תביעה לביטול פסק דין חלוט מחמת מרמה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לביטול פסק דין חלוט מחמת מרמה:

א. מהות התובענה

זו תביעה לביטול פסק דינו החלוט של השופט א' גורן (כתוארו אז) בתיק ה"פ 257/93 שניתן ביום 28.9.94, ולקיום "משפט חוזר" בטענה שפסק הדין הושג במרמה על ידי הנתבע, תוך הטעיית בית המשפט.

ב. עובדות רלבנטיות

התובעים 1 ו-2 הינם ילדיה וחלק מיורשיה של המנוחה שמחה פאתי ז"ל (להלן: "המנוחה שמחה") שנפטרה ביום 16.12.02 (נספחים 2 ו-3 ל-ת/3); התובע 3, שבינתיים נפטר (ומשכך לא תהא התייחסות אליו בפסק-דין זה), היה בעלה של המנוחה שמחה.

הנתבע הינו אחיהם של המנוחה שמחה ושל המנוח עובדיה סלים ז"ל (להלן: "המנוח עובדיה"), אשר נפטר ביום 27.11.92 (נספח 1 ל-ת/3). המנוח עובדיה לא נשא אישה מעולם, לא הוליד ילדים ולא הותיר אחריו צוואה, ולפיכך הנתבע והמנוחה שמחה נמנים על יורשיו על-פי דין (נספח 3 ל-ת/3).

על-פי הנטען בכתב התביעה, התובעים והמנוח עובדיה התגוררו יחדיו מאז עלייתם ארצה מעירק בשנת 1951, בשני בתים צמודים בעלי כניסה אחת משותפת ברחוב כצנלסון 88 ו-90 בעיר רעננה.
בבית ברחוב כצנלסון 90, הידוע כחלקה 191/2 בגוש 7655, התגוררו המנוח עובדיה, אמו נעימה ז"ל והתובעת 2 (אחייניתו של המנוח עובדיה ובתה של המנוחה שמחה).
בבית ברחוב כצנלסון 88 התגוררו המנוחה שמחה ובעלה ז"ל (התובע 3) וכן ילדיהם, בהם התובע 1.
לטענת התובעים, הנתבע מעולם לא התגורר במתחם הבתים הנ"ל.
עוד נטען, כי לימים נתגלה לתובעים ולמשפחתם שהנתבע טוען שרכש מאחיו המנוח עובדיה את הבית ברחוב כצנלסון 90 (להלן: "הבית") על-פי הסכם שנחתם ביניהם ביום 3.5.92 (נספח 5 ל-ת/3).
לטענת התובעים, המנוח עובדיה סבל מפיגור שכלי ולא היה מסוגל לדאוג לענייניו, לגופו או לרכושו;
הוא טופל על-ידי רשויות הסעד והרווחה בעיריית רעננה ועל-ידי משפחתו, אשר דאגה לכל צרכיו ונמנעה מלאשפזו במוסד או למנות לו אפוטרופוס, עד ליום פטירתו.
התובעים גורסים שנוכח מצבו הבריאותי והנפשי של המנוח עובדיה, ברור שהחתמתו על מסמכים לביצוע עסקה למכירת הבית נעשתה תוך ניצול ועושק מצידו של הנתבע, שכן המנוח עובדיה לא יכול היה, במצבו, למכור את הבית. הם מוסיפים וטוענים שהנתבע ידע היטב על מוגבלותו של המנוח עובדיה ועל חוסר הבנתו המוחלט בענייני כספים ועסקאות מקרקעין, ולמרות זאת החתים אותו על הסכמים ומסמכים, מבלי ליידע את שאר בני המשפחה.

עוד נטען בכתב התביעה, שמאחר והמנוח עובדיה נפטר ביום 27.11.92, טרם השלמת העסקה ורישום הזכויות בבית על שם הנתבע, פנה הלה ביום 21.2.93 לבית משפט זה, באמצעות בא כוחו דאז עוה"ד צבי רוזן, והגיש תובענה למתן צו הצהרתי (ה"פ 257/93) לפיו הוא זכאי להירשם כבעלים של הזכויות בבית. בתובענה נטען, בין היתר, שיפוי הכוח הבלתי חוזר לטובת עוה"ד רוזן, עליו חתם המנוח עובדיה, אבד, ועל כן לא ניתן להשלים את הטיפול בהעברת הזכויות.

ביום 24.6.93 קבע השופט א' גורן כי יש לצרף להליך את יורשי המנוח עובדיה או את מנהל עזבונו (נספח 6 ל-ת/3).

הנתבע הגיש בקשה למינוי מנהל עזבון זמני (תיק עזבונות 4878/93) וביום 28.9.93 ניתנה החלטת השופטת ה' שטיין ז"ל לפיה מונו עו"ד רוזן ועו"ד נמרוד עובדיה (אחיינו של הנתבע) כמנהלי עזבון המנוח עובדיה במינוי זמני למשך 6 חודשים; כמו כן נקבע: "מתן הוראות רק לאחר הסכמת כל היורשים" (נספחים 7-8 ל-ת/3).

ביום 16.12.93 הגישו מנהלי העזבון הזמניים בקשה למתן הוראות בה עתרו לקבל את הסכמת בית המשפט להעברת הזכויות בבית על שם הנתבע (נספח 9 ל-ת/3).
ביום 20.12.93 הורתה השופטת ה' שטיין ז"ל להעביר את הבקשה לתגובת כל היורשים (נספח 9 ל-ת/3).
ביום 6.3.94 ביקשו מנהלי העזבון הזמניים ליתן צו כמבוקש בבקשה, מאחר והיורשים לא הגיבו עליה (נספח 10 ל-ת/3).
ביום 9.3.94 ביקשה השופטת ה' שטיין ז"ל להמציא את אישורי המסירה ליורשים (נספח 10 לעיל).
באישורי המסירה שהוצגו מיום 28.7.93 ומיום 22.3.94, צוין שהמסירה בוצעה למנוחה שמחה (נספח 25 ל-ת/3).
ביום 28.4.94 קיבלה השופטת ה' שטיין ז"ל את בקשת מנהלי העזבון הזמניים (נספח 9 ל-ת/3).

בדיון שהתקיים ביום 28.9.94 בפני השופט א' גורן, התייצבו מנהלי העזבון הזמניים ותמכו בבקשת הנתבע לקבלת הסעד ההצהרתי שהתבקש במסגרת ה"פ 257/93.
בנסיבות אלה, ניתן על ידי השופט א' גורן פסק-דין על-פי העתירה, אשר קבע כי מנהלי העזבון יפעלו למימוש העתירה, דהיינו לרישום הנכס כמבוקש (להלן: "פסק הדין", נספח 11 ל-ת/3).
בו ביום נחתמה פסיקתא מתאימה על-ידי השופטת ו' אלשיך (נספח 12 ל-ת/3).

ביום 3.9.95 נרשם הנתבע בלשכת רישום המקרקעין כבעל זכות החכירה בבית לתקופה של 49 שנה (נספח א' ל-נ/5).

לטענת התובעים, ההליכים המתוארים לעיל לא הובאו לידיעת המנוחה שמחה, ולא לידיעת התובעים ובני משפחתם; ורק בשלב מאוחר יותר כשהגיעו לאוזניהם שמועות על העסקה, החלו לבדוק את העניין.
כשדבר העסקה נודע להם, פנו התובעים אל הנתבע ונענו על ידו, לגרסתם, כי הבית ימשיך להיות רכוש המשפחה כפי שהיה עד כה, וכי הוא לא עשה עסקה אמיתית עם המנוח עובדיה, אלא פעל כדי לשמור על זכויותיו מול חברת עמידר. לטענתם הנתבע אף הביע הסכמתו לכך שאחייניתו – היא התובעת 2, תמשיך להתגורר בבית ללא תמורה, וכי בעתיד, לאחר פטירתו, יעבור רכושו לתובעים.

בנסיבות אלה גורסים התובעים, סברו המנוחה שמחה ושאר בני המשפחה, במהלך כל השנים שחלפו מאז, שגם אם נעשתה פעולה כלשהי על-ידי הנתבע, אין לכך נפקות משפטית.

לגרסתם, בסוף שנת 2002 לאחר פטירתה של המנוחה שמחה, שינה הנתבע את עמדתו והביע רצונו בפני התובעים ושאר בני המשפחה, לפנות את התובעים 2 ו-3 מהבית ולקבלו לחזקתו.
הצדדים ניהלו משא ומתן בניסיון להגיע לפשרה, אך ללא הצלחה.

ביום 7.9.03 הגיש הנתבע לבית משפט השלום בכפר סבא תביעה כנגד התובע 1 לפינוי וסילוק יד מהבית (ת.א. 5380/03 - נספח 13 ל-ת/3 – התביעה הועברה לדיון במסגרת תמ"ש 24060/03 - להלן).
התובעים מצידם הגישו נגד הנתבע תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא (תמ"ש 24060/03), בה עתרו לסעד הצהרתי לפיו הבית נכלל בעזבון המנוח עובדיה ויש לחלקו ליורשים על-פי דין; וכן לביטולם של פסקי דין ו/או החלטות שניתנו בתיק עזבונות 4878/93 ובתיק ה"פ 257/93, בטענה שהם התקבלו תוך עושק ומרמה ומבוססים על מסמכים מזויפים; ולביטול רישום זכויות הנתבע בבית.
הנתבע עתר לדחיית התובענה נגדו נוכח קיומו של מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא.
ביום 21.12.03 נדחתה התביעה מחמת מעשה בית דין (נספח 14 ל-ת/3), על-ידי השופט ד' גדול.

בהחלטה נוספת של השופט ד' גדול, מיום 28.10.04, הוא קבע כי ככל שחפצים התובעים להביא לביטולו של פסה"ד שניתן על-ידי השופט א' גורן, עליהם לפנות לבית המשפט שהוציא את הפסק (נספח 15 ל-ת/3).

מכאן התביעה שהגישו התובעים לבית משפט זה ביום 10.1.05.

יצוין כי ערעור שהגישו התובעים על דחייתה על הסף של תביעתם בבית המשפט לענייני משפחה (ע"מ 1070/04, ע"מ 1153/04), נדחה על ידי בית משפט זה (השופטת י' שטופמן) ביום 23.3.06 (נספח 14 א' ל-ת/3). לקביעתה של השופטת שטופמן, התובענה נדחתה על הסף בדין, אך לא על יסוד מעשה בית דין כפי שקבע בית המשפט לענייני משפחה, אלא על יסוד הנימוק של חוסר סמכות, שכן הסעדים שהתבקשו במסגרת התובענה, ובכללם ביטול פסיקותיו של בית המשפט המחוזי בתיק ה"פ 257/93, אינם מסורים לסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, אלא לבית המשפט המחוזי אשר נתן את פסק הדין.

ביום 17.1.07 ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא (השופט ד' גדול) (ר' סע' 8 ז' לסיכומי התובעים, נספח א' לסיכומי הנתבע), בו התקבלה תביעת הנתבע לפינוי התובעים מהבית, ונקבע שעליהם לפנותו לא יאוחר מיום 15.2.07.

התובעים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי מרכז (עמ"ש 09-07-2105, נספח 15 א' ל-ת/3), וביום 27.2.08 ניתן פסק-דין, בהסכמת הצדדים, לפיו הערעור יימחק ויינתן עיכוב ביצוע של פסק-הדין בתביעת הפינוי עד למתן פסק דין בת"א 1049/05 (הוא ההליך נשוא דיוננו).

למען שלמות התמונה יצוין, שלתצהירו של התובע 1 צורפו הצהרות בחתימת שאר יורשי המנוחה שמחה (נספח 30 ל-ת/3), בהן צוין כי הם מסכימים שהזכויות בבית יינתנו לתובעת 2.

טענות הצדדים בהליך דנן:

לטענת התובעים, הבסיס למתן פסק הדין בה"פ 257/03 ורישום הזכויות בבית על שם הנתבע, היה למעשה העדר תגובתה של המנוחה שמחה לכתבי בי דין שלטענת הנתבע נמסרו לה בתיק עזבונות 4878/93. לעמדתם, המנוחה שמחה לא קיבלה מעולם את המסמכים, והחתימה המופיעה על גבם אינה חתימתה, שכן היא לא ידעה קרוא וכתוב, ונהגה לחתום באמצעות בוהן ידה בלבד.

לטענתם, הנתבע פעל לקבלת פסק הדין במרמה ובחוסר תום לב כלפי בית המשפט ועל כן יש להורות על ביטול פסק הדין מיום 28.9.94 ועל קיום משפט חוזר. בנוסף הם עתרו בכתב התביעה להורות על ביטול העסקה בין הנתבע לבין המנוח עובדיה מחמת עושק, תרמית והטעייה.

הנתבע מצידו גורס שיש לדחות את התביעה על הסף מחמת שיהוי רב שנים בהגשתה, והיעדר ראיות המצדיקות קיומו של משפט חוזר.
לגופו של עניין כופר הנתבע בטענות התובעים כלפיו, ולגרסתו המנוח עובדיה, שהחזיק בבית כבעל זכות שכירות מחברת עמידר, היה חסר יכולת כספית לממן מכיסו את רכישת הבית ולכן פנה אליו והם סיכמו ביניהם שהנתבע ירכוש את הבית מעמידר וישלם את מלוא התמורה, כאשר בשלב ראשון תבוצע הרכישה בשם המנוח עובדיה, ולאחר מכן יועברו הזכויות לשמו של הנתבע.
הצדדים פעלו בהתאם לסיכום זה, כאשר הנתבע שילם לחברת עמידר בחודש אפריל 1991 את מלוא תמורת רכישת הבית בסך של 87,600 ₪, ולאחר שהושלמה העברת הזכויות על שם המנוח עובדיה חתמו הצדדים על הסכם המכירה מיום 3.5.92, אשר נערך על-ידי עו"ד רוזן.
לעמדתו, אלמלא שילם את התמורה בגין רכישת הבית, היו הזכויות נותרות בבעלות עמידר ולאחר פטירת המנוח עובדיה היתה האחרונה מוציאה את הבית למכירה, וליורשיו, בהם התובעים, לא היתה נותרת כל זכות בנכס.
בנסיבות אלה טוען הנתבע, אין כל רלבנטיות לשאלה אם הוזמנה המנוחה שמחה לדיון בבית המשפט אם לאו, שכן עמדתה בנוגע להשלמת רישום הזכויות על שם הנתבע, היתה פורמאלית בלבד, והתנגדותה היתה נדחית על הסף.
עוד גורס הנתבע, שטענת התובעים לגבי מצבו הבריאותי והמנטאלי וכשירותו המשפטית של המנוח עובדיה, נעדרת אחיזה במציאות והם לא עמדו בנטל הראיה להוכחתה.

התיק הועבר להרכב זה ביום 11.2.09 ונקבע להוכחות ליום 14.6.09.

ג. הפלוגתאות בין הצדדים

מכתבי הטענות עולות הפלוגתאות הבאות בין הצדדים:



האם חל שיהוי בהגשת התביעה?
היש להורות על ביטול פסק הדין מיום 28.9.94 ועל קיומו של "משפט חוזר"?
היש להורות על ביטול הסכם המכר בין המנוח עובדיה לבין הנתבע ועל ביטול רישום זכויות הנתבע בבית?



בטרם אדון בטענות הצדדים, אקדים מספר מלים לגבי טיבה של תובענה לביטול פסק דין והתנאים לקיומו של "משפט חוזר" בדין האזרחי.

ככלל, עם מתן פסק דין סיים בית המשפט את מלאכתו, ונוצר מעשה בית דין, כך שפרט להליכי ערעור על פסק הדין, אין מקום לשוב ולדון באותו עניין מחדש (ר' ד"ר נ' זלצמן 'מעשה בית דין בהליך אזרחי' הוצאת רמות-אוניברסיטת תל-אביב, תשנ"א-1991, בעמ' 3).
במשך השנים התפתחה בבתי המשפט ההכרה כי קיימות נסיבות בהן מוצדק לסטות מעקרון זה של סופיות הדיון ולאפשר התדיינות מחודשת. כך, הכירה הפסיקה באפשרות קיומו של "משפט חוזר" בתחום האזרחי, אך זאת רק במקרים חריגים וקיצוניים של תרמית או גילוי ראיות חדשות שלא ניתן היה להשיגן בשקידה ראויה לפני מתן פסק הדין הסופי ושיש בהן כדי לשנות מיסודן את תוצאות פסק הדין. כפי שנקבע ב-ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, (פ"ד נז(3) 366 (7.4.2003) בעמ' 371):
 
"ההסדר החקיקתי לקיומו של "משפט חוזר" שבגדרו ניתן להעמיד לדיון מחדש (de novo) עניין שהוכרע בפסק-דין חלוט, הוגבל לפלילים... בדין החרות לא נקבע הסדר דומה לבירורו של עניין אזרחי. אך כבר נקבע, בעקבות פסיקה אנגלית, כי חרף היעדרו של הסדר חקיקתי מקביל, נתונה לבית-משפט אזרחי סמכות טבועה, לבטל פסק-דין חלוט, בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה-בית-דין... הליך זה כונה לעתים "משפט חוזר" אזרחי...
הפסיקה בה נדונה האפשרות לעריכתו של "משפט חוזר" בעניין אזרחי התייחסה, בעיקר, למקרים בהם הסתמך המבקש על עילת תרמית, היינו, הטענה כי פסק-הדין שניתן נגדו הושג במירמה. אך הפסיקה הכירה באפשרות העקרונית לבטל פסק-דין גם בשל עילות נוספות, ובראשן העילה בדבר התגלותן של ראיות חדשות...
הכוונה למקרים שבהם לאחר שניתן פסק -דין סופי, נתגלו ראיות חדשות שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה, ואשר לא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק-הדין".

בית המשפט העליון שב וחזר על העיקרון לפיו מקום שפסק הדין המקורי הושג במרמה, ניתן לתבוע את ביטולו ולקיים משפט חוזר (ע"א 4958/99 עין גב-קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת המים בע"מ, פ"ד נה (2) 11 (21.12.2000), בעמ' 22; ע"א 3411/01 פלוני נ' פלונית, פ"ד נח (3) 1 (19.1.2004) בעמ' 16; דנ"א 4546/96 חוף גיא ו-16 אח' נ' חברת מקורות בע"מ, , תק-על 97 (2), 1007 (14.5.1997).


וכך קבע בית המשפט העליון ב-ע"א 10564/05 גת נ' מתיתיהו, (תק-על 2007 (3), 4386) (19.9.2007):

"אין מנוס מלהכיר בכך שלעיתים, ומדובר במקרים חריגים וקיצוניים במיוחד, יש לאפשר תקיפה של פסק דין חלוט. העילה הקלאסית לביטול פסק דין אזרחי חלוט הינה זו של תרמית (ראו למשל, ע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוס, פ"ד יג 449, 454-453 (1958); המ' 445/80 אברהם נ' יוחאי, פ"ד לה(1) 505 (1980); ע"א 3441/01 פלוני נ' פלונית פ"ד נח(3) 1, 17-16 (2004); ע"א 4511/91 רפאל נ' בלום (לא פורסם, 2.3.94)). כך למשל, ניתן לבטל פסק דין חלוט אם מתברר כי הפסק התבסס על עדות שנמצא לאחר מתן הפסק כי הייתה עדות שקר. הוא הדין אם פסק דין סמך על ראיה דוגמת מסמך, אשר הסתבר באיחור כי היה הוא מזויף (ר', שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד 214-213 (1999); וכן ר', דנ"א 79/01 עין-גב נ' מקורות חברת מים בע"מ (לא פורסם, 29.11.01);  רע"א 261/97 רפי ומתי יהושוע שיווק והפצה בע"מ נ' שאול (לא פורסם, 14.1.98)). דוגמאות אלה בהחלט מבהירות מדוע אין לאמץ כלל נוקשה ומוחלט לפיו לעולם לא ניתן יהיה לתקוף פסק דין חלוט. ייתכן, שגם במקרה בו נתגלו ראיות חדשות, שלא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה לפני שניתן פסק הדין, רשאי בית המשפט לבטל פסק דין חלוט (ע"א 4682/92 עזבון עזרא נ' בית טלטש בע"מ פ"ד נז(3) 366 (2003))".

המתכונת הדיונית שבמסגרתה ניתן לעתור לביטולו של פסק דין חלוט בעניין אזרחי הינה הגשת בקשה לביטולו לבית המשפט שנתן את הפסק, וזאת באמצעות פתיחת הליך חדש, כתובענה נפרדת בסדר דין רגיל, ולא כבקשה במסגרת ההליך המקורי שהסתיים (ע"א 4682/92 עזבון המנוח שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נז(3) 366, 371 (2003), בעמ' 373; ע"א 286/77 מונבז נ' חברת הלל מילשטיין בע"מ, פ"ד לג(1) 153, 164 (1978)).

על רקע כללי יסוד אלה שהותוו בהלכה הפסוקה, אפנה לדון בפלוגתאות שבין הצדדים.

ד. האם חל שיהוי בהגשת התביעה?

לטענת הנתבע, הוגשה התביעה בשיהוי של 10 שנים, שכן כבר בשנת 1995 ידעו התובעים ובני משפחתם, לרבות המנוחה שמחה – אחותם של המנוח עובדיה ושל הנתבע, על רכישת הבית מחברת עמידר על-ידי המנוח עובדיה במימון הנתבע והעברתו על שם הנתבע, וכן ידעו על פניית הנתבע לבית המשפט ומתן פסק הדין ההצהרתי על-ידי השופט א' גורן בתיק ה"פ 257/93.
אף על פי כן, התובעים ו/או המנוחה שמחה לא נקטו כל הליך משפטי כנגד העברת הזכויות ורישומן על שם הנתבע ו/או לביטול הרישום הנ"ל.
הנתבע גורס שהתנהלות התובעים בהגשת התביעה לוקה בחוסר תום לב שכן הם ניהלו משא ומתן עם הנתבע לגבי התמורה שתשולם לו על ידם בעבור הבית, ומשסירב הנתבע להצעותיהם הכספיות, החליטו להעלות מן האוב טענות על אי זימונה של אמם המנוחה שמחה ועל כשירותו של המנוח עובדיה, במטרה להשיג לעצמם את מלוא הזכויות בבית.
הנתבע מוסיף וטוען שהשנים הרבות שחלפו שינו לרעה את מצב הגנתו, בין היתר עקב פטירת אחותו המנוחה שמחה והידרדרות שחלה במצבו הבריאותי עד שלפני מספר שבועות לקה באירוע מוחי, איבד את הכרתו ואושפז בבית חולים.

לעמדת התובעים, הנתבע השיג את הזכויות בבית שלא כחוק ולפיכך מחסום השיהוי אינו מגן עליו. לטענתם הם אלה ששינו את מצבם לרעה בשנים שחלפו ולא הנתבע, שכן הלה מעולם לא דרש את פינויים מהבית והם מצידם השקיעו במקום ממיטב כספם, שיפצו ותחזקו אותו ונהגו בו מנהג בעלים.
בנוסף הם גורסים שהודעה באיחור של מספר שנים על קיומו של פסק הדין שניתן על-ידי השופט א' גורן אינה פוטרת צד מחובת המצאת המסמכים לידי בעל דינו על-פי הדין וכי מחסום השיהוי נסוג מפני הטענה של היעדר המצאה.
לבסוף טוענים התובעים, שניהלו משא ומתן עם הנתבע במהלכו הודה במעשיו ובטענות נגדו והם ביקשו להגיע עמו להסכמה תוך שמירה על זכויותיהם. משאלה נדחו על ידו, פנו התובעים לערכאות בשנת 2003.

המסגרת הנורמטיבית

דוקטרינת השיהוי מקורה בדיני היושר האנגליים, והיא מתקיימת לצד הוראות ההתיישנות הסטטוטורית, כאשר ההתיישנות מהווה גבול עליון לחסימת זכות התביעה, בעוד השיהוי יכול שיחול בתוך תקופת ההתיישנות (ר' ע"א 485/90 מזאריב נ' מזאריב, דינים עליון לב 517, פסקה 12; ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נד(5) 252, 281).
 
השיהוי בהגשת תובענה נוצר מקום שנעשה שימוש לא נאות בזכות התביעה העומדת לתובע וארעה פגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, עד כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי (ר' רע"א 4928/92 עזרא נ' מועצה מקומית תל-מונד, פ"ד מז(5) 94).
שני תנאים עיקריים נבחנים על-ידי בית המשפט כאשר מועלית טענת שיהוי:
האחד, האם השיהוי מבטא ויתור על הזכות מצד התובע; והשני, האם במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. לעיתים, הוסף אף תנאי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע (ר' ע"א 403/63 תמיר נ' שמואלי, פ"ד יח(1) 47, 53; ע"א 410/87 עזבון ליברמן נ' יונגר, פ"ד מה(3) 749, 755-6).
תחולתם של תנאים אלה תלויה בנסיבות המקרה. בנוסף, קיים קשר גומלין בין השיהוי לבין תורת ההשתק מכוח מצג, המונע מאדם מלהתכחש למצג שהציג בפני אחר מקום שאותו אחר הסתמך עליו בתום לב ושינה את מצבו לרעה. כך, אם נמנע תובע מלתבוע את זכויותיו במשך זמן ניכר בנסיבות בהן ניתן להבין שלא יעמוד עוד על זכויותיו, והנתבע הסתמך על כך ושינה את מצבו לרעה, עשויה לעמוד לנתבע טענת שיהוי.
השימוש במחסום השיהוי הינו מוצדק מקום שהדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, ומקדם שיקולים שבאינטרס הציבור, תוך דאגה לקיום הליך שיפוטי תקין. תובענה תיחסם מטעמי שיהוי מקום שמאזן הצדק בין הצדדים, והשגת תכליות שבאינטרס ציבורי מצדיקים זאת (ר' ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה בירושלים, פ"ד נז(5) 433 להלן: "עניין תלמוד תורה הכללי"); ע"א 7853/02 דוידי נ' חברת מצפה אבו טור בע"מ, פ"ד נח(5) 681).

בעניין תלמוד תורה הכללי נקבע שהשיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת ההתיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד; והוא נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי.

ובמילותיו של בית המשפט העליון באותו עניין:

"איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות, לפיכך קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו. דרישה זו מתיישבת עם הצורך להימנע מהטלת מגבלות דרקוניות על תובע הפונה לעזרת בית-המשפט בתוך תקופת ההתיישנות, והיא הולמת את המדיניות המשפטית המבקשת לעודד משא ומתן בין הצדדים להשגת פתרון לסכסוך מחוץ לפתחו של בית-המשפט, גם אם הדבר יארך זמן רב (השווה ע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ [20], השופט ריבלין, בעמ' 350). טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על-ידי הטוען לה...סילוק תביעה בטענת שיהוי ייתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצדו על זכותו הם שהניעו את הנתבע למעשה או מחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה".
 
ישום הדין בענייננו

התובע 1, בנה של המנוחה שמחה, העיד בחקירתו בבית המשפט שבין השנים 1995 ל-1997 נודע לתובעים ובני משפחתם על ההליכים המשפטיים שנקט הנתבע בבית המשפט המחוזי לקבלת פס"ד הצהרתי; הם פנו אליו והוא הבטיח להם שהבית יישאר רכוש המשפחה (עמ' 13 שורות 12-18).

בהמשך נשאל התובע 1 והשיב (עמ' 13 שורות 19-28):

"ש: אז מה עשיתם בשנת 95 כשלא הייתם רגועים?
ת: ניסינו לדבר איתו שוב והוא שוב הרגיע אותנו. עד היום אנחנו לא רגועים. בהתחלה הוא אמר שניתן לו את מה שהוא שילם, 100,000 ₪. כשרצינו לתת לו הוא הגדיל זאת ל-120,000 ₪ וכו'. הוא רצה לסחוט אותנו. כשהוא התחיל לסחוט אותנו התחלנו להקליט אותו.
ש: ב-95 ידעתם שהוא קנה, לא הייתם רגועים ודיברתם איתו ושוב לא הייתם רגועים – אז מה עשיתם?
ת: קיימנו ישיבות אני, אמי, אבי, אחי אצלנו בבית והנתבע הוזמן. רצינו לאמת את הדברים שנדע מה קורה. הבאנו מכשיר הקלטה והקלטנו את כל השיחה. אמי בשיחה הזאת אמרה לו, איך אתה עושה דבר כזה, אני עוד בחיים, איך אתה מסוגל לעשות דבר כזה? הוא אמר לה אין לה מה לדאוג וש-40% מהדירה שלכם".

בהמשך העיד (עמ' 14 שורות 13-16):

"אם עובדיה יצחק למעשה הבטיח לכם שהדירה תהיה של המשפחה והוא היה נותן את הדירה לכל המשפחה כפי שהבטיח, אז לא היה לכם שום חשש כי הוא עמד במילתו ואם הוא היה עושה זאת כל הענין היה כשיר, נכון?
ת: אם הוא היה מקיים את ההבטחה, לא היינו צריכים להגיש תביעה. אנחנו האמנו בו".

התובעת 2 העידה בחקירתה בבית המשפט (עמ' 20 שורות 22-26):

"ש: אם עובדיה יצחק יבוא ויאמר שהבית בכצנלסון הוא שלך אז הכל בסדר?
ת: ככה זה צריך להיות כי אני גרתי שם. אני, אמא שלי והאחים שלי.
ש: אם הוא היה מקיים את ההבטחה שלו הכל היה בסדר ולא היה משפט, נכון?
ת: נכון. עובדיה חיכה שאמי תמות ואז הוא לא קיים את ההבטחה, למרות שהוא הבטיח לה ולי שהוא יקיים".

התובעים מבססים את תביעתם לביטול פסק הדין על הטענה לפיה רימה הנתבע את המנוח עובדיה והחתים אותו על מסמכי העסקה למכירת הבית, תוך ניצול מצבו הבריאותי והנפשי ואי כשירותו, והמשיך והטעה לאחר מכן את בית המשפט תוך הצגת אישורי מסירה מזויפים, הכל במטרה לקבל פסק דין הצהרתי המאפשר רישום הזכויות בבית על שמו.

התובעים טוענים בסיכומי התשובה שהגישו (סע' 14-15) כי:

"מחסום השיהוי לא מגן על זכות שהושגה שלא כחוק, וכאשר מדובר בתביעה למימוש זכות קניינית שנשללה מבעליה שלא כדין, הדעת אינה סובלת לאפשר לנתבע להנות מטענה שהורתה בדיני היושר. "שיהוי" זה אף נסוג מפני הטענה של העדר המצאה – שהינו כלל מחייב הגובר על כלל הידיעה".

נשאלת השאלה: מדוע השתהו התובעים בהגשת התביעה עד שנת 2003 ולא העלו טענות חמורות אלה בין השנים 1995-1997 כשנודע להם דבר קיומה של העסקה, הנגועה לעמדתם בתרמית והטעייה, להעברת הזכויות בבית מהמנוח עובדיה אל הנתבע?
כלום לא ידעו הם כבר אז את שהם טוענים כיום - שהמנוח עובדיה "לא ידע ולא הבין, לאור מצבו, על מה הוא חותם" ושהמנוחה שמחה "לא זומנה מעולם לדיון בעקבותיו ניתן פסק הדין ולא בוצעה לה מסירה של כתבי בית דין"?

דומה שהמענה לשאלה זו טמון בעדויות התובעים לפיהן תביעתם לא היתה באה לעולם אילולא חזר בו הנתבע מהבטחתו והחליט לקבל את הבית לחזקתו תוך פינויים ממנו. וכך נטען בסיכומיהם של התובעים (עמ' 11 סע' 40 א'):

"התביעה לבימ"ש בכ"ס ודנן, הוגשו לאחר שהנתבע דרש לפנות התובעים מהבית ולא עקב ולאחר פטירת שמחה ז"ל".

במלים אחרות: כעולה מגרסתם של התובעים, הם היו מוכנים להבליג ולהשלים עם מעשים חמורים ובלתי חוקיים, לעמדתם, של מרמה וזיוף מצד הנתבע, הן כלפי המנוח עובדיה והן כלפי בית המשפט, כל זמן שהלה קיים את הבטחתו; ורק משנסוג ממנה, וכשנכשל המשא ומתן שניהלו עמו אודות גובה התשלום הכספי – "נזכרו" התובעים להעלות את הטענות הנשמעות מפיהם כיום.

לזאת יש להוסיף את העובדה שהשתהות התובעים בהגשת התביעה העמידה את הצדדים ואת בית המשפט במצב שבו נפטרה, בסוף שנת 2002, המנוחה שמחה, אשר על-פי הטענה זויפה חתימתה על גבי אחד מאישורי המסירה, כך שעקב השיהוי נפגעה האפשרות לברר את התביעה, ממקור ראשון, בכל הנוגע לטענה זו.

המסקנה המתבקשת העולה מהדברים היא שבמישור הזכות שעמדה לתובעים לעתור לביטולו של פסק הדין מחמת תרמית בהשגתו, - הרי התנהגותם במהלך השנים מיום שנודע להם דבר קיומה של העסקה, מבטאת ויתור על זכות זו.
יתרה מכך, התנהלות זו של התובעים במשך השנים לאחר מתן פסק הדין היוותה, הלכה למעשה, הכרה בתוקפו, והשתהותם בהעלאת הטענות של תרמית והטעיית בית המשפט רק בשלב בו נתגלע סכסוך בינם לבין הנתבע, יוצרת השתק ומניעות מצידם גם מכוח עקרון תום הלב.

במכלול הנסיבות הללו, ראוי היה לדחות את התביעה כבר בשלב זה עקב שיהוי בהגשתה.

עם זאת, מדובר בטענה לשלילת זכויות קנייניות שלא כדין וביחס לתביעה מעין זו נקבע בפסיקה כי בית המשפט ימנע סעד ממי שזכותו הקניינית נפגעה רק במקרים נדירים בהם מוכח חוסר תום לב קיצוני [רע"א 6339/97  רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199 (1999)].
וכפי שנקבע בעניין תלמוד תורה:

"ככל שמדובר בתביעת זכות בעלת משקל רב יותר, כך יירתע בית-המשפט מחסימתה בטענת שיהוי. כך למשל בחן בית-המשפט את השאלה אם ראוי לחסום תביעה למימוש זכות קניינית בטענת שיהוי, בהבדל מתביעה למימוש זכות אובליגטורית (ע"א 4682/92 הנ"ל [2])".

בנסיבות אלה, ומכיוון שכבר התקיים בתיק הליך הוכחות מלא, איני דוחה את התביעה על הסף והיא תידון להלן לגופן של טענות התובעים.

ה. היש להורות על ביטול פסק הדין מיום 28.9.94 ועל קיומו של "משפט חוזר"?

1. טענת העדר המצאה

לתצהירו של התובע 1 צורפו שני אישורי המסירה אשר היוו, לטענת התובעים, את הבסיס למתן פסק הדין מיום 28.9.94 בתיק ה"פ 257/93, אשר לביטולו הם עותרים (נספח 25 ל-ת/3):

האישור הראשון נושא תאריך 28.7.93 ומתייחס ל"תיק עזבונות 4878/93 – בקשה למינוי מנהל עזבון זמני". פקיד המסירה החתום על האישור הצהיר בו שהמסירה בוצעה לידי "שמחה פטאו", כאשר במקום המיועד לחתימת המקבל מתנוססת חתימה;
האישור השני נושא תאריך 22.3.94 ומתייחס ל"תיק עזבונות 4878/93, תיק בקשה 4755/93 – המרצה +נספחים". פקיד המסירה החתום על האישור הצהיר בו שהמסירה בוצעה ל"פטאו שמחה", כאשר במקום המיועד לחתימת המקבל מופיעה חתימה בה ניתן לזהות את השם "תקוה".

ביחס לאישורים הללו טוענים התובעים שהמנוחה שמחה ו/או התובעת 2 מעולם לא קיבלו את המסמכים ולא חתמו על אישורי המסירה הכוזבים, לעמדתם, שהוצגו לבית המשפט.

אליבא דגרסת התובעים:



המנוחה שמחה נהגה לחתום בחייה בטביעת בוהן ידה בלבד והיא מעולם לא חתמה את שמה ולא ידעה כלל קרוא וכתוב. להוכחת טענתם הגישו התובעים את חוזה השכירות מיום 23.11.61 שנחתם בין המנוחה שמחה לחברת עמידר (נספח 26 ל-ת/3), עליו חתמה המנוחה שמחה בטביעת בוהן יד ימין;
הנתבע הציג גרסאות סותרות כאשר בכתב ההגנה שלו (סעיף 39) טען שהתובעת 2 חתמה על שני אישורי המסירה, אולם בעיקרי טיעון שהגיש בערעור בפני השופטת י' שטופמן בתיק עמ"ש 1070/04, טען שעל אישור המסירה מיום 28.7.93 חתמה המנוחה שמחה, ואילו על אישור המסירה מיום 22.3.94 חתמה התובעת 2;
בתקופה שבה נחתמו על ידה כביכול אישורי המסירה, היתה המנוחה שמחה לאחר אירוע מוחי חריף, משותקת בחצי גוף ומטופלת על ידי בני המשפחה בכל שעות היממה. לפיכך לא ייתכן שהוחתמה על אישור מסירה כלשהו;
התובעת 2 נוהגת לחתום את שמה בשם "אמל" (שפירושו "תקוה" בשפה הערבית) ולכן החתימה על גבי אישורי המסירה אינה חתימתה. התובעים הגישו חוות דעת מומחה של גרפולוגית (ת/4) אשר קבעה כי קיימת סבירות טובה שהחתימה על אישור המסירה מיום 22.3.94 אינה חתימתה של התובעת 2.
השליחים לא ציינו על גבי אישורי המסירה שהמסמכים נמסרו לידי התובעת 2 ועובדה זו תומכת בגרסתם לפיה התובעת 2 לא חתמה עליהם;
מאחר וחתימת המנוחה שמחה אינה ניתנת לזיהוי, זהו פגם בהמצאה כפי שנקבע בהלכה הפסוקה;
מנהלי העזבון הזמניים הטעו את השופטת ה' שטיין ז"ל כשבעקבות בקשתם למתן צו לאחר שלא נתקבלה כל תגובה מהיורשים, והחלטתה מיום 9.3.94: "מתי נשלחו מכתבים ליורשים? היכן אישורי המסירה?", הציגו לה אישור מסירה מיום 22.3.94, קרי אישור הנושא תאריך מאוחר בכשבועיים ממתן ההחלטה בבקשתם בה נטען שהיורשים אינם מגיבים לבקשה.


הנתבע מצידו גורס שאישור המסירה נחתם בידי התובעת 2 שהתגוררה עם אימה המנוחה שמחה, וכי חוות הדעת הופרכה בחקירתה של הגרפולוגית דבורה הראל. כמו כן הוא טוען שההשתהות בהגשת התביעה גרמה לנזק ראייתי באופן המונע מההגנה את האפשרות לברר ולחקור את סוגיית מסירתם של המסמכים.

נטל השכנוע ביחס לטענת התובעים לפיה המנוחה שמחה ו/או התובעת 2 לא חתמו על גבי אישורי המסירה, רובץ על התובעים. כך מתחייב מן הכלל שלפיו נושא תובע בנטל השכנוע לגבי כל הטענות העובדתיות המרכיבות את עילתו, לרבות עובדות הנושאות אופי שלילי (ע"א 7303/01 אדמון עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, מדינת ישראל, פ"ד נז (2) 847; ע"א 296/82 נבנצאל נ' גרסי ניוקליאר-אבקו איזו טופוס אינק., פ"ד מ (3) 281, 301).
משמעות הדבר היא, כי על התובעים מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט – ברמה הנדרשת לפי מאזן ההסתברויות, כי החתימות המופיעות על גבי אישורי המסירה, לא נכתבו בידי המנוחה שמחה ו/או התובעת 2, אלא זויפו בידי אחר.

בפסק הדין שניתן ב-ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, (פ"ד מז (3) 241) נפסק כי:

"קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני: האחת, באמצעות עדות ישירה – היינו עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה...; שנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחר נקודות הדמיון והשוני ביניהן...והשלישית, על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון...".

כאמור, בהתייחס למנוחה שמחה אשר הלכה לעולמה בסוף שנת 2002, הרי שלאור השיהוי בהגשת התביעה, אין אפשרות להעיד אותה כאדם לו מיוחסת החתימה על אחד מאישורי המסירה, ולא ניתן לקבל ממנה עדות ישירה ממקור ראשון.
מניעה זו עומדת לחובת התובעים, על אף טענתם לפיה המנוחה שמחה היתה אישה חולה אשר לא ייתכן שחתמה על אישור מסירה, שכן השתהותם במהלך השנים ופטירתה בינתיים, של המנוחה, מנעה מראש כל אפשרות לברר האם ניתן היה בכל זאת לקבל ממנה עדות כלשהי.

בהתייחס לתובעת 2, זו העידה בתצהירה שלא חתמה על שום אישור מסירה בשמה או בשם אימה המנוחה שמחה, והחתימות המתנוססות על אישורי המסירה שהוצגו לבית המשפט אינן שלה ואינן מוכרות לה (סע' 10, 13 ל-ת/5).

בחוות דעת מומחה שהוגשה מטעם התובעים ונערכה ביום 17.11.04 על-ידי הגרפולוגית הגב' דבורה הראל, בוצעה השוואה בין החתימה המתנוססת על גבי אישור המסירה מיום 22.3.94, לבין דף ועליו 14 דוגמאות חתימה של התובעת 2 (ת/4). לקביעתה של הגרפולוגית, לא ניכר דמיון בהרכב החתימה, באופי התנועה ובמיומנות הכתיבה בין החתימות.

מסקנת הגרפולוגית בחוות דעתה הינה כי:

"אני קובעת, בהתחשב במגבלות איכות המסמך שבדקתי ומחסור בחתימות אשר נחתמו בסמוך לזמן החתימה על המסמך שבטיעון, שקיימת סבירות טובה כי החתימה על המסמך שבטיעון אינה החתימה של הגב' פאתי תקוה".

בחקירתה בבית המשפט העידה הגרפולוגית הגב' הראל שהתובעת 2 היתה אצלה בתאריך 11.11.04, ומאחר ולא היו לתובעת 2 מסמכים אקראיים אחרים עליהם חתמה לצורך השוואה, ביקשה ממנה הגרפולוגית לחתום על דף (עמ' 16 שורות 13-17).
לעדותה (עמ' 16 שורות 20-21):

"העובדה שלא היו לי מסמכים חתומים מהמועד שבמסמך שבמחלוקת מורידה מרמת הבטחון והממצאים, בזה אין ספק".

בהמשך העידה שהתובעת 2 כתבה את השם שלה ואמרה שככה היא חותמת את שמה (עמ' 16 שורות 27-29). לעדותה (עמ' 17 שורות 4-5):

"זו היתה החתימה שלה. אני ביקשתי שהיא תחתום בפני והיא אמרה לי שאין לה חתימה, אלא ככה היא כותבת".

הגב' הראל הפנתה לעמוד 2 סעיף ג' 1 לחוות דעתה (ת/4) שם צוין כי:

"כמו כן ציינה הגב' פאתי, כי האופן שבו חתמה בפני, הוא האופן היחידי בו היא נוהגת לחתום מאז ומתמיד".

בא כוח הנתבע הציג בפני הגרפולוגית את תצהיר העדות הראשית בהליך דנן, עליו חתמה התובעת 2 ביום 27.11.08 (ת/5), בשם "אמל".
הגרפולוגית נשאלה האם החתימה הזו דומה לחתימה שחתמה התובעת 2 בפניה והשיבה שהחתימה אינה דומה (עמ' 17 שורות 13-16).

בהמשך העידה (עמ' 17 שורות 19-20):

"הגב' פאתי היתה אצלי בשנת 2004. אינני יודעת מה היה בין 2004 ל-2008, האם החתימות שלה השתנו מאז או לא. החתימה נראית לי שונה, זה נכון".

התובעת 2 העידה בחקירתה בבית המשפט שהיא חותמת בשם "אמל" ולא בשם "פאתי תקוה", והכחישה שאמרה לגרפולוגית ש"פאתי תקוה" זו החתימה שלה (עמ' 19 שורות 9-13).

בהמשך העידה: "השם שלי פאתי תקוה אדיר ואני חותמת אמל" (עמ' 21 שורה 12).

לאור התשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט בסוגיית זיוף אישורי המסירה, נשאלת השאלה: האם עמדו התובעים בנטל השכנוע הרובץ עליהם?

הלכה פסוקה היא כי טענת זיוף מצריכה תשתית ראייתית בעלת משקל גבוה יותר מזה הנדרש בתביעה אזרחית "רגילה", אם כי נטל ההוכחה עדיין נותר כבמשפט אזרחי רגיל [ר' ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ (1) 589, 598; ע"א 400/86 עיזבון המנוח בן ציון קריגר ז"ל נ' ד"ר סבינה שטנה קריגר, פ"ד מב (4) 500, 504-505; ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 605, 615 (1993)].

וכפי שנקבע ב-ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, :

"באשר להוכחת עבירה פלילית בהליך אזרחי, קיימות מדינות שבהן דורשים רף הוכחה גבוה יותר ממאזן ההסתברויות. על אף שגישה זו נדחתה אצלנו, נפסק כי מידת ההוכחה תהא מוגברת ומושפעת ממהותו של הנושא וממידת החומרה של טענותיו, היינו, כמות הראיות שתידרש על מנת לעמוד בנטל השכנוע תהא גדולה יותר (ראו דעת הרוב בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 606-607 (1986); ע"א 867/86 חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177, 184 (1989)). עניין זה נובע מכך שבקביעה שאדם ביצע פעולות המהוות עבירה פלילית, הגם אם היא נעשית במסגרת הליך אזרחי, יש השלכות החורגות מהמשמעות הכלכלית של ההפסד במשפט – לקביעה כזו עשויה להתלוות סטיגמה, אשר גם אם אינה חמורה כסטיגמה המתלווה להרשעה בהליך פלילי, עלולות להיות לה השלכות על מי שהקביעות היו מכוונות כלפיו...".

בענייננו, המנוחה שמחה נפטרה ולא הובאה עדות ישירה שלה בנוגע לחתימה. כמו כן, ספק אם ניתן לקבוע שהמנוחה שמחה, אשר חתמה באמצעות בוהן ידה על חוזה השכירות עם עמידר, בשנת 1961, המשיכה לחתום באותו אופן גם כעבור 30 שנה. אמנם אחותה, הגב' מונירה כהן, העידה שהמנוחה שמחה לא ידעה קרוא וכתוב (עמ' 45 שורות 17-18), אולם באותה מידה העידה שהנתבע עצמו לא יודע קרוא וכתוב (עמ' 45 שורות 15-16), אולם כעולה ממסמכים עליהם חתום הנתבע, משנות ה-80 וה-90 (נספחים 5 ו- 21 ל-ת/3), הוא לא חתם באמצעות בוהן ידו.
לגבי התובעת 2, לא ניתן להסתמך על השוואת החתימות שנערכה בחוות הדעת הגרפולוגית, הן לאור עדותה של עורכת חוות הדעת, והצגת חתימה שונה בתכלית על גבי תצהיר התובעת 2; והן נוכח העובדה שלא הוצגו מסמכים כלשהם שנחתמו על-ידי התובעת 2 בתקופה הסמוכה לתאריכי אישורי המסירה, קרי השנים 1993-1994, אלא רק כעבור 10 שנים – בפני הגרפולוגית ובתצהיר, והם נושאים חתימות שונות.

המסקנה המתבקשת העולה מהדברים היא שלא שוכנעתי כי במאזן ההסתברויות נוטה הכף לטובתם של התובעים, אשר לא הוכיחו ברמת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי כי אישורי המסירה שהוגשו לבית המשפט, מיום 28.7.93 ומיום 22.3.94, הינם מזויפים, וכך אני קובעת.
גם טענת התובעים לפיה הנתבע טען בעיקרי הטיעון בערעור שהאישורים נחתמו פעם על-ידי המנוחה שמחה ופעם על-ידי התובעת 2; ואילו בכתב ההגנה טען ששניהם נחתמו על ידי התובעת 2, - אין בה די כדי להוכיח שהאישורים זויפו ולא נחתמו על-ידי אף אחת מהן.
באותו אופן, הטענה להטעיית השופטת ה' שטיין ז"ל בידי מנהלי העזבון הזמניים אינה משנה את פני הדברים, שכן גם אם תאריך האישור מאוחר מתאריך מתן החלטת השופטת שטיין ז"ל בבקשתם, עדיין מדובר באישור מסירה שנחתם לפני פסק דינו של השופט א' גורן.

2. טענת התרמית

לטענת התובעים, הזכויות בבית נרכשו על-ידי הנתבע מהמנוח עובדיה בנסיבות העולות כדי עושק, תרמית והטעייה ועל כן קיבל הנתבע צו לרישום הזכויות בבית על שמו תוך הטעיית בית המשפט ויש להורות על ביטול הרישום הנ"ל.
התובעים מבססים את טענתם על מצבו המנטאלי והנפשי של המנוח עובדיה, אשר היה, לעמדתם, מוגבל ומפגר בשכלו, חולה במחלות שונות, אינו מסוגל להבחין בין טוב לרע, לדאוג לענייניו, לגופו או לרכושו, ולא היה כשיר לחתום על הסכמים ולבצע עסקת מקרקעין.

הנתבע כופר בכל טענות התובעים וטוען, בתמצית, שהמנוח עובדיה היה כשיר משפטית להעביר את זכויותיו בבית לנתבע, והלה לא רק שלא ניצל ו/או נהג בחוסר הגינות כלפי המנוח עובדיה, אלא נהפוך הוא, אלמלא מימן הנתבע את רכישת הבית מעמידר, היה המנוח עובדיה נשאר במעמד של שוכר בלבד ולאחר פטירתו, היתה החזקה בבית חוזרת לחברת עמידר.
הנתבע הפנה לקביעות בפסק הדין של השופט ד' גדול בבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא בתיק תמ"ש 24061/03 (תביעת הנתבע לסילוק יד), בנוגע לשאלת כשירותו המשפטית של המנוח עובדיה.

בהקשר זה יובהר, כי בערעור על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא, פסק בית המשפט המחוזי מרכז, בהסכמת הצדדים, את מה שמובן מאליו, כי: "קביעות ביהמ"ש קמא לא יחייבו בהליך שבביהמ"ש המחוזי בת"א, לעניין כשרותו של המנוח, מר סלים ז"ל".

כפועל יוצא מהאמור לעיל, לצורך ההכרעה בטענות התובעים בשאלת כשירותו המשפטית של המנוח עובדיה, לא יובאו בחשבון בגדר ההליך נשוא דיוננו, הקביעות שנעשו לעניין זה בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בפר סבא.

ולגופן של טענות:

בפסק הדין שניתן ב-ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית, (תק-על 2007 (3), 1976) (להלן: "עניין הדר") פסק בית המשפט העליון:

"תנאי סף לתוקפה של כל פעילות משפטית הוא שמי שעשאה היה בעל כשרות משפטית לעשותה. סעיף 2 לחוק הכשרות קובע חזקה משפטית המורה כי:
2. כשרות לפעולות משפטיות
כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט.
אם כן, אדם אשר לא הוכרז כפסול דין, חזקה עליו כי הפעולות המשפטיות אשר ביצע הן בנות תוקף".

בענייננו, אין חולק שהמנוח עובדיה לא הוכרז כפסול דין מכוח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, ולא נתקבלה בקשה מצד בני משפחתו לעשות כן, לפיכך היה המנוח עובדיה בעל כשרות משפטית עת חתם על הסכם המכר עם הנתבע, וחזקה כי פעולתו המשפטית הזו היא בת תוקף.

עם זאת, כפי שנקבע בעניין הדר:

"חוק הכשרות אינו מוציא את תחולתן של הוראות חוק החוזים ועל כן ניתן, במידת הצורך, להיזקק לעילות המופיעות בחוק זה, וביניהן: גמירות דעת, טעות, הטעיה כפיה ועושק, על מנת לבטל פעולות משפטיות שעשה הלוקה בנפשו שלא הוכרז כפסול דין או שטרם הוכרז ככזה...".

במקרה דנן הציגו התובעים מסמכים המעידים, לטענתם, על מצבו המנטאלי והנפשי של המנוח עובדיה ועל אי כשירותו לחתום על הסכמים. כך למשל הוגשו מסמכים מתיקו האישי של המנוח עובדיה במוסד לביטוח לאומי (ת/11), מהם עולה כי ביום 5.10.75 נקבעו לו 60% נכות רפואית יציבה אשר בגינה נקבעה לו דרגת אי כושר יציבה של 100%, והוא אובחן כסובל מפיגור שכלי.
כמו כן הוגשו מסמכים מתוך תיק הזכויות של הבית בעמידר (ת/12), וביניהם מסמכי שירותי הרווחה בעיריית רעננה משנת 1986 בהם צוין שהמנוח עובדיה מוגבל מאוד שכלית ופיזית, על גבול הפיגור, והוא תלוי באחותו המתגוררת בסמוך ומתקיים מקצבת הביטוח הלאומי.

בבית המשפט נשמעו עדויות סותרות של בני המשפחה ביחס למצבו של המנוח עובדיה:

הרצל אדיר, בנה של המנוחה שמחה ואחיהם של התובעים 1 ו-2 העיד (עמ' 7 שורה 26; עמ' 8 שורות 1-2, 6-7):

"ממתי שהכרתי אותו הוא היה לקוי בשכלו...אני יודע שהוא היה מוגבל גם פיזית, גם נפשית וגם רוחנית. הוא לא יכל לתפקד לבד. הוא לא חשב לבד. הוא כל הזמן היה צריך שיעזרו לו...מעולם עובדיה סלים לא קרא, לא פתר תשבצים ולא הרצה. הוא היה מוגבל".





התובע 1 העיד (עמ' 12 שורות 14-16):

"...הדוד שלי עובדיה סלים היה אדם לא כשיר, פגוע בשכלו בכל המובנים ולכל אורך הדרך. הוא בשום פנים ואופן לא היה מסוגל לעשות דבר כזה, הכוונה לרכישה מעמידר וגם למכירה".

התובעת 2 העידה (עמ' 19 שורות 19-20):

"...סלים היה משתולל, לא יושב, היה בנאדם מפגר, חולני".

עו"ד נמרוד עובדיה, אחיינם של הנתבע ושל המנוח עובדיה והמנוחה שמחה העיד (עמ' 21 שורות 21-24; עמ' 23 שורות 18, 22):

"אני יכול לספר עליו שהוא היה אדם מאוד משכיל. אני יודע שהוא היה מעורה במה שקורה בחברה בישראל. קורא עיתונים...ידע להשוות, לנתח...סלים קרא ספרים...היתה לו אפילו הבנה באקטואליה לגבי מה שקורה במדינה שלנו...".

הגב' אביבה כהן, אחייניתם של הנתבע, המנוח עובדיה והמנוחה שמחה העידה (עמ' 38 שורות 24-26):

"סלים לא היה מפגר. אם מישהו אבחן אותו כך או אחרת, אני לא יכולה להתייחס לאבחון כזה. אני מכירה אותו והאיש הזה היה חכם מאוד ולהגיד עליו שהוא מפגר, זה פשוט לזלזל בזכר שלו. אני זוכרת שהייתי יושבת איתו שעות ארוכות והוא היה פותר תשבצים".

הגב' מונירה כהן, אחותם של הנתבע ושל המנוח עובדיה והמנוחה שמחה העידה (עמ' 45 שורות 20-21):

"...בעירק הוא למד בתיכון, הוא ידע שלוש שפות: ערבית, עברית ואנגלית. כשאני הייתי רוצה לכתוב מכתב, הייתי פונה לסלים שיכתוב לי".

התובעים טוענים בסיכומיהם (סע' 41) כי:

"המנוח, כפי שהוכח, היה למצער מוגבל ומפגר, וחי כל חייו ערירי ומטופל על ידי משפחתו כתינוק מגודל. הוא "הוסתר" מעיני זרים, לא שותף באירועים משפחתיים, לא יצא כמעט מגבולות מתחם המגורים ולא הכיר איש זר, או השכנים הקרובים.
מעולם לא רכש המנוח לעצמו מאומה, הוא לא היה מודע כלל לעניינים כספיים קטנים או גדולים, לא ביצע פעולות כספיות פשוטות או ניהול חן בנק, וחי לו "בבועה" בחוסר מעורבות או איכפתיות, וללא כל יכולת להבין מה קורה בוודאי לא למכור זכויות בבית...".

עינינו הרואות, התובעים מציירים תמונה מצב תפקודית קשה ביותר של המנוח עובדיה.
אולם, בה בעת הם מסתמכים פעולות שונות שביצע המנוח עובדיה, כך למשל, חתימתו על גבי הסכם השכירות של הבית (נספח 21 א' ל-ת/3) שנחתם ביום 26.11.61 בין חברת עמידר לבין הגב' ביבי (נעימה) עובדיה ז"ל, עליו חתם גם בנה - המנוח עובדיה. לטענתם הסכם זה מוכיח שהוא בעל הזכויות בבית (סע' 31 לסיכומיהם). כן לגרסתם, הביע בתחילה המנוח עובדיה את רצונו בפני חברת עמידר, לרשום את הזכויות בבית על שם אחיו יוסף עובדיה "ואח"כ מטעם לא ברור רצה לרכוש בעצמו" (סע' 32 לסיכומי התובעים).
בהמשך גורסים התובעים שבסופו של דבר, לאחר שהוחלט בעמידר למכור את הזכויות בבית למנוח עובדיה, נטל האחרון הלוואה מבנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ בסך של 65,000 ₪ (ת/13) לצורך רכישת הבית והוסיף את יתרת התמורה בסך של 22,600 ₪ מחסכונותיו (נספח 23 ל-ת/3).

האם לכל הפעולות הללו היה המנוח עובדיה כשיר בעיני התובעים ולפי שיטתם?
הרושם המתקבל הוא שלשיטת התובעים, מוגבלותו של המנוח עובדיה "אפקטיבית" רק כאשר מדובר בפעולות ומסמכים שתומכים בקיומה של עסקה בינו לבין הנתבע; ומעלימים ממנה עין כשעסקינן בפעולות של המנוח עובדיה שיש בהן, להשקפתם, חיזוק הטיעונים שלהם עצמם.

זאת ועוד, התובעים גוללו מסכת שלמה וסבוכה של סכסוכים וריבים שהתגלעו בין האחים במשפחה סביב הנושא של רכישת הזכויות בבית מחברת עמידר על-ידי המנוח, מי מהאחים כן הסכים או לא הסכים לחתום על ויתור לטובת המנוח עובדיה, תוך התניית הויתור בדרישות כספיות כאלה ואחרות.

כל אלה אינם רלבנטיים לענייננו וההליך דכאן לא נועד לרדת לחקר שורשי הסכסוך המשפחתי רווי הטינה שבין הצדדים.

התובעים מבססים את טענתם לעושק מצד הנתבע כלפי המנוח עובדיה, גם על הטענה לפיה הנתבע לא שילם למנוח עובדיה את התמורה בעבור רכישת הבית, אלא הרכישה נעשתה באמצעות כספים של המנוח עובדיה; וכן שהמחיר בסך של 87,600 ₪ מגלם את הזכות לה היה זכאי המנוח עובדיה, כמחיר מופחת למחזיק שהינו בעל זכות הרוכש את הנכס מעמידר; ואילו הנתבע לא היה זכאי למחיר מופחת כזה.
לעמדת התובעים, שווי הבית בהתאם לדו"ח השמאי מטעם עמידר הוערך בתאריך 12.10.90- ב-190,000 ₪ (נספח 22 ל-ת/3), ולאחר הנחה נקבע המחיר על סך של 87,600 ₪.

לעמדתם, העברת הזכויות מהמנוח עובדיה היתה מעשה של הטעייה, עושק ותרמית כלפי המנוח עובדיה, וכל אדם סביר ורגיל לא היה מעביר את זכויותיו ללא תמורה כלל או בתמורה מזערית, שגם היא לא שולמה.

יסודות עילת העושק מוגדרים בסעיף 18 לחוק החוזים, אשר זו לשונו:

"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

ב- ע"א 9609/01 מול הים 1978 בע"מ נ' ד"ר שגב, (פ"ד נח (4) 106 (28.3.04), נקבע כי:
 
"הלכה היא, כי ביטולו של הסכם, או תנאי בו, מחמת שההתקשרות בהסכם הייתה נגועה בעושק, מותנה בקיומם של שלושה: "חולשתו" של אחד המתקשרים – הבאה לכלל ביטוי במצוקה, בחולשה שכלית או גופנית, או בחוסר ניסיון; מודעותו של המתקשר ל"חולשה" זו, וניצולה לצורך קביעת תנאים בהסכם הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל (סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). עילת הביטול קמה בהצטרפותם יחד של שלושת היסודות האלה. יסודותיה של עילת העושק אינם רק יסודות מצטברים, הם גם "שלובים זה בזה ככלים שלובים" (ראו דברי השופט י' טירקל בע"א 403/80 סאסי ואח' נ' קיקאון, פ"ד לו (1) 762...".
 
כעולה מהמסמכים בתיק זכויות הבית בחברת עמידר (ת/12) שהוגש באמצעות תעודת עובד ציבור של עובדת החברה הגב' מרים תרשיש, החליטה חברת עמידר לאשר את מכירת הבית למנוח עובדיה, לפי נהלי בן ממשיך והוא קיבל "הנחת קרקע".

הנתבע העיד בתצהירו כי על-פי הסיכום בינו לבין המנוח עובדיה, שילם הנתבע מכיסו לחברת עמידר את מלוא תמורת רכישת הבית בשמו של אחיו המנוח עובדיה שהיה חסר יכולת כספית, ולאחר שהושלמה העברת הזכויות על שם המנוח עובדיה, נחתם ביניהם הסכם מכירה לפיו הועברו הזכויות בבית על שם הנתבע.

בבית המשפט העיד מר סמי טיבי, עובד בנק דיסקונט למשכנתאות, על כך שהנתבע צורף כלווה נוסף להסכם ההלוואה בסך 65,000 ₪ שהעניק הבנק למנוח עובדיה (נספח 24 ל-ת/3), מכיוון שלמנוח עובדיה לא היתה הכנסה מספקת והבנק דרש לווה נוסף שהוא בעל יכולת החזר (עמ' 3 שורות 19 - 21). כמו כן לעדותו, החשבון ממנו שולמו החזרי ההלוואה היה בבעלות המנוח עובדיה, כאשר הנתבע רשום כמיופה כוח בחשבון (עמ' 4 שורות 6-8).
מר טיבי לא ידע לומר מי שילם את החזרי ההלוואה, אך העיד שבמהלך השנים 1991-1992 שולמו חלק מהתשלומים באמצעות הפקדות במזומן, ובשנת 1994 שולם סכום של 10,650 ₪ וההלוואה סולקה באותה שנה (עמ' 4 שורות 11-24). יש להזכיר כי בתאריך 27.11.92 נפטר המנוח עובדיה.

עוד עולה מהמסמכים שצורפו לתיק זכויות הבית בעמידר (ת/12), שהמנוח עובדיה ביקש וקיבל אישור בכתב מעמידר לכך שהוא רכש את הבית וקיבל הנחת קרקע; ובמידה וירצה להעביר את זכויותיו בנכס, לא ייגבה החזר של ההנחה.

הנתבע העיד שההלוואה שולמה על ידו ושהמנוח עובדיה לא היה מקבל הלוואה מהבנק מכיוון שהוא לא עבד (עמ' 64 שורות 4-20). בהמשך העיד שסלים היה מקבל מביטוח לאומי קצבה של 600 ₪ בחודש ואף חתם על אישור לפיו הנתבע יקבל לידיו את הסכום הנ"ל אשר שימש לקניית ביגוד, מזון והוצאות נוספות בעבור המנוח עובדיה (עמ' 65 שורות 5-6, 13-17).

כפועל יוצא מכל האמור לעיל, גם אם אצא מנקודת ההנחה שהמנוח עובדיה היה נתון במצב של חולשה שכלית או גופנית, והנתבע היה מודע למצבו, הרי שממכלול הראיות שנפרשו בפני בית המשפט, לא הוכח שהנתבע ניצל זאת לקביעת תנאים גרועים ובלתי סבירים בהסכם המכר.
מה שכן הוכח הוא שלנתבע היתה מעורבות במימון תמורת רכישת הבית שנקבעה בהסכם שנחתם בין המנוח עובדיה לבין חברת עמידר; היו לו מקורות הכנסה, הוא נרשם כלווה נוסף בהלוואה שניטלה לצורך תשלום התמורה, והיה לו יפוי כוח בחשבונו של המנוח עובדיה, אשר לא עבד וחי מקצבת הביטוח הלאומי.
הנתונים הללו לא רק שאינם מבססים את טענת התובעים לפיה סכום תמורת הבית שולם כולו מכספיו של המנוח עובדיה, אלא שיש בהם דווקא משום חיזוק לגרסת הנתבע.

המסקנה המתבקשת העולה מכל האמור לעיל היא שהתובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם ולא הניחו תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענת העושק.
לאור מסקנה זו מתייתר הצורך לדון בשאלת תוקפו של הסכם המכר בין הנתבע ובין המנוח עובדיה.

ולפני סיום:
התרשמתי כי המשפחה ככלל היתה מאוחדת כשסברה שזכויותיה "ייגזלו" ע"י חברת עמידר; למטרה זו כל יחידיה היו מוכנים בצוותא חדא לשנס מותניים ולספק כל מידע וחתימה כדי להשאיר במשפחתם את הזכויות בנכס, כשהם "יסתדרו" ביניהם לאחר מכן, למי בפועל יהיה הנכס.
כשלא הצליחו להסתדר,- התבקעה החזית האחידה, וכל צד משך לכיוונו בכל נימוק אפשרי, ולא משכנע.



ו. סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית במלואה.

בנסיבות, כל צד ישא בהוצאותיו.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטול פסק משקם

  2. ביטול פסק דין תורה

  3. ביטול פסק דין חלוט

  4. ביטול פסק בורר סופי

  5. בקשה לביטול פסק בורר

  6. בקשה לביטול פסק משקם

  7. בקשת ביטול פסק בורר

  8. ביטול פסק דין תעבורה

  9. ביטול פסק דין בערעור

  10. ביטול פסק דין עקב תרמית

  11. ביטול פסק דין בטענת מרמה

  12. ביטול פסק דין מחובת הצדק

  13. ביטול פסק דין בהעדר הגנה

  14. ביטול פסק בורר בטענת זיוף

  15. ביטול פסק בורר מחמת תרמית

  16. ביטול פסק דין בהעדר הנמקה

  17. ביטול פסק בורר עקב טעויות

  18. ביטול פסק של בית דין צדק

  19. ביטול פסק דין שניתן בפשרה

  20. בקשה לביטול פסק דין בורר

  21. בקשה לביטול פסק דין בהסכמה

  22. ביטול פסק דין בהעדר הופעה

  23. בקשה חוזרת לביטול פסק דין

  24. ביטול פסק דין בהעדר תעבורה

  25. ביטול פסק דין חלקי נגד צד ג

  26. בקשה מוסכמת לביטול פסק דין

  27. ביטול פסק דין שניתן באיחור

  28. ביטול פסק דין שניתן בהסכמה

  29. תביעה לביטול פסק דין מזונות

  30. ביטול פסק בורר שלא ניתן בזמן

  31. בקשה לביטול פסק בורר עקב מרמה

  32. ביטול פסק דין בהעדר התייצבות

  33. ביטול פסק דין בסדר דין מקוצר

  34. ביטול פסק בורר בגלל העדר נימוק

  35. ביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה

  36. פסיקת הוצאות על ביטול פסק דין

  37. החזר כספים לאחר ביטול פסק דין

  38. בקשה לביטול פסק בורר לאחר 45 יום

  39. נהיגה בלי חגורה - ביטול פסק דין

  40. ביטול פסק של הבורר המנוגד לתקנות הציבור

  41. ביטול פסק בורר בית הדין לממונות

  42. ביטול פסק דין של בית הדין למשמעת

  43. ביטול פסק דין שניתן בהעדר תעבורה

  44. בקשה לביטול פסק בורר שניתן באיחור

  45. ערעור על דחיית בקשה לביטול פסק דין

  46. טעות ביישום הדין - ביטול פסק בורר

  47. תביעה לביטול פסק דין חלוט מחמת מרמה

  48. ביטול פסק דין בית דין אזורי לעבודה

  49. ביטול פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה

  50. ביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות

  51. שיקול דעת בית המשפט לביטול פסק דין

  52. דחיית בקשה לביטול פסק דין בהעדר הגנה

  53. ביטול פסק דין בגין פגם בזימון לדיון

  54. ביטול פסק בית דין צדק לענייני ממונות

  55. דחיית בקשה לביטול פסק דין המצאה כדין

  56. ערעור על דחיית בקשה לביטול פסק בורר

  57. ביטול פסק דין פינוי דירה מחמת הצדק ?

  58. ביטול פסק דין של רשות השיפוט בהסתדרות

  59. הגשת בקשה לביטול פסק בורר לאחר המועד

  60. ביטול פסק דין בפשרה בבית הדין לעבודה

  61. ביטול פסק דין עקב אי מתן הזדמנות להגיב

  62. ביטול פסק דין משמעתי בהעדר נגד עורך דין

  63. ביטול פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה

  64. בקשות לאישור פסק בורר ולביטול פסק בורר

  65. ביטול פסק דין במעמד צד אחד עתירה מנהלית

  66. עתירה לביטול פסק דין של בית הדין הרבני

  67. ערעור על החלטת ביטול פסק דין בהעדר הגנה

  68. ביטול פסק דין בהמרצת פתיחה ללא הגשת תשובה

  69. פסק דין הצהרתי לביטול פסק דין בהעדר הגנה

  70. ביטול פסק דין תעבורה שניתן בהעדר התייצבות

  71. תשלום הוצאות כתנאי לביטול פסק דין בהעדר הגנה

  72. ביטול פסק דין בהעדר התייצבות לדיון הוכחות

  73. ביטול פסק דין חלוט ע''י מי שאינו צד להליך

  74. אחוזים לעורך דין למרות ביטול פסק דין בערעור

  75. בקשה להארכת המועד להגשת בקשת ביטול פסק בורר

  76. ערעור על החלטה לביטול פסק דין ברשות או בזכות

  77. ארכה להגשת בר''ע על החלטה לגבי ביטול פסק דין

  78. ערעור על הארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר

  79. בקשה לתיקון כתב תביעה: הוספת טענת ביטול פסק בוררות

  80. ביטול פסק דין בהעדר הגנה למרות ביצוע מסירה כדין

  81. ערעור על ביטול פסק דין בהעדר הגנה בסדר דין מקוצר

  82. ערעור על דחיית בקשה לביטול פסק דין בהעדר התייצבות

  83. ביטול פסק דין בהעדר כתב הגנה - 30,000 ש''ח הוצאות

  84. הוצאות בסך של 3,000 ₪ בעקבות ביטול פסק דין בהיעדר הגנה

  85. בית הדין העליון של התנועה הדתית לאומית - ביטול פסק דין

  86. בקשה לביטול פסק דין שהושג בדרכי תרמית וגילוי ראיות חדשות

  87. ביטול פסק דין המורה על דחיית תביעה עקב אי הפקדת ערובה

  88. בקשה לביטול פסק דין בגלל חוסר יכולת כלכלית להגיש ערעור

  89. דחיית בקשה לביטול פסק דין בהעדר הגנה על הסף, מבלי לקיים דיון ענייני

  90. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון