קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה להחזר מתנות לאישה שניתנו במסגרת רומן: השופט י. אברהם בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' הש' נ. דלה - מוסא), מיום 02/03/09. הערעור מופנה כנגד פסק הדין שניתן בעניין משיבה 1. המחלוקת וטענות הצדדים בבית משפט קמא המערערים, בני זוג, נשואים מזה 50 שנה, הגישו תביעה כספית ע"ס 797,611 ₪, כנגד המשיבה 1, ובנה המשיב 2. (לשם הקיצור ייקראו מעתה:- המערער 1 - "המערער", המערערת 2 - "המערערת", המשיבה 1 - "המשיבה" והמשיב 2 - "המשיב"). נטען בתביעה כי, בין המערער למשיבה, נוהל רומן שבמסגרתו, ניצלו המשיבים את היותו של המערער פגוע ראש, בעל יכולת שיפוט לקויה, ובאופן זה קיבלו ממנו מאות אלפי ₪, בין היתר, לצורך מימון רכישת דירה למשיבה, בדרך של רכישת עסק מהמשיב במחיר גבוה, ומכירתו חזרה למשיבה במחיר נמוך, מימון רכישת ריהוט ומכשירי חשמל וכן תכשיטים עבור המשיבה, מימון רכישת רכב ועוד. נטען כי הכספים ניתנו כהלוואה ולא הוחזרו. המשיב לא התגונן כנגד התביעה ובית משפט קמא פסק כנגדו את מלוא הסכום. המשיבה טענה כי מערכת היחסים בינה למערער החלה בסדרת הטרדות מיניות מצדו כלפיה, אולם בהמשך נתפתח ביניהם שיח, במהלכו סיפר לה, כי אין הוא מרוצה מחייו וכי הוא מעוניין לעזור לה כלכלית. מערכת יחסים זו התפתחה עד כדי יחסי אישות שקוימו בסתר תמורת אתנן. לטענתה, בהמשך ביקש המערער אף לעזור לה ברכישת דירה על מנת שיוכל להיפגש עימה בדירתה ביתר קלות, וכך נעשה. כאשר ביקש בנה המשיב, לסגור את עסקו, הציע המערער לרכוש אותו ובלבד שהמשיבה תמשיך לעבוד בו וכך נעשה. בסופו של דבר, כשהעסק כשל, הציע לה המערער לרכוש אותו בחזרה כנגד תשלום יתרת חוב שנצברה בחשבון העסק בבנק. היא הכחישה כי המערער רכש בעבורה תכשיטים, אך אישרה כי רכש עבורה מקרר ותנור ביוזמתו וללא שביקשה. פסק הדין בבית משפט קמא בית משפט קמא דן תחילה בטענת המערער, לפיה הוא נוצל על ידי המשיבים, עת היה פגוע מנטלית. בית משפט קמא דחה את הטענה בנמקו כי מחומר הראיות עולה כי מדובר במי שעד לשנת 1999 עבד כפקיד דאר ולאחר מכן שימש כגזבר בית כנסת, תפקידים אותם מילא תוך שאחרים סומכים עליו. כן נימק בית משפט קמא, כי לאורך כל שנות נישואיהם סמכה המערערת על המערער בטיפול בעניינים הכספיים וגם לא הועלתה טענה לאי יכולתו לשמש כעד בבית המשפט. כן נומק, כי בית משפט קמא לא התרשם במהלך חקירת המערער, כי הוא סובל מליקוי שיכלי המגביל אותו באופן כלשהוא. בהתייחס לחוות דעת של ד"ר חיון, שהוצגה מצד המערער, ואשר לפיה יש למנות לו אפוטרופוס לגוף ולרכוש (עורכת חוות הדעת לא נחקרה), קבע בית משפט קמא, כי מחוות הדעת לא עולה שיכולתו של המערער בקבלת החלטות נכונות ורציונליות נשללה לחלוטין, וכמו כן לא פורט בחוות הדעת (צורפה לתעודת רופא הנושאת תאריך 06/10/05 - י.א.), כי מסקנות הרופא מתייחסות לתקופה הרלוונטית לתביעה. כן מצא בית משפט קמא לציין, כי חרף מסקנות עורך חוות הדעת למינוי אפוטרופוס, הדבר לא נעשה. באשר לרכישת העסק מן המשיב על ידי המערער, קבע בית משפט קמא, כי זה נרכש תמורת סך של 150,000 ₪, וכי לא הוכח כי הרכישה בוצעה על כורחו של המערער, תוך מצג שווא אודות מצבו הרווחי של העסק כפי שטען המערער. כן נקבע, כי הוצאות העסק בהן טוען המערער שנשא, חלות עליו כבעל העסק. באופן דומה נדחתה הטענה, כי המערער זכאי להחזר תשלומים שהעביר לחשבון העסק. באשר למכירת העסק למשיבה, קבע בית משפט קמא על יסוד ראיות שהוצגו בפניו, כי זה נמכר למשיבה על ידי המערער תמורת סך של 38,498 ₪. כן קבע בית משפט קמא, שסכום זה לא שולם על ידי המשיבה למערער. בית משפט קמא חייב את המשיבה לשלם למערער הסכום הנ"ל כשהוא משוערך. באשר למימון רכישת הדירה על ידי המשיבה, קבע בית משפט קמא כי אכן המערער מימן עבור המשיבה מימון בסך 300,000 ₪, ברם לא הוכחה טענת המערער, לפיה ניתן הסכום כהלוואה. בית משפט קמא קבע, כי הוכחת התחייבות המשיבה להחזרת הסך הנ"ל, נכללת בהוכחת עילת התביעה, הנטל להוכחתה מוטל על המערערים, ואלה לא עמדו בנטל זה. בית משפט קמא קבע, כי בעניין זה עדות המערער הינה עדות יחידה של בעל דין, שלא בא עליה סיוע או חיזוק. בית משפט קמא נתן דעתו לקלטת (שקבע שהינה באיכות הקלטה ירודה) ולתמליל שיחה בין המשיבה למערער, וקבע כי הרושם המתקבל מן השיחה הוא שהנתבעת מכחישה את קבלת הכספים כהלוואה. באשר לתכולת הדירה, קבע בית המשפט כי פרט לתנור ומקרר שהמשיבה הודתה שנרכשו עבורה על ידי המערער, לא הוכח כי נרכשו פריטים נוספים. כן קבע בית משפט קמא, כי לא הוכח שרכישת התנור והמקרר נעשתה כמתן הלוואה שעליה להחזיר. בית משפט קמא דחה את הטענה, כי המערער רכש תכשיטים עבור המשיבה וקבע שלא הוכחה. בית משפט קמא קבע, כי הוכח שהמערער הילווה למשיבה 2 הלוואות, בסך 30,000 ₪ ובסך 59,000 ₪ ומאידך, המערערת הצליחה להוכיח החזר חלקי בלבד. בית משפט קמא חייב אותה בהחזר יתרת ההלוואות בסכום (משוערך) של 39,000 ₪. טענות המערערים בערעור המערערים, שלא יוצגו בפנינו, פרסו טענותיהם בכתב הערעור על פני 28 עמודים. נביאם להלן בתמצית: א. שגה בית משפט קמא משקבע, כי הנטל להוכחת הטענה כי מדובר בכספי הלוואה, מוטל על המערער. בית משפט קמא צריך היה להטיל על המשיבה את הנטל להוכחת טענתה, כי הכספים שקיבלה ניתנו לה במתנה, זאת לאחר שהודתה בקבלתם. ב. שגה בית משפט קמא משלא קיבל את מסקנת הרופא המומחה, בדבר לקות ביכולת השיפוטית של המערער, ולא התייחס לפירוט הבדיקה שקדמה למתן חוות הדעת. ג. המשיבה לא הביאה לעדות את המשיב, שהינו עד מרכזי. ד. בעדות שמסרה המשיבה נתקיימו סתירות מהותיות. ה. בית משפט קמא התעלם מדו שיח שתומלל בתמליל (בו מודה המשיבה שנשבעה בחיי אביה שתחזיר לו את הכספים עד הגרוש האחרון), עת קבע כי מן התמליל עולה שהמשיבה מכחישה קבלת הכספים כהלוואה. ו. שגה בית משפט קמא שלא נתן דעתו לכך כי מחצית מהכספים שניתנו למשיבה שייכים למערערת. ז. שגה בית משפט קמא משלא קיבל את הטענה, כי מכירת העסק למערער ורכישתו חזרה ממנו, נעשו תוך מצג שווא אודות רווחיות העסק. ח. שגה בית משפט קמא, עת לא קיבל את הטענות, כי תשלומים ששילם המערער עבור העסק בגין הוצאות שוטפות ומע"מ, וכן תשלומים לקופת העסק, שולמו לאחר שהעסק נמכר (חזרה) למערערת. ט. שגה בית משפט קמא משלא קיבל את הטענות, כי הכספים שבהם נרכשה הדירה, תכולתה וכן התכשיטים, היו כספי הלוואות. י. שגה בית משפט קמא משקבע בפסק דינו שהמערערים זנחו בסיכומיהם את טענותיהם לגבי הלוואות נוספות שניתנו למערערת. יא. שגה בית משפט קמא משלא קיבל את טענות המערערים, לפיהן נוצל המערער ונעשק על ידי המשיבים. יב. שגה בית משפט קמא עת התעלם מחוסר תום ליבם של המשיבים. יג. אף אם סבר בית משפט קמא שהכספים ניתנו במתנה, הרי שהמערער רשאי לחזור בו מן המתנה נוכח הרעת מצבו. כמו כן, על בית משפט קמא היה לבחון את המתנה בכפוף לעקרונות דוקטרינת "ההשפעה הבלתי הוגנת", נוכח שליטתה של המשיבה במערער ונוכח מצבו. טענות המשיבה בערעור בעיקרי הטיעון טענה המשיבה כדלקמן: א. כל השגותיהם וטענותיהם של המערערים הינם כנגד קביעת ממצאים עובדתיים. לפי ההלכה לא יתערב בית המשפט של ערעור בקביעות אלה. ב. נוכח מערכת היחסים הקרובה והאינטימית בין המערער למשיבה, מתקיימת אכן חזקה שהכספים ניתנו במתנה והנטל לסתור אותה מוטל על הטוען ההיפך. ג. באשר ליכולת השיפוט של המערער, לא הוצג כראיה טופס הבדיקה הרפואית שקדם למתן חוות הדעת (צורף להודעת הערעור). אין לקבוע על כן ממצאים לפיו. המערערים היו מיוצגים בהליך קמא, ואין לבוא לקראתם בעניין זה. כמו כן, בית משפט קמא נימק נכונה את אי הסתמכותו על חוות הדעת. ד. צדק בית משפט קמא משקבע, כי מן התמליל עולה הכחשה של המשיבה את הטענה כי מדובר בהלוואה. ה. את מחדל אי הזמנת המשיב כעד יש לזקוף לחובת המערערים, שעליהם הוטל נטל הוכחת תביעתם. ו. לא נתגלו סתירות בעדות המשיבה. ז. היעדר ידיעת המערערת על משיכת הכספים, מקימה לה, אם בכלל, עילת תביעה או טענה אך כלפי המערער, ולא כלפי המשיבה. ח. הטענה כי נתקיימו התנאים להחזר המתנה מהווה הרחבת חזית, שכן לא נטענה בבית משפט קמא. נטען שם רק למתן הלוואה. בסיכומים שהגישה המשיבה, חזרה על טענותיה הנ"ל. כן הוסיפה וטענה כי המערערים לא הצביעו על טעות כלשהיא שנפלה בפסק דינו של בית משפט קמא. כן נטען (באשר לנספח ט/2 לתביעה), כי המערערים אינם יכולים לטעון לשיבוש מהלכי המשפט, עקב מסמכים שהם צירפו לתצהיריהם. לכל היותר, בעניין זה יכולים הם לטעון כלפי בא כוחם דאז. אדון להלן במחלוקות שבין הצדדים. התערבות בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית הכלל הוא כי בית משפט לערעורים, יימנע מהתערבות בממצאי מהימנות ועובדה שקבע בית משפט קמא. הטעם לכך נעוץ ביתרון העומד לערכאה הדיונית, השומעת את העדים ויכולה להתרשם התרשמות ישירה מאופן מתן עדותם. לכלל זה נקבעו מס' חריגים. בפרשת גנז נוסח הכלל באופן הבא: "2) הלכה פסוקה היא שבית המשפט שלערעור אינו מתערב על נקלה במימצאים העובדתיים הנקבעים על ידי הערכאה הראשונה אלא בנסיבות מיוחדות, וזאת בשל היתרון שיש לזו על פניו בהתרשמות בלתי אמצעית מן העדים (ראה: ע"א 56/82 מדינת ישראל נגד עיזבון המנוח עבדאללה מוסא רחאל ואח', פ"ד מ (4), 29, 33; ע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר - אבקו איזוטופוס אינק., פ"ד מ (3), 281, 305; וכן ע"א 445/82 חן נ' שטרית, פ"ד ל"ט (2), 617, 619". (ע"א 4839/92 - יוסף גנז נ' מרדכי כץ . פ"ד מח(4), 749).   מבין טענות המערערים בפנינו, אשר נימנו לעיל, מהוות הטענות שסופררו תחת הפרק "טענות המערערים בערעור" בפסק דין זה, באותיות ב', ג', ד', ז', ח', יא', ו- יב', טענות כנגד קביעת ממצאים שבעובדה, שנקבעו בין היתר לאחר שמיעת עדויות אשר לגביהן נקבעו ממצאי מהימנות. נוכח הכלל הנ"ל, דין הטענות הנ"ל להידחות. לא מצאנו ולא שוכנענו כי במקרה זה נתקיימו חריגים לכלל או נסיבות מיוחדות המצדיקות סטיה ממנו. באשר לטענה הנוגעת ללקות המערער, יצוין, כי טופס הבדיקה, על יסודו טענו המערערים בפנינו, כלל לא הוצג כראיה בפני בית משפט קמא (הוצגה חוו"ד בלבד). להלן נדון ביתר הטענות. נטל ההוכחה (טענות א' ו- ט' של המערערים) לטענת המערערים, במקרה דנן שגה בית משפט קמא שכן קבע כי נטל הוכחת הטענה כי מדובר בהלוואה, מוטל היה על המערערים, וכי לא עמדו בנטל.   אכן, ההלכה הנוהגת היא כי מקום בו קיימת הודאה בקבלת כספים אולם נטען כי ניתנו במתנה, מועבר נטל הוכחת המתנה אל הטוען לה, למעט במקרים בהם קיימת קירבה מיוחדת בין הצדדים ממנה ניתן להסיק כי הכספים ניתנו במתנה כגון במקרה בו מדובר ביחסי הורות (ראה עניין "גולדקורן", ע"א 158/51 ובעקבותיו, ע"א 4396/90 וע"א 3829/91).   לענייננו, רלוונטית הטענה לדיון שדן בית משפט קמא, במימון רכישת הדירה וכן מקרר, תנור ומזרון (ס' 19 - 15 לפסק דינו). עיון בהנמקת בית משפט קמא מלמד כי בית משפט קמא סבר שהנטל להוכחת סוג העסקה (הלוואה או מתנה), מוטל על המערערים כחלק מהוכחת עילת התביעה זאת בהתבסס על האמור בעניין שרייבר (ע"א 777/80).   דומני בעניין זה נתפס בית משפט קמא לטעות שכן בפרשת שרייבר מדובר היה בתביעה הנוגעת לעיזבון ולבעלות על כתבי יד, כאשר  הנתבעים (המשיבים שם) הכחישו את טענת התובעת  (המערערת שם) לפיה כתבי היד היו בבעלות מורישה (שלמה). עקב כך קיבל בית המשפט העליון את הטענה שם כי אין מדובר בטענת הודאה והדחה. כך נאמר שם:   "כדי לזכות בתביעתה, לא די היה לה שתוכיח, כי היא נמנית עם יורשיו של עיזבון שלמה, מה שאכן הוכיחה, חייבת הייתה להוכיח גם זאת, שהכתבים הם חלק מעיזבונו של שלמה, בכך לא הודו המשיבים, שהרי טענתם היא, כי עוד בחייו נתן אותם שלמה במתנה לרב שטרן, כדי להעביר את נטל הראיה מתובע לנתבע צריכה טענת הנתבע להיות מסוג "הודאה והדחה" - "כן - אבל", כלומר, הודאה בכל העובדות, הנטענות על-ידי התובע, כשבצדה של אותה הודאה טענות, המפקיעות את זכותו של התובע". (ע"א 777/80 - קלרה שרייבר נ' מרגוט שטרן ו-3 אח' . פ"ד לח(2), 143). המקרה דנן שונה. לא נתקיימה מחלוקת כי הכספים שניתנו למשיבה לצורך רכישת הדירה, המקרר, המזרון והתנור היו בבעלות המערער וכי אכן ניתנו למשיבה.   על כן, לא היה מקום להסיק מעניין שרייבר לענייננו.   היה מקום לדון בשאלה אם במקרה דנן חלה אותה קירבה בין הצדדים עליה עמד בהמ"ש העליון בעניין "גולדקורן", שבהעדרה, עובר נטל ההוכחה אל הנתבעת.   לטעמי, על אף העובדה שאין עליה חולק (שכן זו נטענה אף ע"י המערערים), כי בין המערער למשיבה נתקיימה מערכת יחסים אינטימית, אין מקום בענייננו לסטות מן ההלכה שנקבעה בעניין "גולדקורן", שכן נקבע ע"י בית משפט קמא כי כספים אחרים שניתנו למשיבה ע"י המערער, אכן ניתנו כהלוואה על אף שלגבי חלקם, טענה המשיבה כי ניתנו לה במתנה (ראה סעיף 22 לפסק הדין של בית משפט קמא).   אין על כן להסיק מקרבת היחסים בין הצדדים, כי בכל מקרה שניתנו כספים למשיבה  ע"י המערער, נתקיימה חזקה שאלו ניתנו כמתנה, ועל בית משפט קמא היה לבחון את טענת המתנה, לפי הילכת גולדקורן, כאשר נטל הוכחתה מוטל על המשיבה.   על אף האמור, אבהיר כי לטעמי, אף לו נבחנת הייתה הטענה באופן הנ"ל (כשנטל הוכחתה מוטל על המשיבה) לא צריך היה הדבר לשנות מן התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא ואבהיר מדוע.   הואיל שבשאלה עובדתית עסקינן, אקדים ואומר, כי עניין זה ניתן להכרעה על יסוד דבריו של המערער עצמו, שהוקלטו בקלטת ותמליל שיחה שהונחו בפני בית משפט קמא, אשר נתקיימה בין המערער לבין רו"ח ללוש (ראה התמליל של מ.ר. שרותי תמלול כמצורף לתצהיר המערער/התובע בבית משפט קמא, נספח ט-2). מדברי המערער באותה הקלטה עולה בבירור כי הפיק ממערכת היחסים עם המשיבה טובות הנאה בדמות יחסי מין עם המשיבה לאורך תקופה.   המערער התפאר באזני רו"ח ללוש על טיב ביצועיו המיניים (ראה עמ' 69 ש' 15-20), ועולה מדבריו ללא ספק, כי רווה רוב נחת והפיק טובת הנאה מיחסיו עם המשיבה. מדבריו בעמ' 64 לאותו תמליל (ש' 14-6) עולה כי דווקא לו היה עניין רב ברכישת הדירה ע"י המשיבה. לדבריו, "אני רציתי שהבית יהיה לה על יד העסק, היא אשה אלמנה, אין לה כסף אין לה פנסיה". דבריו אלה תומכים בטענת המשיבה, כי נתן לה את הכספים, לא על יסוד מצג (כפי שטען) כי יוחזרו לו. מהמשך דבריו באותו עמוד (ש' 14-9), אף משתמע, כי את הכספים נתן במסגרת עסקה אותה ראה כעסקת תענוגות, אותה כינה "מצווה" (מפאת בוטות הלשון בה נאמרו הדברים לא נצטטם כאן). בהקשר זה יצוין כי מערכת יחסים זו הופסקה לאחר התערבותה של המערערת, זאת, לאחר שנתגלתה לה מערכת היחסים הנ"ל, בנסיבות שפורטו בתצהירה בפני בית משפט קמא. מדבריו בעמ' 64 לתמליל הנ"ל, משתמע כי טעה בכדאיותה של אותה עסקת "מצווה" אשר הופסקה כאמור מוקדם משצפה. בהתייחס לטענה ה', מטענות המערער לעיל, אכן צורף גם תמליל בו מצויה גם אמירה של המשיבה כי נשבעה למערער שתחזיר לו את כספו, אך לא ניתן לדעת מן הקטע המוקלט הנ"ל, האם שבועה זו ניתנה טרם מתן הכספים, ואם בהסתמך עליה ניתנו הכספים. ייתכן אף, כי אמירה זו מתייחסת להלוואות שבית משפט קמא קבע שאכן ניתנו למשיבה ולאו דווקא לכספים שניתנו לה לצורך רכישת הדירה. נוכח האמור לעיל, סבורני כי סופו של דבר, אין להתערב במסקנת בית משפט קמא, כי הכספים לא ניתנו למשיבה על ידי המערער כהלוואה שיש להחזירה כפי שטענו המערערים בפני בית משפט קמא , אלא במסגרת מערכת יחסים שנתקיימה בין הצדדים, במסגרתה הפיק ממערכת יחסים זו כל אחד מן הצדדים את רווחיו. לטענה כי מחצית מהכספים שייכים למערערת גם בטענה זו אין כדי להועיל למערערים. את הטענה בעניין זה, ניסו המערערים לבסס על ההלכה שנקבעה בפרשת "עזבון המנוחה לאה רינסקי" (ע"א 4294/90) ופסיקה שנתקבלה בעקבותיה. אלא שהפסיקה הנ"ל עניינה בתביעה כנגד בני זוג, בעלי חשבון בנק משותף, על יסוד משיכת צ'ק מאותו חשבון, שנחתם על ידי אחד מהם (הבעל) בלבד, אשר הוגש לפירעון,וסורב. בענייננו, שונה סדר הדברים לחלוטין. במקרה דנן בני הזוג בעלי החשבון אינם נתבעים אלא מגישי התביעה. הצ'קים שנמשכו נפרעו. אין מדובר על כן בתביעה שטרית. התביעה דנן הייתה להשבת כספים. מדובר על כן, במסגרת עובדתית שונה עליה חלה מסגרת נורמטיבית שונה, שאינה חלה על ענייננו ואין להסיק הימנה לעניין דנן. לטענה כי המערערים לא זנחו בסיכומיהם טענות להלוואות נוספות אין ממש גם בטענה זו. אפילו לפי האמור בהודעת הערעור מטעמם (ס' 14 בעמ' 19), עולה, גם אם לא במפורש, כי בסיכומיהם, שהוגשו על ידי המערערת (עקב מחלוקת באת כוחם בהליך קמא), לא נכללו טענות בגין הלוואות נוספות. מה להם אם כן כי ילינו על קביעת בית משפט קמא, שזנחו טענותיהם אלה? ככל שמופנית טרונייתם בעניין זה כנגד באת כוחם בהליך הקודם , אין מסגרת הערעור מהווה מקום לשיקולים מסוג זה. על כן נדחית גם טענה זו. הטענה כי ככל שמדובר במתנה, למערער זכות לחזרה ממנה טענה זו הועלתה לראשונה בערעור ונטען כי היא מסתמכת על מצבו הכלכלי הקשה של המערער, המייסד לו עילה לחזרה מן המתנה. אכן, כטענת ב"כ המשיבה בפנינו, מדובר בהרחבת חזית, שכן, טענת המתנה הוכחשה באופן גורף בהליך קמא, והמערערים לא טענו אותה כטענה חליפית בשום שלב בהליך בבית משפט קמא. לא ניתן לדון בטענה בשלב הערעור, שכן, כפי שצוין קודם היא מתבססת על טענה עובדתית לזכות חזרה מן המתנה עקב מצב כלכלי קשה, אותה יש להוכיח בראיות. לא לשם כך נועד הליך הערעור. אשר על כן, נדחית גם טענה זו. סיכומו של דבר אציע לחבריי לדחות את הערעור. יונתן אברהם - שופט השופט ז. הווארי, אב"ד אני מסכים. זיאד הווארי, שופט - אב"ד השופט ב. ארבל אני מסכים. בנימין ארבל - שופט הוחלט אפוא, פה אחד, לדחות את הערעור, כאמור בפסק דינו של כב' השופט י. אברהם. המערערים ישלמו למשיבה הוצאות הערעור בסכום כולל של 10,000 ₪ ומע"מ, כחוק נכון להיום.מתנה