קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד המשטרה על מעצר שווא: 1. לפניי ערעור שהגיש המערער נגד משטרת ישראל (להלן - המשיבה), על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת אנה שניידר) מיום 8.12.08, בו נדחתה תביעה שהגיש המערער לפיצוי בסכום של 20,000 ₪, על נזק שנגרם לו, לטענתו, כתוצאה ממעצר שווא מיום 20.4.06 ועיכוב שלא כדין מיום 23.4.06. רקע עובדתי 2. ביום 22.3.06 ניתן צו הבאה נגד המערער בבית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת באום-ניקוטרה בת.פ. 1523/01, נספח א' לנספח 2 לתיק המוצגים מטעם המשיבה). ביום 3.4.06 הגיש המערער לכבוד השופטת באום-ניקוטרה "בקשה בהסכמה לביטול צו הבאה", בה נאמר: "מוגשת בזאת בקשה לביטול צו ההבאה שהוצא כנגד המבקש (הוא המערער שלפנינו - י.צ.) בתיק זה. המבקש הגיע באיחור לבית המשפט, עקב מחסומים של צה"ל שהוצבו בכביש חברון-ירושלים. כשהגיע המבקש לאולם, כב' השופטת הייתה בהפסקה והמבקש שוחח עם נציגת המאשימה עו"ד שושי שדה. הוסכם בין הצדדים כי המבקש יתייצב לדיון הקבוע ליום 25/4/06 בשעה 14:00 והמאשימה מצידה תסכים לביטול צו ההבאה" (נספח לנספח 1 בתיק המוצגים מטעם המשיבה). בו ביום (3.4.06) החליט בית המשפט להעביר את הבקשה (על אף שהוגשה בהסכמה) לתגובה דחופה של בא כוח המאשימה. משלא נתקבלה תגובת בא כוח המאשימה החליט בית המשפט לבטל את צו ההבאה (נספח לנספח 1 לתיק המוצגים מטעם המשיבה). בהתאם לכך נכתב בכתב יד על גבי צו ההבאה עצמו, כי הוא בוטל על ידי בית המשפט ובסמוך לכך מופיעה חותמת "נתקבל" של מרחב חברון במשטרה, הנושאת את התאריך 4.4.06 (נספח א' לנספח 2 לתיק המוצגים מטעם המשיבה). 3. ביום 20.4.06, סמוך לשעה 5:30 בבוקר, הגיע המערער עם שני ילדיו, בני 9 ו-11.5, להתפלל במערת המכפלה. השוטרים נביה ושמו ממשטרת חברון שנכחו במקום סברו כי נגד המערער קיים צו הבאה בתוקף. בו במקום הם ערכו בדיקה באמצעות המסוף המשטרתי באשר לתוקפו של צו ההבאה ובדיקתם העלתה כי הצו תקף. סמוך לשעה 8:00 בבוקר ניגשו שני השוטרים למערער, הציגו בפניו את צו ההבאה ועיכבו אותו לצורך בירור. המערער טען בפני השוטרים כי צו ההבאה שהוצא נגדו בוטל, אולם לא היה בידו להוכיח את טענתו שכן החלטת ביטול הצו לא היתה ברשותו. השוטרים עצרו את המערער והוא הובא לתחנת המשטרה. בתחנת המשטרה נבדקה שוב טענתו של המערער כי צו ההבאה נגדו בוטל, ולאחר בירור שנערך נמצא כי אמנם הצו בוטל. עותק של החלטת בית משפט השלום המבטל את צו ההבאה נשלח מיחידת התביעות לתחנת משטרת חברון בפקס. לאחר שהגיעה החלטת בית המשפט לתחנת המשטרה, שוחרר המערער ממעצרו. מעיון בדו"ח המעצר (נספח ג' לנספח 2 לתיק המוצגים מטעם המשיבה) ובדו"ח הפעולה (נספח ב' לנספח 2 לתיק המוצגים מטעם המשיבה) עולה כי המערער נעצר בשעה 8:05 ושוחרר בשעה 9:02. 4. ביום 23.4.06, בסמוך לשעה 8:00, זיהה השוטר שאער ממשטרת חברון את המערער במערת המכפלה. לשוטר שאער נמסר ממרכז יחידת המשטרה כי נגד המערער קיים צו הבאה תקף וכי על המשטרה לבצעו. השוטר שאער ניגש למערער ועיכב אותו בסמוך לניידת המשטרה לצורך בירור, לאחר שהמערער טען כי הצו בוטל וכי הוא אף נעצר מספר ימים קודם לכן בטעות על סמך הצו שבוטל. בירור קצר של מספר דקות שערך השוטר שאער העלה כי צו ההבאה אמנם בוטל והמערער שוחרר לדרכו (זיכרון דברים שערך השוטר שאער צורף כנספח ד' לנספח 2 לתיק המוצגים מטעם המשיבה). 5. ביום 25.4.06 הגיש המערער תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשטרה ושלושת השוטרים שהיו מעורבים באירועים - השוטר שמו, השוטר נביה והשוטר שאער (נספח 1 לתיק המוצגים מטעם המשיבה). ביום 14.6.07 הועברה התביעה לסדר דין רגיל. בפסק דין חלקי מיום 6.9.07 נדחתה התביעה כנגד השוטרים על פי סעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לפיכך נותרה המשטרה כנתבעת יחידה בתביעה. 6. ביום 8.12.08 נתן בית משפט השלום פסק הדין הדוחה את התביעה. בפסק הדין נקבע כי בשל תקלה לא נמסרה לתחנת המשטרה בחברון ההחלטה על ביטול צו ההבאה נגד המערער וכי לאור העובדה שגם המערער עצמו לא הציג לשוטרים את החלטת הביטול, נקודת המוצא של המשטרה היתה כי צו ההבאה נגד המערער תקף. בית משפט השלום הוסיף כי לא ניתן להתעלם מהעובדה שהמערער הינו דמות מוכרת וכי זהותו היתה ידועה היטב לשוטרים מאירועים קודמים, ובנסיבות אלה - כך נפסק - החלטות השוטרים הושפעו מכך באופן טבעי. בית משפט השלום קבע כי בהתחשב בזהותו של המערער ובנסיבות המקרה, אין לומר שהשוטרים חרגו מסטנדרט המיומנות והזהירות המצופה מהמשטרה ולפיכך לא היתה רשלנות כלשהי מצידם. לאור האמור לעיל החליט בית משפט השלום לדחות את התביעה. טענות המערער 7. המערער טוען כי במהלך האירוע מיום 20.4.06 התעלמו השוטרים מכל בקשותיו והסבריו כי צו ההבאה נגדו בוטל, וסירבו להצעותיו לבדוק עניין זה פעם נוספת או להמתין במקום עד שימציא להם את החלטת הביטול. לטענתו, שני ילדיו הקטינים נותרו בזמן מעצרו ללא השגחה. המערער טוען כי המשטרה פעלה בזדון או מתוך רשלנות וכי נגרמה לו עוגמת נפש כתוצאה מכך. לטענת המערער יש לדחות את קביעת בית משפט השלום כי השוטרים לא חרגו מסטנדרט המיומנות והזהירות המצופה מהם בהתחשב בזהותו הידועה להם. המערער מוסיף וטוען כי בית משפט השלום שגה בקובעו שלא הוכחה טענתו לפיה הודעת הביטול של צו ההבאה כבר היתה בידי המשטרה בעת האירוע. המערער טוען כי בית המשפט שגה בכך שלא התייחס כלל לאירוע השני מיום 23.4.06. לטענתו, ממילא היה מדובר רק במימוש צו הבאה ולא במעצר לצרכי חקירה, והיה על השוטרים להביא זאת בחשבון בעת שהחליטו על המעצר וניתוקו משני ילדיו. טענות המשיבה 8. המשיבה טוענת כי הערעור אינו מצביע על טעות משפטית או עובדתית בפסק הדין של בית משפט השלום ומכל מקום, אין הוא מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. לטענת המשיבה, המערער לא הוכיח בבית משפט השלום כי השוטרים פעלו בנסיבות העניין תוך הפעלת שיקול דעת בלתי סביר או מתוך שיקולים זרים. המשיבה טוענת כי שוטרי משטרת חברון פעלו בתום לב, בדקו את תוקפו של צו ההבאה לפני המעצר ומשמצאו כי הצו תקף ביצעו את מלאכתם כנדרש. לטענת המשיבה, גם אם נפלה תקלה במשלוח הודעת ביטול צו ההבאה לתחנת המשטרה בחברון, עדיין אין בכך כדי להקים עילת נזיקין נגד המשטרה או מי מטעמה, מאחר ושוטרי התחנה פעלו כדין בהתאם למידע שהיה ברשותם ואף ביררו במהרה את טענת המערער כי הצו בוטל ושיחררו אותו מייד עם היוודע דבר הביטול וקבלת האסמכתא לכך. המשיבה מוסיפה כי בסמכותה לעכב ואף לעצור אדם כאשר ידוע לה שיש נגדו צו הבאה או כשקיים חשד סביר לכך, ולכן יש לומר כי שוטרי התחנה פעלו כדין בעת שעצרו או עיכבו את המערער ופעלו במהרה כדי לברר את טענתו כי הצו בוטל. המשיבה מפנה בעניין זה לעדותו של השוטר שאער וטוענת כי קביעת בית משפט השלום לפיה המערער ידוע כאדם המתחמק ממעצרים לא נסתרה. דיון והכרעה 9. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את פסק הדין של בית משפט השלום, את המסמכים שהוגשו ואת המצב המשפטי, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. 10. המסגרת הנורמטיבית עילת התביעה המרכזית בענייננו הינה עוולת הרשלנות. דיני הנזיקין בוחנים את מעשיה של הרשות המינהלית ובודקים אם נפל בהם פגם העולה כדי עוולה בנזיקין ובכך מרחיבים את הביקורת השיפוטית על מעשי המינהל. עוצמת הסמכות שבידי הרשות והצורך בבקרה על פעולותיה, מצדיקים פיקוח צמוד על פעולות הרשות, גם באמצעות דיני הנזיקין. 11. חובת הזהירות של המשטרה כלפי התושבים מחייבת אותה להפעיל את סמכויותיה בתבונה, להשתמש בכוחות ובסמכויות הנתונים לה במקצועיות ובסבירות ולנקוט אמצעי זהירות מידתיים המתחייבים בנסיבות המקרה הקונקרטי. בתי המשפט חזרו וקבעו כי קביעת היקף הזהירות הקונקרטית המוטלת על המשטרה מחייבת שמירה על איזון בין הצורך לקיים פעילות שיטור אפקטיבית תוך שמירה על מידה נכונה של הפעלת הכוח, לבין הצורך לכבד את זכויות הפרט. 12. בבחינת השאלה אם היתה רשלנות בפעילות המשטרה, אין להסתפק רק בבחינת עצם החוקיות של המעשים, אלא יש צורך לבחון את מכלול הנסיבות והרקע שהובילו למעשה ואת חומרת הפגיעה בזכויות היסוד של האדם לעומת סבירות הפעילות של המשטרה באכיפת החוק. יחד עם זאת, בבחינת השאלה אם היתה התרשלות יש לשמור ולהיזהר כי לא תיפגע פעילותה החשובה של המשטרה וכי לא יוטלו עליה מגבלות המקשות על פעילותה הסדירה והתקינה לשמירה על הסדר הציבורי ועל שלום הציבור. 13. על הצורך בבחינה זהירה ובאיזון נכון בין מכלול השיקולים כדי להכריע בשאלת קיומה של רשלנות בעבודת המשטרה, עמד בית המשפט העליון בע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 337: "לצורך ביצוע התפקידים המוטלים עליה, נתונות בידי המשטרה כל הסמכויות הנדרשות; מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה". על בסיס אמות מידה אלה יש לבחון את המקרה שבפנינו. 14. האירוע הראשון מיום 20.4.06 - הוא האירוע המרכזי עליו מבוססת התביעה - מתייחס למעצרו של המערער למשך כשעה על ידי משטרת חברון על בסיס צו הבאה חסר תוקף חוקי. אין מחלוקת כי מעצרו הלא חוקי של המערער ארע בעקבות תקלה אצל המשיבה, שלא הקפידה להודיע כנדרש ליחידותיה המתאימות כי צו ההבאה נגד המערער בוטל על ידי בית המשפט ולוודא כי לא ייעשה בו שימוש. 15. יש לדחות את טענת המשיבה כי שוטרי התחנה היו מוסמכים לעצור או לעכב את המערער מאחר והיה קיים חשד סביר לקיומו של צו הבאה לגביו. באירוע הראשון מיום 20.4.06, עצרו השוטרים את המערער ולא עיכבו אותו, ועל כן יש לבחון את שאלת התקיימותן של עילות המעצר. עילות אלה נקבעו בצורה ברורה בסעיף 23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, לאמור: "26. סמכות שוטר לעצור בלא צו (א) שוטר מוסמך לעצור אדם אם יש לו יסוד סביר לחשד שאותו אדם עבר עבירה בת מעצר והתקיים אחד מאלה; ... שוטר מוסמך לעצור אדם ולהביאו לתחנת המשטרה לתכלית שלשמה ביקש לעכבו, אם האדם אינו מציית להוראותיו שניתנו על פי סמכויות העיכוב המסורות לו בדין, או אם הוא מפריע לו להשתמש בסמכויות העיכוב". סעיף קטן (א) לחוק עוסק במצב בו קיים חשד סביר שאדם עבר עבירה בת-מעצר. סעיף קטן (ב) לחוק עוסק באדם המתנגד לעיכוב. סעיפים אלה אינם נוגעים לנסיבות מעצרו של המערער ביום 20.4.06 בגין חשד סביר לקיומו של צו הבאה נגדו, ועל כן אין כל מקום לומר כי התקיימה במקרה זה אחת מעילות המעצר. בהקשר זה יש מקום להדגיש שגם אם המערער "ידוע" בקרב שוטרי משטרת חברון כאדם המרבה להתחמק ממעצרים, אין בכך כדי להצדיק את מעצרו בלא צו הבאה בעל תוקף חוקי. 16. בית משפט השלום - כמו גם המשיבה בטיעוניה - הסתפק בבחינת ההתנהלות של שוטרי משטרת חברון בלבד. גם בפניי, טענה המשיבה כי המערער לא הוכיח את טענתו כי שוטרי משטרת חברון ידעו בעת ביצוע המעצר כי צו ההבאה נגדו אינו בתוקף. טיעון זה יש לדחות. גם המשיבה אינה חולקת כי מעצרו של המערער נבע מתקלה (ראו עמ' 2 ו-11 לפרוטוקול הדיון מיום 1.7.09), אולם היא טוענת כי התקלה לא נבעה מהתנהלות שוטרי משטרת חברון, שרק כנגדם הופנתה תביעת המערער. דין טענה זו להידחות. תביעת המערער מחייבת את בחינת התנהלותם של כלל הגורמים במשיבה הנוגעים לדבר, ולא היה כל מקום להסתפק בבחינת התנהלותם של שוטרי משטרת חברון בלבד. 17. מבחינה פורמלית, הנתבעים נגדם נוהלה התביעה הם שלושת השוטרים שהיו מעורבים באירועים, וכן "משטרת ישראל-מדינת ישראל", שהיתה הנתבעת הרביעית (ונותרה היחידה). מכאן שחובה לבחון לא רק את התנהלותם הספציפית של שוטרי משטרת חברון, אלא את התנהלות כלל גורמי המשטרה ורשויות המדינה. לפיכך נראה שגם מבחינה פורמלית היה ברור כי התביעה מופנית כנגד מדינת ישראל ככלל ומשטרת ישראל בפרט, וודאי שלא נגד תחנת משטרת חברון בלבד. ברי, כי תחנת משטרת חברון אינה יחידה עצמאית המנותקת מהמדינה ומהמשטרה, אלא מהווה חלק אינטגרלי ממשטרת ישראל ומרשויות החוק של המדינה, ולא ניתן להפריד בעניין זה בין אחריותה המשפטית של תחנת חברון לבין אחריותה המשפטית של משטרת ישראל והמדינה. 18. מבחינה מהותית ועניינית ברור כי בתביעה מעין זו, בה לא היתה מחלוקת כי המשטרה עשתה שימוש בצו הבאה חסר תוקף חוקי ועצרה על פיו אדם, לא היתה כל הצדקה להסתפק בבחינה צרה וטכנית של התנהלות השוטרים, במנותק מפעולותיהן של כלל יחידות המשטרה ורשויות המדינה שהיו מעורבות בפרשה. המערער הגיש את תביעתו גם נגד השוטרים המעורבים ומשטרת חברון, משום שהם אלה שעצרו אותו, והם מבחינתו - כאזרח - אחראים למעצרו. המערער אינו בעל כלים מספיקים לגלות ולדעת מי הם בדיוק הגורמים בשירות הציבורי (בית המשפט שהורה על ביטול צו ההבאה נגד המערער, מחלקת התביעות של המשטרה שהסכימה וידעה על הביטול, שוטרי הסיור של תחנת חברון שתפקידם היה להוציאו אל הפועל), ומי מהגורמים האלה הוא האחראי לתקלה שהביאה למעצרו הלא חוקי. מבחינת המערער, כאזרח, השוטרים המעורבים ומשטרת חברון הם האחראים למעצרו, ועל כן הוא הגיש את התביעה נגדם. המשיבה היא בעלת הכלים לבחון ולגלות מי מיחידותיה השונות אחראית לתקלה, והיה עליה לקבל על עצמה את האחריות לתקלה ולא להתגונן בטענה פורמאלית כי התביעה הוגשה נגד שוטרי משטרת חברון בלבד. בהקשר זה יש לזכור כי מדובר בצו הבאה שהבקשה לבטלו הוגשה בהסכמת מחלקת התביעות של המשטרה וכי בית המשפט העביר את הבקשה ל"תגובה דחופה" של המשטרה. אין חולק כי צו ההבאה בוטל על ידי בית המשפט עוד ביום 3.4.06. למרות זאת המשטרה עשתה שימוש בצו יותר משבועיים לאחר ביטולו. במצב דברים זה ניתן להסיק כי הפגם שנפל, מקורו בהתרשלות של המשטרה. אין מדובר בתקופה קצרה של ימים ספורים לאחר שהצו בוטל על ידי בית המשפט אלא בתקופה ממושכת של למעלה משבועיים בה הצו היה חסר כל תוקף חוקי ולמרות זאת נעשה בו שימוש. מהחומר שבפניי עולה כי יחידת התביעות במשטרה ידעה כי צו ההבאה בוטל, שהרי מייד לאחר מעצרו של המערער אישרה המשיבה כי: "בירור עם יחידת התביעות במשטרה העלה כי הצו בוטל ועותק מביטול הצו נשלח אלי בפקס מיחידת התביעות" (סעיף 10 לתצהיר עדותו של השוטר נביה). 19. מבחינתו של האזרח אין זה מעניין מי מגורמי המשטרה ידע על דבר ביטול הצו, ומשעה שמחלקת התביעות במשטרה ידעה על דבר ביטול הצו ואף היה בידה עותק מהחלטת בית המשפט לבטל את הצו, די בכך כדי לקבוע כי השימוש שעשתה המשטרה בצו חסר תוקף היה מעשה בלתי חוקי ורשלני. יש לציין כי למרות שהמידע אודות ביטול צו ההבאה היה בידי המשטרה, לא מצאה המשטרה לנכון לבחון היכן בדיוק אירעה התקלה ומי היה אחראי לה, ואף לא הובאה לבית המשפט, כנדרש, שגרת העבודה והנוהלים המחייבים בעניינים אלה שנועדו להבטיח כי מידע על ביטולו של צו הבאה יועבר כנדרש לידי השוטר הפועל בשטח על מנת למנוע מעצרים שלא כדין. יש לזכור כי עוסקים אנו ב"צו הבאה" שאינו אלא צו מעצר לכל דבר ועניין. לפיכך השימוש בצו הבאה ועדכון על תקפותו וחוקיותו חייבים להיעשות בזהירות, במיומנות ועל פי נוהלי עבודה ברורים. בענייננו עולה בבירור שהמשטרה לא פעלה על פי סטנדרט המיומנות והזהירות המצופה ממנה. לעניין זה ראוי לחזור ולהדגיש כי לא ניתן לעשות את האבחנה הטכנית בין הגורמים השונים במשטרה ולצמצם את שאלת ההתרשלות רק להתנהלות של השוטרים שפעלו בשטח. מבחינת האזרח המשטרה היא גוף אחד ואם בפעילותה נפל פגם של מעשה רשלני אשר גרם למעצר שלא כדין, יש להטיל את האחריות לכך עליה. על המשטרה ורשויות המדינה האחרות להקפיד הקפדה יתרה כי צווי ההבאה יהיו מעודכנים ותקפים, שכן יש בהם כדי להביא לשלילת חירותם המיידית של אזרחים ולפגיעה ברורה בזכויות היסוד שלהם. צו הבאה מאפשר למשטרה לעצור את האזרח ולנתקו לאלתר משגרת יומו לפרק זמן לא מבוטל, ועל כן עליה לנהוג בצווים אלה בזהירות ראויה ולוודא כי הם מעודכנים ותקפים לפני שהיא מפעילה את סמכותה מכוחם. גם אם בענייננו ערכו השוטרים המעורבים בדיקה בשטח (טרם המעצר) שממנה עלה, בטעות, כי צו ההבאה עודנו בתוקף, אין בכך כדי לתקן את התנהלותה הלקויה של המשטרה, שכתוצאה ממנה נעצר אדם ונשללה ממנו חירותו ללא כל בסיס חוקי. אדרבה, העובדה כי השוטרים המעורבים ערכו בדיקה בשטח טרם המעצר שהעלתה כי צו ההבאה עומד בתוקפו, מעידה דווקא על חומרת התקלה, משום שנובע ממנה כי אין מדובר בתקלה טכנית זניחה שכל בדיקה קלה יש בה כדי להביא לתיקונה המיידי, אלא בתקלה משמעותית יותר שרק בדיקה מעמיקה יחסית יכולה היתה לגלותה. 21. לסיכום, אכן, ארעה תקלה חמורה בשלב זה או אחר של התנהלות המשיבה, אשר גרמה לשלילת חירותו של המערער לזמן קצר. כתוצאה מכך נגרמה למערער עוגמת נפש. על כך הוא זכאי לפיצוי. 22. אשר לגובה הפיצוי, בעניין זה יש להביא בחשבון מצד אחד כי חירותו של המערער נשללה שלא כדין ונגרמה לו מצוקה ועוגמת נפש. מנגד, יש להביא בחשבון כי מדובר במעצר שנמשך פרק זמן קצר ביותר של כשעה וכי באירוע השני מדובר בעיכוב שנמשך מספר דקות בלבד. בהתחשב במכלול נסיבות המקרה הנני מעריכה את הפיצוי המגיע למערער בסכום כולל של 5,000 ₪. לאור כל האמור החלטתי לקבל את הערעור ולהורות למשיבה לשלם למערער פיצוי בסכום של 5,000 ₪. המשיבה תישא בהוצאות המערער בערעור בסכום של 3,000 ₪. מעצרמשטרהתביעה נגד המשטרה