/99 מדינת ישראל נ' ערן הוכברג ואח' (פסק-דינו של כב' השופט מ' סובל, מיום 7.1.02); ת"פ (עמ"ק ירושלים) 1470/91 מדינת ישראל נ' שלמה דחבש (פסק-דינו של כב' השופט מ' חסון מיום 4.2.93); ת"פ (עמ"ק ראשל"צ) 2208/00 מדינת ישראל נ' עמותת בית כנסת נווה ים ראשון לציון (פסק-דינו של כב' השופט א' ד' גולדס מיום 27.1.02); עפ"א (ת"א) 80232/02 מדינת ישראל נ' ראובן חג'בי (פסק-דינם של כב' השופטת ד' ברלינר (כתוארה אז), וכב' השופטים ז' המר ונ' אחיטוב, מיום 5.2.03)). 20. כאמור, בית-משפט קמא קבע בהחלטתו, כי בדירה התקיימו מדי שבוע תפילות בערב שבת ובשבת בבוקר, שבהן השתתפו כארבעים איש, מתוכם כעשרים וחמישה המהווים את גרעין המניין; כי למקום הובא בכל שבת בבוקר ספר תורה; וכי לקראת התפילות הוצבו בדירה שלטים להכוונת הקהל. צדק בית-משפט קמא בקביעתו, כי אופיו של המקום כבית-כנסת נובע מההתכנסות הקבועה של המתפללים בליל שבת ובשבת; עריכת תפילה במניין, האופיינית לבית כנסת, עם ספר תורה, אף אם הוא מובא למקום לצורך התפילות בלבד; והצבת סממנים נוספים המצביעים על כך שמדובר בבית תפילה, כמו שלטים שבהם נכתב "גברים" ו"נשים", גם אם אין הכרח בקיומם. די במאפיינים אלו, כדי לקבוע שנעשה במקום שימוש כבית כנסת, אף אם השימוש נעשה רק בערבי שבת ובשבתות, גם אם ביתר ימות השבוע משמשת הדירה למגורים, ואף אם נעדרים סממנים נוספים, כמו ארון קודש וריהוט קבוע. 21. העובדה שמדובר, כדברי ב"כ המערער, ב"מניין ארעי", אינה מעלה ואינה מורידה; שכן אופיו של השימוש כבית כנסת, הטעון היתר על-פי דין, נובע מהשימוש הקבוע והתדיר בדירה כמקום תפילה, בין אם מדובר בשימוש לפרק זמן ארוך, ובין אם מדובר בשימוש לתקופה מוגבלת של חודשים, או שבועות - כטענת המערער במקרה דנן. 22. לא מצאתי כי יש בראיות הנוספות שביקש המערער להגיש בערעור, לאחר תום השמעת הטיעונים, כדי לפגום במסקנה בדבר השימוש שנעשה בדירה כבית כנסת; וזאת לוּ מן הטעם שמדובר בראיות על שימוש מאוחר שנעשה בדירה אחרת בעקבות הוצאת הצו נושא הערעור דנן. 23. לפיכך, בדין קבע בית-משפט קמא, כי נעשה בדירה שימוש כבית כנסת. בנסיבות האמורות אף בדין נקבע, כי נעשה שימוש במקרקעין בדרך או בנסיבות שיש בהן משום עבירה לפי סעיף 204 לחוק, שכן השימוש בדירה יועד למגורים בלבד, ולא ניתן על-ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה היתר לשימוש חורג. יובהר, בהקשר לקביעות האמורות, כי בהליך לפי סעיף 239 לחוק - הנושא כאמור אופי של הליך ביניים - הנטל המוטל על מבקש הצו הִנו מופחת מן הנטל הנדרש (על-פי סעיף 34כב לחוק העונשין, התשל"ז-1977) להרשעה בפלילים. 24. מכאן נותר לבחון את עצם הפעלת שיקול הדעת בהוצאת הצו. כאמור, צו הפסקה שיפוטי, לפי סעיף 239 לחוק, מטרתו אינה עונשית, אלא מניעתית בעיקרה, והוא נועד להפסיק את הפרת חוקי התכנון והבנייה מוקדם ככל הניתן (רע"פ 631/06, לעיל). יודגש, כי הוצאת צו הפסקה שיפוטי, אינה מותנית בגרימת הפרעה או מטרד לציבור, ודי בכך שנעברה עבירה לפי סעיף 204 לחוק. נוכח קביעתו של בית-משפט קמא, לפיה נעשה בדירה שימוש כבית כנסת, ללא היתר, המהווה כאמור עבירה לפי סעיף 204 לחוק, לא מצאתי כי קמה עילה להתערבות בהחלטתו להוציא את צו ההפסקה השיפוטי, לשם מניעת המשך הפרת החוק. מתן הצו התחייב שבעתיים, נוכח הצהרת המערער כי בכוונת חברי הקהילה להעתיק מדי מספר שבועות את מקום המניין מדירת מגורים אחת לשנייה. הימנעות מהוצאת צו הפסקה שיפוטי בנסיבות דנן, והסתפקות בהגשת כתב-אישום, הייתה מנציחה את העבירה לאורך כל תקופת השימוש, בכל פעם בדירה אחרת, על-פי סבב בין הדירות. על-כן, היה מקום להוצאת צו ההפסקה השיפוטי לגבי הדירה הנדונה. 25. במקרה דנן, ניתן כאמור בנוסף לצו ההפסקה השיפוטי לפי סעיף 239 לחוק, גם צו מניעת פעולות, לפי סעיף 246 לחוק, אשר הורה למערער או לכל מי מטעמו להימנע מעשיית שימוש בדירה, החורג משימוש למגורים. כאן המקום להעיר, כי משניתן צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 239 לחוק, יש לראות את הצו לפי סעיף 246 לחוק, בדבר מניעת פעולות בעתיד, כצו משלים לצו הראשון, וכי גם בהיעדר הצו האחרון, חל איסור על המערער מכוח הצו הראשון להשתמש בדירה כבית כנסת. מכל מקום, הצו למניעת פעולות, המהווה כאמור השלמה לצו ההפסקה השיפוטי, התחייב במקרה דנן נוכח העובדה שבדירת המגורים נעשה בפועל, במשך מספר שבועות, שימוש חורג שלא כדין כבית תפילה. צו מניעת פעולות נועד, בין-השאר, למנוע ביצועה של עבירה פלילית, וממילא למנוע המשך ביצועה של עבירה שכבר נעברה. לא נדרש כתנאי למתן הצו, כי העבירה תסב מטרד לאחרים. נושא המטרד מוזכר בתקנות רק כאחת מהחלופות הרלבנטיות להוצאת צו במעמד צד אחד, ומכל מקום - לא מתייחס לשיקולים שבהותרת הצו בדיון במעמד שני הצדדים. בנוסף, בענייננו, השימוש בדירה כבית כנסת גרם להפרעה לדיירת המתגוררת בדירה הצמודה לדירה הנדונה. 26. על-יסוד האמור לעיל, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו של בית-משפט קמא, ואני דוחה, אפוא, את הערעור. צו הפסקת שימוששימוש בדירה