קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לפסיקת שכר טרחת מנהל הקדש: "קרן אריה ותמה וינברג" היא הקדש ציבורי, ועו"ד אמנון בוקר הוא מנהל ההקדש (להלן: הנאמן). הנאמן מבקש פסק דין הצהרתי, לפיו סיים את תפקידו כמנהל ההקדש, והמורה לו להעביר לבעלות המדינה את יתרת הכספים שהצטברו בקופת ההקדש. כמו כן מבקש הוא כי בית המשפט יורה על פסיקת שכר טרחתו בגובה 300,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין, אשר ישולם לו מתוך כספי ההקדש. ההקדש הוקם על פי צוואתה של המנוחה תמה ויינברג ז"ל, אשר נפטרה בשנת 1977, וצוותה כי הנאמן ימונה למנהל עיזבונה וכמוציא לפועל של צוואתה. על פי הצוואה הקים הנאמן קרן על שמה ועל שם בעלה המנוח, ומונה כנאמן הקרן. הקרן נרשמה בשנת 1984 כהקדש ציבורי. לטענתו, מאז שמונה כמנהל ההקדש ועד עצם היום הזה, פעל ללא ליאות למימוש מטרות ההקדש. עתה, משסיים את תפקידו, על בית המשפט לפסוק לו את שכרו, על פי סעיף 8 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979 (להלן: חוק הנאמנות). רשם ההקדשות (להלן:המשיב) טוען, כי תביעתו של הנאמן התיישנה, ולחילופין, כי אין היא מוצדקת לגופה, משום שהנאמן לא פעל כראוי למימוש מטרות הקרן, ומכל מקום, השכר הנדרש מופרז בשים לב להיקף פעילותו של הנאמן במהלך השנים. בהסכמת הצדדים, הוחלט כי התיק יתנהל על דרך של סיכומים בכתב, ופסק הדין יינתן על יסוד הסיכומים הללו. בטרם אעמוד על טענותיהם המפורטות של הצדדים, נפנה לצוואתה של המנוחה תמה ויינברג ז"ל. בצוואתה, מינתה המנוחה את הנאמן כמוציא לפועל של הצוואה. על פי המצווה בה, לאחר מותה, על המוציא לפועל לכנס את כל כספה, ולהשקיעו באמצעות בנק מוכר בישראל. להשקעה הזו ייקרא "קרן אריה ותמה ויינברג". המנוחה צוותה גם מה ייעשה בפירות הקרן. על פי הוראותיה, מפירות הקרן ישולמו סכומים המפורטים בצוואה, למוסדות ציבור שונים, בכל שנה ושנה, ביום הזיכרון שלה. על פי המפורט, יינתן סכום שנתי של 1,000 ל"י למושב זקנים בתל-אביב; סכום שנתי של 3,000 ל"י יינתן לבית היתומים ע"ש בלאושטיין בתל-אביב; סכום שנתי של 2,000 ל"י יינתן לשיקום חיילים בבית החולים תל השומר; סכום שנתי של 1,000 ל"י יינתן לאוניברסיטה העברית בירושלים כמלגת מחקר לתלמיד שיתמסר לחקר הסרטן, וסכום זהה יינתן למכון וייצמן למטרה דומה; סכום שנתי של 1,000 ל"י יינתן לישיבת הרב קוק. המנוחה ציוותה, כי סכומים אלה יהיו צמודים מיום יצירת הקרן ועד ליום התשלום, באותו יחס בו יגדלו פירות הקרן. בעבור 20 שנה לאחר יצירת הקרן, תועבר כולה לבעלות מדינת ישראל. טענות הנאמן הנאמן דורש את שכרו כמנהל ההקדש, משנת 1978 ועד שנת 2007, היינו קרוב ל- 30 שנה. לטענתו, מילא בדקדקנות אחר כל חובותיו, לרבות קבלת דברי דואר ומשלוח מכתבים, ביצוע תשלומים לגופים השונים על פי הוראות ההקדש, ניהול הליכים משפטיים לצורך מכירת נכסים והעברת תמורתם להקדש, הכנת דיווחים ומאזנים שנתיים, ניהול ח"ן מיוחד עבור ההקדש וניהול השקעת הכספים בדרך שתצמיח פירות להקדש. בהקשר זה מפנה הנאמן לדו"חות הכספיים המבוקרים אשר צורפו לתגובתו לתשובת המשיב. משנת 1979 ועד סוף 1999 העביר, כך על פי הטענה, תרומות לגופים השונים בהתאם להוראות ההקדש. לאחר מכן חדל להעביר תרומות והמשיך לשמש כמנהל ההקדש. מאחר והוראות ההקדש היו, כי בעבור תקופה של 20 שנה עליו להעביר את נכסי הקרן לבעלות המדינה, הרי שאין ממש בטענת המשיב לפיה החל משנת 2000 הפסיק להעביר תרומות לאותם גופים שנמנו בצוואה, שהרי משנת 1999 ואילך לא אמור היה עוד להעביר תרומות אלה. בנוסף טען, כי אין ממש בטענות המשיב, לפיהן גם בשנים 1986, 1989, ו-1993 לא מימש את מטרות ההקדש ולא העביר את הכספים שהיה עליו להעביר לאותם מוסדות. המעיין בדו"חות הכספיים יכול לראות, כי בשנת 1986 הועברו הכספים על פי הוראות ההקדש, התשלומים שהיו אמורים להיות משולמים בשנת 1989 שולמו כבר בשנת 1988, ואילו בכל הנוגע לשנת 1993, שולמו התשלומים בשנת 1994. לטענת הנאמן, במהלך כל השנים הללו לא פנה אליו איש מטעם המשיב בטענה כלשהי בכל הנוגע למימוש מטרות ההקדש. שכר טרחה בסכום של 300,000 ₪, עבור 30 שנות ניהול ההקדש, משמעותו שכר מינימאלי של כ- 830 ₪ לחודש ופחות מ- 10,000 ₪ לשנה. לטענתו, שכר גבוה מזה היה משולם רק עבור ניהול כתובת דואר ומשלוח מכתבים, בעוד שהוא עשה הרבה יותר: הוא ניהל חשבון בנק ודאג לניהול נכון של הכספים על מנת שיצבור פירות רבים, ובמיוחד מדגיש הוא את העובדה שייצג את ההקדש בשלושה הליכים משפטיים שונים שנועדו למכירת נכסים והעברת תמורתם להקדש. רק עבור הליכים אלה מגיע לו, לטענתו, 10% מסכום המכירה של אותם נכסים, בנוסף לשכרו כנאמן, כעולה מכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימאלי המומלץ), תש"ס-2000. סופו של דבר, מציע הנאמן בסיכומיו אחת משתי דרכים לחישוב שכרו. על פי הדרך האחת, יקבל שכר בשיעור 5% מהכנסות ההקדש בכל שנה, החל מסוף חודש מרץ 1979 ועד לסוף שנת 2007. על פי דרך חישוב זו, מגיע השכר הנטען לסכום של כ- 650,000 ₪, משוערך ליום הגשת התביעה. על פי הדרך האחרת, שכרו יעמוד על 5% מסך כל הכספים שהיו מצויים בח"ן ההקדש ביום הגשת התובענה. דרך חישוב זו מביאה לסכום של כ- 300,000 ₪. יצוין, כי זו הייתה בקשתו של הנאמן בהמרצת הפתיחה, ומשהועמדה התביעה מלכתחילה על 300,000 ₪, ולא נתבקש תיקונה, אתייחס לסכום זה בלבד. אשר לטענת ההתיישנות, חוק הנאמנות והתקנות שהותקנו על פיו אינם קובעים את המועד לתשלום שכר הנאמן. לטענתו, האמין באמונה שלמה כי עם סיום תפקידו ועם העברת פירות ההקדש לבעלות המדינה, ישולם שכרו. המשיב לא הודיע לו מעולם כי עילת תביעתו לשכר ראוי נולדת בכל שנה ושנה, ולא העמידו על כך שנהוג ומקובל לפנות בדרישה לתשלום שכר מדי שנה בשנה. עוד נטען, כי זכותו של מנהל הקדש, אשר טרם שוחרר מתפקידו, לשכר, קבועה בחוק הנאמנות ומסורה לשיקול דעת בית המשפט, ועל כן אין המשיב יכול להתנות עליה או להגבילה בזמן. טענות המשיב טענות המשיב הן כי הנאמן לא מילא אחר הוראות ההקדש. חרף פטירתה של המנוחה בשנת 1977, רשם הנאמן את ההקדש רק בשנת 1984, וגם זאת לאחר דרישות חזרות ונשנות של המשיב. עוד נטען, כי למרות חובתו, הקבועה בהוראת ס' 29 לחוק הנאמנות, לא הגיש הנאמן דו"חות שנתיים במועדם, והואיל לעשות כן רק לאחר דרישות חוזרות של המשיב. משהוגשו הדו"חות, התבררו כי בשנים 1986, 1989, 1993 ו- 2000 עד 2005, לא חילק הנאמן את פירות ההקדש לנהנים, כי הוצאות ההקדש עלו על סכומי התרומות לנהנים, כי בין הוצאות ההקדש פורטו הוצאות כלליות, שאינן מובנות, והוצאות שכר טרחה לגורמים מקצועיים כגון בנקים והנהלת חשבונות, וכי הנאמן קיבל שכר טרחה מן ההקדש עבור פעולותיו כמנהל העיזבון, בשנים 1979, 1980 ו-1984. לנוכח הממצאים הללו, פנה המשיב לנאמן ודרש ממנו להבהיר את הדו"חות. כמו כן דרש ממנו להגדיל את סכומי הכספים לנהנים, על פי הוראות הצוואה. אלא שדרישות אלה לא נענו, והנאמן לא טרח ליתן אותן הבהרות נדרשות למשיב. בשנת 2004 פנה הנאמן למשיב, בבקשה להשתחרר מתפקידו, בחלוף 20 שנה מיום רישום ההקדש. בעקבות פנייתו, הודיע המשיב לנאמן, כי יוכל להשתחרר מתפקידו אם יעביר את כל הכספים שנותרו בידיו למדינה, כמצווה על פי ההקדש. או אז החלו חילופי דברים בין הנאמן לבין המשיב, משהציג הנאמן את דרישתו לתשלום שכר טרחה כתנאי להעברת הכספים למדינה. יצוין, כי במהלך שנת 2006, פנה הנאמן לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בבקשה דומה לבקשה שלפניי, אולם בקשה זו נמחקה משום שהוא אחר להתייצב לדיון (כך עולה מנספח י'1 לסיכומי המשיב). בקשה נוספת הוגשה על ידו לבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב בשנת 2008 (בש"א 1280/08, בת"ע 101260/08), והופנתה כלפי האפוטרופוס הכללי והמשיב. כותרת הבקשה היא "בקשה לשחרור מנהל עיזבון ולפסיקת שכר טרחתו". שכר הטרחה המבוקש עמד על 300,000 ₪, ובית המשפט התבקש להורות כי סכום זה ישולם מכספי העיזבון. בבקשה מפרט הנאמן את הסכומים ששולמו לו כשכר ביניים עבור פעולותיו כמנהל העיזבון, ואת פעולותיו שנעשו לשם מימוש נכסי העיזבון, כפי שנעשו במהלך השנים, ואשר עבורן הוא מבקש שכר. רשימת הפעולות כוללת מכירת נכסי מקרקעין שהיו בבעלות המנוחה, ניהול התדיינות משפטית עם גיסתה של המנוחה, ומכירת תכשיטים שהיו שייכים לעיזבון. כמו כן כוללת הרשימה את רישום הקרן כהקדש ציבורי וניהולה על פי המצווה. האפוטרופוס הכללי הודיע בתגובה, כי התיק במשרדו נסגר ובוער עוד בשנת 2000, שכן כל כספי העיזבון הועברו להקדש שהוקם בשנת 1984. לפיכך, כך נאמר בתגובה, המסגרת הנכונה לדיון היא בפנייה לבית המשפט המחוזי על פי חוק הנאמנות. ואכן ביום 4.5.08 ניתנה החלטה על ידי בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב, כי הסמכות בעניין זה מסורה לבית המשפט המחוזי (נספח יב' לסיכומי המשיב). מפרוטוקול הדיון עולה, כי במסגרת תפקידו כמנהל העיזבון קיבל המבקש בעבר שכר טרחה (אשר שוערך על ידי האפוטרופוס הכללי לסכום של כ- 87,000 ₪ נכון לעת הדיון). המשיב טוען, כי בהתנהגותו הפך הנאמן את כספי ההקדש ל"קופת חיסכון", נהנה מהריביות שההקדש צבר במרוצת השנים, ועתה דורש הוא לחשב את שכר הטרחה המגיע לו גם ביחס לשנים בהן היה עליו להעביר את ההקדש לבעלותה של מדינת ישראל, וגם לאחר שכמעט ולא עשה דבר כדי להוציא לפועל את מטרות ההקדש. בנוסף לטענות לגופה של הבקשה, טוען המשיב כי חלה עליה התיישנות. מאחר שגרסת הנאמן היא, כי הוא ממלא את תפקידו כנאמן החל משנת 1979, היה עליו להעביר את נכסי ההקדש לבעלות המדינה עוד בשנת 1999, על פי האמור בצוואה. הנה כי כן, גם לשיטת הנאמן, כך על פי הטענה, קמה עילת התביעה לכל המאוחר בשנת 1999. מאחר שהוגשה רק בעבור 9 שנים, היינו בשנת 2008, חלה התיישנות על התביעה כולה. לעומת זאת, אם המועד הקובע הוא מועד רישום ההקדש, בשנת 1984, אין הנאמן זכאי לשכר טרחה עבור השנים 1979-1984. מכל מקום, עילת התביעה, על פי הנטען, נולדת בכל שנה ושנה. אם כך הוא, עילת התביעה התיישנה ככל שהיא מתייחסת לשנים שמעבר לתקופת שבע השנים הקודמות להגשת הבקשה, או, לחלופין, למועד בו היה עליו להגיש את תביעתו, היינו, שנת 2004. התשתית לטענה זו, כעולה מסיכומי ב"כ המשיב, היא הנוהג הקיים בהקדשות ציבוריים, לפנות לבית משפט לפי סעיף 8 לחוק הנאמנות, ולבקש הוראות. נוהג זה מבטיח מעקב שוטף אחר פעילות הנאמן. עיכוב הבקשה לשכר טרחה עד לסיום יחסי הנאמנות אינו מאפשר לבחון את הבקשה כראוי ובזמן אמת. הכרעה אפתח בסוגיית ההתיישנות, שהרי אם נכוחה טענת המשיב, מסתיים בכך הדיון בתיק, ודין הבקשה לשכר טרחה להידחות על הסף. אלא שדעתי אינה כדעת המשיב בסוגיה זו. הנוהג עליו מצביע המשיב בטיעוניו, לפיו פונה מנהל הקדש לבית המשפט פעם בשנה, על מנת לקבל את שכרו, ככל שיש נוהג כזה, אינו יכול לייצר טענת התיישנות, מקום שזו אינה קיימת. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) קובע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדת עילת התובענה. השאלה, אם כן, מתי נוצרת העילה, ולא האם קיים נוהג לתבוע שכר מדי שנה, משיקולי נוחות או משיקולים אחרים. חוק הנאמנות אינו אומר דבר בעניין זה, ואף בתקנות הנאמנות לא תימצא הוראה המתייחסת לסוגיה הנדונה. בכל הנוגע למנהל עיזבון, קובעת הוראת סעיף 45א(א) לתקנות הירושה, תשנ"ח-1998, "סיים מנהל עיזבון את תפקידיו בניהול עיזבון, כאמור בסעיף 82 לחוק, יגיש בקשה לפסיקת שכר טרחה ולקבלת אישור על סיום תפקידו כמנהל עיזבון". רוצה לומר, דווקא סיום התפקיד הוא המועד בו מתגבשת עילת התביעה של מנהל העיזבון. אכן, יטען הטוען, כי בעוד שיש עניין רב לעודד את מנהל העיזבון לסיים את הטיפול בו מוקדם וביעילות ככל הניתן, ולכן שכרו ישולם עם סיום פעולותיו, הרי שהקדש מעצם טיבו עשוי להתנהל על פני שנים רבות, ולעיתים אף ללא הגבלת זמן, ולפיכך אין ללמוד גזירה שווה בין ההוראה הנ"ל לבין עניינו של נאמן. עם זאת, במקרה שלפניי המדובר בהקדש קצוב בזמן, ומן הבחינה הזו דומה הוא למנהל עיזבון: מה זה מסיים את תפקידו ומקבל שכר, כך זה מסיים את ניהול ההקדש במועד שנקבע מראש, ומקבל שכר. רוצה לומר, עילת התשלום במקרה כזה היא סיום התפקיד ולא פעולות ספציפיות שבוצעו במהלך השנים. מכל מקום, אין זה בלתי סביר שכך ראה זאת המבקש, ובהעדר הוראה לסתור איני מוצאת כי נכון יהיה לקבוע שתביעתו התיישנה. המשיב סבור, כי משיקולים של מדיניות משפטית, יש לקבל את עמדתו לפיה עילת התביעה נולדת מדי שנה בשנה ומתיישנת בהתאם, שכן יש בכך כדי להבטיח הגשת דיווחים שנתיים, וכך יוכל בית המשפט להתרשם מטיב הפעולות ומהיקפן. לכל הפחות, כך סבור הוא, יש לדחות את התביעה מטעמי שיהוי, משיקולי מדיניות אלה. טענה דומה, שנטענה על ידי האפוטרופוס הכללי על מנת לבסס טענת שיהוי בתביעה לתשלום שכר טרחה שהוגשה על ידי אפוטרופוס על חסוי, נדחתה על ידי בית המשפט העליון (כב' השופט א' רובינשטיין): "טענה זו אינה מבוטלת, אלא שיש לזכור גם כי המדובר בתביעות שבעיקרן אינן מסובכות ... ועוד, בריכוז הבקשות אחת לתקופה יש חיסכון בזמן שיפוטי ובזמנו של המבקש ... כך שבסופו של יום באים אנו אל השכל הישר והאיזון: השתהות רבת שנים של אפוטרופוס מעלה תהיות וטעונת בדיקה, אך גם לא בכל מקרה ראוי לבוא עימו חשבון" (בע"מ 5376/05 האפוטרופוס הכללי נ. עו"ד יוסף סלטון - האפוטרופוס לחסוי פלוני, ). בענייננו, לא מצאתי כי השיהוי שבהגשת הבקשה עומד למבקש לרועץ, עד כי יש לחסום אותו בתביעתו: "שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5), 433 ,עמ' 447-448). אין לומר על המבקש כי זנח את זכות התביעה, כי המשיב שינה את מצבו לרעה עקב השיהוי, או כי התנהגותו של המבקש נגועה בחוסר תום לב. משבאתי למסקנה זו, מתחייבת, כמובן, בחינת הבקשה לגופה. נקודת המוצא של המשיב, לפיה אין הנאמן זכאי כלל לשכר טרחה, אף היא אינה מקובלת עלי, שכן המדובר בנאמן שביצוע תפקידו "היה מעיסוקיו" (ס' 8(א) לחוק הנאמנות), בהיותו עורך דין. נותרה לבירור השאלה של גובה שכר הטרחה המבוקש. המשיב אינו חולק, כי שכר הטרחה המקובל לנאמן בהקדש ציבורי, הוא בשיעור 4%-5% מהכנסות ההקדש מדי שנה, אולם טוען הוא כי קביעה זו כפופה להיקף פעילותו של הנאמן בהקדש. כמתואר לעיל, סבור המשיב כי הנאמן אינו זכאי כלל לשכר טרחה משום שלא מילא אחר מטרות ההקדש, ולחילופין, השכר המבוקש על ידו מופרז. עיון במסמכים שצורפו על ידי המשיב, מביא למסקנה, כי טענת הנאמן לפיה "במהלך כל השנים לא העלה המשיב כל טענה כנגד המבקש בתואנה לפיה הוא נמנע מלמלא אחר מטרות ההקדש" (סעיף 19 לתגובתו לתשובת המשיב, מיום 30.3.09), אינה משקפת את המציאות. המכתבים המכונסים תחת נספח ב' לסיכומי המשיב, הינם מכתבים מן המשיב לנאמן, מן השנים 81, 82, 83 ו-84, בהם חוזר המשיב ותוהה מדוע אין הקרן נרשמת כהקדש ציבורי, כמתחייב על פי הדין. במכתב ב'1 נדחית, כך נראה על פי תוכנו, טענת הנאמן, לפיה אין הוא יכול לרשום את ההקדש כל עוד לא סיים את פעולותיו כמנהל העיזבון. המכתבים מתעדים שיחות טלפוניות שנותרו ללא מענה, ותרשומת בדבר שיחה כזו, שהתנהלה בין המשיב לבין הנאמן בראשית 1982, ובה הבטיח הנאמן כי ההקדש יירשם "בימים הקרובים". עוד מכילים המכתבים התראות לפיהן אי רישום ההקדש מהווה עבירה על הוראות חוק הנאמנות. כאמור, רק בשלהי 1984 נרשם ההקדש, היינו באיחור של כשבע שנים. המכתבים המכונסים תחת נספח ד' לסיכומי המשיב, מכילים דרישות חוזרות ונשנות של המשיב, לקבל מן הנאמן דו"חות כספיים, התראות על אי קבלת הדו"חות, וכל זאת שנה אחר שנה. כך, למשל, במכתב ד'5, מיום 18.11.90, נמצאת ההערה הבאה: "מיום הקמת ההקדש, עד ליום 31.12.89 הוגש דוח אחד לתקופה 84-85 וגם הוא נערך בצורה שולית ללא התייחסות לפעילות הכספית שבוצעה בהקדש. לכן אבקשך לצרף לדוחות הכספיים גם דוחות כלליים שיפרטו למי ניתנו מלגות, לפי איזה קריטריונים ולמי ניתנו תמיכות". המכתב ד'8 מיום 13.3.91 מפנה להחלטת בית המשפט בה"פ (מחוזי ת"א) 1263/90, לפיה חויב הנאמן לדווח למשיב על פעולותיו ולא עשה כן. סופו של דבר, כעולה ממכתב ד'11, מ- 15.5.92, הגיש הנאמן למשיב "דו"ח כספי של העיזבון", לתקופה שבין 31.3.79 לבין 31.12.90. הדו"חות הכספיים מכונסים תחת נספח ה' לסיכומי המשיב. מן הדו"ח לשנים 1979-1990 עולה, כי בשנת 1979 נוכו ממה שמכונה "עיזבון תמה ויינברג" הוצאות הקשורות בניהול העיזבון, וכן שולם שכר טרחה למנהל העיזבון בסכום של 150,000 ל"י. במהלך השנים, פנה המשיב פעם אחר פעם לנאמן, לאחר קבלת הדו"ח הכספי לאותה שנה, במכתב בו נדרש לנצל את פירות ההקדש באופן מירבי לשם מימוש מטרותיו. כך, למשל, בעקבות הגשת הדו"ח לשנת 1998, כותב המשיב לנאמן כך: "רק חלק קטן מפירות ההקדש מנוצל למטרות ההקדש. יש לנצל את מרבית האפשרויות הכספיות של ההקדש לביצוע מטרותיו". בעקבות הדו"ח השנתי לשנת 2001, כותב המשיב לנאמן: "בדיקת הדו"ח הכספי שהוגש לתקופה הנ"ל העלתה, כי מלבד הוצאות כלליות והוצאות בנקאיות, לא מומשו מטרות ההקדש. נא הסברכם בחוזר. נא הסברכם בחוזר לסעיף הוצאות כלליות בסך 15,669 ₪". הערות מסוג זה שזורות במכתבי המשיב לנאמן מדי שנה בשנה. עוד יצוין, כי עיון בדו"חות מראה, כי במהלך השנים שקדמו להפסקת התרומות, היו ההוצאות הכלליות (שאין לגביהן פירוט) והוצאות הבנק גבוהות לאין שיעור מן ההוצאות לתרומות. אם ניטול דוגמא משנת 2000, בדו"ח המתייחס לשנת 1999 (היא השנה האחרונה בה הועברו תרומות), היו ההוצאות הכלליות בסכום של 14,045 ₪, הוצאות בנק בסכום של 26,784 ₪, ואילו ההוצאות לתרומות בסכום כולל של 5,655 ₪. בנספח ו' מופיע מכתב של המשיב משנת 1997, המבקש לקבל הסבר להוצאה בסכום של 20,000 ₪, ומורה לנאמן לפנות לבית המשפט על מנת לקבל הוראות לשם הגדלה משמעותית של התרומות, לשם מימוש מטרות ההקדש. מן המסמכים שצרף המשיב, ומן העובדה שלא צורפו לסיכומי הנאמן כל מסמכים המתייחסים למסמכי המשיב ומעקרים אותם מתוכנם, אני למדה כי דבר מכל ההוראות המפורטות לעיל לא קוים. לא נתקבלו הסברים מפורטים באשר להוצאות, לא נעשתה פנייה לבית המשפט לשם קבלת אישור להגדלת התרומות, לא קוימה הוראת בית המשפט משנת 1991 לפיה עליו לדווח למשיב על פעולותיו, והחל משנת 2000 הופסקו התרומות, מבלי שניתן לכך כל הסבר, על אף שהמשיב שב ודרש זאת מן הנאמן. אודה על האמת, כי למקרא המסמכים וההתראות הרבות, תמהתי על אורך הרוח שגילה המשיב, אשר התרה פעם אחר פעם כי ינקוט הליכים משפטיים, ובסופו של דבר נמנע מכל פעולה. ככל הנראה, מבחינתו של המשיב, מצב דברים זה היה ממשיך להתקיים עוד שנים רבות, אלמלא פנה הנאמן וביקש לסיים את תפקידו ולקבל את שכרו. ספק בעיני, אם ניתן לראות בכל אותן התראות ופניות משום פיקוח מספק מטעם הגורם המוסמך על התנהלות ההקדש ומימוש צוואת המנוחה. טענתו של הנאמן, לפיה הפסקת תשלום התרומות בשנת 2000 נובעת מכך שחלפו 20 שנה מיום כינון ההקדש, אינה יכולה לעמוד. פנייתו להשתחרר מניהול הקרן נעשתה בשנת 2005. רוצה לומר, גם להבנתו 20 השנה שנקצבו בצוואה החלו רק עם רישומה של הקרן, בשנת 1984. לא מצאתי בין המסמכים השונים שצורפו לתיק, כל טענה מטעם הנאמן מזמן אמת, לפיה דרישותיו של המשיב שימשיך לממש את מטרות ההקדש גם לאחר שנת 2000 אינן לעניין, שכן תקופת ההקדש חלפה. לו סבר כך, היה עליו להשיב לפניות המשיב ברוח זו, ולבקש להשתחרר מתפקידו עוד בשנת 2000. המסקנה היא, כי ההקדש נוצר בשנת 1984, עם רישומו, ובשנים שקדמו לרישום ההקדש, פעל הנאמן כמנהל העיזבון וקיבל את שכרו, בסכום המשוערך ל- 87,000 ₪ במונחים של היום, כפי שעולה גם מן התביעה שהגיש בעניין זה לבית המשפט לענייני משפחה (נספח י'2 לסיכומי המשיב). מנגד, אין בידי לקבל את טענת המשיב, לפיה אין הנאמן זכאי כלל לשכר, לנוכח התנהלותו. הנאמן ניהל את הקרן תקופה של למעלה מעשרים שנה, החל משנת 1984, ועד היום. במהלך תקופה זו נשתמרו כספי הקרן ואף הושבחו. הנאמן זכאי לשכר טרחה שכן מילא את תפקידו במסגרת עיסוקיו כעורך דין, אולם נראה כי עיקרון מנחה הוא, "כי מילוי תפקיד של נאמן בהקדש ציבורי אינו מקור הכנסה, אלא תמורה בגין מאמץ התנדבותי לתועלת הציבור" (בש"א (תל-אביב - יפו) 12595/06 הקדש ע"ש לאון שיין ז"ל נ. רשם ההקדשות, ). עקרון מנחה נוסף, כי מקום שכתב ההקדש אינו כולל הוראות בכל הנוגע לשכרו של הנאמן, ישולם שכרו על פי הנוהג הקיים בין הצדדים או המקובל בחוזים מאותו סוג (סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973; ת"א (חיפה) 366/06 עו"ד נתן יצחק נ. רשם ההקדשות, ). המשיב הודה כי הנוהג הקיים הוא, ששכר הטרחה עומד על 4%-5% מהכנסות הקרן. על מנת להתרשם מטיבה של פעילות שגרתית של נאמן בהקדש ציבורי, בגינה אמור הוא לקבל שכר כמתואר, ניתן לעיין בשני פסקי הדין הנ"ל. לנוכח המפורט לעיל נראה בעיני, כי שכר הטרחה אותו מבקש הנאמן מופרז, בשים לב לטיבה של פעילותו, להעדר דיווח ברור באשר לטיבן של ההוצאות שהוצאו ולהימנעות מקיום הוראות, שהעיקרית שבהן עניינה במימוש ראוי של מטרות הקרן. בנסיבות אלה, נראה בעיני כי נכון יהיה לפסוק לנאמן שכר טרחה על כל תקופת ניהול ההקדש, בסכום של 150,000 ₪. סכום זה יישא ריבית והצמדה כחוק, החל מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן, אני קובעת כי הנאמן סיים את תפקידו כמנהל ההקדש, וכי עליו להעביר את נכסי ההקדש, תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין, לבעלות המדינה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. הקדששכר טרחה