פסיקת שכר ראוי לעורך דין עקב הפסקת ייצוג

"הבסיס הנורמטיבי לקביעת שכר ראוי מעוגן בהוראות סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע לאמור: 'חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה'. הוראה זו מקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט, והגיונה טמון בעיקרון כי אדם זכאי לשכר בגין עמלו, שאם לא כן יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין [ראה גם ע"א 502,499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון בן ציון ופריבס עורכי דין, שותפות רשומה, פ"ד מו(4) 586, 594]." (ההדגשה שלי- ע.ב.) [ע"א 136/92 ביניש-עדיאל - עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 125-126 (1993); להלן: "עניין ביניש-עדיאל"]. ואולם כפי שעולה בבירור מעניין ביניש-עדיאל, יש מקום לפסיקת שכר ראוי לעורך דין מקום שבו הופסקה ההתקשרות שבין הצדדים טרם שהושגה מטרת ההתקשרות, רק במצב שבו הצדדים לא השכילו לקבוע מראש מה יהיה שיעורו של השכר שישתלם לעורך הדין במקרה שההתקשרות ביניהם תגיע אל קיצה טרם שתושלם עבודתו של עורך הדין; ובמילים אחרות, כאשר הסכימו הצדדים במסגרת ההסכם ביניהם על מנגנון שלפיו ייקבע השכר המגיע לעורך הדין במצב של הפסקת ההתקשרות - הסכמה זו מחייבת אותם (ראו שם, בעמ' 128-129) . קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לתשלום שכר טרחת עורך דין: פתח דבר 1. התובעת, מעוז את דיין עורכי דין ונוטריון, היא שותפות של עורכי דין בה חברים עו"ד פנחס מעוז (להלן: "עו"ד מעוז") ועו"ד אלי דיין, העוסקת בייעוץ משפטי והתדיינות משפטית ומתמחה בין היתר בתחום המשפט המינהלי ובדיני התכנון והבניה (להלן: "התובעת"). עסקינן בתביעה לתשלום שכר טרחה שהגישה התובעת נגד רשות שדות התעופה בישראל, תאגיד ציבורי שהוקם על פי חוק רשות שדות התעופה, התשל"ז- 1977 (להלן: "הרשות"). על פי הנטען, הרשות הפרה הסכם שנקשר בין הצדדים למתן שירותים משפטיים - ועל כן התובעת זכאית לפיצוי בגין הפגיעה באינטרס הציפייה שלה לרווח שהיה משתלם לה אילו קוים הסכם, בגובה 10,000,000₪; ולכל הפחות לשכר ראוי בגין השירותים המשפטיים אשר ניתנו על ידה לרשות עד לביטול ההתקשרות, בסכום של 143,050$.   העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים 2. במהלך שנת 1997 אישרו ממשלת ישראל והמועצה הארצית לתכנון ולבניה שתי תכניות מתאר ארציות חלקיות - ת/מ/א 2/4 ו- ת/מ/א 2/4/א - שעניינן בפיתוח נמל התעופה בן גוריון; פרויקט הידוע בכינויו "נתב"ג 2000" (להלן: "תכניות המתאר"; צורפו כנספח א לתצהירו של עו"ד מעוז). תכניות המתאר כללו הוראות המגבילות את השימוש במקרקעין הסמוכים לנמל התעופה - בין היתר בדרך של איסור על בניה לגובה ועל בניה שעלולה לגרום לשינויים בדפוסי פעילות הציפורים באזור; ונוסף לכך פיתוח נמל התעופה היה צפוי להביא לעלייה בעוצמה ובהיקף של הרעש השורר באזור (ראו סעיף 1 לתצהיר עו"ד מעוז; כן ראו סעיף 4 לתצהירו של עו"ד גד רובין ששימש כיועץ משפטי של הרשות למן שנת 1996 ועד לשנת 2003, להלן: "עו"ד רובין"). בנסיבות אלה, הרשות הניחה כי בעלי הזכויות במקרקעין שבתחום תכניות המתאר ובסמוך להם עשויים לתבוע פיצויים מן הוועדה המקומית לתכנון ולבניה שבתחומה נמצאים המקרקעין. משכך, ובמסגרת ההליכים לאישור תכניות המתאר, חתמה הרשות על כתב שיפוי שלפיו היא התחייבה לשפות שורה של ועדות מקומיות לתכנון ובניה (להלן: "הוועדות המקומיות") בגין כל פיצוי שיידרשו לשלם מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 כתוצאה מפגיעה של תכניות המתאר במקרקעין שנמצאים בתחום שיפוטן - ובלבד שהוועדות המקומיות יאפשרו לרשות לטעון את טענותיה ולהגיש שומה מטעמה בטרם יקבלו החלטה בנוגע לפיצוי הנדרש (להלן: "כתב השיפוי", צורף כנספח א לתצהיר עו"ד רובין; ראו גם סעיף 6 לתצהיר).   ביום 10/1/98 ובמסגרת תפקידו כיועץ המשפטי של הרשות, כתב עו"ד רובין מזכר למנכ"ל הרשות - שבו ציין כי הרשות טרם נערכה לטיפול באותן תביעות שייתכן כי יוגשו לוועדות המקומיות על ידי הבעלים במקרקעין שנפגעו מתכניות המתאר (להלן: "התביעות על פי סעיף 197"). עו"ד רובין הוסיף כי בשלב זה קשה להעריך את מספרן העתידי של התביעות על פי סעיף 197 או את היקפן הכספי, ועל כן הוא הציע שהרשות תתקשר עם יועצים בשלושה תחומי התמחות (עריכת דין, שמאות ואקוסטיקה) באופן שיתאים הן למקרה שיוגשו תביעות רבות והן למקרה שיוגשו תביעות ספורות בלבד (המסמך צורף כנספח ב לתצהירו של עו"ד רובין).   3. בישיבה של ועדת המכרזים המרכזית של הרשות, שנערכה ביום 14/6/98, נדונה בקשה שהגיש עו"ד רובין - להורות כי התקשרותה של הרשות בהסכם לקבלת שירותים משפטיים בנוגע לתביעות על פי סעיף 197 פטורה ממכרז, בהתאם להוראת תקנה 5(א)(2) לתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג- 1993. הוועדה החליטה לקבל את הבקשה וסיווגה את ההתקשרות האמורה כפטורה מחובת מכרז, והוסיפה וקבעה כי ימונה צוות משא ומתן שיורכב מנציג הלשכה המשפטית, נציג חטיבת התכנון ונציג חטיבת הכלכלה, כספים ומסחר ברשות - אשר יבחן מספר הצעות להתקשרות כאמור ויגיש את המלצותיו למנכ"ל (פרוטוקול הוועדה צורף כנספח ג לתצהיר עו"ד רובין).   בהתאם להחלטתה של ועדת המכרזים, הוקם צוות משא ומתן שכלל את מי ששימש באותה עת כסמנכ"ל התכנון ברשות - מר יחזקאל דסקל, את העוזר הראשי למנכ"ל הרשות באותה עת - מר משה פריימן (להלן: "פריימן"), ואת עו"ד רובין כיו"ר הצוות (להלן: "צוות המשא ומתן" או "הצוות"). הצוות קיבל עליו להכין הזמנה להציע הצעות להתקשרות בהסכם לאספקת שירותים משפטיים בקשר עם התביעות על פי סעיף 197, לבחון את ההצעות שיוגשו ולהעביר למנכ"ל המלצות ומסקנות בנוגע להתקשרות (ראו סעיף 12 לתצהיר עו"ד רובין).   4. ביום 6/8/98 שלחה הרשות הזמנה להציע הצעות לאספקת שירותי ייעוץ משפטי, לארבעה משרדי עורכי דין - משרד התובעת ושלושה משרדים נוספים; להזמנה צורפו הן נוסח של הצעה, והן נוסח של ההסכם שאמור היה להיחתם על ידי הצדדים בסופו של התהליך (ההזמנה והמסמכים המצורפים לה צורפו כנספח ד לתצהיר עו"ד רובין). בשלב זה החלה חלופת מכתבים בין עו"ד מעוז מטעם התובעת לבין עו"ד רובין מטעם הרשות בנוגע לתנאי ההצעה וההסכם (המסמכים צורפו כנספחים ו עד יא לתצהיר עו"ד רובין) - כאשר מעיון בתכתובת זו ניכר כי במוקדה עמדו שני עניינים מרכזיים: ראשית, תניית אי בלעדיות שביקשה הרשות לכלול בהסכם ושבמסגרתה הבהירה כי אין בכוונתה של הרשות להעניק בלעדיות למשרד עורכי הדין שעימו היא תתקשר. שנית, האופן בו ייקבע שכר הטרחה - אם לפי שעות העבודה שיושקעו בפועל במתן שירותים משפטיים לרשות, ואם כאחוז מסכום כל תביעה שתטופל (ראו סעיפים 5-16 לתצהירו של עו"ד מעוז, וכן ראו סעיפים 13-27 לתצהיר עו"ד רובין).   לאחר שחברי צוות המשא ומתן ביקרו במשרדי המציעים, התרשמו מניסיונם המקצועי וניהלו עם נציגי המשרדים משא ומתן על התנאים הכספיים - ביום 25/10/98 העביר הצוות את מסקנותיו והמלצותיו למנכ"ל הרשות. הצוות מצא כי מתוך ארבעת משרדי עורכי הדין שהגישו הצעה למתן שירותים משפטיים - משרד התובעת ושני משרדים נוספים מתאימים מבחינה מקצועית לספק לרשות את השירות המבוקש על ידה. מכיוון שלאחר משא ומתן ההצעות הכספיות של שלושת המשרדים הללו היו זהות, הותיר הצוות את בחירת המשרד או המשרדים עימם תתקשר הרשות לצורך קבלת שירותים משפטיים לשיקול דעתו של המנכ"ל (ראו סעיף 28 לתצהיר עו"ד רובין; דוח צוות המשא ומתן צורף כנספח יב לתצהיר). מנכ"ל הרשות מצידו בחר בתובעת כמי שתספק לרשות את השירותים המשפטיים הדרושים לה, אך ציין בפני עו"ד רובין כי "התקשרות עם משרד עו"ד נוסף תישקל בהמשך בהתאם לנסיבות" (ראו מכתבו של המנכ"ל מיום 28/10/98 לעו"ד רובין, צורף כנספח יג לתצהיר עו"ד רובין).   5. ביום 21/12/98 נחתם הסכם לאספקת שירותים משפטיים בין הרשות מצד אחד לבין התובעת מצד שני (להלן: "הסכם אספקת השירותים"; צורף כנספח יד לתצהיר עו"ד רובין). סעיף 2 להסכם זה מורה כדלקמן:   "(א) אין בכל האמור בהתקשרות זאת כדי להעניק בלעדיות כלשהי לעוה"ד (התובעת- ע.ב.) ו/או כדי למנוע מהרשות לפנות לעורכי דין אחרים לקבלת ייעוץ ו/או טיפול בין בתחום השירות המשפטי ובין בכל עניין משפטי אחר כפי שייראה לרשות לנכון. (ב) הרשות תהיה רשאית להפסיק את תוקף ההתקשרות בכל עת מכל שסיבה שהיא תוך מתן הודעה בכתב. אין בהפסקת ההתקשרות כדי לגרוע מזכותו של עוה"ד לקבל את שכר הטרחה בגין עבודה שביצע בפועל עד למועד מתן הודעה כאמור. (ג) בכל מקרה של הפסקת ההתקשרות או עם הגעתה לסיומה מכל סיבה שהיא או בכל עת שיידרש על ידי הרשות, יעביר עוה"ד לרשות או למי שהרשות תורה לו, את כל המידע ו/או החומר המשפטי ו/או האחר המצוי בידו ואשר הגיע לידו או הוכן על ידו במסגרת השירותים המשפטיים, וזאת באופן מסודר שיאפשר את המשך הטיפול המשפטי על ידי הרשות או על ידי מי שתמנה לשם כך. (ד) מובהר ומוסכם בזאת כי זכויות הקניין בכל חומר שהוא, משפטי או אחר, שנמסר לעוה"ד או שהוכן על ידם לצורך מתן השירות, הינן בבעלות הרשות בלבד." (ההדגשות שלי- ע.ב.).   בסעיף 5 להסכם אספקת השירותים נקבע כי שכר הטרחה המגיע לתובעת יחושב באופן המפורט בהזמנה מיום 31/8/98 ששלחה הרשות לתובעת (להלן: "ההזמנה הסופית", ראו נספח ט1 לתצהיר עו"ד רובין), ושצורפה גם כנספח א להסכם אספקת השירותים. סעיפים 3(א) ו- (ב) להזמנה הסופית מורים כי בכפוף לתקרה מסוימת, שכר הטרחה יחושב על פי דיווח של התובעת בנוגע לשעות העבודה שהשקיעה בפועל:   "(א) שכר הטרחה שישולם לעורכי הדין בגין ייצוג הרשות בתביעות על פי סעיף 197 ישולם לכל תביעה בנפרד כאשר שכר הטרחה יחושב על בסיס שעות העבודה שיושקעו בטיפול בתביעה כשהסכום מוגבל ל'תקרה' שתוצע על ידי משרד עורכי הדין ותוסכם על ידי הרשות כמפורט לעיל. (ב) בתמורה לשירותים המשפטיים תשלם הרשות למשרד עורכי הדין שאת הצעתו תבחר לקבל, שכר טרחה בסכום של 130 דולר ארה"ב לשעת עבודה של עו"ד שותף במשרד, 110 דולר ארה"ב לשעת עבודה של עו"ד שכיר במשרד ו- 25 דולר ארה"ב לשעת עבודה של מתמחה, הכל בהתאם לדיווח שיעביר משרד עורכי הדין כפי שיאושר על ידי הרשות, ובלבד ששכר הטרחה לא יעלה על סכום התקרה לכל תביעה כמפורט להלן." (ההדגשות שלי- ע.ב.)   סכום התקרה לשכר הטרחה שישולם לתובעת נקבע בסעיף 1(ב) להצעה מיום 19/10/98 שהציעה התובעת בעקבות ההזמנה הסופית של הרשות (להלן: "ההצעה הסופית", ראו נספח יא לתצהיר רובין), ושצורפה גם כנספח ב להסכם אספקת השירותים:   "סכום התקרה יחושב על פי סכום התביעה לפי המדרגות המפורטות להלן באופן מצטבר: סכום התביעה (בש"ח) שכ"ט מירבי עד 100,000 10% מ- 100,001 ועד 500,000 6% מ- 501,000 ועד 1,000,000 4% מ- 1,000,001 ועד 5,000,000 2% מ- 5,000,001 ועד 10,000,000 1% מ- 10,000,001 ומעלה 0.5% ובכל מקרה לא יותר מ- 100,000₪"   יחד עם זאת, בסעיף 1(ג) להצעה הסופית נקבע כי בגין ייצוג הרשות בהליכים לפני הוועדות המקומיות השונות, התובעת זכאית לשכר טרחה בשיעור 50% מסכום התקרה שנקבעה ביחס לכל תביעה - כאשר 25% מסכום התקרה ישולמו עם העברתה של התביעה לטיפול התובעת, ו- 25% נוספים ישולמו לה עם סיום ההליך בפני הוועדה המקומית הרלוונטית. יוער בנקודה זו כי בין הצדדים נטושה מחלוקת פרשנית בנוגע לאופן שבו יש ליישב את הוראות סעיף 3(א) ו- (ב) להזמנה הסופית עם הוראת סעיף 1(ג) להצעה הסופית - קרי, בשאלה אם יש לחשב את שכר הטרחה המגיע לתובעת בגין ייצוג הרשות בפני הוועדות המקומיות על פי שעות עבודה שהשקיעה בפועל, או שמא על פי אחוזים מתוך סכום התקרה שנקבעה בהצעה הסופית. ואולם, אקדים את המאוחר ואציין כבר עתה כי הדיון בסוגיה זו מתייתר לנוכח התוצאה אליה הגעתי - שלפיה התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין ציפייתה לשכר הטרחה שהיה משולם לה אילו נמסרו לטיפולה כל התביעות על פי סעיף 197. בסעיף 3(ג) להזמנה הסופית הובהר כי בנוסף לשכר הטרחה האמור, התובעת תהיה זכאית גם לשכר עבור הכנות כלליות ולימוד החומר המשפטי:   "הרשות תהיה רשאית להקציב מספר שעות לצורך ביצוע הכנות כלליות של משרד עורכי הדין ולימוד הנושא וזאת ללא קשר לסכומי התקרה האמורים להלן. מובהר בזאת כי פרט לאותו מספר שעות שיאושר על ידי הרשות לצורך לימוד כללי של הנושא, שבכל מקרה לא יעלו על 50 שעות, לא יהיה זכאי משרד עורכי הדין לשכר טרחה שיעלה על סכומי התקרה בגין כל ייעוץ משפטי שיינתן לרשות למעט ייעוץ על פי סעיף 2(י) לעיל (ייעוץ בעניינים שאינם קשורים עם התביעות על פי סעיף 197- ע.ב.)." (ההדגשה שלי- ע.ב.).   נוסף על כך, סעיפים 3(ב) ו- 3(ג) להצעה הסופית עוסקים במצבים של איחוד וריבוי תביעות על פי סעיף 197:   "(ב) היה והדיון ביותר מתביעה אחת יאוחד תחשבנה כל התביעות שאוחדו כתביעה אחת לצורך חישוב תקרת שכר הטרחה. מובהר בזאת כי עוה"ד יגיש בקשה לאיחוד תביעות בכל מקרה שבו תהיה הצדקה עניינית לעשות כן ו/או בכל מקרה שבו תורה לו הרשות לעשות כן. היה והדיון ביותר מתביעה אחת יאוחד בשלב מאוחר יותר של התביעה (למשל בעת הדיון בפני ועדת הערר) תחשבנה כל התביעות שאוחדו כתביעה אחת לצורך חישוב שכר הטרחה היחסי לאותו שלב של ההליך. (ג) היה ותוגשנה יותר מעשר תביעות בהן יטפל עורך הדין לפי הסכם זה, תהיה תקרת שכר הטרחה שתשלם הרשות בגין הטיפול בתביעה האחת עשרה (כולל) ואילך בשיעור של 90% מתקרת שכר הטרחה האמורה לעיל. היה ותוגשנה יותר מ- 25 תביעות בהן יטפל עורך הדין על פי הסכם זה, תהיה תקרת שכר הטרחה שתשלם הרשות בגין הטיפול בתביעה העשרים ושש (כולל) בשיעור 85% מתקרת שכר הטרחה האמורה לעיל." (ההדגשה שלי- ע.ב.).   6. בחודש מרץ 1999 מסרה הרשות לתובעת את הטיפול בתביעה הראשונה מבין התביעות על פי סעיף 197. מדובר בתביעה בסכום של עשרות מיליוני דולרים שהוגשה לוועדה המקומית לתכנון ובניה לודים (להלן: "הוועדה המקומית לודים") על ידי צפריה מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית בע"מ; והוועדה המקומית לודים העבירה את התביעה להתייחסותה של הרשות, בהתאם להתחייבותה על פי כתב השיפוי (להלן: "תביעת צפריה"; כתב התביעה צורף כנספח יח לתצהיר עו"ד מעוז). ביום 30/5/99 שילמה הרשות לתובעת סכום של 31,560₪ עבור שעות העבודה שהשקיעה התובעת לטענתה בהכנות כלליות לטיפול בתביעות על פי סעיף 197 - כאשר תשלום זה חושב בהתאם ל- 50 שעות עבודה, שהיא הכמות המקסימאלית של שעות הכנה לתשלום כאמור בסעיף 3(ג) להזמנה הסופית, הגם שלטענתה של התובעת בפועל הושקעו על ידה 58 שעות בלימוד והכנה לטיפול בתביעות. נוסף על כך, עוד ביום 30/5/99 שילמה הרשות לתובעת סכום של 83,070 ₪, המהווה 25% מסכום התקרה לשכר הטרחה המגיע לתובעת בגין הטיפול בתביעת צפריה - וזאת בהתאם להוראת סעיף 1(ג) להצעה הסופית (ראו תכתובת הצדדים בנדון ואסמכתא לתשלום, נספחים מ1-מ6 ו- מא1-מא5 לתצהיר עו"ד רובין, כן ראו סעיף 81 לתצהיר). יצוין כי לטענתה של התובעת, הרשות השתהתה עד מאוד בהעברת יפוי הכוח שהיה דרוש לתובעת לשם ייצוגה של הרשות בתביעת צפריה, וגם כאשר לבסוף עשתה כן - יפוי הכוח שניתן לתובעת הוגבל לייצוגה של הרשות בפני הוועדה המקומית לודים בלבד, אף על פי שכבר אז היה ברור כי ההליכים בתביעה זו ימשיכו להתנהל גם בערכאות נוספות (ראו סעיפים 25-26 לתצהיר עו"ד מעוז; יפוי הכוח מיום 3/10/99 צורף כנספח כ לתצהיר).   התובעת הגישה לוועדה המקומית לודים בקשה לסילוקה של תביעת צפריה על הסף, הנסמכת על טענות מקדמיות כגון העדר יריבות והעדר עילה (צורפה כנספח כא3 לתצהיר עו"ד מעוז), ואולם היא נמנעה מלהגיש גם תשובה לתביעה לגופה (להלן: "כתב תשובה") - כאשר לגרסתה של התובעת, מטעמים טקטיים לא נכון היה לחשוף את הטיעונים המשפטיים, השמאויות ודוחות החקירה השונים שהיו ברשותה עוד טרם שנדונו הטענות המקדמיות (ראו סעיפים 30-31 לתצהיר עו"ד מעוז). הרשות מצידה דווקא ראתה הכרח בהכנתו של כתב תשובה כבר באותו שלב, גם אם כטיוטא בלבד אשר לא תוגש עדיין לוועדה המקומית לודים - כאשר לגרסתה של הרשות מסמך זה היה דרוש לה לצורך היערכותה להתמודדות עם ההשלכות של תביעת צפריה ושל תביעות דומות שהיה צפוי שיוגשו בעתיד, וכן לשם קבלת התייחסות עניינית-מקצועית מגורמים שונים ברשות, ועל מנת שתשמש ככלי עזר לכתיבת הביאורים לדוחות הכספיים של הרשות (ראו סעיף 41 לתצהיר עו"ד רובין). חוסר ההסכמה בין הצדדים בעניין זה קיבל ביטוי בחלופת מכתבים ובסיכומי דיונים שונים (ראו נספחים יט1-יט6 לתצהיר עו"ד רובין); וכך למשל כתב עו"ד מעוז לעו"ד רובין ביום 18/5/99:   "אין זה מקובל ואין זה נכון לקצוב לעורך הדין המייצג לוח זמנים לעבודתו. יש לאפשר לעוה"ד לפעול בקצב ובעיתוי היעילים והנכונים הנדרשים לו, לפי מיטב הבנתו, מתוך הבנה מובנית שהוא מודע למלוא האחריות המקצועית המוטלת על כתפיו." (ראו סעיף לנספח יט2).   סופו של דבר, בשלב זה הגישה התובעת לרשות ראשי פרקים בלבד של כתב תשובה לתביעת צפריה (צורפה כנספח כז1 לתצהיר עו"ד מעוז) - וקיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלה אם טיוטא מלאה לכתב התשובה בכלל הוגשה אי פעם לרשות (צורפה כנספח כז2 לתצהיר עו"ד מעוז; ראו סעיף 39 לתצהירו של עו"ד מעוז וכן סעיף 43 לתצהיר עו"ד רובין).   7. לטענתה של הרשות, היא לא היתה שבעת רצון מן השירותים המשפטיים שקיבלה מהתובעת בקשר עם תביעת צפריה. ראשית, התובעת לא שעתה לדרישותיה של הרשות להכין טיוטא לכתב תשובה כמפורט לעיל, וגם לא לבקשתה להכין תכנית עבודה לטיפול בתביעת צפריה הכוללת לוחות זמנים. שנית, התרשמותו של עו"ד רובין במהלך עבודתו עם התובעת היתה כי עו"ד מעוז אינו בקיא די הצורך בתחום המשפטי הספציפי הרלוונטי לטיפול בתביעת צפריה. לבסוף, חוות הדעת המקצועיות בתחום השמאות ובתחום האקוסטיקה - שהכנתן היתה בתחום אחריותה של התובעת והן עתידות היו לשמש חלק מכתב התשובה - נמצאו על ידי עו"ד רובין ברמה מקצועית שאינה משביעה רצון, ולטענתו הוא נדרש להשקיע שעות עבודה רבות בעריכתן (ראו סעיף 45 לתצהיר עו"ד רובין). משכך, כאשר במהלך החודשים אפריל ומאי בשנת 2000 הוגשו לוועדות המקומיות כ- 6,000 תביעות נוספות על פי סעיף 197, בהיקף כספי כולל של כ- 5 מיליארד שקלים - הרשות החליטה לטענתה שלא להעביר לתובעת את הטיפול בתביעות אלה, ותחת זאת היא התקשרה לשם כך עם שני משרדי עורכי דין אחרים. ביום 5/11/00 נחתם הסכם בין הרשות לבין משרד עורכי דין מלצר ושות' (להלן: "משרד מלצר"; ההסכם צורף כנספח כג לתצהיר עו"ד רובין), וביום 21/3/01 נחתם הסכם בין הרשות לבין עו"ד שלום זינגר (להלן: "משרד זינגר"; ההסכם צורף כנספח כה לתצהיר עו"ד רובין). יצוין בנקודה זו כי כלל התביעות על פי סעיף 197, פרט לתביעת צפריה, אוחדו בהמשך לשתי תביעות עיקריות: אחת בסכום כולל של 1.6 מיליארד ₪ שנדונה בוועדת ערר של מחוז תל אביב, ושנייה בסכום כולל של 3.06 מיליארד ₪ שנדונה בוועדת ערר במחוז מרכז.   התובעת מצידה טוענת כי כבר בסמוך לאחר שקיבלה את הטיפול בתביעת צפריה, החלה הרשות להערים עליה קשיים ניכרים ומיותרים תוך ניסיון לסכל את ביצוע הסכם אספקת השירותים. כך למשל, הרשות נמנעה במשך כמחצית השנה וללא כל סיבה מוצדקת מלהעביר לתובעת את יפוי הכוח שהיה דרוש לה לצורך הטיפול בתביעת צפריה. הרשות אף הציבה בפני התובעת דרישות מכבידות שלא היה להן מקום - כדוגמת הדרישה כי התובעת תנסח כתב תשובה מפורט לתביעת צפריה, הכולל טיעונים משפטיים והתייחסות שמאית ואקוסטית, על אף שטרם נדונה והוכרעה הבקשה המקדמית למחיקתה של תביעה זו על הסף. אם לא די בכך, הרשות התמהמהה במשך חודשים ארוכים באישור חשבונות שכר טרחתה של התובעת וכן באישור שכר טרחתם של המומחים בתחום השמאות והאקוסטיקה - שהתובעת שימשה כצינור להעברת השכר המגיע להם מן הרשות (ראו סעיפים 24- 25, 35- 40 לתצהיר עו"ד מעוז). חמור מכל אלה, התובעת טוענת כי הרשות הסתירה מפניה את עובדת הגשתן של אלפי התביעות הנוספות על פי סעיף 197, וממילא גם לא עדכנה את התובעת כי בניגוד למצגים קודמים - הרשות החליטה להעביר את הטיפול בתביעות אלה למשרד מלצר ולמשרד זינגר (ראו סעיפים 41-42 לתצהיר עו"ד מעוז).   8. במקביל, במהלך שנת 2000 הוקמה ועדת משנה של מועצת הרשות בראשותו של חבר המועצה עו"ד נורמן פלאט (להלן: "עו"ד פלאט") - לצורך טיפול במשמעויות של תכניות המתאר מבחינתה של הרשות (להלן: "ועדת פלאט"). ועדת פלאט דנה בין היתר גם בהיערכותה של הרשות לתביעות על פי סעיף 197, ובתוך כך קיבלה מהנהלת הרשות ומנציגי המחלקה המשפטית ברשות דיווח שוטף על הטיפול בתביעות אלה (ראו סעיפים 2-5 לתצהיר עו"ד פלאט; פרוטוקולים של ועדת פלאט צורפו כנספחים א1-א15 לתצהיר זה).   ביום 6/11/2000 העביר עו"ד רובין לוועדת פלאט תכנית עבודה שהוכנה על ידי המחלקה המשפטית ברשות לטיפול בתביעות על פי סעיף 197 - והיא אושרה על ידי הוועדה (להלן: "תכנית העבודה", צורפה כנספח ג לתצהיר עו"ד פלאט). על פי האמור בתכנית העבודה, משרד מלצר היה אמור לרכז את הטיפול המשפטי בתביעות על פי סעיף 197: "בכדי להתכונן לאפשרות שנאלץ להתמודד עם דיונים במאות ואלפי תביעות, בפני מספר ועדות, עלינו לבצע התקשרות מקדמית עם מספר משרדי עורכי דין אשר בעת הצורך יוכלו לסייע במשימה זו במהירות וביעילות, תוך שהם כבר מכירים את הנושא על בוריו. מוצע כי למשרדים אלה יהיו מספר תפקידים. בשלב הראשון, כל עוד מתקיימים הליכים מקדמיים ומאוחדים, יעסקו משרדים אלה בלימוד החומר. בנוסף יהיו משרדים אלה חלק מהצוות המשפטי, בראשותו של משרד מלצר, אשר יגבש את המסמכים המשפטיים, השמאיים והתכנוניים הרלוונטיים להגנת הרשות וימליץ לרשות בנוגע להחלטות עקרוניות הקורות (כך במקור- ע.ב.) לניהול התביעות. בשלב השני, אם ייערך דיון פרטני בכל תביעה ותביעה, בפני ועדות שונות, תוכל הרשות להיעזר במשרדים אלה לצורך חלוקת עבודה בהתאם לצורך באותה עת." (ההדגשות שלי- ע.ב.) (ראו סעיף 3 לנספח א לתכנית העבודה). באשר לתובעת - נקבע כי הטיפול בתביעת צפריה יוותר בידיה, וכי היא תשמש כחלק מהצוות המשפטי שיטפל בשאר התביעות בראשותו של משרד מלצר (ראו סעיף 4 לנספח א לתכנית העבודה).   9. ביום 8/7/01 פנתה התובעת באמצעות בא כוחה דאז לרשות בכתב, וטענה כי תכנית העבודה מפרה את הסכם אספקת השירותים שנחתם על ידי הצדדים - שכן לגישתה של התובעת הרשות התחייבה בהסכם זה למסור לתובעת את הטיפול בכל התביעות על פי סעיף 197 שהוגשו ושיוגשו לוועדות המקומיות (המכתב צורף כנספח לב1 לתצהיר עו"ד מעוז). הרשות מצידה השיבה ביום 16/8/01 כי התובעת היא שמפרה את ההסכם - מאחר שהיא אינה מספקת לרשות שירותים משפטיים מקצועיים ומסורים; וכן כי בהתאם לתניית אי הבלעדיות שבהסכם, אין כל פסול בכך שהטיפול בתביעות על פי סעיף 197 הועבר למשרדי עורכי דין אחרים (המכתב צורף כנספח לב2 לתצהיר עו"ד מעוז).   משלא הצליחו הצדדים להגיע לעמק השווה במחלוקת שנפלה ביניהם - בחודש אוקטובר 2001 הודיע עו"ד רובין לעו"ד מעוז בכתב על סיומה של ההתקשרות בין הרשות לבין התובעת, ודרש כי התובעת לא תעשה עוד כל שימוש ביפוי הכוח שניתן לה לצורך ייצוגה של הרשות בתביעת צפריה, וכן כי תשיב למשרדי הרשות את כל המידע והחומר המשפטי שהגיע לידיה או הוכן על ידה בקשר עם תביעת צפריה (להלן: "הודעת הביטול", צורפה כנספח לב1 לתצהיר עו"ד רובין); והטיפול המשפטי בתביעת צפריה הועבר למשרד מלצר ומשרד זינגר. בתגובה ביקש עו"ד מעוז מעו"ד רובין כי ישקול בשנית את עמדתו לעניין סיום ההתקשרות בין הצדדים - שאם לא כן התובעת תאלץ להגיש תביעה נגד הרשות בגין הפרתו של הסכם אספקת השירותים (המכתב צורף כנספח לב2 לתצהיר עו"ד רובין). ביום 5/2/02 התקיימה בלשכתו של מנכ"ל הרשות פגישה בנוכחותם של עו"ד מעוז ועו"ד רובין, במהלכה ניסה המנכ"ל פעם נוספת להביא ליישוב חילוקי הדעות בין הצדדים בנוגע לטיפול בתביעות על פי סעיף 197. בהמשך לחילופי הדברים בישיבה זו, ביום 5/6/02 שלח עו"ד רובין לעו"ד מעוז הצעה בכתב לסיום הסכסוך - שלפיה הרשות תאפשר לתובעת להמשיך בטיפול בתביעת צפריה, והתובעת מצידה תפקיד בידי הרשות מסמך שבו היא מוותרת על כל טענותיה נגד הרשות בנוגע להפרת הסכם אספקת השירותים (ההצעה צורפה כנספח לו לתצהיר עו"ד רובין). התובעת סירבה לקבל הצעה זו אלא בכפוף לעריכת שינויים מהותיים בה, והרשות מצידה סירבה לבצע שינויים כלשהם בהצעתה - וכך נולדה התובענה דנן, שבמסגרתה טוענת התובעת כאמור כי היא זכאית לפיצוי מן הרשות בגין הפרת הסכם אספקת השירותים (ראו סעיפים 47-54 לתצהיר עו"ד מעוז, וכן סעיפים 69-80 לתצהיר עו"ד רובין).   תמצית המחלוקת בין הצדדים 10. התובעת סבורה כי הרשות עשתה שימוש בחוסר תום לב בתניית אי הבלעדיות הקבועה בהסכם אספקת השירותים. על פי הנטען, בנסיבות המקרה לא היה כל טעם מוצדק להפסקת ההתקשרות בין הצדדים ולהעברת הטיפול בתביעת צפריה ובתביעות הנוספות למשרדי עורכי דין אחרים - שכן התובעת העניקה לרשות שירותים מקצועיים על הצד הטוב ביותר ובהתאם לשיקול הדעת המקצועי לו היא מחויבת על פי דין. בכתב התביעה ובמסגרת תצהירו של עו"ד מעוז טענה התובעת כי למן חתימתו של הסכם אספקת השירותים חתר עו"ד רובין להכשיל את התובעת בתפקידה ולהביא לביטולו של ההסכם (ראו סעיף 24 לתצהיר עו"ד מעוז); ואולם בסיכומי הטיעונים שהגישה שינתה התובעת טעמה - וטענה כי הודעת הביטול ניתנה על רקע העובדה שעם הגשתן של אלפי התביעות על פי סעיף 197 במהלך שנת 2000 התחוור לרשות כי יעלה בידה לחסוך כספים רבים אם תחליף את התקשרותה "היקרה" עם התובעת בהתקשרות "זולה" יותר עם משרדי עורכי דין אחרים. ואמנם, כך לגרסתה של התובעת, ההסכמים שבהם התקשרה הרשות עם משרד מלצר ועם משרד זינגר שונים מבחינה מהותית מהסכם אספקת השירותים - מבחינה זו ששכר הטרחה אותו התחייבה הרשות לשלם למשרד מלצר ולמשרד זינגר מסתכם לסכום כולל נמוך באופן ניכר מזה שהיה עליה לשלם לתובעת אילו תביעות אלה נמסרו לטיפולה.   משהפרה הרשות את הסכם אספקת השירותים, זכאית התובעת לטענתה לפיצויי קיום - בגובה השכר שהיה משתלם לה אילו קיימה הרשות את ההסכם כלשונו ומסרה את הטיפול בכל התביעות על פי סעיף 197 לטיפולה של התובעת. בהתאם לחישובים שערכה התובעת, שכר זה מגיע לסכום של עשרות מיליוני שקלים (160,666,753₪); ואולם מפאת גובה אגרת בית משפט שהיה עליה לשלם בגין סכום זה העמידה התובעת את תביעתה על סך 10,000,000₪ בלבד. לחלופין עותרת התובעת לשכר ראוי עבור העבודה שהשקיעה במתן שירותים משפטיים לתובעת עד שקיבלה את הודעת הביטול - בגין 1,585 שעות עבודה על פי שכר בגובה 130$ לשעת עבודה של שותף במשרד ובגובה 110$ לשעת עבודה של עו"ד שכיר במשרד, ובסכום כולל של 143,050$.   11. הרשות מצידה מפנה לכך שהסכם אספקת השירותים מורה באופן שאינו משתמע לשני פנים כי הרשות היתה רשאית להתקשר בכל עת עם משרדי עורכי דין נוספים פרט לתובעת לצורך הטיפול בתביעות על פי סעיף 197; והיא מדגישה כי איש מטעמה של הרשות לא הציג מצג כלשהו בפני התובעת בנוגע לשימוש שייעשה או לא ייעשה בתניה חוזית זו על ידי הרשות. יתרה מזאת, במהלך המשא ומתן בין הצדדים עובר להתקשרות ביניהם התובעת נאותה לוותר על דרישת הבלעדיות שהציבה בתחילה לרשות, והדבר מלמד על כוונת הצדדים בעניין זה. הרשות מבהירה בהקשר זה כי לא ניסיון לחסוך בשכר הטרחה הוא שהניע אותה להעביר את הטיפול בכל התביעות על פי סעיף 197 (פרט לתביעת צפריה, שהועברה בשלב מאוחר יותר) לטיפולם של משרד מלצר ומשרד זינגר - מה גם שלגרסתה, ובניגוד לעמדת התובעת, הרשות התחייבה לשלם להם שכר טרחה והוצאות בשיעור גבוה יותר מזה שהתחייבה לשלם לתובעת במסגרת הסכם אספקת השירותים. על פי גרסת הרשות הסיבה היחידה שבעטייה נמסר הטיפול בתביעות למשרד מלצר ולמשרד זינגר ולא לתובעת, היא חוסר שביעות רצונה של הרשות מן השירותים שקיבלה מהתובעת - בין היתר מפאת סירובה להיענות לדרישת הרשות להכין כתב תשובה לתביעת צפריה ולשתף פעולה עם לוחות הזמנים שקבעה הרשות לטיפול בתביעה זו, וכן לנוכח חוסר בקיאותו של עו"ד מעוז בחומר המקצועי הרלוונטי לתביעת צפריה. חוסר שביעות הרצון כאמור בא לידי ביטוי בתכתובות פנימיות של הרשות וכן הובא לידיעתו של עו"ד מעוז בשיחות בעל פה שנערכו בינו לבין עו"ד רובין ובתכתובות בין הרשות לבין התובעת. אלא שבמקום לקבל עליה את דרישותיה של הרשות בקשר עם תביעת צפריה ובכלל, התובעת מצידה פנתה לרשות במכתבי דרישה להעברת כל התביעות על פי סעיף 197 לטיפולה, טענה כי הרשות מפרה את הסכם אספקת השירותים, ואף איימה בהגשת תביעה נגד הרשות. התנהלות זו מצידה של התובעת היא שהביאה לאובדן אמון מוחלט בין הצדדים - ולרשות לא נותרה ברירה אלא לשלוח לתובעת את הודעת הביטול.   עוד נטען על ידי הרשות, כי התובעת אינה זכאית לפיצויי הקיום הנתבעים על ידה - באשר במועד חתימתו של הסכם אספקת השירותים לא היתה יכולה להיות לה ציפייה לגיטימית כלשהי כי כל התביעות על פי סעיף 197 יועברו לטיפולה. ואולם, גם אם היתה התובעת זכאית לפיצוי מעין זה - הסכום הנתבע על ידה הוא מופרך ומוגזם. בראש ובראשונה, התובעת מתעלמת מהעובדה שמדובר בשכר טרחה המחושב על פי שעות עבודה שהושקעו בפועל - ותובעת באופן אוטומטי את סכום "התקרה" עליו הסכימו הצדדים. נוסף על כך, חרף העובדה שאלפי התביעות על פי סעיף 197 פרט לתביעת צפריה אוחדו לשתי תביעות עיקריות - התובעת מתעלמת מכך שהוסכם כי במידה שיאוחדו כמה מן התביעות על פי סעיף 197 סכום "התקרה" יחושב עבור כל התביעות שאוחדו כאילו היו תביעה אחת. לבסוף, הרשות סבורה כי התובעת אינה זכאית גם לשכר טרחה ראוי - שכן התובעת קיבלה זה מכבר את מלוא שכר הטרחה המגיע לה על פי הסכם אספקת השירותים ובהתאם לעבודה שביצעה בפועל.   דיון 12. מטעם התובעת הוגש תצהירו של עו"ד מעוז, וכן תצהירו של עו"ד מאיר הופמן - המשמש כעו"ד שכיר במשרד התובעת (להלן: "עו"ד הופמן"). מטעם הרשות הוגשו תצהיריהם של עו"ד רובין, פריימן ועו"ד פלאט.   המצהירים נחקרו על תצהיריהם. האם הרשות הפרה את הסכם אספקת השירותים? 13. טענתה המרכזית של התובעת היא שהעברת הטיפול בתביעות על פי סעיף 197 שהוגשו לאחר תביעת צפריה למשרד מלצר ולמשרד זינגר, ולא לתובעת, מהווה הפרה של הסכם אספקת השירותים מצידה של הרשות. ודוק: אין מחלוקת בין הצדדים כי לשונו הברורה של סעיף 2 להסכם אספקת השירותים מורה כי הרשות רשאית להתקשר גם עם משרדי עורכי דין אחרים פרט לתובעת לצורך הטיפול בתביעות על פי סעיף 197; ואולם לשיטתה של התובעת חרף האמור בהסכם, כוונת הצדדים במועד ההתקשרות היתה שהרשות תעביר לתובעת את הטיפול בכל התביעות כאמור. הנה כי כן, עסקינן בטענה הנוגעת לפרשנותו של הסכם אספקת השירותים.   סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 מורה כי חוזה מתפרש על פי אומד דעת הצדדים; וההלכה היא שאומד דעת זה הוא "המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית שהצדדים ביקשו במשותף להגשים", וניתן ללמוד עליו מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו [ראו: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פד"י מט(2) 265, 313-311 (1995), להלן: "פרשת אפרופים"; ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש, , תק-על 2007(2), 4663, 4673 (2007)]. במספר פסקי דין מן העת האחרונה קבע בית המשפט העליון כי מקום בו לשון החוזה היא ברורה וחד משמעית - ראוי ליתן לה משקל מכריע בפרשנותו [ראו: ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ, , תק-על 2008(1) 840, 845 (2008); ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ, , תק-על 2008(1) 2205, 2213 (2008); וכן דעת היחיד של כבוד השופט י' דנציגר בע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, , תק-על 2009(4) 242, 256 (2009), להלן: "עניין אספן"]; בעוד שפסקי דין אחרים שיצאו מלפניי בית המשפט העליון חזרו על ההלכה שנקבעה עוד בפרשת אפרופים - שלפיה אין הפרשן כבול לבחינה מוקדמת אם לשון החוזה ברורה אם לאו [ראו למשל: ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו - ישראל בע"מ, , תק-על 2009(4) 1878, 1886 (2009), להלן: "עניין אמריקר"; וכן דבריהן של כבוד הנשיאה ד' ביניש וכבוד השופטת א' פרוקצ'יה בעניין אספן]. כך או אחרת, בענייננו הן לשון הסכם אספקת השירותים והן הנסיבות החיצוניות לו, מעידים כי כוונתם המשותפת של הצדדים במועד חתימתו היתה כי הרשות תהא רשאית למסור את הטיפול בתביעות על פי סעיף 197 גם למשרדי עורכי דין אחרים פרט לתובעת - ולכן בכל מקרה יש לדחות את הפרשנות שמציעה התובעת להסכם זה; ואפרט.   14. התובעת טוענת כי מלכתחילה ועוד טרם שנכנסה למשא ומתן עם התובעת, כוונתה של הרשות היתה להתקשר עם משרד עורכי דין אחד ויחיד לצורך הטיפול בתביעות על פי סעיף 197. בניסיונה להוכיח טענה זו נתלית התובעת כמוצאת שלל רב במסמכים שונים שנוסחו על ידי נציגי הרשות עובר לחתימתו של הסכם אספקת השירותים - כדוגמת פרוטוקול ועדת המכרזים המרכזית ברשות (נספח ג לתצהיר עו"ד רובין), המלצת צוות המשא ומתן למנכ"ל הרשות בנוגע לקבלת שירותים משפטיים (נספח יב לתצהיר עו"ד רובין), וההזמנה הראשונה שנשלחה לתובעת לאספקת שירותים משפטיים (נספח ד לתצהיר עו"ד רובין) - שמהם עולה לשיטתה של התובעת כי הרשות נוקטת לשון "משרד" (יחיד) ולא "משרדים" (רבים) בתכתובותיה בנושא זה. ואולם, בעשותה כן מוציאה התובעת את הדברים הכתובים מהקשרם - שכן גם אם במספר מקרים נקודתיים מתייחס מי מטעם הרשות להתקשרות העתידה עם משרד עורכי דין (יחיד) לצורך טיפול בתביעות על פי סעיף 197, עיון בכל אחד מן המסמכים שאליהם מפנה התובעת, ובמיוחד קריאתם יחדיו, מלמדים כי במועד התקשרותה של הרשות בהסכם אספקת השירותים לא היתה כל כוונה מצד הרשות להתחייב להתקשרות עם משרד עורכי דין יחיד, כאשר באותה עת עדיין לא היה ידוע לה היקף העבודה המשפטית שיידרש. יודגש בהקשר זה כי מושכלות יסוד הן שבחינתו של טקסט וחילוץ כוונת הכותב מתוכו צריך שייעשו מתוך זיקה לטקסט בכללותו: "בבואנו לפרש מסמך, אין לעקור פסוק או קטע ממקומו ולפרשו באופן מילולי כעומד בפני עצמו מבלי לשים לב למסמך כולו ולהדבק הדברים.  הכלל הראשון של פרשנות מסמך, הוא לנסות לרדת לכוונתו האמיתית של הכותב על יסוד הדברים הכתובים במסמך כולו ובהתחשב עם הרקע הידוע של העניין." [דבריו של השופט ברנזון בע"א 324/63 ישראל הלוי סגל נ' חברת גורג'ני מג'י בע"מ, פ"ד י"ח (4) 371, 373 ד' המצוטטים בע"א 9236/03 ברוך מקל בע"מ נ' צח השקעות בע"מ, פ"ד נט(2) 268, 278-279 (2004)].   בעדותו הסביר עו"ד רובין כי בעת ההתקשרות עם התובעת, טרם היה בידה של הרשות להעריך את מספרן והיקפן של התביעות על פי סעיף 197 שעימן יהא עליה להתמודד - ובנסיבות אלה ביקשה הרשות לשמור לעצמה את האפשרות להתקשר גם עם משרדי עורכי דין אחרים לצורך הטיפול בהן (ראו סעיף 24 לתצהירו של עו"ד רובין). ואמנם, מהמלצותיו של צוות המשא ומתן למנכ"ל הרשות ניכר כי במועד כתיבת הדברים טרם הוחלט ברשות אם להתקשר עם משרד עורכי דין אחד או יותר (ראו סעיף 5(ג) למסמך, נספח יב לתצהיר עו"ד רובין), וכן צוין כי הצוות החליט להשאיר את "בחירת המציע או המציעים שעמם תתקשר הרשות לשיקול דעתו של המנכ"ל" (ההדגשה שלי- ע.ב.) (ראו סעיף 5(ב) למסמך). גם במסמך שבו אישר מנכ"ל הרשות לעו"ד רובין להתקשר בשם הרשות עם התובעת בהסכם אספקת השירותים, הוסיף המנכ"ל וציין כי "התקשרות עם משרד עו"ד נוסף תישקל בהמשך בהתאם לנסיבות" (המסמך צורף כנספח יג לתצהיר עו"ד רובין). יתר על כן, כבר בהזמנה הראשונה שנשלחה לתובעת להציע הצעה לאספקת שירותים משפטיים לרשות הובהר כי "אין בכוונת הרשות להעניק בלעדיות כלשהי למשרד עוה"ד עימו תתקשר הרשות כמפורט בהסכם המצורף" (ראו סעיף 4(א) להזמנה, נספח ד לתצהיר עו"ד רובין). ואם לא די בכך, אין חולק כי לאחר שהתובעת מצידה ביקשה להתנות את ההתקשרות בבלעדיות שתינתן לה מצידה של הרשות בנוגע לטיפול בתביעות על פי סעיף 197 (ראו מכתבו של עו"ד מעוז בנושא מיום 6/9/98, צורף כנספח י לתצהיר עו"ד רובין) - הרשות מצידה המשיכה לעמוד על תניית אי הבלעדיות בהתקשרות, וכאמור בסופו של יום אכן נקבע בהסכם אספקת השירותים כי היא רשאית להתקשר גם עם משרדי עורכי דין אחרים לצורך זה. ודוק: העובדה כי נושא הבלעדיות עמד לדיון בין הצדדים עובר לחתימתו של הסכם אספקת השירותים, היא המעידה יותר מכל על אומד דעתם בנדון - קרי, הסכמתם שהרשות לא תהיה כבולה לתובעת בכל הנוגע לטיפול בתביעות על פי סעיף 197. דברים אלה מקבלים משנה תוקף לנוכח העובדה שהמשא ומתן לקראת ההתקשרות בהסכם אספקת השירותים נוהל מטעם התובעת על ידי עו"ד מעוז - שבהינתן השכלתו וניסיונו בדיני חוזים ובעריכת הסכמים, אין ספק כי השכיל להבין את משמעותו של הוויתור מצידה של התובעת על דרישתה לבלעדיות באספקת השירותים המשפטיים לרשות.   15. התובעת מוסיפה וטוענת כי גם אם לא זו היתה כוונתה של הרשות במועד ההתקשרות בהסכם אספקת השירותים, עו"ד רובין הציג בפני התובעת מצג שלפיו הסעיף שבהסכם הדן באי הבלעדיות בהתקשרות הוא סעיף פורמאלי גרידא, שאין בכוונתה של הרשות לעשות בו שימוש אלא במצב שבו עומס התביעות שיוטל על התובעת יהיה כה כבד - עד שהיא לא תוכל לשאת בו לבדה ותזדקק לסיוע מצד משרד עורכי דין נוסף (ראו סעיף 16 לתצהיר עו"ד מעוז). אלא מאי? גרסתה של התובעת בנדון נסמכת אך ורק על עדותו של עו"ד מעוז - שהיא עדות יחידה מפיו של בעל עניין בדבר, ועל כן לפי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח משולב], התשל"א- 1971 משקלה הראייתי מועט [ראו: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, , תק-על 2006(4) 64, 82 (2006)]. לעומת זאת, גרסתה של הרשות שלפיה לא הוצג כל מצג כזה נסמכת הן על עדויותיהם של עו"ד רובין ופריימן (ראו סעיפים 23-24 לתצהיר עו"ד רובין, ועדותו של פריימן בעמ' 44 לפרוטוקול ש' 1-10), והן על הסכם אספקת השירותים עצמו. ודוק: חזקה על הסכם זה כי הוא נותן ביטוי נאמן להסכמות שאליהן הגיעו הצדדים בנושא העדר הבלעדיות - ועל כן יש לדחות את עדותו בעל פה של עו"ד מעוז ככל שהיא סותרת את הדברים שקיבלו ביטוי בכתב: "משחתמו הצדדים על החוזה, עומדים הם בחזקתם שהסכימו לכל האמור בו, לשבט או לחסד. אם נגרוס אחרת ונסטה מעקרון ההסתמכות על תוכנו של החוזה כפי שנחתם, יהיו לכך תוצאות בלתי רצויות של אי יציבות וחוסר ודאות." [ראו: דברי המשנה לנשיא מ' בן-פורת בע"א 1/84 נתן נ' סטרוד, פ"ד מב(1) 661, 670 המצוטטים בע"א 8837/05 מרשוד נ' אל שורטי, , תק-על 2009(1) 557, 561 (2009); כן ראו: ע"א 7825/01 דאטא סיסטמס אנד סופטוור אינק. נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נח(5) 348, 361-362 (2004)]." נוסף על כך, טענת המצג נטענה על ידי עו"ד מעוז בתצהירו בלשון רפה ובכלליות - מבלי לפרט את הנסיבות, המועדים או האמצעים שבהם הוצג המצג הנטען; וגם לאחר שנשאל בנושא במהלך חקירתו נותרו הדברים עמומים למדי (ראו עמ' 14 לפרוטוקול ש' 14 עד עמ' 15 ש' 3). חשוב מכך, במהלך חקירתו נסוג עו"ד מעוז מגרסתו המקורית בנוגע למצג - והבהיר כי לא מדובר היה בהתחייבות מצידו של עו"ד רובין להעניק לתובעת בלעדיות בטיפול בתביעות על פי סעיף 197, אלא בהבנה שאליה הגיעו הצדדים כי השימוש בהוראת אי הבלעדיות שבהסכם אספקת השירותים ייעשה על ידי הרשות בתום לב: "ש: האם נכון שאתה בעצם טוען שעו"ד רובין, היועמ"ש, נתן לך התחייבות בעל פה שסותרת את ההתחייבות בכתב שבהסכם שעליו אתה חתום? ת: לא נכון. ש: אני מבקשת שתסביר. ת: כאשר קיבלתי את טיוטת ההסכם עם סעיף אי הבלעדיות הגבתי שהוא לא מקובל עלי. הדברים כתובים. עו"ד רובין הסביר לי שמדובר בסעיף סטנדרטי ורש"ת (הרשות- ע.ב.) היא גוף ציבורי והסעיף הזה נועד לאפשר, אם יתעורר איזה שהוא צורך ציבורי להימנע מן הבלעדיות, לכן הסעיף הזה קיים בהסכמים של רש"ת. גם הוא וגם אני משפטנים. אני מרצה לדיני חוזים בבר אילן. רובין ואני יודעים ששימוש בסעיף כזה צריך להיעשות בתום לב ויש אחריות בהפעלת הסעיף הזה. ש: עדיין מדובר על סעיף שמופיע בהסכם שאתה אומר שבעצם קיבלת התחייבות בעל פה לא להפעיל אותו, אלא בצורך ציבורי כפי שאתה קורא לזה. ת: אני לא מדבר על התחייבות, אלא על הסבר. עו"ד רובין אמר שזה סעיף סטנדרטי והם לא מממשים אותו בשטח, אלא אם קורה משהו בפועל. הוא נתן לי להבין שבעבר הם לא עשו שימוש בסעיף הזה וזו הסיבה שהסעיף הזה קיים. ... ת: אכן זה היה נושא שנדון בצורה מאוד ברורה ומפורשת בכתב ובעל פה. אני הסכמתי לו כאשר קיבלתי הסבר שהמסגרת הציבורית מחייבת להבטיח אפשרות לצאת מחוזה כאשר מתעורר הצורך למטרות הגונות לעשות שימוש בסעיף זה." (ההדגשות שלי- ע.ב.) (ראו עמ' 13 לפרוטוקול ש' 5 עד עמ' 14 ש' 4). 16. הנה כי כן, משנשמעה עדותו של עו"ד מעוז הוברר כי גם לגרסתה של התובעת היתה הרשות רשאית למסור את הטיפול בתביעות על פי סעיף 197 למשרדי עורכי דין אחרים - כאשר ההגבלה היחידה שחלה על זכותה של הרשות כאמור היא הפעלתה בתום לב ולמטרות הגונות. ודוק: גם על פי ההלכה הנוהגת זכות חוזית יש להפעיל אך ורק בתום לב ובדרך מקובלת; והדברים נכונים שבעתיים כאשר מדובר ברשות ציבורית - הכפופה לנורמות של הגינות וסבירות מתחום המשפט המינהלי (ראו: עניין אמריקר, שם, בעמ' 1891-1892; עניין אספן, שם, בעמ' 263). כלל זה חולש אף על זכותו של צד אחד להביא להפסקת הקשר החוזי עם הצד השני:   "בהפעלת הזכות הנתונה לכל אחד מהצדדים לסיים באופן חד צדדי חוזים אשר לא נקצב מועד לסיומם, עליהם לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת ... במקרה שלפנינו ובהינתן העובדה שהלקוח בו עסקינן הוא רשות ציבורית, חלה על יחסי הצדדים ועל ההתקשרות ביניהם בנוסף לדיני החוזים גם מערכת כללים ועקרונות מן המשפט המנהלי (גבריאלה שלו חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית 13, 44-42 (1999) (להלן: שלו, חוזים ומכרזים)). מערכת כללים ועקרונות זו משמיעה לנו חובה מוגברת המוטלת על הרשות לנהוג ביושר, בהגינות ובסבירות בכל הליכותיה..." (ההדגשות שלי- ע.ב.) [ראו: ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' ידידיה גורן, עו"ד, , תק-על 2009(3) 2297, 2318 (2009) וההפניות שם; להלן: "עניין גורן"].   בפסק הדין בעניין ע"א 8854/06 חיים קורפו, עו"ד נ' סורוצקין, , [תק-על 2008(1) 4818 (2008), להלן: "עניין קורפו"] קבע בית המשפט העליון אמות מידה קפדניות לבחינה אם לקוח עמד בחובת תום הלב המוטלת עליו בסיימו הסכם שנקשר בינו לבין עורך דינו לקבלת שירותים משפטיים: "אמנם, יטען הטוען כי במקום בו לקוח מבקש להשתחרר מהסכם עם עורך דינו, אפילו הדבר אינו נובע מאי שביעות רצונו מתפקודו של עורך הדין, הרי שממילא אבד יסוד האמון של אותו לקוח בעורך דינו. לנו נראה, כי פרשנות זו הינה הרחבה מוגזמת ולא רצויה של יסוד האמון עליו ראוי להגן. דעתנו היא כי כל עוד לא מועלות על ידי הלקוח טענות, המבוססות עובדתית, כי הוא אינו שבע רצון מהטיפול המקצועי הניתן לו על ידי עורך דינו, וכל עוד המטרה למענה שכר את עורך דינו עדיין קיימת, לא יוכל אותו לקוח להשתחרר מההסכם באופן חד צדדי מבלי שיחויב בפיצויי ציפייה, אלא אם יוכיח כי לולא השתחררות זו לא היה יכול, באמצעים סבירים, להגשים את אותה מטרה." (ההדגשה שלי- ע.ב.) (שם, בעמ' 4827). עוד בעניין קורפו הובהר כי בעוד שחוסר שביעות רצון מהטיפול המקצועי עשוי להוות "סיבה מספקת" לביטול חוזה באופן חד צדדי - ביטול ההתקשרות אך ורק בשל אינטרס הקטנת עלויות מצידו של הלקוח עלול להוות שימוש בזכות חוזית שלא בתום לב: "אמנם, חוזה מסוג זה (חוזה בין עורך דין ללקוח- ע.ב.) מבוסס על אמון הדדי, וברי כי מקום בו לקוח אינו מעוניין עוד בשירותיו של עורך הדין וסיבתו להפסקת החוזה הינה סיבה הוגנת, לא יטיל עליו בית המשפט לשלם לעורך דינו פיצויי ציפייה. זאת, מתוך הבנה כי יש לשמר את אותו יסוד אמון ולהבטיח כי ימשיך להתקיים ביחסים שבין עורכי דין לבין לקוחותיהם. החשש הוא, כי אם יידע לקוח, מבעוד מועד, כי בכל מקרה ומקרה יחויב בתשלום פיצויי ציפייה לעורך דינו, הרי שיימנע מלהפסיק את הייצוג וימשיך בהתקשרות שאינה רצויה לו, גם באותם מקרים בהם יסוד האמון של הלקוח בעורך דינו אינו קיים עוד. ... ואולם, יש להבדיל בין שימור יסוד האמון לבין הפיכת ההסכם בין עורך הדין ללקוח לנייר אשר הינו בגדר המלצה בלבד עבור הלקוח. אין מקום לאפשר ללקוח להשתחרר מן ההסכם אותו כרת עם עורך דין פלוני מבלי להיות חייב בתשלום פיצויי ציפייה, רק משום שהגיעה אליו הצעה מפתה יותר מעורך דין אלמוני." (ההדגשה שלי- ע.ב.) (עניין קורפו, שם, בעמ' 4826). בית המשפט העליון חזר על הלכה זו גם בעניין גורן. 17. ומן הכלל אל הפרט. בענייננו סבורה התובעת כי הרשות עשתה שימוש בחוסר תום לב בזכותה להעביר את הטיפול בתביעות על פי סעיף 197 למשרד מלצר ולמשרד זינגר - ובכך הביאה למעשה לסיום ההתקשרות בין הצדדים באופן חד צדדי ושלא כדין. על פי הנטען בכתב התביעה ובתצהירו של עו"ד מעוז, מיד בסמוך לאחר חתימתו של הסכם אספקת השירותים ביקש עו"ד רובין להכשיל את התובעת בביצועו ולגרום לה בחוסר תום לב להפר את התקשרותה עם הרשות, ובתוך כך גם החליט שלא להעביר לטיפולה את התביעות על פי סעיף 197 שהוגשו לאחר תביעת צפריה (ראו סעיפים 24-26, 35-36, ו- 40 לתצהיר עו"ד מעוז). ואולם, טענה חמורה זו נזנחה למעשה על ידי התובעת במסגרת סיכומי הטיעונים מטעמה - ותחת זאת הועלתה טענה חדשה, שלפיה לנוכח הכמות העצומה של התביעות על פי סעיף 197 שהוגשו במהלך שנת 2000 התחוור לרשות כי היא תחסוך כספים רבים אם תעביר את הטיפול בהן למשרד עורכי דין אחר. לגרסתה של הרשות, לעומת זאת, ההחלטה בנוגע להעברת הטיפול בתביעות על פי סעיף 197 שהוגשו לאחר תביעת צפריה למשרד מלצר ולמשרד זינגר, במקום לתובעת, התקבלה אך ורק על רקע חוסר שביעות רצונה של הרשות מן השירותים שקיבלה מהתובעת (ראו סעיפים 41-47) - ועל כן, ובהתאם להלכה שנקבעה בעניין קורפו, מדובר בהפעלה הוגנת של זכות חוזית. אומר כבר כעת כי במחלוקת שנפלה בין הצדדים בסוגיה זו - מצאתי כי יש להעדיף את גרסתה של הרשות; ואבאר. בראש ובראשונה, הטענה שהועלתה על ידי התובעת לראשונה במסגרת סיכומי הטיעונים מטעמה, שלפיה המניע שבגינו החליטה הרשות שלא להעביר לתובעת את הטיפול בתביעות על פי סעיף 197 (פרט לתביעת צפריה) היה ניסיון לחסוך בעלויות, מהווה שינוי חזית אסור - וכבר מטעם זה יש לדחותה על הסף (ראו: עניין אמריקר, שם, בעמ' 1892); מה גם שהצדדים הצהירו לפרוטוקול כי אין ולא יהיה שינוי או הרחבת חזית מצד מי מהם (ראו עמ' 4 לפרוטוקול ש' 2-3). יצוין עם זאת כי לנוכח שינוי החזית כאמור, עדותו של עו"ד פלאט נמצאה בלתי רלוונטית לדיון - באשר עדות זו הובאה על ידי הרשות בעיקר על מנת לסתור טענה שנזנחה בסופו של יום על ידי התובעת, כי ועדת פלאט נמנעה במתכוון מלדון בטענותיה של התובעת בגין העברת הטיפול בתביעות על פי סעיף 197 למשרדי עורכי דין אחרים (ראו סעיפים 47-48 לתצהיר עו"ד מעוז). יתרה מכך, התובעת גם לא עמדה בנטל הרובץ לפתחה להוכיח את טענתה כי היה זה אינטרס הקטנת עלויות שעמד ביסוד החלטתה של הרשות שלא להעביר לתובעת את הטיפול בתביעות על פי סעיף 197 שהוגשו במהלך שנת 2000. יצוין כי לא נעלם מעיני שעל פי גישתה של התובעת, ההלכה שנקבעה בעניין קורפו בנושא סיומו של הסכם בין עורך דין ללקוח מורה כי הנטל להוכיח שסיום היחסים החוזיים נעשה על ידי הלקוח בתום לב רובץ לפתחו של הנתבע דווקא, הוא הלקוח. אלא שגם לאחר שהפכתי והפכתי בפסק הדין אליו מפנה התובעת - לא מצאתי בו יסוד להעברת נטל ההוכחה כנטען. כמפורט באריכות לעיל, הסכם אספקת השירותים מקנה לרשות זכות ברורה וחד משמעית להתקשר עם משרדי עורכי דין אחרים לצורך הטיפול בתביעות על פי סעיף 197, ואף להביא את ההתקשרות בין הצדדים אל קיצה בכל עת ומכל סיבה. הרשות עשתה שימוש בזכות הקנויה לה כאמור - וככל שהתובעת סבורה כי שימוש זה נעשה בחוסר תום לב או ממניעים פסולים, עליה להתכבד ולהוכיח טענותיה בנדון. ואמנם, בפסק הדין בעניין גורן הבהיר בית המשפט העליון כי עניין קורפו לא שינה סדרי עולם בנוגע להלכה הנוהגת מקדמת דנא בנושא שימוש בתום לב בזכות חוזית: "יש הסוברים כי אמות המידה שנקבעו בעניין קורפו, ובעיקר הסייג שנקבע שם בדבר קיום טעם מספיק לפרישה מן החוזה, אינן מהוות חלק מההלכה שנקבעה בעניין ביניש-עדיאל ויש בהן למעשה משום קביעת כלל חדש (ראו לעניין זה מיגל דויטש דיני חוזים מיוחדים כרך ראשון, 596-593 (2008) (להלן: דויטש, חוזים מיוחדים)). לטעמי אין מדובר בכלל חדש משום שלכתחילה אין לפרש את ההלכה שנפסקה בעניין ביניש-עדיאל כמתן היתר גורף ללקוח להשתחרר באופן חד צדדי מחוזה עם עורך דינו בהתעלם מתנאיו ודרישותיו של סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). כפי שכבר צוין, בהפעלת הזכות הנתונה לכל אחד מהצדדים לסיים באופן חד צדדי חוזים אשר לא נקצב מועד לסיומם, עליהם לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, ובעניין קורפו יצק בית משפט תוכן קונקרטי לעקרונות אלה וקבע כאמור אמות מידה קפדניות שעל הלקוח לעמוד בהן בהקשר זה על מנת שייחשב כמי שנהג בהגינות, בתום לב ובדרך מקובלת בעת שסיים באופן חד צדדי את ההתקשרות עם עורך דינו." (ההדגשות שלי- ע.ב.) (שם, בעמ' 2318). ודוק: מעניין קורפו עולה כי רק במקרה שבו לא נטען על ידי הלקוח לחוסר שביעות רצון מן השירותים המשפטיים שקיבל, ובמועד ביטול ההתקשרות המטרה שלשמה הוא מלכתחילה התקשר עם עורך הדין עדיין היתה קיימת - יעבור הנטל לפתחו של הלקוח להוכיח כי סיום ההתקשרות היה נחוץ לו לשם השגת מטרתו. ואולם כפי שיפורט להלן, בענייננו נטען וגם הוכח כי הרשות לא היתה שבעת רצון מן השירותים שניתנו לה על ידי התובעת. 18. ובמה דברים אמורים? עו"ד רובין הבהיר בעדותו, אותה מצאתי אמינה ורצינית, כי החלטתו למסור את הטיפול בתביעות על פי סעיף 197 למשרד מלצר ולמשרד זינגר (פרט לתביעת צפריה) ולא לתובעת, כלל לא נבעה משיקולים של גובה שכר הטרחה שהיה על הרשות לשלם לתובעת בגין הטיפול בתביעות אלה (ראו עדותו בעמ' 67 לפרוטוקול ש' 16-21) - אלא שההחלטה התקבלה על רקע חוסר שביעות רצונו מן השירותים המשפטיים שקיבלה הרשות מן התובעת: "אני חושב שעו"ד מעוז עשה עבודה גרועה מאוד בתיק צפריה. אני חושב שהאפשרות שהוא ימשיך לטפל בתיקים היתה רק מתוך ידיעה שמדובר באפשרות שהוא יהיה חלק מצוות עם עורכי דין נוספים באופן שאני אהיה שקט יותר לגבי הטיפול ומתוך ידיעה שאם וכאשר נגיע אי פעם לטיפול בתביעות פרטניות הנושא יישקל לגופו." (עמ' 52 לפרוטוקול ש' 16-20). וכאשר נדרש לפרט בנושא, מסר עו"ד רובין את הדברים הבאים: "המטלה הבסיסית שבה לא עמדה התובעת היתה הגשת טיוטה של כתב הגנה (כתב התשובה כהגדרתו לעיל- ע.ב.), טיוטה פנימית שאני אוכל להעביר לגורמים השונים ברשות כדי שיוכלו לתרום את תרומתם לגיבושה. פרט לכך במטלה של סיוע בגיבוש חוות הדעת המקצועיות ובעיקר זכורה לי הדוגמא של חווה"ד האקוסטית, התובעת עמדה במשימה בצורה לא טובה דבר שחייב אותי לעבור ולהשקיע הרבה שעות עבודה במסמכים האלה. בנוסף, ההתרשמות הכללית שלי היתה שהתובעת לא מכירה מספיק טוב את התשתית גם העובדתית וגם התכנונית וכתוצאה מכך גם את התשתית המשפטית של התביעה. המסקנה שלי מכך היתה שאם אני מקבל עוד אלפי תביעות אני לא מעביר אותן לתובעת." (ההדגשות שלי- ע.ב.) (עמ' 71 לפרוטוקול ש' 21 עד עמ' 72 ש' 5). יוער בנקודה זו כי אף על פי שהצדדים הקדישו מקום נכבד במסגרת טיעוניהם לבחינת הטיב והרמה המקצועית של השירותים המשפטיים שסיפקה התובעת לרשות במסגרת תביעת צפריה - אין באפשרותו של בית המשפט להכריע במחלוקת שהתגלעה ביניהם בהקשר זה, וממילא סוגיה זו אינה רלוונטית לדיון בתובענה. מפסק הדין בעניין קורפו עולה כי חוסר שביעות רצונו הסובייקטיבי של לקוח מן השירות שקיבל מעורך דינו מהווה לכאורה סיבה מספקת להפעלת זכותו של הלקוח להביא לסיום ההתקשרות בין הצדדים - כמובן כל עוד שבנסיבות העניין מדובר בדרישות סבירות שהעמיד הלקוח ושלא נענו על ידי עורך הדין; ועל כן אין לכאורה חשיבות לשאלה אם מבחינה אובייקטיבית קיבל אותו לקוח שירות מקצועי די הצורך אם לאו. גם בעניינו הדגש הוא על כך שעו"ד רובין לא היה מרוצה מן השירות שקיבלה הרשות מהתובעת - ואין מקום להוסיף ולקבוע מסמרות לעניין מידת המקצועיות של התובעת בטיפול בתביעת צפריה. 19. פרט לעדותו של עו"ד רובין, ניתן למצוא עדות לחילוקי הדעות המקצועיים בין הרשות לבין התובעת על רקע הטיפול בתביעת צפריה גם בתכתובת שהוחלפה בין עו"ד רובין לבין עו"ד מעוז כבר בראשיתם של היחסים החוזיים בין הצדדים, בחודש מאי 1999 (ראו נספחים יט1-יט5 לתצהיר עו"ד רובין). מחילופי הדברים הכתובים הללו ניכר כי הרשות ייחסה חשיבות רבה לקציבת לוחות זמנים להכנת כתב תשובה לתביעת צפריה וכן להכנתן של חוות דעת מקצועיות בתחום השמאות והאקוסטיקה שיתמכו בכתב תשובה זה - ואילו התובעת מצידה התנגדה בחריפות להכפפתה ללוחות הזמנים שנקבעו על ידי הרשות. במענה לטענת התובעת, כי לא יצא מאת הרשות מכתב מפורש שבו היא מביעה חוסר שביעות רצון מפועלה של התובעת - עו"ד רובין הבהיר בעדותו, כי אין בעובדה זו כדי ללמד על כך שלא היו לרשות טענות בנוגע לשירות שקיבלה מן התובעת. לנוכח תגובתה החריפה של התובעת בעת שעמד על דרישותיו בנוגע לטיפול בתביעת צפריה, התרשם עו"ד רובין כי אם תעלה הרשות על הכתב באופן מפורש וחד משמעי את חוסר שביעות רצונה מתפקוד התובעת, הדבר רק יביא להסלמה ביחסים שבין הרשות לבין התובעת, ולא לשיפור בהתנהלותה של התובעת, תוצאה שהוא לא היה מעוניין בה (ראו עדותו בעמ' 63 לפרוטוקול ש' 18 עד עמ' 64 ש' 6). משכך, העדיף עו"ד רובין למסור את הדברים לעו"ד מעוז בעל פה (ראו עדותו בעמ' 55 לפרוטוקול ש' 2-13). יחד עם זאת, ממסמכים פנימיים של הרשות מן העת הרלוונטית - כדוגמת המלצתו של עו"ד רובין למנכ"ל הרשות להעביר את הטיפול בתביעות על פי סעיף 197 מן התובעת למשרדי עורכי דין אחרים (ראו נספח כב1 לתצהיר עו"ד רובין) - בהחלט ניכרת תחושתו של עו"ד רובין, כמי שהיה אמון מטעם הרשות על הקשר עם התובעת, כי התובעת אינה מתאימה לטיפול באלפי התביעות הללו. ואמנם, משהתברר לעו"ד רובין כי על רקע התקשרותה של הרשות עם משרד מלצר ועם משרד זינגר עלו יחסיה של הרשות עם התובעת על שרטון באופן שערער לחלוטין את יחסי האמון ביניהן - עו"ד רובין לא היסס עוד, ושטח את מלוא טרוניות הרשות כלפי התנהלותה של התובעת בכתב (ראו מסמך מיום 16/8/01, נספח ל לתצהיר עו"ד רובין). חשוב מכך, מתצהירו של עו"ד מעוז עצמו ניכר כי אין למעשה מחלוקת בין הצדדים כי הרשות והתובעת לא הסכימו ביניהן לגבי הדרך הראויה לטיפול בתביעת צפריה (ראו סעיפים 23-40 לתצהיר); כאשר הרושם המתקבל ממכלול הראיות והעדויות הוא שהתובעת מצידה התרעמה על כך שהרשות מציבה בפניה דרישות שלגישתה של התובעת אין להן מקום, ואילו הרשות מבחינתה סברה כי התנגדותה של התובעת לעמוד בדרישות אלה מהווה התנהלות בלתי מקצועית. גם אם הדבר לא הועלה על ידי הרשות על הכתב באופן מפורש, שוכנעתי כי בזמן אמת היה ברור לתובעת כי הרשות אינה שבעת רצון מן השירות שקיבלה. התובעת אמנם מפנה לעובדה שאין עליה חולק, כי הבקשה לסילוק על הסף שהוגשה על ידה במסגרת תביעת צפריה שימשה בסיס לבקשות דומות שהוגשו על ידי משרד מלצר בתביעות הנוספות על פי סעיף 197; ואף לכך שעו"ד רובין הודה בחקירתו כי לא היו לו טענות בנוגע לבקשה זו לגופה (ראו עדותו בעמ' 53 לפרוטוקול ש' 19-22) - ואולם אין בדברים אלה לשנות מן המסקנה שאליה הגעתי כאמור. כך, משום שכמפורט לעיל חוסר שביעות רצונה של הרשות משירותיה של התובעת נבע בראש ובראשונה מהתנגדותה של התובעת לעמוד בלוחות הזמנים שקצבה הרשות; וכן משום שעצם העובדה כי הבקשה לסילוק על הסף הוכנה על ידי התובעת לשביעות רצונה של הרשות, אינה מעידה כשלעצמה כי כך היה גם בנוגע להתמודדותה של התובעת עם תביעת צפריה לגופה, והדברים ברורים. מן הראוי להוסיף ולציין כי מאחר שתביעת צפריה היתה הראשונה מבין התביעות על פי סעיף 197 שעימן היה על הרשות להתמודד, וכן לנוכח העובדה שמדובר היה בתביעה בהיקף כספי ניכר של עשרות מיליוני דולרים - הן התובעת והן הרשות ראו בטיפול בה כמקרה מבחן, שנועד לסלול את הדרך לטיפול בתביעות הנוספות שיוגשו בעתיד (ראו סעיף 27 לתצהיר עו"ד מעוז וסעיף 40 לתצהיר עו"ד רובין). במיוחד על רקע דברים אלה, ולנוכח חילוקי הדעות המקצועיים וחוסר שביעות רצונה של הרשות מטיפולה של התובעת בתביעת צפריה כמפורט לעיל - ברי כי החלטתה של הרשות שלא להעביר לתובעת את הטיפול בתביעות על פי סעיף 197 שהוגשו לאחר תביעת צפריה מהווה שימוש בתום לב בזכותה של הרשות להביא את התקשרותה עם התובעת בהסכם אספקת השירותים אל סיומה. לבסוף ייאמר, כי הגם שלגרסתה (המאוחרת) של התובעת היה זה ניסיון להקטין את עלויות שכר הטרחה שהביא את הרשות להעביר את הטיפול בתביעות על פי סעיף 197 למשרד מלצר ולמשרד זינגר - כלל לא הוכח על ידה כי שכר הטרחה שהיה על הרשות לשלם למשרדים אלה נמוך מן השכר שהיה מגיע לתובעת אילו נמסרו התביעות לטיפולה. כך, משום שבניגוד להסכם אספקת השירותים - בהתקשרותה עם משרד מלצר ומשרד זינגר התחייבה הרשות לשלם שכר טרחה בגין שעות עבודה בפועל ללא הגבלה לתקרת שכר כלשהי; וכן להקצות לצוות המשפטי של משרד מלצר משרדים לפעילותו על חשבונה (ראו גם עדותו של עו"ד רובין בעניין זה, בעמ' 55 לפרוטוקול ש' 19 עד עמ' 56 ש' 4). 20. מכל האמור לעיל נמצאנו למדים כי הרשות עשתה שימוש בתום לב בזכותה מכוח הסכם אספקת השירותים למסור את התביעות על פי סעיף 197, שהוגשו לאחר תביעת צפריה, למשרדי עורכי דין אחרים ולא לתובעת. יוזכר כי במקביל לעשותה כן וכאמור בתכנית העבודה, ביקשה הרשות להותיר את הטיפול בתביעת צפריה בידיה של התובעת. ואולם, מאחר שהתובעת מצידה ראתה בהעברת הטיפול בתביעות על פי סעיף 197 למשרד מלצר ולמשרד זינגר משום הפרה של הסכם אספקת השירותים - אין חולק כי בשלב זה התערערו יחסי האמון בין הצדדים באופן שלא הותיר לרשות עוד כל בררה אלא להפסיק כליל את התקשרותה עם התובעת וליטול מידיה גם את הטיפול בתביעת צפריה. במצב דברים זה, יש לדחות את גרסתה של התובעת שלפיה הסכם אספקת השירותים הופר על ידי הרשות, וממילא נדחית גם תביעתה לתשלום פיצויי קיום. יצוין כי לנוכח תוצאה זו התייתרה עדותו של עו"ד הופמן מטעם התובעת, אשר יוחדה לשאלת שיעור פיצויי הקיום המגיעים לתובעת לטענתה. האם התובעת זכאית לשכר ראוי?  21. אין עוררין כי עם העברת הטיפול בתביעת צפריה לתובעת, שולם לה על ידי הרשות שכר טרחה בסכום כולל של 114,630₪: 31,560₪ בגין 50 שעות לימוד והכנה כללית לטיפול בתביעות על פי סעיף 197 - הכמות המרבית לתשלום בגין שעות הכנה כאמור בסעיף 3(ג) להזמנה הסופית; ו- 83,070₪ המהווים 25% מן התקרה של שכר הטרחה המגיע לתובעת עבור הטיפול בתביעת צפריה, וזאת בהתאם להוראת סעיף 1(ג) להצעה הסופית. אף על פי כן, התובעת סבורה כי לנוכח ביטולו של הסכם אספקת השירותים היא זכאית לשכר טרחה נוסף - בגין העבודה המאומצת ורחבת ההיקף שהשקיעה בהכנה ובלימוד החומר המקצועי הנוגע לתביעות על פי סעיף 197, ובטיפול בתביעת צפריה לגופה. לגישתה של התובעת, זכאותה לתשלום שכר ראוי כאמור נעוצה בעובדה שאין כל התאמה בין שעות העבודה שהוקצו לה על ידי הרשות במסגרת הסכם אספקת השירותים ללימוד ולהכנה לטיפול בתביעות (50 שעות בלבד), לבין כמות השעות שהיא נדרשה להשקיע בפועל לצורך מטרה זו; והיא מוסיפה ומבהירה כי הסיבה היחידה שבעטייה נעתרה התובעת למגבלת השעות שנקבעה בהסכם היא ציפייתה לקבלת הטיפול באלפי התביעות על פי סעיף 197, אשר יניבו לה רווחים נאים. היסוד הרעיוני לפסיקת שכר ראוי מצוי בדיני עשיית עושר ולא במשפט: "הבסיס הנורמטיבי לקביעת שכר ראוי מעוגן בהוראות סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע לאמור: 'חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה'. הוראה זו מקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט, והגיונה טמון בעיקרון כי אדם זכאי לשכר בגין עמלו, שאם לא כן יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין [ראה גם ע"א 502,499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון בן ציון ופריבס עורכי דין, שותפות רשומה, פ"ד מו(4) 586, 594]." (ההדגשה שלי- ע.ב.) [ע"א 136/92 ביניש-עדיאל - עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 125-126 (1993); להלן: "עניין ביניש-עדיאל"]. ואולם כפי שעולה בבירור מעניין ביניש-עדיאל, יש מקום לפסיקת שכר ראוי לעורך דין מקום שבו הופסקה ההתקשרות שבין הצדדים טרם שהושגה מטרת ההתקשרות, רק במצב שבו הצדדים לא השכילו לקבוע מראש מה יהיה שיעורו של השכר שישתלם לעורך הדין במקרה שההתקשרות ביניהם תגיע אל קיצה טרם שתושלם עבודתו של עורך הדין; ובמילים אחרות, כאשר הסכימו הצדדים במסגרת ההסכם ביניהם על מנגנון שלפיו ייקבע השכר המגיע לעורך הדין במצב של הפסקת ההתקשרות - הסכמה זו מחייבת אותם (ראו שם, בעמ' 128-129) . 22. במקרה דנן, סעיף 2 להסכם אספקת השירותים מלמד כי במועד ההתקשרות נתנו הצדדים דעתם לשכר המגיע לתובעת במקרה של הפסקת היחסיים החוזיים בין הצדדים - באשר נקבע כי "אין בהפסקת ההתקשרות כדי לגרוע מזכותו של עוה"ד לקבל את שכר הטרחה בגין עבודה שביצע בפועל עד למועד מתן ההודעה כאמור (הודעת הביטול- ע.ב.)". גם אין ולא יכול להיות חולק כי שכר הטרחה המגיע לתובעת בגין אותה עבודה שהיא ביצעה בפועל עד למועד משלוח הודעת הביטול הוא השכר הקבוע בהסכם אספקת השירותים - קרי: מקסימום של 50 שעות הכנה כללית לטיפול בתביעות על פי סעיף 197 וכן 25% מתקרת השכר שנקבעה לטיפול בתביעת צפריה. הנה כי כן, משתשלומים אלה שולמו זה מכבר ובמועדם לתובעת - לא קמה זכותה לפסיקת שכר ראוי מעבר לכך. ודוק: התובעת אינה יכולה להישמע בטענה כי שכר הטרחה המגיע לה על פי הסכם אספקת השירותים במקרה של ביטול ההתקשרות על ידי הרשות התברר כלא רווחי עבורה מכיוון שבסופו של יום לא הועברו לטיפולה תביעות נוספות על פי סעיף 197 פרט לתביעת צפריה. כאשר שקלה את כדאיות העסקה מבחינתה הסכימה התובעת להסתפק בשכר שנקבע בהסכם אספקת השירותים במקרה של ביטול ההתקשרות בין הצדדים - ובכך ביכרה את הסיכוי להרוויח סכומים נאים מן הטיפול בתביעות על פי סעיף 197 על פני הסיכון כי לנוכח הוראת אי הבלעדיות שבהסכם וזכותה של התובעת להביא את ההסכם לסיומו בכל עת ומכל סיבה שהיא, תביעות אלה לא יועברו לטיפולה בסופו של יום. אמנם לימים התברר לתובעת כי הקצאת הסיכונים והסיכויים שביצעה לא הניבה את התוצאות שקיוותה להן - ואולם לא מדובר אלא בטעות בכדאיות העסקה מבחינתה, שאינה מזכה את התובעת בשכר ראוי: "בע"א 1514/04 שיכון השקעות בע"מ נ' יון חנית נכסים בע"מ, פסקה 11 לפסק דינו של כב' השופט א' גרוניס (לא פורסם, 14.12.2006)), אומצה תאוריית הסיכון שהציע פרופ' פרידמן בהקשר זה ולפיה 'טעות בכדאיות העסקה היא טעות ביחס לסיכון שנטל על עצמו צד לחוזה, או שראוי, על פי הנסיבות, לייחס לאותו צד נטילת סיכון כזו. אם צד נטל על עצמו סיכון מסוים, אזי אין הוא יכול להתנער ממנו אחר כך (ד' פרידמן 'הסיכון החוזי וטעות והטעיה בכדאיות' עיוני משפט י"ד (תשמ"ט) 459)' (עניין ארואסטי, 527; פרידמן וכהן, 725-730). על דרך השלילה ניתן לומר כי טעות שיש בה כדי לעוות את תמונת הציפיות, הסיכונים והשיקולים המסחריים שעמדו לנגד עיניי המתקשר בחוזה, איננה טעות בכדאיות העסקה גם אם יש לה השלכות כלכליות המקרינות על שווי הממכר." (ההדגשה שלי- ע.ב.) [ע"א 2469/06 סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ, , תק-על 2008(3) 2580, 2589 (2008)]. סוף דבר 23. התוצאה היא שהתביעה נדחית, וכך אני מורה. התובעת תשלם לרשות הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורך דין בסכום של 40,000₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל, בגין הוצאות משפט ממועד הוצאתן ובגין שכר טרחת עורך דין ממועד מתן פסק הדין.שכר טרחה ראויייצוגעורך דין